קרי עליה [קרא עליו] מקרא זה: "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ, כג), שחישב אורחותיו, מתי אין ראוי לשאול.

א בדין של ציון קברות תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מציינין לא על מקום שיש בו רק כזית מן המת, ולא על עצם בשיעור כשעורה מן המת, ולא על כל דבר אחר מן המת שאינו מטמא באהל (כאשר מאהילים עליו) אלא במגע בלבד. שכיון שאין בהם טומאת אוהל, וקבורים באדמה, אין חשש שמשהו יטמא בגללם. אבל מציינין על השדרה של מת, ועל הגולגולת, ועל רוב בנין על עצמות גדולות, שהן רוב גובהו של הגוף, ועל רוב מנין של עצמות המת (ממאה עשרים וחמש עצמות ומעלה, מתוך מאתיים ארבעים ושמונה שבגוף).

ואין מציינין על הוודאות על מקומות שהכל יודעים שהם מקומות טומאה, אבל מציינין על הספיקות. ואלו הן הספיקות: סככות ופרעות ובית הפרס כאשר יבואר להלן. ואין מעמידין ציון במקום הטומאה בדיוק, כדי שלא לגרום להפסיד את הטהרות, שמא יבוא אדם נושא טהרות ולא ישים לב ועד שישים לב שהמקום מצויין כמקום טומאה כבר יטמאו הטהרות. וכן אין מרחיקין ציון הרבה ממקום טומאה, כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל, שלא להרבות שטח שנזהרים בו, אף שאיננו טמא. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה מבררים את כל הפרטים שבה.

ושואלים: וכי כזית מן המת אינו מטמא באהל? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אלו שמטמאין באהל ובתוך רשימה זו מנינו גם כזית מן המת!

אמר רב פפא: הכא [כאן] בברייתא בענין הציון בכזית מצומצם (בדיוק) עסקינן [עוסקים אנו], דסוף סוף מיחסר חסר [שבסופו של דבר הלא יחסר] כאשר ירקב, ולכן מוטב שלא יציינו את מקומו, אף אם בשל כך ישרפו עליו תרומה וקדשים לפי שעה אם יתקל בו אדם כשעדיין לא נחסר, וייטמא, וישרפו בגללו תרומה וקדשים שנטמאו, ואל ישרפו עליו לעולם לחינם, שהרי כעבור זמן מסויים יתמעט הבשר מכזית, ושוב איננו מטמא באהל, ואם יהא שם ציון קבוע, יחשבו שיש שם טומאת אהל ויוסיפו לשרוף עליו תרומה וקדשים לעולם.

שנינו בברייתא, ואלו הן הספיקות: סככות ופרעות!

ומסבירים, סככות — כגון אילן המיסך (סוכך) על הארץ סמוך לבית הקברות, ותחת אחד מענפיו טומאת מת, ואין יודעים תחת איזה מן הענפים, וכיון שידוע שהוא מיסך על הטומאה, הרי כל ענפיו יוצרים אהל מחמת הספק, ולכן כל שתחת האילן נטמא.

פרעות — הם אבנים פרועות היוצאות מן הגדר ואינן עומדות במישרין עם הכותל ואם יש טומאת מת תחתיהן הרי הן מאהילות עליה, ויוצרות אהל שלא הכל שמים לב אליו.

בית הפרס — כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: החורש את השדה שהיה בה קבר, שיש לחשוש שפיזר את העצמות שבקבר בכל המקום שחרש — הרי הוא עושה על ידי כך בית הפרס, וכמה הוא עושה — מלא מענה (מלוא אורך תלם) אחד, שהוא מאה אמה.

ושואלים: ובית הפרס מי [האם] מטמא באהל? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך, שאם אדם נושא טהרות או רוצה להישמר בטהרה כדי לאכול קדשים וצריך לעבור דרך בית הפרס, יכול הוא ללכת, ולנפוח בפיו באבק השדה ולראות אם הוא מגלה בתוך העפר עצם הראויה לטמא שלא יגע בה. ומכאן מובן שאין לחשוש לטומאת אהל בבית הפרס, שכן אם חוששים לטומאת אהל יש לחשוש שמא תוך כדי פעולת הניפוח כבר נטמא.

וכיוצא בו רב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של עולא אמר: בית הפרס שנידש שכבר הלכו בו אנשים ודשו אותו ברגליהם — טהור, שודאי סילקו ברגליהם את העצמות משם. ואם אומרים כי בית הפרס מטמא באהל הרי יש לחשוש שהעצמות נדושו ונכנסו פנימה!

אמר רב פפא: לא קשיא [אין זה קשה] כי יש מקומות שונים הקרויים בית הפרס, ויש לחלק; כאן שאמרנו שמציינים בית הפרס בגלל טומאת אוהל מדובר בשדה שאבד בה קבר, שאנו יודעים שבמקום כלשהו בשדה זה היה קבר, אלא ששכחו היכן היה, ויש כאן טומאת אהל וודאית, כאן שהתירו בניפוח, מדובר בשדה שנחרש בה קבר, שלא ברור שיש אכן עצמות מת במקום זה.

ושואלים: ושדה שנחרש בה קבר, בית הפרס קרי ליה [קוראים לו], וחוששים לטומאתו? ומשיבים: אין [כן] והתנן [ואכן כן שנינו במשנה]: שלשה סוגי בית הפרס הן ובהם אסורים אוכלי תרומה וקדשים מלהלך: שדה שנאבד בה קבר ואין מקומו ידוע, שדה שנחרש בה קבר ויש לחשוש שהעצמות התפזרו בכל השדה, ושדה בוכין.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "שדה בוכין"? רב יהושע בר אבא משמיה [משמו] של עולא אמר: שדה שמפטירין בה מתים, שכאשר היו מביאים מת ממקום אחר, שם היו נפטרים אלו שהביאוהו ממקומו ומוסרים אותו לבני המקום לקוברו.

וטעמא מאי [ומה הטעם] שאנחנו חוששים לטומאה במקום זה, אמר אבימי: משום יאוש בעלים נגעו בה. שיש לחשוש שמא תוך כדי טילטול המת ממקום רחוק נפל אבר ממנו בשדה ולא שמו האנשים לב לכך ונתייאשו. ובמשך הזמן יש לחשוש בשדה כזה שהיו בו מתים רבים, שיש בו טומאה במקומות רבים.

ושואלים: ושדה שנחרש בה קבר לא בעי [צריך] ציון? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: מצא שדה מצויינת, כלומר, שדה שיש עליה כבר ציון של טומאה ואין ידוע מה טיבה, שכבר נשתכח מה טומאה היתה שם, אם יש בה אילנות באותה שדה — בידוע שנחרש בה קבר, שבשדה שנחרש בו קבר מותר לנטוע. אין בה אילנות ואין לחשוש לחרישה — בידוע שאבד בה קבר. שבשדה כזה אסור לנטוע עצים, ואם המקום ראוי לכך ולא נטעו בו — ודאי שזה משום קבר שאבד בו (רמב"ם).

ר' יהודה אומר: אין סומכים על סימנים אלה עד שיהא שם באותו מקום זקן (חכם) או תלמיד חכם, לפי שאין הכל בקיאין בדבר, ושמא לא נחרש השדה כלל. ומכל מקום מדברי ברייתא זו יוצא שאף שדה שנחרש בה קבר מציינים!

ומשיבים: אמר רב פפא: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא לגבי שדה מצויינת, מדובר בה בשדה שאבד בה קבר ודאי דציינוה [שציינו אותו] מיד לאחר מכן, אולם אם יש בה אילנות בידוע שנחרש בה הקבר, ששכחו ואף חרשו שדה זה לצורך האילנות שלא כדין, אין בה אילנות — בידוע שאבד בה קבר ולא נחרש.

לעצם הלכה זו שואלים: וליחוש דלמא אילנות מגואי וקבר מבראי [ונחשוש שמא היו האילנות מבפנים והקבר היה מבחוץ] ומקום הקבר עצמו לא נחרש כלל אלא אבד, ואיך אפשר לסמוך על כך ולומר שמן הסתם כבר נחרש הקבר?

ומשיבים: כפי שאמר עולא בענין דומה, שמדובר בשעומדין האילנות על הגבולין ליד רשות הרבים, שודאי לא היה קבר מבחוץ ברשות הרבים אלא בין האילנות, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בשעומדין על הגבולין.