נים [ישן] ולא נים [ישן], תיר [ער] ולא תיר [ער], דקרו ליה ועני ולא ידע אהדורי סברא [שקוראים אותו בשמו ועונה אבל אינו יודע לענות דבר בטעם] וכי מדכרי ליה מדכר [וכאשר מזכירים לו דבר שאירע באותה שעה נזכר] — הוא הקרוי מתנמנם.

א אמר רב כהנא אמר רב: יחיד שקיבל עליו תענית — אסור בנעילת הסנדל באותו יום, חיישינן [חוששים אנו] שמא תענית צבור קיבל עליו, ובתענית ציבור אסור בנעילת הסנדל. ושואלים: היכי ליעבד [כיצד יעשה] שלא לבוא לחשש זה? אמר רבה בר רב שילא: לימא הכי [שיאמר כך], במפורש: למחר אהא לפניך בתענית יחיד.

מסופר: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב ששת, שהיה עיוור: הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא [והרי אנו רואים חכמים שנועלים את נעליהם והולכים לבית התענית] בתענית ציבור, משמע שאין צורך לחשוש לכך! איקפד [הקפיד] על אלה ואמר להו [להם]: דלמא מיכל נמי אכול [שמא גם כן אכלו], שהרי רואים שהם מזלזלים בתענית.

מסופר: אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא [היו נכנסים בסנדלים שהיו לובשים על עור הנעל], כלומר, הפוכות מלמעלה למטה. מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא, ודשמאלא לימינא [היו מחליפים נעל ימין לשמאל ושל שמאל לימין] ואילו רבנן דבי [חכמים שבבית מדרשו] של רב אשי נפקי כי אורחייהו [היו יוצאים כדרכם] בנעלים, סברי כי הא [סבורים היו כמו זו] שאמר שמואל: אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד ובבבל על כל פנים אין לחשוש שמא קיבל עליו תענית ציבור.

ב ועוד לענין תענית, אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו ופורע, שאם אירעה סיבה שאיננו יכול להתענות ביום שקיבל עליו, הריהו מבטל את התענית באותו יום ("לווה"), ומקבל על עצמו להתענות ביום אחר ("פורע"). וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה את ההלכה הזו לפני] שמואל, אמר לי: וכי נדר קבל עליה [עליו] שלא סגי [די] לו כשלא משלם [ישלים אותו]? הלא לצעורי נפשיה קביל עליה [לצער את עצמו קיבל עליו] אי מצי [אם הוא יכול] — מצער נפשיה [יצער עצמו], אי לא מצי [אם אינו יכול] — לא מצער נפשיה [לא יצער עצמו], ודי לו במה שהצטער עד אז ואם אינו יכול להשלים את תעניתו — אינו צריך לפרוע תענית זו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו ופורע. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה את ההלכה הזו לפני] שמואל, אמר לי: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] לא יהא זה אלא נדר, וכי נדר מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא [האם איננו צריך לשלם אותו למחר וליום אחר] ואף תענית כיון שהיא נדר, חייב לפרוע אותה באחד הימים.

מסופר, רב יהושע בריה [בנו] של רב אידי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רב אסי, עבדו ליה עגלא תילתא [עשו לו, לכבודו עגל משולש], אמרו ליה [לו]: ליטעום מר מידי [יטעם אדוני דבר מה]. אמר להו [להם]: בתעניתא יתיבנא [בתענית אני יושב] ואיני יכול לאכול. אמרו ליה [לו]: ולוזיף מר וליפרע [ושילוה אדוני ויפרע את התענית], וכי לא סבר מר להא [סבור אדוני כמו זו] שאמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו ופורע? אמר להו [להם]: תענית חלום הוא, כלומר, שהיא תענית שאדם מתענה כדי לבטל ממנו חלום רע שחלם בלילה.

ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לבטל חלום רע, כמו אש שבוערת ומכלה את הנעורת של פשתן. ואמר רב חסדא: ובו ביום. כלומר, דווקא אם מתענה ביום שלאחר החלום. וכיון שתענית זו אינה משום נדר, אינו יכול ללוות במקרה זה ולשלם ביום אחר. ובאותו ענין אמר רב יוסף: ואפילו בשבת יש לצום כדי לבטל חלום רע שחלם בליל שבת. ושואלים: מאי תקנתיה [מה תקנתו] של זה אשר זילזל בכבוד השבת על ידי תענית בה? ליתיב תעניתא לתעניתא [שישב עוד תענית אחרת לכפר על תעניתו] ביום השבת.

ג משנה עברו ימים אלו שהתענו בהם שלוש תעניות קלות ולא נענו, שלא ירדו גשמים — בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור. ותעניות אלה חמורות הן: אוכלין ושותין רק מבעוד יום שלפני תחילת ליל התענית, ואסורין ביום הצום במלאכה וברחיצה ובסיכה בשמן, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות שלא יבואו אנשים להתרחץ באותו יום.

עברו שלושה ימי תעניות אלו ועדיין לא נענו — בית דין גוזרין עליהן עוד שבע תעניות, שהן בסך הכל שלוש עשרה תעניות שגזרו על הצבור כולו (שהרי היחידים התענו כבר שלוש קודם לכן). הרי אלו שבע אחרונות יתרות על הראשונות, שבאלו נוסף לכל החומרות הקודמות מתריעין (צועקים, משמיעים קול, כאשר יבואר בגמרא) ונועלין את החנויות. ואף שצריכים לנעול את החנויות, בכל זאת ביום שני שהיתה בו תענית מטין (פותחים מעט את החנויות) עם חשיכה שאפשר יהא לקנות צרכי אוכל לאחר הצום, ובחמישי מותרין לפתוח מפני כבוד השבת, שהרי צריך לקנות צרכי מזון עבור השבת הקרובה.

עברו ימים אלו ולא נענו — אין בית דין גוזרים עוד תעניות, אבל כל הציבור צריך לנהוג מנהג אבל: ממעטין במשא ומתן, בבנין, ובנטיעה, באירוסין, ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחבירו, והכל נוהגים כבני אדם הנזופין (שקיבלו נזיפה) למקום (מאת הקדוש ברוך הוא), והיחידים (תלמידי חכמים) חוזרין ומתענין בשני וחמישי עד שיצא (יגמר) חודש ניסן. יותר מכאן אין מבקשים עוד על הגשמים, כי לאחר שיצא ניסן וירדו גשמים הרי זה סימן קללה, שנאמר: "הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה" (שמואל א' יב, יז).

ד גמרא תחילה שואלים ביחס לדברים שנאסרו בתעניות ציבור: בשלמא כולהו [נניח כולם], שאר הדברים שאסרו, אית בהו [יש בהם] תענוג; רחיצה וסיכה ותשמיש המטה, אבל עשיית מלאכה הלא צער הוא ומדוע גזרו שיתבטלו ממלאכה? אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: אמר קרא [הכתוב]: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים" (יואל א, יד), משמע שהצום הוא כעצרת, מה עצרת (יום חג) אסור בעשיית מלאכה — אף תענית אסור בעשיית מלאכה.

ושואלים: אי [או] נאמר: מה עצרת, חג, אסורה במלאכה כבר מאורתא [מהערב], אף תענית נמי מאורתא [גם כן תהא אסורה במלאכה כבר מהערב]! אמר ר' זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] מר' ירמיה בר אבא עצמו, כך: שאמר קרא [הכתוב]: "קדשו צום... אספו זקנים", לומר, שאיסור מלאכה הוא דומיא [בדומה] לאסיפת זקנים, מה אסיפת זקנים זמנה ביום — אף צום נמי [גם כן] זמנו ביום, ושואלים: ואימא מטיהרא [ואמור שהדבר מתחיל מן הצהרים]? אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: הדבר מסייע ליה [לו] לרב הונא, שאמר: מצפרא כינופיא [מן הבוקר האסיפה], שזמן אסיפת העם בתענית הוא משעות הבוקר.

ושואלים: היכי עבדי [כיצד עושים] בפועל? אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא [מן הבוקר עד חצי היום מעיינים אנו בעסקי העיר] ובודקים אם יש פגמים וקילקולים מוסריים ואחרים בעיר, ומנסים לתקן אותם, שמא דבר זה גרם להם לעונש. מכאן ואילך, רבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא [רבע יום אנו קוראים בספר התורה והפטרה] ומכאן ואילך בעינן רחמי [מבקשים רחמים, מתפללים], שנאמר: "ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם" (נחמיה ט, ג).