כאן שהתיר בכל לשון, הרי זה כשכתב אכן בלשון אחרת, אולם בגופן באותיות הכתיבה שלנו, באותיות עבריות, כאן שאסרו מדובר שלא רק כתב בלשונם אלא אף בגופן שלהן, ששינה את האותיות.

אמר ליה [לו] אביי: במאי אוקימתא לההיא [במה העמדת, הסברת, את ההיא]? בגופן שלהן, אם כן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא אינו עוד ספר קודש? אפילו מקרא שכתבו מקרא ותרגום שכתבו תרגום נמי [גם כן] פסול, אם כתב בכתב אחר. דהא קתני [שהרי שנה שם]: עד שיכתבנו אשורית על ספר בדיו!

אלא עלינו לחזור מן התירוץ הקודם, ולהסביר באופן אחר: לא קשיא [אינו קשה], וכך יש לומר: הא [זו המשנה] היא דעת רבנן שהתירו לכתוב בכל לשון, והא [וזו הברייתא] כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

ומקשים: אי [אם] דעת הברייתא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל הא איכא [הרי יש] יונית שהוא מתיר, ולא רק אשורית, וכפי ששנינו במשנה! אלא יש לומר לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנה מדובר בספרים שמותר לכותבם אף בלשון אחרת, אבל כאן בברייתא שאסרה לשנות את הלשון ואת הכתב מדובר בתפלין ומזוזות.

ומקשים שוב: תפלין ומזוזות מאי טעמא [מה טעם] אסור לשנות בהם? משום דכתיב בהו [שנאמר בהם]: "והיו" (דברים ו, ו) לומר: בהוייתן יהו ולא ישנה אותם כלל, ואם כן, כשאנו מפרשים שמשנתנו מדברת בתפילין ומזוזות, הלא בתפילין ומזוזות מאי תרגום שכתבו מקרא איכא [יש בהם]? בשלמא [נניח] בתורה איכא [יש בה] תרגום שכתוב "יגר שהדותא" (בראשית לא, מז) ואם שינה וכתב זאת בעברית ולא בארמית — פסול, אלא הכא [כאן] בתפילין ומזוזות מאי [מה] תרגום איכא [יש] במקור שיכול לכתוב אותו כמקרא?

אלא יש לדחות אף פירוש זה, ולומר לא קשיא [אינו קשה]; כאן במשנה המתירה, מדובר במגילה, כאן בברייתא האוסרת מדובר בספרים אחרים, וגם על כך מקשים: מגילה מאי טעמא [מה טעם] ההיתר, משום דכתיב [שנאמר] בה: "ככתבם וכלשונם" (אסתר ח, ט) ולא בשינוי. ואם כך, מאי [מה] תרגום שכתבו מקרא איכא [יש] במגילה? שהרי לכאורה היא כתובה כולה לשון הקודש!

אמר רב פפא: נאמר "ונשמע פתגם המלך" (אסתר א, כ), ו"פתגם" הוא בעצם מלה ארמית. רב נחמן בר יצחק אמר, נאמר: "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן" (אסתר א, כ) — "יקר" היא מלה ארמית, שמשמעה כבוד.

רב אשי אמר הסבר אחר: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא, הרי זה בשאר הספרים, בנביאים וכתובים, ולא בספר תורה, ושיטת ר' יהודה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית, ורבותינו (רבן שמעון בן גמליאל) התירו שייכתבו אף יונית. ותוהים: כיצד התירו?

והכתיב [והרי נאמר בהם] "והיו" ולמדנו מזה שבהווייתם יהיו בלא שום שינוי! אלא אימא [אמור כך]: ספרים נכתבים בכל לשון, ורבותינו התירו יונית. ותוהים שוב על הסגנון: התירו?! מכלל [מכאן] שהתנא קמא [הראשון] אסר — והרי דווקא הוא התיר בכל לשון!

אלא אימא [אמור] בלשון זו: רבותינו לא התירו שיכתבו אלא יונית. ותניא [ושנינו] אמר ר' יהודה: אף כשהתירו רבותינו יונית — לא התירו אלא בספר תורה ולא בשאר ספרים,

ומשום מעשה שהיה בתלמי המלך שכיוון שהיה סיוע ניסי בדבר אנו רואים בכך הסכמה משמים. א דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה בתלמי המלך מלך מצרים שכינס שבעים ושנים זקנים מחכמי ישראל והכניסן בשבעים ושנים בתים נפרדים ולא גילה להם תחילה על מה כינסן, שלא יטלו עצה ביניהם קודם. ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם, ואמר להם: כתבו לי, כלומר, תרגמו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה ותבונה והסכימו כולן לדעת אחת ולא רק שתירגמו כראוי, אלא גם שינו אותם דברים עצמם מסיבות שונות.

למשל: וכתבו לו "אלהים ברא בראשית" ולא ככתוב "בראשית ברא אלהים" (בראשית א, א), וזאת כדי שלא יטעו ויאמרו ששתי רשויות הם; הראשון ששמו "בראשית", ברא את השני. ובמקום הכתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו), שאפשר היה לטעות וללמוד מכאן שיש ריבוי רשויות ושיש לה' דמות הגוף — כתבו לו "אעשה אדם בצלם ובדמות"; ובמקום "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו" (בראשית ב, ב), שהיה מקום לטעות ולפרש שמקצת המלאכה נגמרה בשבת עצמה, כתבו

"ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי". וכן כתבו "זכר ונקבה בראו", ולא כתבו כמו שכתוב "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה, ב), וזאת כדי למנוע סתירה בין כתוב לכתוב, שפעם נאמר שנברא יחיד ופעם נאמר שנבראו שנים.

ובמקום "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא, ז), שיש חשש של הבנה שיש ריבוי רשויות, כתבו לו בלשון יחיד "הבה ארדה ואבלה שם שפתם". ובמקום הכתוב "ותצחק שרה בקרבה" (בראשית יח, יב) שינו וכתבו "ותצחק שרה בקרוביה", כדי לפתור על ידי כך את השאלה, שהרי גם אברהם צחק, ומדוע לא גער ה' בו, ולכן פירשו שהיא צחקה בפומבי בין קרוביה.

וכן את הכתוב "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור" (בראשית מט, ו), תיקנו לכתוב "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס", שלא יאמרו שאבותינו היו רוצחי נפשות. ואת הפסוק "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" (שמות ד, כ) שינו, כדי שלא יהיה זילזול במשה שלא מצא לו אלא חמור, ולכן תירגמו: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על נושא בני אדם", כלומר, על בהמת משא, ולא פירשו חמור.

וכן את הפסוק: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות יב, מ) שלפי החשבון לא הגיע מספר השנים המדוייק של ישיבת בני ישראל בארץ מצרים לארבע מאות ושלושים שנה, והמספר הזה כולל את כל השנים מיום שנגזרה הגזירה בברית בין הבתרים עד יום צאתם משם, ולכן שינו וכתבו "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה". ואת הפסוק: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" (שמות כד, ה), שיש מקום לתמיהה מדוע נשלחו הנערים דווקא, שינו ללשון המשתמעת לכמה פנים: "וישלח את זאטוטי בני ישראל". ועל פי אותו תרגום עצמו שינו גם את הפסוק הבא "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" (שמות כד, יא) וכתבו "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו".