ושואלים: בשלמא אינהו [נניח הם] — מיפרשי [מפורשים] שנביאים היו, כלומר — ירמיה הנביא, ברוך תלמידו, שהיה מבני הנביאים, חנמאל בן דודו, שבא אליו בדבר ה' (ירמיהו פרק לב), וגם שריה, תלמיד ירמיה. אלא אבהתייהו [אבותיהם] חלקיה, נריה, שלום, מחסיה מנלן [מנין לנו] שהיו נביאים?

ומשיבים: כדברי עולא, שאמר עולא: כל מקום ששמו ושם אביו של אדם נזכרים בעניין של נביאות — בידוע שהוא נביא בן נביא, ולכן נזכר גם שם אביו. ואם נזכר רק שמו ולא שם אביו — בידוע שהוא נביא ולא בן נביא, וכן אם נזכר שמו ושם עירו מפורש — בידוע שהוא מאותה העיר, ואם מוזכר רק שמו ולא שם עירו — בידוע שהוא מירושלים.

ובעניין זה במתניתא תנא [בברייתא שנה]: כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים, ולא נתבאר במקרא מה היה טיבו, אבל פרט לך הכתוב באחד מהם לשבח, כגון "דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה" (צפניה א, א) — בידוע שהוא צדיק בן צדיק. ולהיפך, וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי כגון: "ויהי בחדש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע" (ירמיהו מא, א) שהרג את גדליה, בידוע שהוא רשע בן רשע.

אמר רב נחמן: מלאכי הנביא — זה מרדכי, ולמה נקרא שמו מלאכי? לרמז שהיה משנה למלך. מיתיבי [ומקשים] על כך ממה ששנינו: ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה ודניאל ומרדכי בלשן, וחגי, זכריה ומלאכי — כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש, וכיון שנמנה מרדכי לחוד ומלאכי לחוד — משמע ששניים היו, ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו הדברים.

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' יהושע בן קרחה: מלאכי — זה עזרא, וחכמים אומרים: מלאכי שמו, אמר רב נחמן: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כשיטת מי שאומר] שמלאכי זה עזרא, מפני שאנחנו מוצאים דמיון ביניהם, דכתיב [שנאמר] בנביאות מלאכי: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר" (מלאכי ב, יא)

ומאן אפריש [ומי הוא זה שהפריש] נשים גויות הנשואות ליהודים — עזרא, דכתיב [שכן נאמר]: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא: אנחנו מעלנו באלהינו ונשב נשים נכריות" (עזרא י, ב) על כן נראה שמלאכי הוא כינוי לעזרא.

ולסיכום בענין הנביאות שנזכרו, תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם: שרה ואביגיל רחב ואסתר, ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר]: אסתר ירקרוקת היתה ורק חן היה לה — מפיק [מוציא] את אסתר ומעייל [ומכניס] את ושתי במקומה, שהיתה יפהפיה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: רחב בשמה זינתה כלומר הזכרת שמה בלבד היתה גורם להתאוות לה, יעל — בקולה, אביגיל — בזכירתה, שנזכרים בה, מיכל בת שאול — בראייתה, כשרואים אותה. כיוצא בזה, אמר ר' יצחק: כל האומר "רחב" "רחב" — מיד ניקרי [הוא רואה קרי] מרוב תאווה. אמר ליה [לו] רב נחמן: אנא אמינא [אני אומר] "רחב, רחב" ולא איכפת לי, שלא קורה לי דבר! אמר ליה [לו]: כי קאמינא [כאשר אמרתי] ביודעה ובמכירה התכוונתי, שרק אז הזכרת שמה בלבד פועלת כל כך.

א ושוב לפירוש הפסוקים במגילה, נאמר: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א) ושואלים: מאי [מה] אמר בצעקתו זו? רב אמר, שמרדכי אמר: גבה המן מאחשורוש, שראה שהמן נעשה חזק יותר מאחשורוש עצמו, והכל ברשותו, ושמואל אמר: גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה [גבר מלך עליון על מלך תחתון] והיא בלשון נקיה, שרוצה לומר ההיפך, שנראה שגבר אחשורוש מלך תחתון על המלך העליון (הקדוש ברוך הוא) שרוצה את טובתם של ישראל.

נאמר: "ותתחלחל המלכה" (אסתר ד, ד), ושואלים: מאי [מה פירוש] "ותתחלחל"? אמר רב: כוונתו שפירסה נדה מן הבהלה, מלשון חללים, שנפתחו חללי גופה, ור' ירמיה אמר בדומה לזה: שהוצרכה לנקביה.

נאמר: "ותקרא אסתר להתך" (אסתר ד, ה), אמר רב: התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך — שחתכוהו מגדולתו, שהורידוהו מגדולתו בזמן אחשורוש, שקודם היה שר גדול ולבסוף נעשה רק כמשרת אצל אסתר. ושמואל אמר גם הוא שדורשים התך = חתך, אבל במובן הפוך: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו.

נאמר: "לדעת מה זה ועל מה זה" (אסתר ד, ה), אמר ר' יצחק, שלחה לו אסתר למרדכי: שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב [שנאמר] בהן: "מזה ומזה הם כתבים" (שמות לב, טו).

נאמר: "ויגידו למרדכי את דברי אסתר" (אסתר ד, יב), ואילו איהו [הוא] התך עצמו לא אזל לגביה [הלך אליו]. ומסבירים: מכאן למדנו דרך ארץ שאין משיבים על הקלקלה. שאם שומעים מאדם שמועה רעה, אין זו מידת דרך ארץ לשוב ולספרה, וראוי לאדם לשתוק. ולכן מסר זאת ביד שליחים אחרים.

אמרה לו אסתר: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו לילה ויום גם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת" (אסתר ד, טז), אמר ר' אבא: שלא כדת היה, שלא כמו בכל יום, שבכל יום ויום עד עכשיו כשאני באה אל אחשורוש הרי זה באונס, ועכשיו אני באה ברצון. ועוד אמרה אסתר: "וכאשר אבדתי אבדתי" (אסתר ד, טז), והכוונה בזה: כשם שאבדתי מבית אבא שהובאתי לכאן, כך אובד ממך שהרי אני הולכת אל הגוי ברצון ואז אהיה אסורה לך.

"ויעבר מרדכי" (אסתר ד, יז). אמר רב: לומר שהעביר יום ראשון של פסח בתענית, ומפרש "ויעבור" מלשון עבירה. ושמואל אמר: שעבר ערקומא דמיא [נחל מים] כדי להודיע על הענין לכול.

נאמר: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א), ותוהים: "ותלבש אסתר בגדי מלכות" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: מלמד שלבשתה רוח הקדש. כתיב הכא [נאמר כאן]: "ותלבש" וכתיב התם [ונאמר שם]: "ורוח לבשה את עמשי" (דברי הימים א' יב, יט). וכיון שהבאנו דברים שאמר ר' אלעזר בשם ר' חנינא, מובאים עוד דברים שאמר בשמו.

ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט (אדם פשוט) קלה ובלתי חשובה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם הברכה, ואלו הן: דוד ודניאל; דוד — דברכיה [שבירך אותו] ארונה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ארונה אל המלך ה' אלהיך ירצך" (ה' אלוהיך יברכך) (שמואל ב' כד, כג), ונתקיימה בו. דניאל — דברכיה [שבירך אותו] דריוש דכתיב [שנאמר]: "אלהך די אנת פלח לה בתדירא הוא ישיזבנך" [אלוהיך שאתה עובד אותו תמיד הוא יצילך] (דניאל ו, יז), וכך אכן אירע לו, שניצל מגוב האריות.

ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה, שאמר לה: "הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ, טז) ובלשון זו נרמזת כסות עינים, עיוורון, ואכן נתקיים הדבר בזרעה, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו" (בראשית כז, א) והרי זו כסות עיניים.

ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם, תחילה אדם שופת קדרה (מניח אותה על האש) ואחר כך נותן לתוכה מים, אבל הקדוש ברוך הוא קודם נותן מים ואחר כך שופת הקדרה, לקיים מה שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים" (ירמיה י, יג) שהוא מפרש: קודם הוא נותן המון מים, ואחר כך הוא יוצר את השמים לשים בהם את המים.

ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. וראיה לדבר ממה שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב, כב) את מעשה בגתן ותרש, והביא הדבר גאולה לעולם.

ועוד אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: אם צדיק אבד — הרי לדורו אבד, שהאבידה היא לדור שהצדיק נעדר ממנו, ולא לצדיק עצמו. משל לאדם שאבדה לו מרגלית, למרגלית לא איכפת, כי כל מקום שהיא נמצאת בו מרגלית שמה — לא אבדה אלא לבעלה.

במגילת אסתר, נאמר שהמן אמר: "וכל זה איננו שוה לי" (אסתר ה, יג), אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך, אמר: "כל זה איננו שוה לי". ומסבירים: שדבר זה הוא כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: זה בא בפרוזבולי בעושר וכבוד וזה בא