והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל — בטלה הימנו (ממנו) גזרת שבעה, ואם קברו את המת שמונה ימים קודם לרגל — בטלה הימנו גזרת שלשים, ועל כן רשאי להיות מגלח ערב הרגל. ואם לא גילח ערב הרגל — אסור לגלח אחר הרגל שלושים יום.

אבא שאול אומר: מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצות שלשה ימי אבילות שקיים קודם הרגל מבטלת גזרת שבעה, שאם נקבר המת שלושה ימים לפני הרגל, שוב אינו צריך לשבת אחר הרגל כלום, כך מצות שבעה שקיים ערב הרגל מבטלת גזרת שלשים.

ושואלים: מדוע הוא אומר שבעה? והאנן [והרי אנחנו] שמונה ימים תנן [שנינו] בענין זה! ומסבירים: קסבר [סבור] אבא שאול: מקצת היום נחשב ככולו ומשום כך היום השביעי עולה לו לכאן ולכאן, גם כיום אחרון של אבילות שבעה וגם כיום ראשון של אבילות השלושים. אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול.

ועוד, אף מודים חכמים לאבא שאול כשחל היום השמיני שלו להיות בשבת שהיתה ערב הרגל, שמותר לגלח ביום השביעי שהוא ערב שבת, כיון שהוא אנוס, שאינו יכול לגלח בשבת.

ומעירים: כמאן אזלא הא [כדעת מי הולכת שמועה זו] שאמר רב עמרם אמר רב: אבל, כיון שעמדו מנחמין מאצלו, כלומר ביום השביעי לאבלו, מותר מיד ברחיצה? כמאן [כדעת מי] — כדעת אבא שאול, הסבור שמקצת יום שביעי ככולו לענין זה.

אמר אביי: הלכה כאבא שאול ביום שבעה, ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים, שבו בודאי אמרינן [אומרים אנו] מקצת היום ככולו ומותר לגלח מיד לאחר תחילת יום השלושים.

רבא אמר: הלכה כאבא שאול ביום שלשים, אבל אין הלכה כאבא שאול ביום שבעה. ונהרדעי אמרי [וחכמי נהרדעא אומרים]: הלכה כאבא שאול גם בזו וגם בזו. שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

א לגופו של דבר שואלים: שלשים יום אלה שנוהגים בהם אבילות מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שווה "פרע" "פרע", מנזיר; כתיב הכא [נאמר כאן] בענין האבילות על בני אהרן שלא ינהגו מנהג אבילות, ולכן, "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י, ו), ומכאן למדנו שכל אבל אחר חייב בפריעת (כלומר, בגידול) שערו, וכתיב התם [ונאמר שם] בנזיר: "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה), מה להלן [שם] בנזיר גידול שיער הוא שלשים יום, אף כאן באבילות — שלשים יום.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בנזיר מניין לנו] שהם שלושים יום? שהרי לא נאמר דבר זה במפורש בנזיר! ומשיבים, אמר רב מתנה: סתם נזירות שנדר אדם ולא פירש לכמה זמן — הרי זמנה שלשים יום, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אמר קרא [הכתוב]: "קדש יהיה גדל פרע שיער ראשו" (במדבר ו, ה), ו"יהיה" בגימטריא תלתין הוו [שלושים הם] ומכאן שסתם נזירות היא שלושים יום, ומכאן למדים גם לאבילות.

ב אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכל (גם אבא שאול האומר שמקצת היום ככולו) מודים שכשחל היום השלישי שלו להיות בערב הרגל — שאסור ברחיצה עד הערב, ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו, אלא צריך שיהיו שלושה ימים שלמים של אבל, ולכן ימתין לערב וירחץ במים צוננים או לחול המועד וירחץ בחמים.

אמר רב נחמיה בריה [בנו] של רב יהושע: אשכחתינהו [מצאתי אותם] את רב פפי ואת רב פפא דיתבי וקאמרי [שישבו ואמרו]: הלכה כרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע. איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח שונה קצת, אמר רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף: אשכחתינהו [מצאתי אותם] את רב פפי ואת רב פפא ואת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע דיתבי וקאמרי [שישבו ואמרו] הלכה זו: הכל מודים, שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל — שאסור ברחיצה עד הערב.

בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבא שאלה זו: מת שקברו ברגל עצמו, האם הרגל עולה לו למנין שלשים ימי אבילות, או אין הרגל עולה לו ואין נחשב לו כלל למנין שלשים? והוא מסביר את צדדי השאלה: למנין שבעה לא קמיבעיא [מסופק] לי, מאחר דלא נהגה [שאין נוהגת] מצות שבעה ברגל כלל, ודאי צריך להתחיל הכל אחרי הרגל, כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי הרי זה למנין שלשים, כיון דקא נהגא [שנוהגת] בדברים מסויימים מצות שלשים ברגל, כגון לענין גיהוץ ותספורת, הרי השאלה היא: מאי [מה הדין] האם נחשיב את הימים ברגל במנין שלושים ימי האבל, או לא?

אמר ליה [לו]: אינו עולה. איתיביה [הקשה לו]: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל — מונה חמשה ימים של אבל אחר הרגל ומלאכתו נעשית אז על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים את המלאכה בצנעא בתוך ביתו, אבל אין רבים מתעסקין עמו לבוא אליו ולנחמו,