|
טקסט הדף מנוקד
בְּהֶסְגֵּר שֵׁנִי מָר סָבַר בְּכֹהֵן תַּלְיָא מִילְּתָא אִי טָהוֹר אָמַר לֵיהּ טָהוֹר וְאִי טָמֵא שָׁתֵיק וּמָר סָבַר לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ כְּתִיב
אָמַר מָר אָמַר רַבִּי נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמוּחְלָט וְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר בְּמוּסְגָּר וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא תַּנָּאֵי הִיא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מָר סָבַר צַוְותָּא דְעָלְמָא עֲדִיף לֵיהּ וּמָר סָבַר צַוְותָּא דְאִשְׁתּוֹ עֲדִיפָא לֵיהּ לְמֵימְרָא דְּמוּחְלָט מוּתָּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִין וְהָתַנְיָא וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים שֶׁיְּהֵא אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וְאֵין אׇהֳלוֹ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ יְמֵי סְפִירוֹ וְלֹא יְמֵי חִלּוּטוֹ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שִׁבְעָה יְמֵי סְפִירוֹ קַל וָחוֹמֶר לִימֵי חִלּוּטוֹ וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא דַּנְתִּי לִפְנֵי רַבִּי לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ יוֹתָם לֹא הָיָה לוֹ לְעוּזִּיָּהוּ אֶלָּא בִּימֵי חִלּוּטוֹ אָמַר לוֹ אַף אֲנִי כָּךְ אָמַרְתִּי בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר גַּלִּי רַחֲמָנָא בִּימֵי סְפִירוֹ וְכׇל שֶׁכֵּן בִּימֵי חִלּוּטוֹ וּמָר סָבַר מַאי דְּגַלִּי גַּלִּי וּמַאי דְּלָא גַּלִּי לָא גַּלִּי לְמֵימְרָא דִּבְכֹהֵן תַּלְיָא מִילְּתָא אִין וְהָתַנְיָא וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאִי אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ מִכָּאן אָמְרוּ חָתָן שֶׁנּוֹלַד בּוֹ נֶגַע נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הָרֶגֶל דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת אִם מַמְתִּינִים לוֹ לִדְבַר הָרְשׁוּת כׇּל שֶׁכֵּן לִדְבַר מִצְוָה מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר אַבָּיֵי מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ וְרָבָא אָמַר דְּבַר הָרְשׁוּת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ וְרַבִּי יְהוּדָה מֵהָתָם לָא גָּמְרִינַן דְּחִידּוּשׁ הוּא רש"י
בהסגר שני. דאי מטמא ליה מחליט ליה בטומאה חמורה ומצער ליה: מר. ר''מ דאמר רואה להקל לטהר אבל לא לטמא: סבר בכהן תלא רחמנא. דאי מטמא ליה הוי טמא ואי לא בעי מטמא ליה לא הוי טמא ולהכי חזי ליה להקל אבל לא להחמיר דאי חזי ליה דהוי טמא לא לימא ליה כלום ולא הוי טמא: ומר. ר' יוסי דאמר לא להקל: סבר לטהרו ולטמאו כתיב. דכי חזי ליה כהן דטמא. לא מצי למשתק ודלמא הוי טמא ונמצא מצערו שמטמאו במועד: והא תניא איפכא. דברי ר''מ במוחלט דברי ר' יוסי במוסגר: מר סבר צוותא דאשתו עדיף ליה. ולהכי חזי ליה במועד בהסגר שני דאי מטהרו משמחו ואפי' מטמא ליה ומחליט ליה ומשדר ליה חוץ מג' מחנות ולית ליה צוותא דאינשי דעלמא אפ''ה לית ליה צערא דהא אית ליה צוותא דאשתו ומותר הוא באשתו להתיחד עמה בימי חלוטו ודברי ר' יוסי במוחלט דאפי' מטהר ליה דאע''ג דשרי ליה למחנה ישראל אית ליה צערא דלית ליה צוותא דאשתו דאסור הוא דכיון דמטהר ליה מחלוטו מיבעי ליה למימני שבע ימי ספירו ובימי ספירו אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואהלו זו אשתו דכתיב שובו לכם לאהליכם: ומר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה. האי תנא דאמר א''ר נראין דברי ר''מ במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר סבר צוותא דעלמא עדיף ליה ולהכי חזי בימי חלוטו דאי מטמאו לא מטמא יותר מדמעיקרא ואי מטהרו משמחו דאית ליה צוותא דעלמא אף על גב דאסור בתשמיש המטה צוותא דעלמא עדיף ליה ודברי רבי יוסי במוסגר דלא חזי ליה דלמא מטמא ליה חוץ לג' מחנות ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה: ימי ספירו. אסור בתשמיש המטה ולא ימי חלוטו: יותם לא היה לעוזיהו אלא בימי חלוטו. כלומר לא נתעברה אמו דיותם אלא בימי חלוטו דעוזיהו דעוזיהו היה מצורע ולא נזקק לאשתו בימי ספירו אלא בימי חלוטו: אף אני כך אמרתי. דמצורע מותר בתשמיש המטה דוישב מחוץ לאהלו בימי ספירו כתיב: ורבי סבר מאי דגלי גלי. להכי אמרי' ימי ספירו ולא ימי חלוטו: למימרא דבכהן תליא מילתא. פריך בין לר''מ בין לרבי יוסי דר''מ אומר בהדיא אי טמא שתיק ורבי יוסי קאמר אין רואין כלל מכלל דרבי יוסי סבר אי לא בעי לא חזי ליה ולא הוי טמא: נותנין לו ז' ימי המשתה. דלא חזי ליה דלמא מטמא ליה: ולכסותו. אם נראה הנגע בכסותו: אם ממתינין לדבר הרשות. הרי ממתינין לו שאין מטמאין עד שמפנה כל הכלים שבבית וילפי' מינה דבטומאה דבגופיה נמי ממתין לדבר הרשות דומיא דהכא כיון דאשכחן דבטומאה דגופיה ממתינין לו לדבר הרשות כ''ש דממתינין לו לדבר מצוה כגון חתן וברגל: משמעות דורשין. דמר דריש מהאי קרא ומר דריש מהאי קרא: דבר הרשות איכא בינייהו. רבי יהודה דמפיק מביום הראות בו ומכאן אמרו חתן ורגל דהיינו מצוה ממתינין לו אבל לדבר הרשות אין ממתינין לו בטומאה דגופיה ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו כדאמרי' לעיל דרבי יליף טומאה דגופיה להמתין לו מטומאה דביתו: לא גמרינן. דהוי חידוש ומחידוש לא ילפינן דכל היכא דאיכא חידוש אין לך דבר בו אלא חידושו:
תוספות
לטהרו או לטמאו כתיב. בפ' בתרא דנזיר (דף סה: ושם) דריש מיניה פתח הכתוב בטהרה תחילה גבי ספק שער לבן קודם לבהרת והתם דריש מדכתיב לטהרו ברישא והכא דריש מגופיה דקרא: ה''ג בתורת כהנים שבעת ימים ימי ספירו וכו'. ואגב שנכתב בפסוק בתר ואחרי טהרתו וגו' כתבוהו כאן: יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו. פירש הר''ר קלונימוס דכתיב (ישעיה ז) ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם והיינו מנבואת עמוס אע''פ שישעיה אמרה וישעיה נתנבא בשעה שנתנגע עוזיהו כדמוכח קראי שהיה רעש ע''י שרעשו עליונים לשורפו ותחתונים לבלעו הוא מונה לנבואת עמוס שנתנבא שנתים לפני הרעש וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז) שאז נגזרה גזירה וכמה יש עד גלות הושע בן אלה שהיה בשנת שש לחזקיהו חשבונו ס''ה שנים ב' שנים קודם נגעו וכ''ה דנגעו דעוזיהו נתנגע כ''ה שנים לפני מותו וי''ו דיותם ושש עשרה דאחז ושש לחזקיה היה הגלות הרי ס''ה שנים ויותם בן כ''ה שנים כשמלך וא''כ היה עיבורו בימי חלוטו מכל מקום אין ר' יוסי בר' יהודה מוקשה די''ל דנתנגע בסוף השנה ועיבורו היתה בתחילת השנה ובפי' נביאים פרש''י חשבון זה וכן מוכיח בסדר עולם ומאחר שזה אמת נמצא שצריך ליישב והלא עוזיהו וירבעם מלכו כאחת דהא ירבעם מלך מ''א שנה וא''כ כשמת היה מ''א למלכות עוזיהו והכתוב אומר בשנת שלשים ושמנה לעזריה מלך יהודה מלך זכריה בן ירבעם וא''כ חסר ג' שנים וי''ל דמלך ג' שנים בחיי אביו וכן הגיה במקצת פירושים דהכי הוה מעשה דזכריה מלך בחיי ירבעם אביו ג' שנים: מאי דלא גלי לא גלי. יש מקשין למה אין רבי דורש ק''ו הא אדם דן ק''ו מעצמו ושמא יש שם פירכא או שמא מצורע חידוש הוא א''נ ז' ימים משמע מיעוט לאפוקי ימי חלוטו ואידך דמצטריך לגופיה מיהו מדכתיב ביה לו שמע מינה למעוטי: יש יום שאי אתה רואה בו. תימה לר''מ למה אינו רואה להקל ועוד למאי דפי' רבינו יצחק דלכולי עלמא בתחילת הסגר רואין להקל לעולם יכול לראות ועוד ופינו את הבית עד שיראו למה טורח לפנות שמא ימצא טהור: משמעות דורשין איכא בינייהו. ר' דורש מופינו וביום אצטריך למידרש ביום ולא בלילה כדלקמן וי''ו לא משמע ליה ור' יהודה דורש מוביום אבל ופינו את הבית שמא אצטריך לרבי יהודה אפי' חבילי קש וחבילי עצים כדתנן בנגעים (פ' י''ב מ''ה) לרבי יהודה: דבר הרשות איכא בינייהו. דרבי יהודה סבר חידוש הוא ואין ללמוד הימנה שאר המתנות ומביום הראות בו לא משמע אלא המתנה דמצוה דמשמע דתלוי הדבר בקביעת היום כגון רגל והוא הדין לחתן ורבי סבר לרבות נמי המתנה שאינה מצוה וגמרינן שפיר להמתנה מופינו כל דבר הרשות בבית לא פליגי דהא בהדיא כתיב ופינו את הבית. אלא דבר הרשות דגופיה איכא בינייהו ואין נראה לפרש שאר דברי רשות כגון חבילי קש ופליגי בבתים דלרבי יהודה דאמר חידוש הוא לא ילפינן:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|