דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק [שהקשר במים מתהדק יותר] ואין המים נכנסים בפנים כל צורכם, אבל רישא [בראש המשנה], דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא [שהמים מקילים ומציפים את הכלי הפנימי, הייתי אומר כי אין היא] חציצה, על כן צריכא [נצרכה] ההלכה להיאמר בשני המקרים.

ומעירים: ר' אילא הלך בביאורו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] ולכן צירף את שני הדינים הללו כאחד, שאמר ר' אילא אמר ר' חנינא בר פפא: עשר מעלות שנו כאן בהבדל שבין קודש לתרומה, ולא כפי שנראה שהן אחת עשרה; חמש ראשונות הן בין לקדש עצמו בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, ואילו חמש אחרונות הן לקדש בלבד אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של חלוקה זו — חמש קמייתא [ראשונות] דאית להו דררא [שיש בהן גרר] של טומאה מדאורייתא [מן התורה], שנובעות מן החשש שמא לא היתה הטהרה כראוי, ותחילת הטומאה היתה טומאה מן התורה, לכך גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אבל חמש בתרייתא [אחרונות] דלית להו דררא [שאין בהן גרר] של טומאה מדאורייתא [מן התורה] אלא מבוססות מתחילתן רק על גזירות חכמים, לכך גזרו בהו רבנן [בהן חכמים] לקדש, אבל לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן [בהן חכמים]. וכדי שיימנו רק עשר מעלות הבדלים, ולא אחת עשרה כפי שמנויות במשנה, צריך לצרף שתי מעלות, שהן מחשש חציצה, לאחת.

רבא אמר שלא כר' אילא, וסבור כי מדסיפא הוי [מכיון שבסופה הטעם הוא] משום חציצה — רישא לאו [בראשיתה אינה] משום חציצה, ורישא [וראשיתה], הלכה זו שאין טובלים כלי בתוך כלי, היינו טעמא [זה הטעם]: גזירה שלא יטביל כלים קטנים, כמו מחטין וצינורות (מסרגות) בתוך כלי שאין בפיו פתח שגודלו כשפופרת הנוד. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עירוב שני מקוואות סמוכים, כאשר באחד ארבעים סאה כהלכתו והשני חסר, ורוצים להכשירו על ידי חיבור שניהם ועירוב מימיהם ובכך להחשיבם למקוה אחד, צריך שיהא ביניהם פתח כשפופרת המונחת בפי הנוד, הן כעוביה (ברוחבה), שיהא הנקב רחב לא פחות משיעור זה,