|
טקסט הדף מנוקד
בֵּין תַּנּוּר לְכִירַיִים וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עָלֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו
תְּנַן הָתָם מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב עוֹשִׂין מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֵין עוֹשִׂין וּבְכׇל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַנֶּה תַּנְיָא אִידַּךְ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּתִשְׁעָה בְּאָב כְּאִילּוּ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַים וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ מִכָּאן אָמְרוּ כׇּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי כׇּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים תַּנְיָא אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה לִדְבָרֶיךָ עוּבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶן אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּיָכוֹל תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּיָכוֹל מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁאָר מִטּוֹת כִּדְתַנְיָא כְּשֶׁאָמְרוּ לִכְפּוֹת הַמִּטָּה לֹא מִטָּתוֹ בִּלְבַד הוּא כּוֹפֶה אֶלָּא כׇּל הַמִּטּוֹת כּוּלָּן הוּא כּוֹפֶה אָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּתַנָּא דִּידַן וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים כׇּל עִיקָּר אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ סְלִיחָה וּמְחִילָה יוֹם שֶׁנִּיתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב מַאי הִיא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה מַאי דְּרוּשׁ זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלׇפְחָד וְגוֹ' דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל שֶׁנֶּאֱמַר וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה מַאי דְּרוּשׁ אָמַר רַב מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנֵינוּ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר דְּאָמַר מָר עַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר לֹא הָיָה דִּבּוּר עִם מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר עוּלָּא אָמַר יוֹם שֶׁבִּיטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסְדָיוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל וְאָמַר רש"יבין תנור לכיריים. מקום מנוול שבבית: אינו רואה סימן ברכה. מאותה מלאכה: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. בתשעה באב כלומר בסעודה המפסיק בה: עוברות ומניקות. שאינן יכולות לישן על גבי קרקע: ביכול. שאפשר לו: מאי בינייהו. כיון דזה מודה לו ביכול וזה מודה לו בשאינו יכול: שאר מטות. שבבית שאינו שוכב בהן ר' יהודה דמחייב במתני' בכפיית המטה קמחייב נמי ביכול בשאר מטות ורבנן סברי מטתו כופה ולא שאר מטות וכדתניא גבי אבל: שניתנו בו לוחות אחרונות. שבי''ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות ובי''ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום נשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב מי''ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים ותשעה דתשרי הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של י''ז תמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי: שהותרו שבטים לבא זה בזה. דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו' (במדבר לו) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב: זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו'. זה מיעוט הוא כלו' לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה בדור של בנות צלפחד: לבא בקהל. לישא נשים לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם כדכתיב בשופטים (כא): ממנו. מיעוט הוא דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לא גזרו אלא מהם (ממנו) אבל מבניהם לא גזרו: שכלו מתי מדבר. דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט''ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו''ט: דאמר מר כו'. לפיכך יו''ט הוא: לא היה הדבור עם משה. ביחוד וחיבה דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור ואע''ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום: תוספותכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. כלומר באותה מלאכה שרגיל לעשות בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו שאם היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחד אבל עוברות ומניקות אינן חייבות כולי האי שאינם יכולות להצטער בעצמן ואוכלין סעודה המפסקת מבעוד יום וכן נמי ביום הכפורים (נמי) צריך לסעוד מבע''י דתוספת יום הכפורים מן התורה כדכתיב (ויקרא כג) מערב ועד ערב וכתיב בעצם היום הזה (שם) אבל מכל מקום אין לאסור לשתות משאכל סעודה מפסקת ועדיין הוי היום גדול . כדמשמע בירושלמי דר' יוסי איקלע לבצרה אכל סעודה מפסקת אתא לגבי דריש כנישתא והוה סעיד אמר ליה ההוא ריש כנישתא סעוד אצלי אמר ליה אכלית ואפסקית אמר לו אשגח עלי דלא לימרון הדין גברא לא אשגח עליה אכל מכל עיגול פתית ואכל מכל תבשיל ותבשיל חד פת ושתה מכל חבית חד כסא והכי הלכתא אם עדיין היום גדול לאחר שאכל סעודה המפסקת מותר לשתות אפילו ערב יוה''כ וכל שכן ערב תשעה באב: אמר רבא הלכה כתנא דידן ולא הודו לו חכמים. פירוש שאין צריך לכפות המטה והאידנא דחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית המטה ואפילו באבל: יום שהותרו השבטים לבא זה בזה. פירוש דהיינו י''ט: יום שבו כלו מתי מדבר. כדאמרי' (במדרש איכה) כל ט' באב היו עושין קבריהן ושוכבין בתוכן ולמחר הכרוז יוצא הבדלו החיים ואותה השנה שכלתה הגזרה קמו כולם והיו סבורים שמא טעו בחודש עד שראו הלבנה מלאה ואז ידעו שכלתה הגזרה ועשו יו''ט ופרשב''ם (בב''ב דף קכא.) כל המ' שנים לא היו מתים אלא בט' באב ובכל ט' באב היו . מתים. כ''א אלף ופרוטרוט ומפרש התם דאותו פרוטרוט עולה למ' שנים ט''ו אלף וי''מ שהיו מתים בכל יום אך רוב המתים היו לעולם בתשעה באב ובחמשה עשר באב פסקה הגזרה ולא מתו כלל ועשו י''ט: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|