ופרטות של דיני עשיית הקרבנות נאמרו למשה באהל מועד. ור' עקיבא אומר: לא כן, כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו על ידי משה לכל ישראל בערבות מואב (בספר דברים). ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ולא עולת יחיד,

אם כן מי איכא מידי דמעיקרא [האם יש דבר שמתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, שהרי דין הפשט וניתוח הוא מפרטי המצווה שנאמרו בתורה, ולבסוף נוסף דין זה בקרבן העולה כי בעי [צריך] הפשט וניתוח. אם כן מוכח מדברי ר' ישמעאל כי לא הקריבו עולת תמיד קודם לכן, ועולה שהקריבו במדבר היתה עולת ראיה.

ר' אלעזר — דתניא [שכן שנינו בברייתא], על הכתוב "עלת תמיד העשיה בהר סיני" (במדבר כח, ו), ר' אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, כלומר, מצות עשייתה אמנם נאמרה בהר סיני והיא עצמה לא קרבה במדבר כלל.

ר' עקיבא אומר: קרבה, ושוב לא פסקה, כלומר, אף במדבר הקריבו עולת תמיד למן הקמת המשכן והלאה. ושואלים: אלא מה אני מקיים כיצד מבין ר' עקיבא את הכתוב שנאמר בלשון שאלה "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"? (עמוס ה, כה) שממנו מובן שלא הקריבו!

ועונים: שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה הן הקריבו אותה, אבל שאר העם לא הקריב. הרי בארנו דעות התנאים הסבורים שעולת התמיד לא היתה קרבה במדבר, והעולה שהקריבו היתה עולת ראיה.

והסוברים שקרבה במדבר; בית הלל — הא דאמרן [זו שאמרנו]. ר' עקיבא — הא נמי דאמרן [זו גם כן שאמרנו] במחלוקת עם ר' אליעזר. ר' יוסי הגלילי — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: עולת ראייה, ושלמי חגיגה, ושלמי שמחה.

יש בראייה שאין בשתיהן ויש בחגיגה שאין בשתיהן, ויש בשמחה שאין בשתיהן. יש בראייה שאין בשתיהן — שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן שרובן נאכל.

יש בחגיגה מה שאין בשתיהן — שהחגיגה (כלומר, קרבן שלמים) ישנה עוד לפני הדיבור בהר סיני, מה שאין כן בשתיהן. ויש בשמחה מה שאין בשתיהן — שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין כן בשתיהן. הרי שהוא סבור שעולת ראייה לא קרבה במדבר והעולה שנזכרה בכתוב — ודאי עולת תמיד היתה.

ושואלים: וביחס לר' ישמעאל, מאי טעמא קא מוקמת ליה [מה טעם, אתה אביי, מעמיד, מפרש, אותו] כבית שמאי שעולה שהקריבו במדבר עולת ראייה היא, ומה טעם אמרת כן — אי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה], אם כן מי איכא מידי דמעיקרא [האם יש דבר שמתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, ולבסוף בעי [צריך] הפשט וניתוח,

על הוכחה זו יש לשאול: והא [והרי] ר' יוסי הגלילי, שאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ובכל זאת הוא סבור שמעיקרא [מתחילה] לא בעי [היה צריך] הפשט וניתוח, ולבסוף בעי [צריך] הפשט וניתוח.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, לפי שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך! ואומרים: אכן, אין הוכחה גמורה לענין בירור שיטת ר' ישמעאל בזה, וסמי מכאן [מחק מכאן] מרשימה זו את ר' ישמעאל.

כיון שלפני כן הוזכר פסוק זה, בעי [שאל] רב חסדא: האי קרא היכי כתיב [פסוק זה איך הוא כתוב], כיצד יש להבין אותו? האם לומר כי "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת" (שמות כד, ה), פירושו — כבשים, והמשך הפסוק "ויזבחו זבחים שלמים לה' — פרים". או דלמא [שמא] אידי ואידי [אלה ואלה] פרים הוו [היו], שגם העולות וגם הזבחים היו פרים, שהמלה "פרים" שבסוף הפסוק אומרת שכל הקרבנות שהקריבו היו פרים.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם הקריבו לעולות כבשים או פרים? ועונים: מר זוטרא אמר: נפקא מינה [יוצא מזה הבדל לענין] לענין פיסוק טעמים, האם יש להפסיק בפסוק זה אחרי "ויעלו עולות", או לקרוא "ויעלו עולות ויזבחו שלמים פרים" כענין אחד.

רב אחא בריה [בנו] של רבא אמר שההבדל הוא: למי שאומר ונודר נדר: הרי עלי להביא עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר, שיש לברר מאי [מה] עליו להביא, האם פרים הוו [היו] ואם כן אף הוא מקריב פרים, או שמא כבשים הוו [היו] ועליו להקריב כבשים?! לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א תנן התם [שנינו שם, במשנה]: אלו דברים שאין להם שיעור, שלא קבעה התורה שיעור מסויים למצוותם: