סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

ובאיחוי אלכסנדרי (כדרך שעושים באלכסנדריה) שהוא איחוי מעולה, עד שאין הקרע ניכר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הקורע מתוך השלל (במקום שנקרע ואיחוהו איחוי גס) או מתוך המלל (שולי הבגד) או מתוך הלקט, או מתוך הסולמות (מקום תפר בתפרים גסים) לא יצא ידי חובת קריעה. קרע מתוך האיחוי — יצא, מפני שזה כקריעת בגד שלם. אמר רב חסדא: אף כאן ובאיחוי אלכסנדרי ולא באיחוי סתם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בגד שעושה בו קריעה בקצה העליון רשאי להופכו כך שיבוא חלקו העליון למטה ואז יכול לאחותו. ר' שמעון בן אלעזר אוסר לאחותו גם כך. ומעירים: וכשם שהמוכר שעשה קריעה בבגדו באבלו אסור לאחותו — כך הלוקח (הקונה) ממנו אסור לאחותו. ולפיכך מוכר צריך להודיעו ללוקח שקרע זה הוא קרע של אבילות שאינו ניתן לאיחוי.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: תחילת קריעה — טפח, ותוספת אם צריך לקרוע על מתים אחרים ורוצה לקרוע בבגד זה — שלש אצבעות, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: תחילת קריעהשלש אצבעות, ותוספתכל שהו.

אמר עולא: הלכה כר' מאיר בתחילת קריעה שהיא טפח, והלכה כר' יהודה בתוספת שהיא כל שהוא. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: תחילת קריעהטפח, ותוספתכל שהו, ומקובלים אנו שהלכה כר' יוסי כנגד חביריו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמרו לו לאדם שמת אביו, וקרע עליו ואחר כך אמרו לו שמת בנו, והוסיף באותו קרע, קרע תחתון שקרע על בנו — מתאחה, שהרי על כל המתים מותר לאחות את הקרע לאחר זמן האבילות, עליון — אינו מתאחה, שקרע שעל אביו אינו מתאחה.

שמע שמת בנו וקרע עליו, ואחר כך שמע שמת אביו והוסיף בקרע, החלק עליון שקרע על הבן — מתאחה, תחתוןאינו מתאחה.

אמרו לו בבת אחת שמת אביו, שמת האמו, שמת אחיו, שמתה אחותו — קורע קרע אחד לכולן. ומוסיף לכל אחד ואחד. ר' יהודה בן בתירה אומר: על הקרובים כולן קרע אחד, ועל אביו ואמו קרע אחד, לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם]? מדוע אין מוסיפים על קרע זה? אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינן בתוספת שאינו בדין שיהיו בתוספת, כיון שיש לו לאדם רק אב ואם אחד, ואינו יכול להוסיף עליהם.

אמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה. ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל כלל: הלכה כדברי המיקל באבל, וכאן פוסק הוא כדעת המחמיר! ומשיבים: אבילות לחוד — ובה אכן יש להקל, קריעה לחוד.

ולהלכה, עד היכן קורע אם מוסיף והולך בקרעים — עד טיבורו, ויש אומרים: עד לבו. ומוסיפים, אף על פי שאין ראיה לדבר, שעד כאן קורעים, יש זכר ורמז לדבר, שנאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב, יג) ורמז הוא שאף קריעת הבגדים היא עד הלב.

הגיע לטיבורו אינו קורע הלאה באותו מקום, אלא מרחיק שלש אצבעות ממקום הקרע הראשון וקורע קרע חדש. נתמלא הבגד קרעים מלפניו — מחזירו הופך את הבגד לאחוריו וקורע בצד האחר. נתמלא מלמעלה — הופכו מלמטה. אבל הקורע מלמטה ומן הצדדין — לא יצא, שקריעה אינה אלא מלמעלה. אלא שכהן גדול שאסור לו לקרוע ולפרום באבלו פורם מלמטה, שעושה סימן מסויים לאבלו.

פליגו בה [נחלקו בכך] רב מתנה ומר עוקבא, ותרוייהו משמיה דאבוה [ושניהם אמרו זאת משם אביו] של שמואל ולוי. חד [אחד מהם] אמר: כל שבעה לאבלו, אם שמע שמת לו מת אחר קורע קריעה אחרת, ואם שמע לאחר שבעה — מוסיף על קרע ראשון. וחד [ואחד מהם] אמר: כל שלשים קורע קרע חדש, לאחר שלשים מוסיף.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: מאן דאמר [מי שאומר] כל שבעה קורע, אמאי [מדוע] הוא אומר שאין להסתפק בתוספת קריעה על הראשונה — בודאי משום שלא ניתן לשוללו עד סוף השבעה, ולכן אם יוסיף ייראה רק כממשיך את הקרע הקודם, אלא הא [זה] שאמר מר [החכם]: קרע בבגד אשה, האשה שוללתו לאלתר [מיד], הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהיא יכולה להוסיף על הקרע אף בתוך שבעה?!

ומשיבים: התם [שם] משום כבוד אשה הוא שהתירו לה לשלול אבל מן הדין נחשב הקרע כאילו הוא קרוע עדיין, ולכן אינה מוסיפה עליו.

ועוד שאל: מאן דאמר [מי שאומר] כל שלשים קורע ואינו מוסיף, אמאי [מדוע] — כיון שלא ניתן קרע זה לאחותו, ועדיין נראה כקרוע, אלא אם כן קרע שעשה לאביו ולאמו שמתו, שלא ניתן לאחותו לעולם, הכי נמי [כך גם כן] הדין הוא שאסור יהיה להוסיף עליו?!

ומשיבים: התם [שם] משום כבוד אביו ואמו הוא שאינו מאחה, אבל מעיקר הדין נחשב קרע זה כאילו נתאחה, ואפשר להוסיף עליו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היוצא בבגד קרוע (שקרע קודם לכן מסיבה אחרת) לפני המת שנראה כאילו קרע עליו — הרי זה גוזל את המתים שלא קרע על מת זה, ואת החיים הרואים אותו והסבורים שקרע לכבוד המת, ואינו אלא מרמה אותם בכך.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר לחבירו "השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה", והלך ומצאו את אביו שמת — קורע את החלוק, ומאחו, וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו, ונותן לו דמי קרעו שערך החלוק נפחת על ידי כך. ואם לא הודיעו שהוא הולך לבקר חולה — הרי זה לא יגע בו, שהרי לא קיבל כל רשות לקרוע בגדו של חבירו, מה שאין כן במודיע, שהמשאיל יכול להעלות אפשרות כזו על דעתו, ועל דעת כן השאיל לו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: חולה שמת לו מת — אין מודיעין אותו שמת, שמא תטרף דעתו עליו מפני הצער, שמאחר שחולה הוא אינו יכול לסבול עוגמת נפש. ואין אחרים מקרעין בפניו כדי שלא ידע שמת לו מת. ומשתקין את הנשים הבוכות מפניו כדי שלא ידע.

ועוד אמרו: ומקרעין לקטן (לילד קטן) שהיה אבל במשפחתו מפני עגמת נפש, שאף שהקטן איננו חייב בקריעה, מכל מקום הרי זה מוסיף עוגמת נפש לאחרים הרואים שגם בבגדי הקטן עושים קריעה. וקורעין על חמיו ועל חמותו אף על פי שאינו מחויב להתאבל עליהם, מפני כבוד אשתו להראות לה שהוא משתתף באבלה.

ואמר רב פפא: תנא [שנה החכם] ב"אבל רבתי" (מסכת שמחות): אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו, מפני שהתינוק מביאו לידי שחוק, ונמצא מתגנה על הבריות שרואים שהוא צוחק בזמן אבלו.

ב שנינו במשנה שאין מברין אלא על מטות זקופות. תנו רבנן [שנו חכמים]: ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו שהיו שניהם מיודדים וקרובים זה לזה — יברוהו גם את המבקר על מטות כפויות, שכיון שהם ידידים אין נוהגים בו כבאורח אלא כשותף באבל. ואם לאו [לא] שאין לבו גס בו — יברוהו על מטות זקופות.

מסופר: רבא איתרע ביה מילתא [אירע בו דבר של אבל], על גביה [נכנס אליו] אבא בר מרתא, שהוא קרוי גם אבא בר מניומי. רבא זקיף [זקף] את המיטה משום שנהג כמו שנוהגים בכל אדם שבא לנחם, אבא בר מרתא כפי [כפה] את המיטה משום שחשב שהוא מקורב, וליבו גס בו. אמר רבא: כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן [אין בו דעת לתלמיד חכם זה] שהרי הקדים רבא והראה שאיננו חושב אותו לאדם קרוב, והאורח מראה עצמו כקרוב קירבה יתירה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אבל ההולך ממקום למקום

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר