והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: מביאין כלים מבית האומן, כגון כד מבית הכדר (עושה הכדים) וכוס מבית הזגג, שהרי משתמשים בהם במועד עצמו. אבל לא יביא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן, כיון שאינם צורך המועד. ואם אין לו לאומן מה יאכל — נותן לו לאומן שכרו במועד ומניחו את הכלי אצלו. ואם אינו מאמינו לאומן בשמירת כלי זה מניחו בבית הסמוך לו. ואם חושש להם שמא יגנבו — מפנן לחצר אחרת, ואם אינו מאמינו לבעל החצר — מביאן בצנעה בתוך ביתו.

ומעירים: תרצת ענין זה של מביאין כלים מבית האומן, שאפשר לפרש אותו שמדובר באופן שאינו מאמינו, אבל בענין מוליכין האמור בברייתא קשיא [קשה], דקתני [ששנינו] במשנה: "אין מביאין", וכל שכן שאין מוליכין! אלא יש לדחות מה שאמרנו: מחוורתא כדשניין מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו קודם] שיש להבדיל בין ערב פסח לחול המועד.

א משנה מחפין (מכסים) את הקציעות (התאנים העומדות להתייבש) בקש שלא יירטבו. ר' יהודה אומר: אף מעבין מניחים אותן בערימה צפופה יותר. מוכרי פירות, כסות וכלים — מוכרים בצנעה לצורך המועד. הציידין והדשושות (האומנים הדשים תבואה) והגרוסות (הכותשים את גרגירי הפול לעשותם גרוסים) — עושין בצנעה לצורך המועד. ר' יוסי אומר: הם החמירו על עצמן שלא לעשות מלאכה אפילו לצורך זה.

ב גמרא פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו ר' חייא בר אבא ור' אסי, ותרוייהו [ושניהם] אמרו זאת משמיה [משמו] של חזקיה ור' יוחנן. חד [אחד מהם] אמר: "מחפין" פירושו אקלושי [לכסות בצורה קלושה] את התאנים, "מעבין" — אסמוכי [כיסוי סמיך, צפוף]. וחד [ואחד מהם] אמר: "מחפין" פירושו בין אקלושי [בצורה קלושה] בין אסמוכי [בצורה צפופה], אבל "מעבין" פירושו שעושה אותו כמין כרי, שעורמים כעין ערימה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "מעבין" — עושה אותו כמין כרי, אלו דברי ר' יהודה.

ג שנינו במשנה שמוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה וכן הציידים הדשושות והגרוסות עושים בצינעה לצורך המועד, ורבי יוסי אמר שהם החמירו על עצמם. אבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: "הן החמירו על עצמן" פירושו דלא הוו עבדי [שלא היו עושים] כלל מלאכה בחול המועד, או דלמא [שמא] החמירו על עצמם דהוו עבדי [שהיו עושים] בצנעה, אף שמעיקר הדין מותר אפילו בפרהסיה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו: מוכרי פירות כסות וכלים — מוכרין בצנעה לצורך המועד, ר' יוסי אומר: תגרי טבריא [טבריה] הן שהחמירו על עצמן שלא יהו מוכרין כל עיקר אפילו בצינעה. וכן צדי חיות ועופות ודגים — צדין בצנעה לצורך המועד, ר' יוסי אומר: צדי עכו הן שהחמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר. דשושי חילקא טרגיס וטיסני (הכותשים את החיטים לגריסים קטנים) — דוששין בצנעה לצורך המועד, ר' יוסי אומר: דשושי ציפורי הן שהחמירו על עצמן שלא יהו דוששין כל עיקר. הרי שרבי יוסי בא להחמיר ולא להקל.

אמר אביי: "חילקא" פירושו שכותשים את התבואה חדא לתרתי [גרעין אחד לשניים] "טרגיס" — חדא לתלת [אחד לשלושה] "טיסני" — חדא [אחד] לארבעה. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: "חילקא" פירושו כונתא [כוסמת].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: חילקא טרגיס וטיסני טמאין בכל מקום משום שהם נחשבים לאוכל גמור. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שכל אלה כוונתם חדא לתרתי לתלת [אחד לשניים לשלושה] ולארבעה, משום הכי [כך] הם טמאין בכל מקום, דאתכשור [שהוכשרו] לקבל טומאה על ידי מים בתוך תהליך עשייתם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהיא כונתא [כוסמת], אמאי [מדוע] הם טמאין בכל מקום, הא [הרי] לא איתכשור [הוכשרו לקבל טומאה]?

ומשיבים: כגון דמיקלפן [שהיו קלופות], דאי לאו דשרא להו במיא לא הוה מיקלפא [שאם לא היה שורה אותן קודם במים לא היתה נקלפת]. ואמאי קרי ליה [ומדוע קוראים לה] "חילקא" — משום דשקל חלקיהו [שנטל מהם קליפתם], ועכשיו הן חלקות.

מיתיבי [מקשים] על כך, ממה ששנינו: הנודר ואוסר על עצמו לאכול מן הדגן — אסור אף בפול המצרי יבש שהוא נכלל בגדר דגן בפי בני אדם, ומותר בפול לח, ומותר באורז בחילקא וטרגיס וטיסני. ועתה שואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהוא חיטים שנחלקו חדא לתרתי חדא לתלת [אחת לשתיים אחת לשלושה] וחדא [ואחת] לארבעה — שפיר [יפה], דנפקו להו [שיוצאים להם] על ידי גריסתם מתורת "דגן" והם קרויים מעתה "מיני מזונות", אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהיא כונתא [כוסמת], הלא דגן מעליא [מעולה, חשוב] הוא! שהלא הכוסמת היא מחמשת מיני דגן. ומעירים, אכן קשיא [קשה].

ד מסופר: רב הונא שרא להו להנהו כרופייתא למיזל לזבוני כי אורחייהו בשוקא [התיר להם למוכרי תבלינים ללכת למכור כדרכם בשוק]. איתיביה [הקשה לו] רב כהנא ממה ששנינו: אם היתה חנות פתוחה לסטיו (שדרת העמודים ברחוב שלפני החנות) — פותח ונועל בחול המועד כדרכו בחול, משום שאין זה גלוי לרבים, אבל אם היתה

פתוחה לרשות הרבים — פותח דלת אחת ונועל אחת, אבל בערב יום טוב האחרון של חג מוציא את הדברים מן החנות ומעטר את שוקי העיר בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון. ומעתה נדייק: מפני כבוד יום טוב האחרון — אין [כן] התירו לפתוח חנות כדרכה, אבל שלא מפני כבוד יום טוב — לא! ואיך אם כן התיר רב הונא לאותם מוכרי בשמים למכור כדרכם בחול המועד?

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאסרו למוכרם בפרהסיה, הרי זה בפירי [בפירות] שקונים מהם כמות גדולה ויכולים לקנותם לפני החג, ויחשדו שקונה לאחר המועד, הא [זה] שלא אסר רב הונא, היה זה במכירת תבלין, שאין לאוסרם משום שהאדם לוקח מהם דבר מועט לצורך המועד.

א משנה ואלו מגלחין בהיתר בחול המועד: הבא ממדינת הים בחול המועד, או היוצא מבית השביה, והיוצא מבית האסורין וכן המנודה שהתירו לו חכמים את הנידוי בחול המועד, שרק אז הותר לו להסתפר. וכן מי שנדר נדר שלא להסתפר ונשאל לחכם על נדרו והותר בחול המועד. וכן הנזיר שנגמר זמן נזירותו בחול המועד, וכן המצורע הצריך לגלח מטומאתו לטהרתו במועד, כל אלה, כיון שלא יכלו לגלח בערב החג מותר להם לגלח בחול המועד.

ואלו מכבסין בהיתר במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורין,