מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, כלומר, לטפל בו וללוותו ולהכנסת הכלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. ומעירים: במה דברים אמורים שמבטלים תלמוד תורה — בשאין שם כל צורכו של המת להלווייתו וצריך להוסיף ולכבדו במלווים, אבל אם יש שם כל צורכו — אין מבטלין.

ושואלים: וכמה כל צורכו? אמר רב שמואל בר איניא משמיה [משמו] של רב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי [שנים עשר אלף איש וששת אלפים תוקעי שופרות], שהיו נוהגים לתקוע בהם כאות אבל. ואמרי לה [ויש אומרים] נוסחה אחרת: תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי [שנים עשר אלף אנשים ומהם ששת אלפים שופרות]. עולא אמר: שיעור די צורכו הוא כגון דחייצי גברי מאבולא [שחוצצים אנשים משער העיר] עד המקום בבית הקברות הנקרא סיכרא.

רב ששת אמר: כנתינתה של התורה כך נטילתה, כלומר, בנטילתה מן העולם, כאשר מת תלמיד חכם, צריך לנהוג בה באותה מידת כבוד כבשעת נתינתה, דהיינו: מה נתינתה של תורה בששים רבוא, שהרי ניתנה במעמד הר סיני לשישים רבוא אנשים, אף נטילתה צריכה להיות בששים רבוא. ומעירים: הני מילי למאן דקרי ותני [דברים אלה, שיעורים אלה, אמרו למי שקורא ושונה לעצמו], אבל למאן דמתני [למי שמלמד אחרים] גדול כבודו יותר ולית ליה שיעורא [אין לו שיעור כלל] לכבודו.

א תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו ישראל — שכינה עמהן. גלו למצרים — שכינה עמהן, שנאמר: "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" (שמואל א' ב, כז), הרי ששכינה היתה עמם ונגלתה להם שם. גלו לבבל — שכינה עמהן, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה" (ישעיהו מג, יד). ואף כשהן עתידים להגאל — שכינה עמהם, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך" (דברים ל, ג), ומדייקים: "והשיב" לא נאמר, כלומר, לא שיגרום שישובו, אלא נאמר "ושב", והלשון הזאת מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהם מבין הגליות, משמע שאף אז תהיה השכינה מצויה עמהם.

ושואלים: אם שכינה עמהם, בבבל היכא [היכן] שרויה שכינה? אמר אביי: בבי כנישתא [בבית הכנסת] של הוצל שהיה עתיק וחשוב מאוד, ובבי כנישתא "דשף ויתיב" [ובבית הכנסת שנפל וישב] בנהרדעא, משום שכך היה שמו של בית הכנסת. ולא תימא הכא והכא [ולא תאמר כאן וכאן] שכינה שורה באותו זמן, אלא זמנין הכא וזמנין הכא [פעמים כאן ופעמים כאן], לפעמים בהוצל ולפעמים בנהרדעא. אמר אביי: תיתי לי [תבוא לי ברכה], דכי מרחיקנא [שכאשר אני רחוק] אפילו פרסה, עיילנא ומצלינא התם [אני נכנס ומתפלל שם], בבתי כנסת אלה, מפני כבודם וקדושתם. מסופר: אבוה [אביו] של שמואל ולוי הוו יתבי בכנישתא דשף ויתיב [היו יושבים בבית הכנסת שנפל וישב] בנהרדעא, אתיא [באה] שכינה, שמעו קול ריגשא [רעש], קמו ונפקו [ויצאו].

אמנם, מסופר, כי רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב [היה יושב בבית הכנסת שנפל וישב] בנהרדעא, אתיא [באה] שכינה ולא נפק [יצא]. אתו [באו] מלאכי השרת וקא מבעתו ליה [והיו מפחידים אותו]. אמר לפניו: רבונו של עולם, עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי — ודאי ראוי הוא שידחה זה שאינו עלוב, והלוא אני עיוור ועלוב, ומדוע דוחה אתה אותי מפני המלאכים? אמר להו [להם] הקדוש ברוך הוא למלאכים: שבקוהו [הניחו לו].

נאמר: "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא, טז), אמר ר' יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. ור' אלעזר אמר: זה בית רבנו (רב) שבבבל, שממנו יצאה תורה לכל העולם.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ה' מעון אתה היית לנו" (תהלים צ, א), כוונתו: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. אמר אביי: מריש הואי גריסנא בביתא ומצלינא בבי כנשתא [בתחילה הייתי לומד בבית ומתפלל בבית הכנסת], כיון דשמעית להא דקאמר [כיון ששמעתי והבנתי זאת שאמר] דוד המלך: "ה' אהבתי מעון ביתך" (תהלים כו, ח), הואי גריסנא בבי כנישתא [הייתי לומד בבית הכנסת], שהרי זה מראה על אהבה למקום שיש בו השראת שכינה.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר: "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא" (ירמיהו מו, יח), ומדרש אגדה הוא שהתבור בא מן ההרים והכרמל בא מן הים כדי שתינתן עליהם התורה, והלא דברים קל וחומר: מה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה, הרי בשכר בואם הם נקבעים להיות בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצים בהם תורה — על אחת כמה וכמה שיזכו וייקבעו כולם בארץ ישראל.

דרש בר קפרא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "למה תרצדון הרים גבננים ההר חמד אלהים לשבתו" (תהלים סח, יז), יצתה בת קול ואמרה להם, לכל ההרים שבאו שתינתן עליהם התורה: למה תרצו דין ("תרצדון") עם סיני? הלוא כולכם בעלי מומים אתם אצל (כלפי) הר סיני, וראיה לדבר ש"גבנונים" הם בעלי מומים: כתיב הכא [נאמר כאן] "גבנונים" וכתיב התם [ונאמר שם] בענין המומים: "או גבן או דק" (ויקרא כא, כ). אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] האי מאן דיהיר [מי שהוא גאוותן] — בעל מום הוא, שהרי מומם של ההרים האלה היה גדלותם, ובשל כך יהירותם, לעומת הר סיני שהיה נמוך.

ב שנינו במשנה: אין עושים אותו את בית הכנסת קפנדריא (קיצור דרך). ושואלים מאי [מה פירוש] "קפנדריא"? אמר רבא: קפנדריא כשמה. ושואלים: מהו אם כן כשמה? ומסבירים שאנו דורשים את שמה בנוטריקון, כמאן דאמר [כמי שאומר]: אדמקיפנא אדרי, איעול בהא [עד שאני מקיף את שורות הבתים ואאריך דרכי, אכנס בזו], וזוהי "קפנדריא".

אמר ר' אבהו: אם היה המקום שעליו בנו את בית הכנסת שביל מעיקרא [מתחילה] לפני בנייתו — מותר, שאין כבוד בית הכנסת מבטל את זכות הרבים לעבור בשביל זה.

אמר רב נחמן בר יצחק: הנכנס לבית הכנסת מלכתחילה על מנת שלא לעשות קפנדריא והתחרט, כשיוצא — מותר לעשותו קפנדריא, שהרי לא לשם זה נכנס. ואמר ר' חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר וראוי לו לעשותו מלכתחילה קפנדריא, שנאמר: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב" (יחזקאל מו, ט), משמע שדרך כבוד היא שאין חוזרים מאותו פתח, אלא עוברים בו לצד האחר.

ג שנינו במשנה: עלו בו בבית הכנסת עשבים — לא יתלוש מפני עגמת נפש. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אינו תולש ומאכיל לבהמתו, אבל תולש ומניח במקום, הרי שתלישת העשבים בכלל מותרת! ומשיבים: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] שאסור לתלוש — תולש ומאכיל תנן [שנינו] ולא לענין תלישה סתם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בית הקברות, אין נוהגין בהן קלות ראש. ולמשל: אין מרעין בהם בהמה בעשבים שצמחו שם, ואין מוליכין בהן (מעבירים דרכם) אמת המים, ואין מלקטין בהם עשבים להאכיל לבהמתו, ואם ליקט — שורפן במקומן, מפני כבוד מתים.

ושואלים: הביטוי "מפני כבוד מתים", אהייא [על הדין של מה] אמר? אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] של הברייתא — כיון ששורפן במקומן מאי [מה] כבוד מתים איכא [יש כאן]? אלא ביטוי זה נאמר ארישא [על ראשה, תחילתה של המשנה] והוא הסבר מדוע אין נוהגים קלות ראש בבית הקברות — מפני כבוד מתים.

ד משנה ראש חדש אדר שחל להיות בשבת — קורין (קוראים) באותה שבת בפרשת שקלים. חל ראש חודש להיות בתוך השבת (באמצע השבוע) — מקדימין לשעבר, קוראים פרשת שקלים בשבת הקודמת, ומפסיקים שלא לקרוא פרשה מיוחדת אלא כסדר הקריאה הרגיל לשבת האחרת השבת הראשונה של חודש אדר.

בשבת השניה של אדר סמוך לפורים קוראים פרשת "זכור" (דברים כה, יז-יט). בשבת השלישית באדר קוראים פרשת פרה אדומה (במדבר פרק יט). בשבת הרביעית קוראים "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב). בשבת החמישית חוזרין לכסדרן וקוראים לפי סדר הפרשיות הקבוע.

וקובעים כלל: לכל הימים המיוחדים מפסיקין ואין קוראים כסדר פרשת שבוע אלא בענין היום, הן בראשי חדשים, בחנוכה, ובפורים, בתעניות, ובמעמדות, וביום הכפורים, שאם חל אחד מימים אלה בשבת, אין קוראים את סדר הקריאה הרגיל בשלימותו אלא קריאה המיוחדת לאותו היום.

ה גמרא תנן התם [שנינו שם במשנה]: באחד באדר משמיעין על השקלים, כלומר, מודיעים לציבור שצריכים לתת שקלים למקדש