הספרים שמניחים על אנשים בזמן שמסתפרים, מותר לכבס במועד. ונדייק: הני — אין [אלה — כן], אולם כלי פשתן אחרים — לא?

אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה; מתניתין [משנתנו] מדברת אפילו בבגדים של שאר מיני [מינים], אבל בשל פשתן אפילו בגדים אחרים מותרים. אמר בר הידיא: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את ימה של טבריה [טבריה], ים כנרת, דמפקי לה משיכלי דמני כיתנא בחולא דמועדא [שמוציאים לשם אגנות של כלי פשתן לכבסם בחול המועד].

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: מכאן אין ראיה להלכה, מאן לימא לן [מי אומר לנו] שברצון חכמים עבדי [הם עושים זאת], דלמא [שמא] שלא ברצון חכמים עבדי [הם עושים].

א משנה ואלו הדברים שכותבין בחול המועד: קדושי נשים אם כותב שטר (ואינו נותן כסף) לשם קידושין, וגיטין, ושוברין (קבלות של חוב), דייתיקי (שטר צוואה), שטרי מתנה, ופרוזבולין שהמלווה כותב שמוסר את חובותיו לבית דין שלא יצטרך לוותר עליהם בשמיטה, איגרות שום שכותבים בבית דין ששמו (העריכו) נכסים מסויימים והעבירום למלווה, ואיגרות מזון שאדם קיבל על עצמו לזון את מישהו, בדרך כלל את ילדיו החורגים, שכותב זאת בכתובה.

שטרי חליצה שמודיעים בית דין שעשו חליצה, או שעשו שטר מיאונים (שילדה שהשיאו אותה אמה או אחיה יכולה למאן בנישואין ולבטלם) וכותבים לה שטר ראיה למיאון זה. ושטרי בירורין שבית דין מסכמים סכסוך שנתברר בדרך של בוררות. גזרות (פסקים) של בית דין, ואיגרות של רשות מכתבים רשמיים של השלטונות.

ב גמרא אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר ויארסנה. ומציעים: לימא מסייע ליה [נאמר שנסייע לו] ממשנתנו: ואלו כותבין במועד — קדושי נשים,

מאי לאו [האם לא] הכוונה לשטרי קדושין ממש שבהם עצמם מארסים אשה? ודוחים: לא, מוזכר כאן שטרי פסיקתא [שטרי פסק], וכפי שהסביר זאת רב גידל שאמר בשם רב.

שאמר רב גידל אמר רב: כאשר שתי משפחות מתחתנות זו בזו, כשאחד המחותנים אומר לשני: כמה אתה נותן לבנך לצורך הנדוניה והשני אומר: כך וכך, ומצד שני כמה אתה נותן לבתך — כך וכך. עמדו החתן והכלה וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנין באמירה שאין צורך לעשות קנין נוסף לקיים את ההסכם הזה ועל שטר כזה מדברת המשנה.

ועוד מציעים: לימא מסייע ליה [נאמר שמסייעת לו] לשמואל המשנה: אין נושאין נשים בחול המועד, לא בתולות ולא אלמנות, ואף לא מיבמין אשת אח שמת בלא בנים מפני ששמחה היא לו. ונדייק: הא [הרי] שלארס — שרי [מותר].

ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך יש להבין! שלא מיבעיא [נצרכה] לומר לארס דלא קעביד [שאינו עושה] מצוה באירוסין, ובודאי שאסור, אלא אפילו לישא נמי [גם כן] דקא עביד [שהוא עושה] מצוה, שהרי זו הכנה למצוות פריה ורביה, בכל זאת אסור.

ומביאים ראיה: תא שמע [בא ושמע] ממה דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא זו: מארסין בחול המועד, אבל לא כונסין (נושאין) ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו ואין מערבים שמחה בשמחה, שמחת הנישואין בשמחת החג. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ג לעצם הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר שמואל שיש לחשוש לשמא יקדמנו אחר? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני היא אשתו המיועדת של פלוני, שדה פלוני תגיע לפלוני. ואם כן למה לו לחשוש, שהרי בוודאי ישא את בת זוגו היעודה לו!

אלא כך יש להבין את דברי שמואל: שמא יקדמנו אחר ברחמים, שיבוא אחר ויתפלל ויבטל את הגזירה הזאת, ולכן ראוי לו להזדרז.

ומספרים: כי הא [כמו סיפור זה] שרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי [שמע אדם אחד שהתפלל] ואמר: תזדמן לי פלניתא [פלונית] לאשה. אמר ליה [לו] רבא: לא תיבעי רחמי הכי [אל תבקש רחמים, תתפלל כך] אי חזיא [אם ראויה] היא לך, שנגזר על כך — היא לא אזלא מינך [תלך ממך] ואי [ואם] לא שאיננה ראויה לך — כפרת [אתה תכפור] בה', כשתראה שלא נתקבלה תפלתך. בתר הכי [אחר כך] לאחר שנשא אותה אשה שמעיה דקאמר [שמע אותו שהוא אומר] בתפילתו: או איהו לימות מקמה [שהוא ימות לפניה] או איהי תמות מקמיה [שהיא תמות לפניו], מפני ששנא אותה ביותר. אמר ליה [לו] רבא: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא [האם לא אמרתי לך אל תתפלל על הדבר]?

הכי [כך] אמר רב משום ר' ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים למדים אנחנו שמה' יוצא הדבר שמתחברת אשה לאיש. כיצד מן התורה — דכתיב [שנאמר]: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר" (בראשית כד, נ). מן הנביאים — דכתיב [שנאמר]: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא" (שופטים יד, ד). מן הכתובים — דכתיב [שנאמר]: "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת" (משלי יט, יד).

ד כיון שהזכירו את דברי רבי ראובן בן איצטרובילי, מביאים דבר נוסף שאמר רב משום ר' ראובן בן איצטרובילי, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]; אמר ר' ראובן בן איצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר של עבירה אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו — עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו — הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו — ראה אחרים שעשו ושמח. שאין אדם נחשד בלא כל סיבה אלא ודאי יש משהו הגורם שיחשדו בו בעבירה מסויימת.

מתיב [מקשה על כך] ר' יעקב: הלא נאמר: "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם" (מלכים ב' יז, ט), משמע שאפשר להעליל דבר שאיננו נכון כלל! ומשיבים: התם [שם] להכעיס הוא דעבוד [שעשו], ולא חשבו כן באמת.

תא שמע [בוא ושמע] סתירה ממקום אחר: שעל הכתוב "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' "(תהלים קו, טז) רב שמואל בר יצחק אמר: פסוק זה מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה, שכל אחד חשד שאשתו נסתרת עם משה למעשה עבירה, והוא בודאי לא עשה, הרי שקיימת אפשרות לחשוד אף באדם הנקי מחטא! ומשיבים: התם [שם] משום שנאה למשה הוא דעבוד [שעשו], ולא שבאמת חשדו בו, אלא כדי לבזותו האשימו אותו.

ומקשים שוב ממקום אחר, תא שמע [בוא ושמע] אמר ר' יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו, שיש בכך משום כפרת עוונות בצער שמצטער על כך. הרי שאפשר לחשוד במישהו שאין בו כלום, ואמר רב פפא: לדידי חשדון [אותי עצמי חשדו] ולא הוה [היה] בי!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא בקלא דפסיק [זה בקול, בשמועת חשד, שפוסק] ואז יתכן שלא היה ממש בדבר, הא בקלא דלא פסיק [זה בקול שאינו פוסק], יש לומר שאכן יש בסיס לחשד. ושואלים: וקלא דלא פסיק [וקול שאינו פוסק] עד כמה שיעורו? אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): דומי דמתא יומא ופלגא [הרכילות של עיר היא יום וחצי] וזה הוא הקרוי קול שאינו פוסק.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] כשלא פסק הקול ביני ביני [בינתיים] אבל אם פסק ביני ביני [בינתיים] — לית לן [אין לנו] בה. וכי [וכאשר] פסק ביני ביני [בינתיים] לא אמרן [אמרנו] זאת שאין בכך כלום, אלא כאשר לא פסק אותו קול מחמת יראה שהחשוד הוא אדם אלים ואנשים חוששים לדבר בו סרה, אבל כשפסק הקול מחמת יראה — לא, ועדיין יש לומר שזהו חשד מבוסס.

ולא אמרן [אמרנו] שקול שפסק איננו נחשב, אלא כשלא הדר נבט [חזר ועלה] אותו קול, אבל אם הדר נבט [חזר ועלה] — לא. ולא אמרן [אמרנו] שיש מקום לחשד אלא דלית ליה [כשאין לו] אויבים, אבל אם אית ליה [יש לו] אויבים ידועים — מן הסתם האויבים הוא דאפקוה לקלא [הם שהוציאו את הקול].

ה משנה אין כותבין שטרי חוב בחול המועד. ואם אינו מאמינו ללוה שלא יכפור בהלוואה לאחר זמן, או שאין לו לסופר מה יאכל — הרי זה יכתוב.

אין כותבין ספרים (ספרי תורה) תפילין ומזוזות במועד, ואין מגיהין אות אחת בספר אפילו בספר עזרא שהיה במקדש ועליו סמכו כל ישראל. ר' יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו בחול המועד אם הוא זקוק להם,