הראשונים שנימנו בכל זוג היו נשיאים, ושניים להם היו אבות בית דין.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בחילוף: יהודה בן טבאי — אב בית דין היה, ושמעון בן שטח נשיא.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה את זו ששנו חכמים] בברייתא: אמר ר' יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, כלומר, אני נשבע, הלואי וכך אראה בנחמת ישראל אם לא הרגתי עד זומם, כדי להוציא מלבן (לעשות במכוון ובפומבי כנגד דעתם) של צדוקין. שהיו הצדוקים אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון, ואילו לפי המסורת רק אם לא נהרג הנידון הורגים את העד הזומם.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ולא אחד מהם בלבד. ואין לוקין אם היו חייבים מלקות — עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון אם העלילו על אדם שהוא חייב כסף עד שיזומו שניהם.

כיון ששמע זאת, מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, שראה שאינו יכול לסמוך על דעת עצמו.

ומספרים עוד: כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג לבקש מחילה, והיה קולו נשמע בבכי. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא שעולה מקברו. אמר להם יהודה בן טבאי: קולי הוא, ותדעו שכן הוא, שלמחר, לעתיד, הוא, כלומר, אני (וכינה בלשון זו כיון שלא רצה לומר דבר רע) מת, ואין קולו נשמע עוד.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מכאן בעצם אין הוכחה, שאפשר היה עוד לומר ודלמא פיוסי פייסיה [ושמא פייס אותו] את הנהרג בעולם הבא, או להיפך בדינא תבעיה [שבדין שמים תבע אותו הנהרג] ולכן אין הקול נשמע עוד.

ולענייננו, מני הא [כדעת מי ברייתא זו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהיא שיטת ר' מאיר, שאמר כי שמעון בן שטח אב בית דין, ר' יהודה בן טבאי נשיא — היינו דקא מורי [זה הטעם שהיה מורה] קודם לכן הלכה בפני שמעון בן שטח, ורק לאחר מעשה זה קיבל עליו שלא יורה אלא בפניו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שזו כדעת רבנן [חכמים] דאמרי [שאומרים]: יהודה בן טבאי אב בית דין היה, שמעון בן שטח נשיא היה, אם כן למה היה צריך לקבל עליו? הלא אב בית דין בפני נשיא מי [האם] מורה הלכה?

ודוחים: לא, אפשר לומר: מאי [מה פירוש] "קבל עליו" דקאמר [שאמר] הוא לענין לאצטרופי [להצטרף], שאפילו אצטרופי [להצטרף] בדין עם אחרים נמי לא מצטריפנא [גם כן אינני מצטרף] עד שאשמע את דעתו של שמעון בן שטח.

ב שנינו במשנה: יצא מנחם ונכנס שמאי. ושואלים: להיכן יצא מנחם? אביי אמר: יצא לתרבות רעה, וכדי שלא לפרט בנושא אמרו בקיצור שיצא. רבא אמר: יצא לעבודת המלך, שקיבל תפקיד בעבודת המלך ולא נשאר יותר בסנהדרין. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו עוד שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון [בגדי משי], שנכנסו לעבודת השלטונות, ולא עסקו עוד בתורה.

ג אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אל תהא שבות (מלאכה האסורה בשבת מדברי סופרים בלבד) קלה בעיניך, שהרי סמיכה ביום טוב אינה אסורה אלא משום שבות (שהיא, כמו רכיבה, שימוש בבעלי חיים), שהרי אינה מלאכה ממש, לפי שאין בה אלא דמיון למלאכה, בכל זאת נחלקו בה גדולי הדור במשך דורות רבים.

ותוהים: פשיטא [פשוט], כיון שתקנת חכמים מקובלת היא, מדוע תהיה קלה בעיני כל אדם? ומשיבים: שבות מצוה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר. שהרי שבות זו של סמיכה איננה לצרכי האדם, אלא לצורך מצוה, ובכל זאת חמורה היתה בעיניהם.

ותוהים: הא נמי פשיטא [גם זו פשוטה], שהרי אף בזה אסרו חכמים! ומשיבים: דברי ר' יוחנן כאן לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדעת מי שאומר] שבסמיכה גופה פליגי [עצמה נחלקו] ועיקר המחלוקת היתה האם יש צורך לסמוך על שלמי חובה, או לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי בשבות הוא הנושא דפליגי [שהם חלוקים בו] ולא בעצם הסמיכה.

אמר רמי בר חמא: שמע מינה [למד מכאן] ממחלוקת זו, כי מצוות סמיכה היא לא רק בזה שמניחים ידים על ראש הבהמה אלא יש להשען בכל כחו בעינן [צריכים אנו]. דאי סלקא דעתך לא בעינן [שאם עולה על דעתך שאין אנו צריכים] בכל כחו, מאי קא עביד [מה איסור הוא עושה] בהנחת היד? ליסמוך [שיסמוך] אף ביום טוב, שהרי אין זו מלאכה כלל!

מיתיבי [מקשים] על כך, ממה שנאמר: "דבר אל בני ישראל" (ויקרא א, ב), וסמוך אליו "וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א, ד), ומסמיכות הדברים למדים כי בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות. ר' יוסי ור' ישמעאל אומרים: בנות ישראל סומכות רשות, שמותר להן לסמוך, אף שאינן חייבות בכך.

אמר ר' יוסי, סח לי החכם אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים. ולא מפני שיש חובת סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים שהן מקריבות קרבן בכל פרטיו ודקדוקיו כאנשים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי סמיכה בכל כחו בעינן [צריכים אנו], וכי משום נחת רוח של הנשים עבדינן [עושים אנו] עבודה בקדשים? שהרי הסמיכה בכח, שנשען על הבהמה, כמוה כעבודה שעושה בבהמת הקדשים ואם עושה אותה למרות שאינו מחוייב בה, נמצא עושה עבודה בקדשים! אלא לאו שמע מינה לא בעינן [האם לא תלמד מכאן שאין אנו צריכים] שתהא הסמיכה בכל כחו!

ודוחים: לעולם אימא [אמור] לך כי בעינן [צריכים אנו] שתהא הסמיכה בכל כחו, וכאן, שהרשו לנשים לסמוך — דאמר להו [שאומר להן]: אקפו ידייכו [הקלו את ידיכן], אל תלחצו בכוח, אלא תסמכו רק בקלות, ואין בכך כל עבודה. ואומרים: אי הכי [אם כך] שכך עשו, אם כן הטעם שנתנו "לא מפני שסמיכה בנשים" אינו קשור להלכה זו, כי תיפוק ליה [תצא לו] התרת מעשה זה בנשים, משום שאינה נחשבת לסמיכה כלל, שהרי אם סמיכה היא בכל כוחו, והן לא עשו כך, נמצא שלא היתה זו סמיכה כלל!

אמר ר' אמי: חדא [טעם אחד] ועוד טעם קאמר [אמר], חדא [אחד] — דליתא [שאינה נחשבת] לסמיכה כלל כיון שלא היה בכל כוחן, ועוד — שעשו זאת כדי לעשות נחת רוח לנשים.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] שכל דבר שאסור להשען או לשבת עליו בשבת ובחג — גם צדדין אסורין, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שצדדין מותרין, אם כן אפשר היה לומר לנשים לסמוך לצדדין, ולא על גבה של הבהמה אלא על ראשה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי צדדין אסורין.