סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

בכליכה שהיא מיטה המיוחדת למתים ועשויה מוטות שביניהם סירוג, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה, מפני כבודן של עניים.

וכן בראשונה היו מניחין את המוגמר (קטורת) תחת חולי־מעים מתים מפני שהיה ריחם רע, והיו חולי־מעים חיים מתביישין שכך נוהגים בהם במותם, והכל יודעים על כך. התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודן של חולי מעים חיים.

וכן, בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי (משום, בגלל) נדות מתות, נשים שמתו בנדתן היו צריכים לטהר את הכלים שנגעו בהן בחייהן, והיו נדות חיות מתביישות, התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות. וכן בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי (משום, בגלל) זבין מתים שמגעם מטמא כלים, והיו זבין חיים מתביישין שכך עושים עליהם במותם, התקינו שיהו מטבילין על גב הכל, מפני כבודן של זבין חיים.

ועוד, בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו משום שהיו נוהגים להוציאו בתכריכים יקרים ולא יכלו עניים לשאת בהוצאות, עד שהיו לפעמים קרוביו מניחין אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, כלומר, זלזל בכבודו ויצא ציווה להוציא את גופתו בכלי פשתן, ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן. אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא [ועכשיו בזמננו נוהגים העולם, הכל] להוציא את המת אפילו בצרדא בר זוזא [בבדי קנבוס פשוט העולה זוז אחד] ואין מקפידים.

א שנינו במשנה שאין מניחין בחול המועד את המטה ברחוב. אמר רב פפא: אין מועד נחשב בפני תלמיד חכם ולכן מספידים אותו כדרכו אף בחול המועד, וכל שכן שחנוכה ופורים אינם מעכבים הספדו של חכם.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים כשמספידים אותו בפניו ליד מיטתו, אבל שלא בפניו — לא. ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] רב כהנא ספדיה [הספיד] את רב זביד מנהרדעא בפום נהרא עירו בחול המועד! אמר רב פפא: יום שמועה הוה [היה] זה, שבו הגיעה השמועה על מותו, וכבפניו דמי [נחשב].

ב ועוד בענייני אבילות, אמר עולא: הספד הוא שאדם מכה על לב, דכתיב [שנאמר]: "על שדים ספדים" (ישעיהו לב, יב). טיפוח שאמרו הוא כשמכים ביד על יד. קילוס הוא שמכים ברגל על הארץ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המקלס ומכה ברגלו בארץ לאות אבל — לא יקלס בסנדל, אלא במנעל, מפני הסכנה. מפני שהסנדל עשוי שיקרע ויכול להדקר או להנזק בדרך אחרת.

אמר ר' יוחנן: אבל, כיון שניענע ראשו כמראה שנרגע קצת מצערו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו. שהוא רומז להם שאינו רוצה בדיבורים נוספים.

ואמר ר' יוחנן: הכל חייבין לעמוד מפני נשיא, חוץ מאבל וחולה. אמר ר' יוחנן: לכל העומדים בפני אדם גדול אומרים להם "שבו", ורק אז מותר להם לשבת, חוץ מאבל וחולה שאם עמדו אינם צריכים לקבל רשות לשבת, אלא מותר להם לשבת מרצונם.

אמר רב יהודה אמר רב: אבל, יום ראשון אסור לאכול לחם משלו. ומהיכן אנחנו למדים זאת — מדאמר ליה רחמנא מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא] ליחזקאל באבלו: "ולחם אנשים לא תאכל" (יחזקאל כד, יז), משמע ששאר אבלים אוכלים לחמם של אחרים. ומסופר: רבה ורב יוסף שאירע בהם אבל מחלפי סעודתייהו להדדי [היו מחליפים סעודתם זה לזה].

ואמר רב יהודה אמר רב: כשיש מת בעיר — כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו.

מסופר: רב המנונא איקלע [הזדמן] למקום ששמו דרומתא, שמע קול שיפורא [שופר] שמודיע דשכבא [מת בעיר], חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא [ראה אי אלה אנשים שעובדים עבודה], אמר להו [להם]: ליהוו הנך אנשי בשמתא [יהיו אנשים אלה בנידוי]! וכי לא שכבא איכא במתא [אין מת בעיר]? אמרו ליה [לו]: חבורתא איכא במתא [יש חבורות בעיר] וכל אחת מהם מתעסקת במתים שלה, ולא בכל המתים כולם ומת זה שידוע לך עליו אינו מחבורתנו. אמר להו [להם]: אי הכי, שריא לכו [אם כך, מותר לכם] הנידוי.

ג ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותר מדאי ואינו רוצה לקבל עליו תנחומים, סופו שגורם לעצמו שעל מת אחר הוא בוכה. ומסופר: ההיא איתתא דהות בשיבבותיה [אשה אחת שהיתה בשכנותו] של רב הונא, הוו [היו] לה שבעה בני [בנים], מת חד מינייהו [אחד מהם], הוות קא בכיא ביתירתא עליה [היתה בוכה ביותר עליו]. שלח לה רב הונא: לא תעבדי הכי [אל תעשי כך]! לא אשגחה ביה [השגיחה בו]. שלח לה: אי צייתת [אם תצייתי] — מוטב, ואי [ואם] לא — צבית זוודתא לאידך מית [הכיני תכריכים למת אחר], ומיתו כולהו [ומתו כולם]. לסוף כשהרבתה לבכות אמר לה: כיון שכך תימוש זוודתא לנפשיך [הכיני תכריכים לעצמך], ומיתא [ומתה].

וכך דרשו: "אל תבכו למת ואל תנדו לו" (ירמיהו כב, י), ומפרשים כהוראה כללית: "אל תבכו למת" — יותר מדאי, "ואל תנדו לו" — יותר מכשיעור. הא כיצד, מהו השיעור? שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לאיסור גיהוץ ולאיסור תספורת. מכאן ואילך — אמר הקדוש ברוך הוא: אי [אין] אתם רחמנים בו יותר ממני ואם התורה צוותה רק על אבל זה — די בכך.

בהמשך הפסוק נאמר: "בכו בכו להלך", אמר רב יהודה: הכוונה היא להולך מן העולם בלא בנים, שכיון שלא השאיר בנים אחריו האבילות עליו גדולה יותר. וכן מסופר: ר' יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא [היה הולך לבית האבל] אלא למאן דאזיל [למי שהלך, מת] בלא בני [בנים], דכתיב [שנאמר]: "בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיהו כב, י). ואילו רב הונא אמר: "הולך" זה הוא מי שעבר עבירה ושנה בה שהולך וחוטא כל הזמן, והוא לא יגיע לתשובה ומאבד חלקו ("מולדתו") לעולם הבא.

ומעירים כי רב הונא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה — הותרה לו. על לשון זו תוהים: הותרה לו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! כיצד מותר לו? אלא אימא [אמור] ותקן: נעשית לו כהיתר, שלאחר ששנה בה שוב איננו מרגיש את חומרת העבירה שבדבר.

אמר ר' לוי: אבל, שלשה ימים הראשונים אחרי המוות יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי יריכותיו שאף הוא עלול ליהרג בה, וצריך לנהוג באימה יתירה. משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו החרב כנגדו בקרן זוית ומאיימת עליו, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק שאין האיום גדול כל כך.

ד שנינו במשנה שלא מניחים מיטה של נשים לעולם ברחוב מפני הכבוד. אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: לא שנו

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר