אינו מהם, מישראל. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: מר [אדוני] לא בהסתר פנים איתיה [ישנו], שכן תפילתך נשמעת, ולא ב"והיה לאכל" איתיה [ישנו], שהרי אין המלכות נוטלת ממך דבר! אמר להו [להם]: מי ידעיתו [האם יודעים אתם] כמה מתנות משדרנא [אני שולח] בצנעא בי [לבית] שבור מלכא [המלך]? כלומר, רק למראית העין אין המלכות גוזלת ממני, ובאמת אני נותן הרבה שוחד שלא ברצוני. אפילו הכי [כך] יהבו ביה רבנן עינייהו [נתנו חכמים בו עיניהם לרעה]. אדהכי שדור דבי [ובינתים שלחו מבית] שבור מלכא [המלך] וגרבוהו [ואסרו אותו], כדי לגבות ממנו כספים. אמר רבא: היינו דתניא [זהו ששנינו בברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום שאמרו ש"נתנו חכמים עיניהם" באדם, סופו שהגיע לו על ידי כך או מיתה או עוני.

על אותו כתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יח) אמר רבא, אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהסתרתי פני מהם ואין גילוי שכינה לישראל, בכל זאת בחלום אדבר בו, שיש התגלות כלשהי, לפחות בחלום. רב יוסף אמר: עדיין ידו נטויה להגן עלינו, שנאמר: "ובצל ידי כסיתיך" (ישעיהו נא, טז).

א ועל ענין זה עצמו מספרים: ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי [היה עומד בבית] הקיסר ובפני הקיסר, אחוי ליה ההוא מינא [הראה לו מין אחד] שהיה שם, ברמז, על ידי תנועה: עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה [העם שהחזיר אדוניו, ה', את פניו ממנו]. אחוי ליה [הראה לו] גם הוא, ר' יהושע, למין ברמז, ופשט את ידו ואמר לו: ידו נטויה עלינו. אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע: מאי אחוי לך [מה הראה לך], מה רצה לרמז לך? אמר לו: רצה לרמז לי עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה [העם שהחזיר אדוניו את פניו ממנו], ואנא מחוינא ליה [ואני הראיתי לו] שידו נטויה עלינו.

אמרו ליה [לו] לההוא מינא [לאותו מין]: מאי אחויית ליה [מה הראית אתה לו]? אמר להם: הראיתי לו עמא דאהדרינהו מריה מיניה [העם שהחזיר אדוניו את פניו ממנו], ושאלוהו: ומאי אחוי לך [ומה הראה לך] הוא? אמר להם: לא ידענא [אינני יודע], לא הבנתי. אמרו: גברא דלא ידע מאי מחוו ליה, במחוג יחוי קמי מלכא [אדם שאיננו יודע מה מראים לו, ברמז יראה תנועות לפני המלך]?! אפקוהו וקטלוהו [הוציאוהו והרגוהו].

אגב סיפור זה, שממנו רואים כיצד ניצח ר' יהושע בן חנניה בחכמתו את אויבי ישראל, מספרים: כי קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, לפני שנפטר] ר' יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן [לו חכמים]: מאי תיהוי עלן ממנאי [מה יהיה עלינו מן המינים], כאשר אין בינינו חכם כמוך שיענה להם? אמר להם, אמר הכתוב: "האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם" (ירמיהו מט, ז), וכך יש לדרשו: כיון שאבדה עצה מבנים מבני ישראל — גם נסרחה חכמתן של אומות העולם ולא יימצאו ביניהם עוד חכמים מופלגים.

ואי בעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור מכאן] מקור אחר לאותו רעיון, שנאמר: "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" (בראשית לג, יב), שכשם שעולים ויורדים ישראל, כך כנגדם אומות העולם, ולעולם לא יהיה להם יתרון.

ב מסופר: ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי [היה עולה במדרגות בבית] רבה בר שילא, שהיה מלמד תינוקות. שמעיה לינוקא דהוה קא קרי [שמע תינוק שהיה קורא] פסוק זה בקול: "כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו" (עמוס ד, יג). אמר ר' אילא: עבד שרבו מגיד לו מה שיחו וכי תקנה יש לו?! ושואלים: מאי [מה פירוש] "מה שחו"? אמר רב: אפילו שיחה יתירה של קלות ראש, ואפילו זו שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה.

ושואלים: איני [האם כן הוא] שאסור לאדם לשוחח כך עם אשתו? והא [והרי] רב כהנא הוה גני תותי פורייה [היה ישן תחת מטתו] של רב, ושמעיה [ושמע אותו] שהוא סח וצחק עם אשתו ועשה צרכיו בתשמיש המיטה. אמר רב כהנא בעודו תחת המיטה: דמי פומיה [דומה פיו] של רב כמאן דלא טעים ליה תבשילא [כמו אדם שלא טעם לו תבשיל], כלומר, שהוא מתאווה ביותר. אמר ליה [לו] רב: כהנא, פוק [צא] מכאן! לאו אורח ארעא [אין זה דרך ארץ להיות כאן]. ועל כל פנים מכאן יוצא שרב בעצמו שוחח עם אשתו לפני תשמיש!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שמותר לשוחח מדובר באופן שצריך לרצויה [לרצותה, את אשתו] ולכן משוחח עמה, הא [זה] שמשמע מדברי רב שהדבר אסור, הרי זה באופן דלא [שאינו] צריך לרצויה [לרצותה] אסור להרבות בשיחה יתירה.

ג נאמר: "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" (ירמיהו יג, יז), אמר רב שמואל בר איניא משמיה [משמו] של רב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו, ושם הוא בוכה. מאי [מה פירוש] "מפני גוה"? אמר רב שמואל בר יצחק: "גוה" משמע גאוה, כלומר, מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לגויים. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים שניטלה.

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] בכיה קמיה [לפני] הקדוש ברוך הוא? והאמר [והרי אמר] רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו" (דברי הימים א' טז, כז)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא בבתי גואי [זה בבתים פנימיים] יש מסתרים של בכי, הא בבתי בראי [וזה בבתים חיצוניים, ובהם לעולם אין עצבות].

ושואלים: ובבתי בראי [ובבתים חיצוניים] לא? והא כתיב [והרי נאמר]: "ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק" (ישעיהו כב, יב)! ומשיבים: שאני [שונה] חרבן בית המקדש שעליו מדובר פה, שאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר: "הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון" (ישעיהו לג, ז).

נאמר: "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (ירמיהו יג, יז), אמר ר' אלעזר: שלש לשונות של דמעות בפסוק הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: אחת אחרונה על ביטול תורה.

ואומרים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהדמעה האחרונה היא על ישראל שגלו — היינו דכתיב [זהו שנאמר שם] "כי נשבה עדר ה'", אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי דמעה זו על ביטול תורה היא — מאי [מה עניינו] של "כי נשבה עדר ה'"? ומשיבים: כיון שגלו ישראל ממקומן — אין לך ביטול תורה גדול מזה והבכיה היא איפוא על ביטול התורה שבגלות.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה סוגים של אנשים הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה והוא מתאמץ ומשתדל ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור.

מספרים: רבי הוה נקיט [היה מחזיק] ספר קינות, איכה, בידו וקא קרי בגויה [והיה קורא בו], כי מטא להאי פסוקא [כאשר הגיע לפסוק זה] "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" (איכה ב, א) נפל מן ידיה [נפל הספר מידו מרוב צער], אמר: מאיגרא רם לבירא עמיקתא [מגג גבוה לבור עמוק] נפילה קיצונית היא, משמים לארץ.

ד מסופר: רבי ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא [היו מהלכים בדרך], כי מטו לההוא מתא, אמרי [כאשר הגיעו לעיר אחת, אמרו]: האם איכא צורבא מרבנן הכא [יש תלמיד חכם כאן], נזיל וניקביל אפיה [שנלך ונקביל את פניו]? אמרי [אמרו] בני העיר: איכא צורבא מרבנן הכא [יש כאן תלמיד חכם] ומאור עינים (עיוור) הוא אמר ליה [לו] ר' חייא לרבי: תיב את [שב אתה], ולא תזלזל בנשיאותך ללכת לבקר אדם קטן ממך, איזיל אנא ואקביל אפיה [אלך אני ואקביל פניו],

תקפיה ואזל בהדיה [החזיקו רבי בכוח והלך אתו בכל זאת] וביקרו את החכם העיוור ההוא. כי הוו מיפטרי מיניה [כאשר נפרדו ממנו], אמר להו [להם]: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין שהרי אני עיוור — תזכו בשל כך להקביל פנים הרואים ואינן נראין של הקדוש ברוך הוא. אמר ליה [לו] רבי לר' חייא: איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא [אילו עכשיו הייתי שומע לך ולא הייתי הולך להקביל פניו, היית מונע אותי מברכה יפה זו].

אמרו ליה [לו] רבי ור' חייא לעוור: ממאן שמיעא לך [ממי שמעת תוכנה של ברכה זו]? אמר להם: מפרקיה [מתוך דרשתו] של ר' יעקב שמיע לי [שמעתי זאת], כי ר' יעקב איש כפר חיטייא הוה [היה] מקביל את אפיה דרביה כל יומא [פני רבו בכל יום], כי קש [כאשר הזדקן] ר' יעקב אמר ליה [לו] רבו: לא נצטער מר, דלא יכיל מר [אל יצטער אדוני שאין אדוני יכול להתאמץ], ומוטב שלא יבקר אותי.

אמר ליה [לו]: מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן [האם קטן מה שנאמר בהם בחכמים] "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו" (תהלים מט, י-יא), ונלמד קל וחומר: ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה — הרואה אותם בחייהן על אחת כמה וכמה, ומכאן למד העוור כמה גדולה הקבלת פני תלמידי חכמים.

ה מסופר: רב אידי אבוה [אביו] של ר' יעקב בר אידי הוה [היה] רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא [שהיה הולך שלושה חדשים בדרך] לבית המדרש וכדי שיספיק לחזור לביתו לחג הסוכות, לא היה אלא חד יומא בבי [יום אחד בבית] רב, והוו קרו ליה רבנן "בר בי רב דחד יומא" [והיו קוראים לו חכמים בלגלוג "בן בית הרב של יום אחד"]. חלש דעתיה [חלשה דעתו, נעלב], קרי אנפשיה [וקרא על עצמו פסוק זה]: "שחק לרעהו אהיה וגו'" (איוב יב, ד). אמר ליה [לו] ר' יוחנן: במטותא מינך, לא תעניש להו רבנן [בבקשה ממך, אל תעניש את החכמים], כלומר, אל תקפיד עליהם, כדי שלא יענשו משמים בשל עלבונך.

נפק [יצא] ר' יוחנן לבי מדרשא [לבית במדרש] ודרש, נאמר: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון" (ישעיהו נח, ב), ויש להבין: וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו?! ואם כן מהו הלשון "יום יום"? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה — מעלה עליו (מחשיב לו) הכתוב כאילו עסק בתורה כל השנה כולה.

וכן הוא במדת פורענות, דכתיב [שנאמר]: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ... תשאו את עונותיכם ארבעים שנה" (במדבר יד, לד), וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום בלבד חטאו! אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה — מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה.

ו עתה חוזרים לענין המסכת. שנינו במשנה: אי זהו קטן שפטור ממצות ראיה — כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: