א משנה נוטלין לידים (ששופכים שיעור רביעית מים על הידים) לפני אכילת חולין, ולמעשר ולתרומה. אבל ואולם לקודש, אם בא לאכול קדשים — מטבילין את הידים במים מטהרים, כמי מקווה. ולחטאת, אם בא לנגוע במי חטאת (מי אפר פרה אדומה) שגזרו בהם חכמים כמה גדרי קדושה נוספים, אם נטמאו ידיו אף בטומאה שאינה אלא מדברי סופרים, ומטמאת בדרך כלל רק ידים, אבל לגבי חטאת אם נטמאו ידיו נטמא גופו וצריך לטבול כל גופו במקוה.

ועוד הבדל בין הדרגות השונות בטהרה: אם טבל אדם לצורך אכילת חולין, והוחזק, כלומר, כיוון בטבילתו לשם טהרת חולין — עדיין אסור הוא למעשר, שכן לא נתכוון לטהרתו כדי לאכול מעשר. טבל למעשר והוחזק למעשר — אסור לתרומה. טבל לתרומה והוחזק לתרומה — אסור לקודש. טבל לקודש והוחזק לקודש — אסור לחטאת. והכלל הוא: טבל לחמור — מותר לקל. ועוד כלל: טבל ולא הוחזק, כלומר, ולא נתכוון להיטהר — הרי זה כאילו לא טבל כלל.

ועוד אמרו: בגדי עם הארץ שאינו מקפיד על טומאה וטהרה, נחשבים כאילו היו טמאים בטומאת מדרס הזב, שהיא אב הטומאה לפרושין, לאלה שאוכלים חולין בטהרה. ואילו בגדי פרושין, למרות שהם נזהרים בטהרה, נחשבים כמדרס לכהנים אוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה נחשבים מדרס לאוכלי קודש (קרבנות), בגדי קודש — מדרס לעוסקים במלאכת מי חטאת.

מספרים: יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה ונזהר הרבה מאוד בטהרה לאכילת תרומה ובכל זאת היתה מטפחתו נחשבת מדרס לאוכלי קודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל חולין על טהרת הקודש כל ימיו שגם באכילת חולין היה נזהר בטהרה כאילו הוא קודש, ובכל זאת היתה מטפחתו מדרס לחטאת.

ב גמרא טרם בירור פרטי הלכה, שואלים ליסודות הדברים: חולין ומעשר מי בעו [האם צריכים] נטילת ידים כלל?

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ששנינו: התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה אם אכל אותם זר במזיד, והזר שאכלם בשוגג חייב להחזיר מה שאכל ולהוסיף חומש, ואסור לזרים, והן נכסי כהן שיכול לרכוש בהם מה שירצה ויכול לקדש בהם את האשה. ואם נפלו לתוך תערובת חולין ונתערבו עולין (מתבטלים) רק אם יש בתערובת זו אחד ומאה כנגדם, וטעונין נטילת ידים לפני אכילתם, והערב שמש שאם נטמא הכהן לא די לו שטבל בזמן הראוי לטהרתו, אלא צריך להמתין עד שתעריב השמש כדי שיהיה ראוי לאכילתם, והרי דינים אלו בתרומה וביכורים, מה שאין כן במעשר. ומוסיפים: וכל שכן שאינם בחולין.

ואם כן, קשיא [וקשה] מדין מעשר האמור כאן על דין מעשר האמור במשנתנו, שצריך ליטול ידים לפני אכילתו, וכן קשיא [קשה] מדין חולין על דין חולין!

ומעירים: בשלמא [נניח] כי ממעשר על מעשר — לא קשיא [אינו קשה], שאפשר לתרץ: הא [זו] המשנה בביכורים הריהי כדעת ר' מאיר, והא [וזו] משנתנו כדעת רבנן [החכמים].

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, כלומר, כל טומאה מדברי סופרים שצריך לטבול כדי להיטהר ממנה, הרי טומאה זו מטמא את הקודש, שאם נגעה בדבר של קודש נטמא הוא עצמו (שני לטומאה), ומטמא קודש הנוגע בו (שלישי לטומאה), ופוסל את התרומה שנטמאה בעצמה אף כי אינה מטמאה תרומה אחרת, ומותר לחולין ולמעשר שהטמא בדרגה זו אף אינו פוסל את החולין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אוסרים במעשר. ואם כן הרי שלדעת חכמים מעשר שונה בדינו מן החולין, ולכן צריך נטילת ידים למעשר. אלא מחולין על חולין קשיא [קשה]!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנתנו מדובר באכילה שצריך נטילת ידים לפניה, וכאן במסכת ביכורים מדובר בנגיעה בלבד, שאין צריך לשם כך נטילת ידים קודם לכן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שימי בר אשי: עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חולקים חכמים עליו], על ר' מאיר אלא באכילה של מעשר (ולכן אמרו לשון "אסור במעשר"), אבל בנגיעה במעשר ובאכילה של חולין לא פליגי [נחלקו] עליו, וכיצד אפשר להמציא שיטה חדשה? אלא יש לדחות הסבר זה ולומר: אידי ואידי [זו וזו] מדובר באכילה, ולא קשיא [ואינו קשה] כאן — באכילה דנהמא [של לחם] צריך נטילת ידים לפניה, כאן באכילה דפירי [של פירות] של חולין — אין צריך נטילת ידים. שאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות — הרי זה מגסי הרוח מפני שהוא מראה בזה שהוא מדקדק בעצמו יותר ממה שהורו לו חכמים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: הנוטל ידיו, אם נתכוון לטהרה — ידיו טהורות, לא נתכוון לכך — ידיו טמאות. וכן המטביל ידיו בארבעים סאה, נתכוון לטהרה — ידיו טהורות, לא נתכוון — ידיו טמאות. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בין נתכוון בין לא נתכוון — ידיו טהורות! אמר רב נחמן: לא קשיא [אינו קשה]; כאן לחולין — אין צורך בכוונה לטהרה,