דלג לתוכן

ראש השנה כח ע"ב - Steinsaltz

But here, with regard to a shofar, it is written: “A memorial of blasts” (Leviticus 23:24), which might have been understood as requiring conscious intent, and this one was merely acting unawares, without having any intent whatsoever of performing the mitzva. Therefore, Rava teaches us that the absence of intent does not invalidate fulfillment of the mitzva, even in the case of shofar. The Gemara concludes: Apparently, Rava maintains that the fulfillment of mitzvot does not require intent. That is to say, if one performs a mitzva, he fulfills his obligation even if he has no intention of doing so.

The Gemara raised an objection to this conclusion from what we learned in a mishna: If one was reading the passage of Shema in the Torah, and the time of reciting Shema arrived, if he focused his heart, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. The Gemara reasons: What, is it not that he focused his heart to fulfill his obligation, and if he failed to do so, he has not fulfilled his duty, therefore implying that the fulfillment of mitzvot requires intent?

The Gemara rejects this argument: No, the mishna means that he intended to read the passage. The Gemara asks in astonishment: To read? But he is already reading it, for the mishna explicitly states: If one was reading in the Torah. The Gemara answers: We are discussing one who was reading from a Torah scroll in order to correct it, uttering the words indistinctly. The mishna teaches that if such an individual intends to articulate the words correctly, he has fulfilled his obligation.

The Gemara raises another objection: Come and hear that which we learned in our mishna: If one was passing behind a synagogue, or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther, if he focused his heart, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. What, is it not that he focused his heart to fulfill his obligation, and if he failed to do so, he has not fulfilled his duty, therefore implying that the fulfillment of mitzvot requires intent?

The Gemara rejects this argument: No, the mishna means that he intended to hear the sound of the shofar. The Gemara immediately asks: To hear? But he already hears it, since the mishna explicitly states: And he heard the sound of the shofar. The Gemara answers: We are discussing one who thinks that it is merely the sound of a donkey that he is hearing, and in this case, where the listener thinks that the sound was not that of a shofar, he does not fulfill his obligation. Therefore, the mishna teaches that it is sufficient that one have intent and know that he is hearing the sound of a shofar.

The Gemara raised an objection to this answer from a baraita: If the hearer of the shofar had intent, but the sounder of the shofar did not have intent, or if the sounder of the shofar had intent, but the hearer did not have intent, he has not fulfilled his obligation, until both the hearer and the sounder have intent. Granted, with regard to the case where the sounder had intent, but the hearer did not have intent, Rava can say that this is referring to a case where the hearer thinks that it is merely the sound of a donkey and he did not have intent to hear the sound of a shofar. But with regard to the case where the hearer had intent, but the sounder did not have intent, under what circumstances can this case be found? Is it not where he sounds a shofar for music and despite the intent of the hearer he has not fulfilled his obligation? This implies that unless the sounder of the shofar has intent to fulfill the mitzva the hearer does not fulfill his obligation.

The Gemara rejects this argument: Perhaps the baraita is referring to a case where he sounded bark-like blasts with the shofar, i.e., he did not sound the shofar in the proper manner, but merely acted unawares without intent to perform the mitzva. The baraita teaches us that if he has intent to sound the blasts in the correct manner, he has fulfilled his obligation.

Abaye said to Rava: However, if that is so, that the fulfillment of a mitzva does not require intent, one who sleeps in a sukka on the Eighth Day of Assembly should receive lashes for violating the prohibition against adding to mitzvot, since he is adding to the mitzva of: “You shall dwell in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42). Since, according to Rava, even if one did not intend to observe the mitzva of sukka but slept in the sukka for a different reason, his sleeping in the sukka constitutes the fulfillment of a mitzva to dwell there, then, if one did so at an inappropriate time, he is considered to have transgressed the prohibition against adding to the mitzvot. Yet the Sages instituted that in the Diaspora one must observe Sukkot for eight days.

Rava said to him: This is because I say that mitzvot can be transgressed only by adding to them in their prescribed times. But if one adds to a mitzva outside of the period of obligation for the mitzva, there is no violation of the prohibition against adding to mitzvot. On the Eighth Day of Assembly there is no longer a mitzva to sleep in the sukka. Therefore, sleeping in the sukka on that day does not constitute a prohibited act.

Rav Shemen bar Abba raised an objection from that which was taught in a baraita: From where is it derived that a priest who went up to the platform to recite the Priestly Blessing should not say: Since the Torah granted me permission to bless the Jewish people, I will add a blessing of my own, which is not part of the Priestly Blessing stated in the Torah, for example: “May the Lord God of your fathers make you a thousand times as many as you are” (Deuteronomy 1:11)? It is derived from the verse that states: “You shall not add to the word which I command you” (Deuteronomy 4:2). But here, since the priest already recited the Priestly Blessing, the time of the mitzva has passed, and according to Rava, after the prescribed time for performing a mitzva, one does not transgress the prohibition against adding to mitzvot, yet it nevertheless teaches that he has transgressed.

The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where he did not complete the fixed text of the blessing but added to it in the middle.

The Gemara raises an objection: Isn’t it taught explicitly in a parallel baraita: If he completed the Priestly Blessing. The Gemara answers: The baraita means that he completed one blessing, i.e., the first verse of the Priestly Blessing, but he still has two more blessings to recite.

The Gemara raises a further difficulty: Isn’t it taught in another baraita dealing with the same issue: If he completed all of his blessings. The Gemara explains: Here, with regard to the Priestly Blessings, it is different, since if he encounters another congregation, he may recite the blessings again, from which we learn that the entire day is the prescribed time of the mitzva. Therefore, even if he added a blessing of his own only after he finished reciting all three verses of the Priestly Blessing, he is still considered to have added to the mitzva in its prescribed time, and he therefore transgresses the prohibition against adding to mitzvot.

The Gemara comments: And from where do you say that if a mitzva may be performed again, the whole day is considered its prescribed time? As we learned in a mishna: If the blood of sacrifices that require only one sprinkling, such as the firstborn offering, became mingled with the blood of other sacrifices that require only one sprinkling, the mixture of blood is sprinkled once. Similarly, if the blood of sacrifices that require four sprinklings, such as burnt-offerings, became mingled with the blood of other sacrifices that require four sprinklings, the mixture is sprinkled four times.

However, if the blood of an offering that requires four sprinklings became mingled with the blood of an offering that requires only one sprinkling, the tanna’im disagree: Rabbi Eliezer says: The mixture of blood is sprinkled four times. And Rabbi Yehoshua says: It is sprinkled once.

Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: But if he sprinkles the blood only once, he thereby transgresses the prohibition: Do not diminish, which renders it prohibited to take away any element in the performance of a mitzva, as he has not sprinkled the blood of an offering requiring four sprinklings, i.e., the burnt-offering in the proper manner. Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: But according to your position, that he must sprinkle the blood four times, he thereby transgresses the prohibition: Do not add, which renders it prohibited to add elements to a mitzva, e.g. an offering requiring one sprinkling, like the firstborn animal.

Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: The prohibition: Do not add, is stated only in a case where the blood stands by itself, but not when it is part of a mixture. Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: Likewise, the prohibition: Do not diminish, is stated only in a case where the blood stands by itself.

Rabbi Yehoshua said further, in defense of his position: When you do not sprinkle four times, even if you transgress the prohibition: Do not diminish, you do not perform the act with your own hand, since it is merely an omission, not an action. Whereas when you sprinkle four times, you transgress the prohibition: Do not add, with regard to one of the sacrifices, and you perform the act with your own hand, i.e., you transgress the Torah’s command by means of a positive act. If one is forced to deviate from the words of the Torah, it is preferable to do so in a passive manner. The Gemara concludes the citation from the mishna.

The Gemara proceeds to derive from here that if the mitzva may be performed again the whole day is considered its prescribed time: And here, once he has already offered one sprinkling of the blood of the firstborn as required, its time has passed, since he has already completed the mitzva of sprinkling the blood of the firstborn, and it nevertheless teaches that he transgresses the prohibition: Do not add. Is it not because we say as follows: Since if he encounters another firstborn to be sacrificed, he would sprinkle of its blood again? If so, the entire day is considered the prescribed time for the mitzva of sprinkling.

The Gemara rejects this argument: From where do you conclude that this is so? Perhaps Rabbi Yehoshua maintains that mitzvot can be transgressed by adding to them even outside their prescribed times. Therefore, this source provides no proof.

The Gemara explains: This is what we were saying when we cited this mishna: What is the reason that Rav Shemen bar Abba set aside the mishna, which deals with the sprinkling of blood, and raised an objection from a baraita? He should have raised an objection from the mishna, which is more generally accepted. What is the reason that he does not raise an objection from the mishna? Since he knows that it can be argued as follows: Because if he encounters another firstborn he will be required to sprinkle its blood. Therefore the entire day is considered the prescribed time of the mitzva. If so, with regard to the baraita as well, it can be argued that because if he encounters another congregation, he may recite the Priestly Blessing again, the whole day is considered its prescribed time.

The Gemara asks: And what is the opinion of Rav Shemen bar Abba, who raised the objection from the baraita? The Gemara explains: There, it is not possible to refrain from sprinkling the blood of another firstborn that comes his way, so the entire day is certainly its prescribed time. But here, if he wishes, he may bless the other congregation, and if he wishes, he may refrain from blessing them, since he is obligated to recite the Priestly Blessing only once a day.

Rava himself said: There is no difficulty at all, since the fulfillment of a mitzva does not require intent, but the transgression of the prohibition: Do not add, or: Do not diminish, requires intent.

The Gemara raises a difficulty: But in the case of the sprinkling of blood, according to Rabbi Yehoshua, the transgression of the prohibition: Do not add, does not require intent, since he holds that if one added to the required sprinklings, he transgresses. Rather, Rava said: One must say as follows: The fulfillment of a mitzva does not require intent, and the transgression of the prohibition: Do not add, during the prescribed time of the mitzva, does not require intent, and the sprinkler of the blood therefore transgresses, as Rabbi Yehoshua maintains. However, the transgression of the prohibition: Do not add, when it is not in its prescribed time, e.g., in the case of sleeping in the sukka on the Eighth Day of Assembly, requires intent to fulfill the mitzva, and in the absence of such intent, there is no transgression.

With regard to the intent required in order to fulfill the mitzva of shofar, Rabbi Zeira said to his servant:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

אבל הכא, כאן לענין שופר, אין המצוה תלויה באכילה או בהנאת הגוף, אלא במעשה, שהרי "זכרון תרועה" כתיב בה.

והאי, זה שלא התכוין למעשה של תקיעת שופר - מתעסק בעלמא הוא, ואין למעשהו שם של "מעשה תקיעה". ולכן הייתי אומר שלא יצא.

קא משמע לן, השמיענו רבה, שכל המצוות אינן צריכות כוונה. [76] אלמא, מוכח מכאן, שקסבר רבה: מצות - אין צריכות כוונה לצאת בהם ידי חובה.

איתיביה סתירה לדברי רבה, ממה ששנינו במשנה [ברכות יג]:

דתנן: אדם שהיה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא של קריאת שמע, והוא היה קורא בתורה באותו הזמן בפרשת שמע;

אם כוון ליבו - יצא. ואם לאו - לא יצא.

מאי, מה היא כוונת המשנה ב"כוון לבו"?

לאו, הלא לזה התכוין התנא, לומר שאם כוון לבו לצאת ידי חובתו, יצא.

ומכאן שמצוות צריכות כוונה לצאת.

ודחינן: לא! כוונת המשנה אם כיון לבו לקרות.

ומיד הגמרא תמהה: אם תאמר שהמדובר במשנה הוא בכיוון לבו לקרות, כיצד מחלקת המשנה בין כיוון לבו לקרות לבין לא כיון לבו לקרות, והא קא קרי!

הרי הוא קורא קריאת שמע, וודאי שאין הוא קורא מאליו בלי כוונה לקריאה!

ומתרצינן: המדובר במשנה הוא בקורא להגיה. שכל זמן שאינו מתכוין לקרות, אין קריאתו טובה, מפני שאינו קורא התיבות כקריאתן, אלא ככתיבתן, החסרות והיתרות, כפי שהן כתובות. [77]

תא שמע, בוא ושמע ראיה אחרת, שמצות צריכות כוונה: שנינו במשנתנו: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר בראש השנה, או קול מגילה בפורים.

אם כוון לבו - יצא. ואם לאו - לא יצא.

מאי, מה היא כוונת המשנה באומרה "כוון לבו"?

לאו, הלא כונתה לומר, שאם כוון לבו לצאת?!

ומכאן, שאם לא כוון לצאת לא יצא, מפני שמצות צריכות כוונה.

ודחינן: לא! כוונת המשנה: אם כיון לבו לשמוע יצא. ואם לא כוון לבו לשמוע הרי לא שמע ולכך לא יצא.

ותמהינן: וכי צריך כוונה מיוחדת לשמוע?!

והא שמע מאליו!

ומאחר שמצות אינן צריכות כוונה והוא שמע - למה לא יצא?

ומתרצינן: כל זמן שלא כוון לבו, אין הוא יודע שתקיעת אדם היא, כי סבור השומע, שהקול הזה - צהלת חמור בעלמא הוא.

ולכן לא יצא.

איתיביה סתירה לדברי רבה [האומר שמצות אינן צריכות כוונה] מברייתא המדברת בענין תקיעת שופר: דתניא: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע.

או שנתכוין משמיע ולא נתכוון שומע.

לא יצא - עד שיתכוון שומע ומשמיע.

וגם בדברי הברייתא הזאת יש לדון, האם כוונתה היא לכוונת שמיעה, או לכוונה לצאת ידי חובה.

בשלמא, מובן מה ששנינו "נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע", שמדובר בכוונת שמיעה, וכל זמן שהשומע לא התכוון, הרי כסבור חמור בעלמא הוא. ולכן לא יצא.

אלא, זה ששנינו "נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע" - היכי משכחת לה? באיזה אופן תימצא מציאות שכזאת?

וכי יתכן שהוא יחשוב שתקיעתו אינה אלא צהלת חמור?!

אלא, לאו, הלא בהכרח מדובר בתוקע לשיר!

ומבואר בברייתא שהתוקע לשיר לא יצא [מפני שמצות צריכות כוונה], ושלא כדברי רבה!

ומתרצינן: דלמא דקא מנבח נבוחי. שמא מדובר באדם שאינו תוקע כשיעור תקיעה [המפורש להלן לג ב], אלא תוקע בדוגמת נביחות קצרות.

ולפיכך, צריך שיכוין לתקוע כשיעור תקיעה. [78]

אבל אם ידוע שתקע כשיעור תקיעה, אפילו התוקע לשיר יצא, וכדברי רבא.

אמר הקשה ליה אביי לרבה:

אלא, מעתה, שאתה אומר שהעושה מצוה בלא כוונה הרי הוא כמתכוין, אם כך, אדם הישן בשמיני עצרת בסוכה שלא לשם קיום מצוה ילקה, מפני שהוא עובר על "בל תוסיף".

ואף על פי שלא התכוון לשם מצוה, הרי גם בלא כוונתו נידון מעשהו כמעשה מצוה!

והרי מקובל בידינו שהישן בסוכה בשמיני שלא לשם מצוה אינו לוקה! [79]

אמר תירץ לו רבה: הטעם שאינו עובר בבל תוסיף, הוא מפני שאני אומר: מצות - אינו עובר עליהן משום "בל תוסיף", אלא כשעשאן בזמנן.

כגון המניח חמש פרשיות בתפילין, בזמן מצות תפילין, או חמש ציציות בטלית בזמן מצות ציצית, חמש מינים בלולב בזמן נטילת לולב.

ודוקא בזה עובר משום "בל תוסיף". אבל המוסיף יום על ימים שקבעה התורה, או שעה על שעות שנקבעו בתורה, אין זה בכלל בל תוסיף.

ואפילו אם התכוין לשם מצוה, אינו עובר בבל תוסיף. [80]

מתיב רב שמן בר אבא סתירה לתירוצו של רבה, שאמר שאין עוברים על בל תוסיף אלא בזמן המצוה, ממה ששנינו בברייתא:

דתניא: מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל - אוסיף להם ברכה אחת משלי.

כגון שאברכם בפסוק [דברים א]: "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם".

תלמוד לומר [לכך נאמר]: "לא תוסיפו על הדבר".

והא הכא, והרי כאן בדוגמא המובאת בברייתא, כיון דבריך ליה, מאחר שהכהן כבר ברך את ישראל כדינו, כבר עברה ליה זמניה, עבר זמן חיובו.

ובכל זאת קתני דעבר בבל תוסיף!

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן בדלא סיים.

מדובר שהכהן הוסיף ברכה נוספת באמצע ברכת כהנים לפני שהוא סיים את כל הברכות.

ומקשינן: והתניא: כהן שסיים את ברכת כהנים והוסיף ברכה אחת - עובר בבל תוסיף!

ומתרצינן: מדובר שסיים ברכה אחת מתוך שלשת הברכות שבברכת כהנים.

ומקשינן: והתניא: סיים כל ברכותיו, והוסיף ברכה משלו, עובר בבל תוסיף!

ומתרצינן: שאני הכא, שונה היא ברכת כהנים, שכיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא, הדר מברך, מאחר ואם יזדמן לפניו ציבור אחר, הוא יברך שנית ברכת כהנים - הרי כוליה יומא, זמניה הוא! לפיכך כל היום זמנו הוא, גם אם כבר בירך, ולכן אם מוסיף ברכה משלו עובר על בל תוסיף. [81]

והוינן בה: ומנא תימרא, ומנין לקחת לומר, שמאחר ואם יזדמן לו ציבור אחר הוא יברך אותו, הרי זה נחשב כמוסיף בתוך זמנו?

ומשנינן: מהא דתנן בענין מתן הדם של קדשים:

יש קרבנות שדמם ניתן על המזבח במתנה [נתינה] אחת בלבד. והם הבכור, המעשר והפסח.

ואילו העולה, השלמים, האשם והתודה - דמם ניתן על המזבח בשתי מתנות שהם ארבע. דהיינו, זורק הכהן את הדם בשתי זויות נגדיות של המזבח, והדם מתפשט לארבעת קירות המזבח [כל זריקה מתפשטת על שני קירות הנפגשים באותה זוית].

ושנינו במסכת זבחים [פ א]:

דמים הניתנין במתנה אחת [דם הבכור והמעשר והפסח] שנתערבו בניתנין מתנה אחת.

וכגון דם הבכור שהתערב בדם בכור אחר או בדם המעשר.

ינתנו, ינתן מן הדם המעורב מתנה אחת, ונמצא שנתן מן המזבח מדם שני הקרבנות המעורבים זה בזה.

וכן דמים הניתנים על המזבח במתן ד' [שלמים, תודה, אשם ועולה, שניתנים על המזבח בשתי מתנות שהן ארבע], שהתערבו בדמים הניתנים במתן ד'.

ינתנו כשהם מעורבים יחד, על המזבח, במתן ד'.

אבל דמים הניתנים במתן ד' שהתערבו בדמים הניתנים במתן אחת [כגון דם הבכור שהתערב בדם עולה] נחלקו תנאים בדבר:

רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ד'.

רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת. אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: לדבריך שאמרת ינתנו במתן אחת - הרי הוא עובר ב"בל תגרע"!

שהרי דם עולה צריך להנתן במתן ארבע.

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: לדבריך שאמרת ינתנו במתן ד' - הרי הוא עובר על "בל תוסיף"!

שהרי דם הבכור צריך להנתן רק במתן אחת!

אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: לדברי אין הוא עובר על בל תוסיף, מפני שלא נאמר "בל תוסיף" אלא כשהוא בפני עצמו, ולא כאשר הוא מעורב בדם אחר.

כי כאשר הוא מעורב בדם אחר, הרי תוספת מתן הדם אינה נעשית כדי להוסיף מתן דם בדם שאינו צריך לכך, אלא כדי לתת מתן ד' בדם הצריך לכך.

כי רק משום שהדמים מעורבים זה בזה ניתן גם דם הבכור במתן ארבע. [82]

אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בפני עצמו. ולא כאשר הוא מעורב בדם אחר.

[ומאחר שכאשר הדמים מעורבים אינו עובר לא בבל תוסיף ולא בבל תגרע, מובנים דברי רבי אליעזר, שאמר ינתנו מתן ד', כדי שלא יגרע מן המצוה. [83] ורבי יהושע סובר, מאחר שבדיעבד אם נתן מתנה אחת יצא. אין צורך להוסיף יותר. ועוד מוסיף רבי יהושע ומבאר את טעמו, להלן]. [84]

ועוד אמר רבי יהושע: גם אם הוא עובר ב"בל תגרע", הרי זה עדיף, מאשר לעבור על "בל תוסיף". [85] כי:

כשלא נתת ארבע מתנות של דם המחוייב מתן ארבע, עברת אמנם על בל תגרע, ואולם, לא עשית מעשה איסור בידך, אלא רק נמנעת מקיום מצוה ב"שב ואל תעשה".

אבל, כשנתת ארבע מתנות של דם הטעון מתן אחת, עברת בכך על "בל תוסיף", ועשית מעשה איסור בידך.

ואינו דומה העושה איסור בידים ליושב ולא עושה דבר.

ויש לשאול על דברי המשנה הזאת:

והא הכא, והרי כאן, כיון דיהיב ליה, מאחר שנתן מתנה אחת מדם הבכור המעורב בדם עולה, כבר עברה ליה לזמניה. שהרי בנתינה הראשונה יצא ידי חובתו בנתינת דם הבכור.

ובכל זאת קתני דעבר משום בל תוסיף [אילו הדם לא היה מעורב בדם אחר]!

לאו, הלא טעם הדבר הוא משום דאמרינן: כיון דאילו מתרמי ליה היה מזדמן לו בוכרא אחרינא, דם בכור אחר, הדר מזה מיניה, היה צריך להזות מדמו של אותו הבכור - לכן, כוליה יומא זימניה! כל היום חשוב זמנו.

כלומר, בכך שהאדם כבר יצא ידי חובתו, אין זה חשוב שלא בזמן המצוה, כיון שיתכן שיתחייב באותה מצוה באותו הזמן, כגון שיזדמן לפניו בכור אחר.

ומכאן ראיה לתירוצו של רבה, שכהן אשר הוסיף על ברכותיו, עובר בבל תוסיף, כיון שכל היום הוא זמנו.

ותמהינן: ממאי, איך אפשר להוכיח מכאן את סברת רבה שכל היום נחשב זמנו?

דלמא שמא קסבר רבי יהושע: המוסיף על המצות - עובר עליהן בבל תוסיף אפילו שלא בזמנן!

ולכן, הנותן מתן ארבע עובר משום בל תוסיף, על אף שעבר זמנו, משעה שיצא ידי חובתו במתן הדם הראשון.

ומתרצינן: אכן אין ראיה מכאן לדברי רבה.

אלא, רבה הוכיח מכאן שיש לדחות את קושית רב שמן בר אבא, וכדלהלן:

ואנן, הכי קאמרינן:

הרי יש להבין את רב שמן בר אבא, שהקשה על רבה מהברייתא האומרת שכהן המוסיף ברכה על ברכת כהנים עובר בבל תוסיף, והוכיח משם שאף לאחר שעבר זמן המצוה עובר בבל תאחר -

מאי טעמא שביק מתניתין, ומותיב מברייתא.

מדוע הוא עזב את המשנה הנזכרת, שמבואר בה כי המוסיף על מתן דם הבכור עובר בבל תוסיף, והקשה מהברייתא? והרי המשנה חשובה יותר מן הברייתא, ועדיף להקשות ממשנה.

ואם כן, לותיב [יקשה] ממתניתין!

אלא, בהכרח, מתניתין מאי טעמא לא מותיב, מדוע רב שמן בר אבא לא הקשה ממשנתנו, הרי זה משום שכיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא - בעי מזה מיניה. לכן, כוליה יומא זמניה הוא.

כי אילו הזדמן לו בכור אחר, הוא היה צריך להזות מדמו על המזבח, ולכן כל היום נחשב זמנו.

ואם כן, לדברי רב שמן בר אבא, ברייתא נמי, גם על דברי הברייתא המדברת בכהן המוסיף על ברכת כהנים, יש לומר:

כיון דאי מתרמי אילו הזדמן צבורא אחרינא, הדר, היה חוזר ומברך - ולכן כוליה יומא זמניה, כל היום הוא זמנו.

ומכאן הוכיח רבה שיש לדחות את קושית רב שמן בר אבא, לפי מה שיש להוכיח מדברי רב שמן עצמו שהוא סובר כן.

ורב שמן בר אבא יישב את קושייתו, שיש לחלק בין מתן דמים לבין ברכת כהנים כדלהלן:

התם, בבכור, לא סגי דלא יהיב.

אילו יזדמן לפניו בכור אחר אין לו אפשרות להמנע מלתת את דמו, שהרי אסור להפסיד קדשים, ולפיכך כל היום הוא זמנו.

ולכן, אין להקשות משם על דברי רבה, שאמר אין עוברים בבל תוסיף אלא בזמן המצוה.

אבל הכא, בברכת כהנים, אפילו אם יזדמן לפניו ציבור אחר, אינו חייב לברך.

אלא, אי בעי, אם הוא רוצה - מברך.

אי בעי, ואם הוא רוצה - לא מברך.

נמצא שאין כל היום זמנו. לפי שאין הכהנים חייבים לברך את ישראל אלא פעם אחת ביום בלבד. [תוספות]. ובתנאי שיקראום הציבור לעמוד ולברכם. [ריטב"א].

לסיכום: דעת רבה שמצוות אינן צריכות כוונה.

והקשה אביי, אם כן הישן בסוכה בשמיני ילקה משום בל תוסיף?!

והשיב רבה שאין עוברים בבל תוסיף אלא בזמן חיוב המצוה. דהיינו, כל זמן שיתכן ותזדמן לפניו המצוה ויעשנה - קרוי זמנה.

רבא אמר תירוץ אחר על קושיית אביי, מדוע הישן בסוכה בשמיני אינו לוקה]:

אף על פי שאמרנו מצות אין צריכות כוונה, דוקא לצאת ידי המצוה לא בעי [אין צריך] כוונה.

אבל לעבור בבל תוסיף - בעי כוונה לשם מצוה, ואם לא התכוון לשם מצוה, לא עובר בבל תוסיף.

ותמהינן: והא מתן דמים לרבי יהושע, שאמר אין נותנים מדמו מתן ד', משום דלעבור בבל תוסיף הוא, ולא בעי כוונה.

הרי אין הוא מתכוין במתן ד' אלא לשם דם העולה ולא לשם מתן דם הבכור, ואף על פי כן אמר רבי יהושע שעובר בבל תוסיף.

ואף רבי אליעזר מודה בזה שלולא שדמו היה מעורב בדם קרבן אחר, היה עובר בבל תוסיף. [ריטב"א]!

ובהכרח, שאין לומר שלעבור בבל תוסיף צריך כונה.

אלא, אמר רבא: לענין לצאת ידי המצוה - לא בעי אין צורך בכוונה.

אבל לענין לעבור על בל תוסיף, יש חילוק בדבר:

בזמנו של המצוה - לא בעי כוונה. ולכן אף הנותן מתן ד' בלא כוונה עובר בבל תוסיף.

שלא בזמנו - בעי כוונה. ולכן הישן בסוכה בשמיני אינו עובר בבל תוסיף.

אמר ליה רבי זירא לשמעיה, לשמשו, לפני תקיעת שופר:


הערות

[76] כתב הריטב"א, שדוקא כאן שהוא התכוין לתקוע, אלא שלא התכוין לצאת ידי המצוה יצא, מפני שמצות אינן צריכות כוונה, אבל המתעסק ממש, דהיינו שלא התכוין לתקוע כלל, לא יצא ידי חובתו. עוד כתב הריטב"א, שלמסקנת הגמרא אין הבדל בין מצוה שיש בה הנאה למצוה התלויה במעשה. ודוקא באיסורים יש חילוק ביניהם. ומכאן שהריטב"א סובר כדברי הרא"ה הנ"ל [סוף הערה 73] שאם חשב שזה חמץ ונמצא מצה, לא יצא ידי חובתו. ומשמע, שלפי ההוה אמינא שהטעם שכפאוהו לאכול מצה יוצא, היינו משום שמצות התלויות בהנאה אינם צריכות כוונה] מודה הרא"ה שיוצא אפילו אם חשב שזה חמץ. [וכעין מתעסק באיסורים]. [ועיין בית יוסף סימן תע"ה ד"ה והרמב"ם, וביאור הלכה שם סעיף ד סוף ד"ה אבל, וצ"ע. ועיין עוד במשנ"ב שם ס"ק לו, ושה"צ ס"ק לו].

[77] ר"ח. אבל עיין ריטב"א.

[78] כך פירש רש"י. ותוספות הקשו על דבריו: אם אכן מדובר בתוקע תקיעות קטנות, אם כן מה תועיל כוונתו? הרי לא תקע כשיעור תקיעה ! ולכן פירשו תוספות: א. מדובר במתכוין לתקוע תקיעות קצרות, ועלו בידו תקיעות ארוכות, והרי זה כמתעסק בשופר. [ששנינו להלן לב ב שאינו יוצא]. וכתבו תוספות שיתכן שאף רש"י התכוין לכך. ב. מדובר בשהיה נופח בשופר ולא התכוין לתקוע ועלתה בידו תקיעה. [וזהו מתעסק ששנינו להלן לב ב שאינו יוצא].

[79] ריטב"א.

[80] רשב"א וריטב"א.

[81] הקשו תוספות: היאך תקנו חכמים לתקוע אף במעומד? הרי מאחר שאם יזדמן לו ציבור אחר הוא יתקע להם, נמצא שכל היום הוא זמן תקיעה, ועובר בבל תוסיף ! [עיין שם]. ועיין לעיל בהערות בתחילת דף טז עמוד ב.

[82] ריטב"א. [והיינו, שאין עוברים בבל תוסיף אלא כשכוונת העושה להוסיף על מה שאמרה תורה. אבל כאן כוונתו לעשות את המוטל עליו בענין דם העולה. ואף על פי שממילא גם דם הבכור ניתן בארבע מתנות, אין כוונתו לשם כך].

[83] תוספות ד"ה לא נאמר בל תוסיף.

[84] תוספות ד"ה לא נאמר בל תגרע. ועיין ריטב"א.

[85] הריטב"א מפרש שכוונת רבי יהושע לומר, שאם נאמר שאין עוברים לא בבל תוסיף ולא בבל תגרע, אלא שחכמים חששו למראית העין [שמא הרואה יאמר שהוא עובר בלא תעשה], אזי מוטב מוטב לגרוע - שנראה שעובר בשב ואל תעשה, מאשר להוסיף - שנראה שעובר בקום ועשה. [עיין שם עוד].

אבל הכא [כאן] בשופר הלא "זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד) כתיב [נאמר], וזכרון צריך שיהיה מתוך תודעה, והאי [וזה] הלא מתעסק בעלמא [בלבד] הוא, ואין כוונתו למצוה כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הכוונה מעכבת אפילו במצוה זו. ומסכמים: אלמא קסבר [מכאן נובע, שסבר] רבא כי מצות אין צריכות כוונה, שיוצא ידי חובה גם אם לא התכוון בשעת עשיית המצוה כדי לצאת.

איתיביה [הקשו לו] ממה ששנינו במשנה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא של קריאת שמע, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. ונדייק: מאי לאו [האם לא], כוון לבו, פירושו: לצאת ידי חובה, ואם לא כיוון לבו — לא יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה!

ודוחים: לא, הכוונה היתה: אם כיוון לבו לקרות. על תשובה זו תוהים: לקרות?! הא קא קרי [הרי הוא כבר קורא] שהרי לשון המשנה "היה קורא בתורה"! ומשיבים: כאן מדובר באדם שהיה קורא כדי להגיה את הספר, שאינו קורא כדרכו אלא בשינוי הברות, לבדוק אם אומנם הספר מוגה, ואם הזדמן שקרא פרשת שמע וכיוון לקרות כהלכתה — הרי זה יצא.

ומציעים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. מאי לאו [האם לא] הכוונה שכוון לבו לצאת ידי חובה? הרי שמצוות צריכות כוונה!

ודוחים: לא, הכוונה היא אם כיון לבו לשמוע. ותוהים: לשמוע?! הא [והרי] נאמר במשנה במפורש ששמע את קול השופר! ומשיבים: סבור הוא, שקול חמור בעלמא [סתם] הוא ששמע, שאם לא ידע השומע שהוא שומע קול שופר אלא סבר שקול אחר הוא — לא יצא, אבל די אכן רק בידיעה שזה קול שופר.

איתיביה [הקשו לו] ממה ששנינו בברייתא: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. ומעתה, בשלמא [נניח] לענין נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע יתכן הדבר לפי שיטת רבא — כסבור, קול חמור בעלמא [סתם] הוא ששמע ולא שם לבו לכך, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה [היאך מוצא אתה אותה] לאו [האם לא] הכוונה כשהוא תוקע לשיר ולא למצוה, ואם כן משמע מכאן שהמשמיע צריך להתכוון למצוה!

ודוחים: דלמא דקא מנבח נבוחי [שמא הכוונה היא כמנבח נביחות], כלומר, איננו תוקע כדרך התקיעה הראויה, אלא כמתעסק בלבד בשופר, ועלו בידו תקיעות בלא מתכוון.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לשיטתך שאין אדם צריך לכוון לצאת ידי מצוה, הישן בשמיני של חג הסוכות, כלומר: לאחר סיום חג הסוכות, בתוך הסוכה — ילקה, שהרי הוא עובר בכך על "בל תוסיף" שהוסיף יום אחד על המצוה הכתובה בתורה, שהרי לשיטת רבא גם אם לא התכוון לקיים מצות סוכה אלא ישן בסוכה מטעם אחר — עצם שהייתו בסוכה היא עצמה מצוה, ואם עשאה שלא בזמנה, הרי שעובר משום "בל תוסיף"!

אמר לו רבא: שאני אומר: מצות, אינו עובר עליהן ב"בל תוסיף", אלא אם היתה תוספת מעשה המצוה בזמנן, אולם אם היתה תוספת זו שלא בזמן הראוי לקיום מצוה זו — אין בכך משום "בל תוסיף". והוא הדין כאן בנוגע לישן בסוכה בשמיני שמאחר ובשמיני אין קיימת עוד מצות סוכה, לכן שנתו בסוכה אינה מהווה תוספת למצוה — שכבר אין מצוה בדבר.

מתיב [מקשה על כך] רב שמן בר אבא, ממה ששנינו: מנין לכהן שעולה לדוכן לברך ברכת כהנים, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך את ישראל, אוסיף ברכה אחת משלי, שאינה מנוסח ברכת הכהנים האמורה בתורה, כגון שמברך: "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם" (דברים א, יא) — תלמוד לומר: "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם "(דברים ד, ב). והא הכא [והרי כאן] בכהן, כיון דבריך ליה [שברך] כבר את ברכת הכהנים — עברה ליה זמניה [לו שעתו לברך] ולשיטת רבא לאחר זמן המצוה אין עובר משום "בל תוסיף", ובכל זאת קתני [שנה] שעבר!

ומתרצים לשיטת רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו] — בשלא סיים את נוסח הברכה הראוי והוסיף לאחריו כרצונו, אלא הוסיף בתוך סדר הברכות.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] באותו ענין עצמו במפורש לשון סיים! ומתרצים: סיים ברכה אחת, כלומר, את הפסוק הראשון של ברכת כהנים, ועדיין יש לו שתים אחרות לברך.

ומקשים עוד: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת בענין זה: סיים כל ברכותיו! ומתרצים: שאני הכא [שונה כאן] בברכת כהנים, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא [שאם יזדמן לו ציבור אחר] — הדר [הריהו חוזר] ומברך, אם כן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו] הוא ולא עבר זמן המצוה, ומכיון שכך, אם הוסיף ברכה מדעתו, אף לאחר שסיים — עדיין הדבר נחשב כבזמנו ועובר משום "בל תוסיף".

והעיר רבא: מנא תימרא [ומניין תאמר] סברה זו שמצוה שמותר לעשותה פעם נוספת, כל היום נחשב כזמנה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אותם קרבנות הניתנין במתנה אחת, כלומר, שזורקים את דמם על המזבח רק פעם אחת (כגון בכור או מעשר) שנתערבו בדם של קרבנות אחרים הנתנין מתנה אחת — ינתנו הדמים המעורבים כולם מתנה אחת. נתערבו דמים הניתנים מתן ארבע, שמזים מהם ארבע פעמים על ארבע קרנות המזבח כגון עולה, שנתערבו באחרים שאף הם ממחוייבי מתן ארבע — ינתנו כולם במתן ארבע.

אולם אם נתערבו קרבנות שהם מחוייבי מתן ארבע באלה שהם מחוייבי מתן אחת, ר' אליעזר אומר: ינתנו כולם במתן ארבע, ר' יהושע אומר: ינתנו במתן אחת.

אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע : אם כדבריך — הרי הוא עובר על "בל תגרע" שהרי מאחר שחייב היה לתת על חלק מהם ארבע מתנות ונתן רק אחת, הרי שעבר בכך על "בל תגרע"! אמר לו ר' יהושע: לדבריך הרי הוא עובר על "בל תוסיף" לגבי הקרבנות שחובתם רק במתנה אחת!

אמר לו ר' אליעזר: לא נאמר "בל תוסיף" אלא כשהוא בעצמו, אם היה נותן קרבן הטעון מתנה אחת בארבע מתנות, אבל בתערובת אין בכך איסור. אמר לו ר' יהושע: אף אני אומר כשיטתך, לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו.

ועוד אמר ר' יהושע: כשלא נתת, גם אם עברת על "בל תגרע", הרי לא עשית מעשה בידך, שהרי זו רק הימנעות מעשייה, ואילו כשנתת כולם במתן ארבעה — עברת על "בל תוסיף" ועשית מעשה בידך.

עד כאן מהלך הדברים במשנה, ומכאן מנסה רבא להסיק: והא הכא [והרי כאן] כיון דיהיב ליה [שנתן כבר] את המתנה האחת של הבכור כפי הראוי, הלא עברה ליה לזמניה [עבר זמנו] שהרי סיים כבר את מצות נתינת הדם של הבכור, ובכל זאת קתני [שנה] שם שעבר משום "בל תוסיף", לאו משום דאמרינן [האם לא משום שאומרים אנו] נימוק זה: כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא [שאם היה מזדמן לו בכור אחר] להקריבו — הדר [היה חוזר] ומזה מיניה [ממנו], אם כן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו הוא] למצות הזייה.

את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שזה כן? דלמא קסבר [שמא סבר] ר' יהושע כי מצות עובר עליהן משום "בל תוסיף" אפילו שלא בזמנן, ואין להוכיח איפוא מכאן.

ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אמרנו], כלומר, כך רצינו לומר בהבאת משנה זו: רב שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב [מה טעם הניח את משנתנו לגבי מתנות והקשה] מברייתא, לותיב ממתניתין [שיקשה ממשנתנו] שהרי היא מוסמכת יותר! אלא מתניתין מאי טעמא [ממשנתנו מה טעם] לא מותיב [מקשה] — משום שהוא יודע שאפשר להשתמש בנימוק כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה [שאם היה מזדמן לו בכור אחר היה צריך להזות ממנו] ולכן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו] הוא, אם כן, בברייתא נמי [גם כן] כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא [כיון שאם היה מזדמן ציבור אחר] הדר [היה חוזר] ומברך — כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו הוא].

ומסבירים: ורב שמן בר אבא שהקשה מן הברייתא ולא מן המשנה מה דעתו? התם לא סגי דלא יהיב [שם אינו יכול שלא יתן] שאם מזדמן לו בכור — חייב הוא לתת מדמו ואם כן ודאי שלענין זה כל היום זמנו, אולם הכא [כאן] אי בעי [אם רוצה] — מברך, אי בעי [אם רוצה] — לא מברך, גם אם הזדמן ציבור אחר, שחובתו היא לברך רק פעם אחת.

רבא עצמו אמר שאין כאן קושיה מתחילה, כי כדי לצאת ידי חובה לא בעי [אין צורך] בכוונה, אולם אם רוצה אדם לעבור משום "בל תוסיף" או "בל תגרע" — בעי [צריך] כוונה לצאת ידי חובת מצוה כדי שיעבור בכך.

ומקשים: והא [והרי] מתן דמים לדעת ר' יהושע שהוא לעבור, ובכל זאת לא בעי [אינו צריך] כוונה לעבור, שהרי לדעתו אם הוסיף בדמים יותר מן המתנות הראויות הרי הוא עובר! אלא אמר רבא, יש לדחות את מה שאמרנו ולומר בנוסח אחר: כדי לצאת — לא בעי [אין צורך] בכוונה, אולם לעבור על "בל תוסיף", אם היה זה בזמנו — לא בעי [אין צריך] כוונה ועובר, וכפי שאמר ר' יהושע, אבל אם מוסיף או גורע שלא בזמנו כגון ביום שמיני של סוכות — בעי [צריך] כוונה לצאת, ואם אינו מתכוון — אינו עובר.

לעצם ענין כוונת התקיעות מסופר: אמר ליה [לו] ר' זירא לשמעיה [לשמשו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But here, with regard to a shofar, it is written: “A memorial of blasts” (Leviticus 23:24), which might have been understood as requiring conscious intent, and this one was merely acting unawares, without having any intent whatsoever of performing the mitzva. Therefore, Rava teaches us that the absence of intent does not invalidate fulfillment of the mitzva, even in the case of shofar. The Gemara concludes: Apparently, Rava maintains that the fulfillment of mitzvot does not require intent. That is to say, if one performs a mitzva, he fulfills his obligation even if he has no intention of doing so.

The Gemara raised an objection to this conclusion from what we learned in a mishna: If one was reading the passage of Shema in the Torah, and the time of reciting Shema arrived, if he focused his heart, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. The Gemara reasons: What, is it not that he focused his heart to fulfill his obligation, and if he failed to do so, he has not fulfilled his duty, therefore implying that the fulfillment of mitzvot requires intent?

The Gemara rejects this argument: No, the mishna means that he intended to read the passage. The Gemara asks in astonishment: To read? But he is already reading it, for the mishna explicitly states: If one was reading in the Torah. The Gemara answers: We are discussing one who was reading from a Torah scroll in order to correct it, uttering the words indistinctly. The mishna teaches that if such an individual intends to articulate the words correctly, he has fulfilled his obligation.

The Gemara raises another objection: Come and hear that which we learned in our mishna: If one was passing behind a synagogue, or his house was adjacent to the synagogue, and he heard the sound of the shofar or the sound of the Scroll of Esther, if he focused his heart, he has fulfilled his obligation, but if not, he has not fulfilled his obligation. What, is it not that he focused his heart to fulfill his obligation, and if he failed to do so, he has not fulfilled his duty, therefore implying that the fulfillment of mitzvot requires intent?

The Gemara rejects this argument: No, the mishna means that he intended to hear the sound of the shofar. The Gemara immediately asks: To hear? But he already hears it, since the mishna explicitly states: And he heard the sound of the shofar. The Gemara answers: We are discussing one who thinks that it is merely the sound of a donkey that he is hearing, and in this case, where the listener thinks that the sound was not that of a shofar, he does not fulfill his obligation. Therefore, the mishna teaches that it is sufficient that one have intent and know that he is hearing the sound of a shofar.

The Gemara raised an objection to this answer from a baraita: If the hearer of the shofar had intent, but the sounder of the shofar did not have intent, or if the sounder of the shofar had intent, but the hearer did not have intent, he has not fulfilled his obligation, until both the hearer and the sounder have intent. Granted, with regard to the case where the sounder had intent, but the hearer did not have intent, Rava can say that this is referring to a case where the hearer thinks that it is merely the sound of a donkey and he did not have intent to hear the sound of a shofar. But with regard to the case where the hearer had intent, but the sounder did not have intent, under what circumstances can this case be found? Is it not where he sounds a shofar for music and despite the intent of the hearer he has not fulfilled his obligation? This implies that unless the sounder of the shofar has intent to fulfill the mitzva the hearer does not fulfill his obligation.

The Gemara rejects this argument: Perhaps the baraita is referring to a case where he sounded bark-like blasts with the shofar, i.e., he did not sound the shofar in the proper manner, but merely acted unawares without intent to perform the mitzva. The baraita teaches us that if he has intent to sound the blasts in the correct manner, he has fulfilled his obligation.

Abaye said to Rava: However, if that is so, that the fulfillment of a mitzva does not require intent, one who sleeps in a sukka on the Eighth Day of Assembly should receive lashes for violating the prohibition against adding to mitzvot, since he is adding to the mitzva of: “You shall dwell in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42). Since, according to Rava, even if one did not intend to observe the mitzva of sukka but slept in the sukka for a different reason, his sleeping in the sukka constitutes the fulfillment of a mitzva to dwell there, then, if one did so at an inappropriate time, he is considered to have transgressed the prohibition against adding to the mitzvot. Yet the Sages instituted that in the Diaspora one must observe Sukkot for eight days.

Rava said to him: This is because I say that mitzvot can be transgressed only by adding to them in their prescribed times. But if one adds to a mitzva outside of the period of obligation for the mitzva, there is no violation of the prohibition against adding to mitzvot. On the Eighth Day of Assembly there is no longer a mitzva to sleep in the sukka. Therefore, sleeping in the sukka on that day does not constitute a prohibited act.

Rav Shemen bar Abba raised an objection from that which was taught in a baraita: From where is it derived that a priest who went up to the platform to recite the Priestly Blessing should not say: Since the Torah granted me permission to bless the Jewish people, I will add a blessing of my own, which is not part of the Priestly Blessing stated in the Torah, for example: “May the Lord God of your fathers make you a thousand times as many as you are” (Deuteronomy 1:11)? It is derived from the verse that states: “You shall not add to the word which I command you” (Deuteronomy 4:2). But here, since the priest already recited the Priestly Blessing, the time of the mitzva has passed, and according to Rava, after the prescribed time for performing a mitzva, one does not transgress the prohibition against adding to mitzvot, yet it nevertheless teaches that he has transgressed.

The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where he did not complete the fixed text of the blessing but added to it in the middle.

The Gemara raises an objection: Isn’t it taught explicitly in a parallel baraita: If he completed the Priestly Blessing. The Gemara answers: The baraita means that he completed one blessing, i.e., the first verse of the Priestly Blessing, but he still has two more blessings to recite.

The Gemara raises a further difficulty: Isn’t it taught in another baraita dealing with the same issue: If he completed all of his blessings. The Gemara explains: Here, with regard to the Priestly Blessings, it is different, since if he encounters another congregation, he may recite the blessings again, from which we learn that the entire day is the prescribed time of the mitzva. Therefore, even if he added a blessing of his own only after he finished reciting all three verses of the Priestly Blessing, he is still considered to have added to the mitzva in its prescribed time, and he therefore transgresses the prohibition against adding to mitzvot.

The Gemara comments: And from where do you say that if a mitzva may be performed again, the whole day is considered its prescribed time? As we learned in a mishna: If the blood of sacrifices that require only one sprinkling, such as the firstborn offering, became mingled with the blood of other sacrifices that require only one sprinkling, the mixture of blood is sprinkled once. Similarly, if the blood of sacrifices that require four sprinklings, such as burnt-offerings, became mingled with the blood of other sacrifices that require four sprinklings, the mixture is sprinkled four times.

However, if the blood of an offering that requires four sprinklings became mingled with the blood of an offering that requires only one sprinkling, the tanna’im disagree: Rabbi Eliezer says: The mixture of blood is sprinkled four times. And Rabbi Yehoshua says: It is sprinkled once.

Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: But if he sprinkles the blood only once, he thereby transgresses the prohibition: Do not diminish, which renders it prohibited to take away any element in the performance of a mitzva, as he has not sprinkled the blood of an offering requiring four sprinklings, i.e., the burnt-offering in the proper manner. Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: But according to your position, that he must sprinkle the blood four times, he thereby transgresses the prohibition: Do not add, which renders it prohibited to add elements to a mitzva, e.g. an offering requiring one sprinkling, like the firstborn animal.

Rabbi Eliezer said to Rabbi Yehoshua: The prohibition: Do not add, is stated only in a case where the blood stands by itself, but not when it is part of a mixture. Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: Likewise, the prohibition: Do not diminish, is stated only in a case where the blood stands by itself.

Rabbi Yehoshua said further, in defense of his position: When you do not sprinkle four times, even if you transgress the prohibition: Do not diminish, you do not perform the act with your own hand, since it is merely an omission, not an action. Whereas when you sprinkle four times, you transgress the prohibition: Do not add, with regard to one of the sacrifices, and you perform the act with your own hand, i.e., you transgress the Torah’s command by means of a positive act. If one is forced to deviate from the words of the Torah, it is preferable to do so in a passive manner. The Gemara concludes the citation from the mishna.

The Gemara proceeds to derive from here that if the mitzva may be performed again the whole day is considered its prescribed time: And here, once he has already offered one sprinkling of the blood of the firstborn as required, its time has passed, since he has already completed the mitzva of sprinkling the blood of the firstborn, and it nevertheless teaches that he transgresses the prohibition: Do not add. Is it not because we say as follows: Since if he encounters another firstborn to be sacrificed, he would sprinkle of its blood again? If so, the entire day is considered the prescribed time for the mitzva of sprinkling.

The Gemara rejects this argument: From where do you conclude that this is so? Perhaps Rabbi Yehoshua maintains that mitzvot can be transgressed by adding to them even outside their prescribed times. Therefore, this source provides no proof.

The Gemara explains: This is what we were saying when we cited this mishna: What is the reason that Rav Shemen bar Abba set aside the mishna, which deals with the sprinkling of blood, and raised an objection from a baraita? He should have raised an objection from the mishna, which is more generally accepted. What is the reason that he does not raise an objection from the mishna? Since he knows that it can be argued as follows: Because if he encounters another firstborn he will be required to sprinkle its blood. Therefore the entire day is considered the prescribed time of the mitzva. If so, with regard to the baraita as well, it can be argued that because if he encounters another congregation, he may recite the Priestly Blessing again, the whole day is considered its prescribed time.

The Gemara asks: And what is the opinion of Rav Shemen bar Abba, who raised the objection from the baraita? The Gemara explains: There, it is not possible to refrain from sprinkling the blood of another firstborn that comes his way, so the entire day is certainly its prescribed time. But here, if he wishes, he may bless the other congregation, and if he wishes, he may refrain from blessing them, since he is obligated to recite the Priestly Blessing only once a day.

Rava himself said: There is no difficulty at all, since the fulfillment of a mitzva does not require intent, but the transgression of the prohibition: Do not add, or: Do not diminish, requires intent.

The Gemara raises a difficulty: But in the case of the sprinkling of blood, according to Rabbi Yehoshua, the transgression of the prohibition: Do not add, does not require intent, since he holds that if one added to the required sprinklings, he transgresses. Rather, Rava said: One must say as follows: The fulfillment of a mitzva does not require intent, and the transgression of the prohibition: Do not add, during the prescribed time of the mitzva, does not require intent, and the sprinkler of the blood therefore transgresses, as Rabbi Yehoshua maintains. However, the transgression of the prohibition: Do not add, when it is not in its prescribed time, e.g., in the case of sleeping in the sukka on the Eighth Day of Assembly, requires intent to fulfill the mitzva, and in the absence of such intent, there is no transgression.

With regard to the intent required in order to fulfill the mitzva of shofar, Rabbi Zeira said to his servant:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פשיטא מהו דתימא התם תאכלו מצות אמר רחמנא והא אכליה אבל הכא בענין תקיעות כוונת הלב בעינן וליכא קמ"ל מצות אין צריכות כוונה.

איתיביה היה קורא בתורה בענין ק"ש והגיע זמן ק"ש אם כוון לבו למצות ק"ש יצא ואם לא כוון לא יצא. ודחינן מתניתין בקורא להגיה. שאינו קורא התיבות בקריאתן אלא ככתיבתם החסרות והיתירות כמות שהן כתובות. לפיכך אם כוון לבו וקרא כמסורת יצא ואם לאו לא יצא ת"ש מהא דתנן הכא במתנית' היה עובר אחורי ביהכ"נ או שהיה ביתו סמוך לכנסת ושמע קול שופר או קול מקרא מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו מאי כוון לבו לצאת וש"מ מצות צריכות כוונה. ודחינן כוון לבו לשמוע ולהבחין אם הוא תקיעת בן אדם או צהלת סוס.

איתיביה נתכוון משמיע לא יצא הא היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר קשיא לרבה ופריק לא דקא מנבח נבוחי. כלומר אינה תקיעה שלימה אלא כמין נבוח הוא ולפיכך לא יצא אבל אם היתה תקיעה אע"פ שלא נתכוון יצא. אי הכי כי המצות [אין] צריכות כוונה התורה אמרה בסכות תשבו שבעת ימים ואין לך להוסיף על שבעת הימים אי הכי הישן בשמיני בסוכה ילקה על שעבר בבל תוסיף אף על פי שלא נתכוון לישן בסוכה משום מצוה.

ודחינן שאני אומר מצות אין עובר עליהן משום בל תוסיף אלא בזמנן.

מותיב רב שימי בר אביי מנין לכהן שיעלה לדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף אני ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' ת"ל לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם.

(ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא) [וכיון] דסיים כל הברכות עברה לה זמן המצוה וקתני דעובר אם יוסיף ודחינן כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר מברך להו כולה יומא זמניה הוא. ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא דכוליה יומא זמניה הוא דתנן בשחיטת קדשים פ"ח הניתנין מתנה אחת שנתערבו בניתנין מתן אחת ינתנו במתן אחת כו' והא הכא כיון דיהיב ליה כבכור מתנה אחת והיא מצותו כדתנן בפרק איזהו מקומן של זבחים הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכ"מ בעזרה ודמן טעון מתנה אחת כו' הנה כיון שהזה מדם הבכור מתנה אחת גמר מצותו ועברה ליה זמניה וקתני ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך לאו משום דאמר כיון דאלו מיתרמי בכור אחר הוי מדי מיניה כולהי יומא זמנו הוא ודחינן ודלמא ר' יהושע סבר מצות עובר עליהן אפי' שלא בזמנן אנן הכי קאמרי' רב שימי גופיה היכי שביק מתניתין אמאי לא מותיב מהא מתני' דסבר מתני' כיון דאילו מתרמי ליה בכור אחר הוה (כל) [מזה מיניה כוליה] יומא זמניה הוא ברייתא נמי נימא כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמניה הוא כלומר טעמא חדא נינהו אמאי מותיב מהאי.

התם לא סגי דלא יתיב. פירוש אם היה עובד במקדש במשמר שלא אי אפשר שיאמר אי איפשי לעבוד תביאו איש אחר ממשמר אחר בהא קימא לן אני בשבתי ואתה בשבתך, אבל בברכה איבעי מצלי איבעי אינו רוצה לברך דאיפשר בכהן אחר. ובא רבא לסיועי דאמר מצות אינן צריכות כוונה ואמר לעולם מצות אינן צריכות כוונה ותדע למה היושב בשמיני בסכה אם לא נתכוון לצאת ידי סכה אינו לוקה ואינו לוקה עד שיתכוון לעבור. ואקשינן עלה והא מתן דמים לרבי יהושע דאף על פי שכשנתן ארבע לא נתכוון לעבור על דברי תורה ואף על פי כן קתני דעבר ואמאי אמרת דלעבור בעי כוונה. ופריק לעבור בזמנו כגון האי מתנה אחת שנתנה מתן ארבע דזמנה כדאמרינן אלו מתרמי ליה בכורא אחרינא בעי לאקרוביה וסליק וכליה יומא זמניה הוא ואינו צריך כוונה אלא הואיל ונתן אף על פי שלא נתכוון לצאת ידי חובתו הוסיף וחייב וכמתכוין דמי אבל שלא בזמנו כגון היושב בשמיני דעבר זמן סכה אמרינן בעי כוונה ואם נתכוון לצאת ידי חובה עובר על בל תוסיף אבל אם לא נתכוון לא עבר דלא אמרינן מצות אינן צריכות כוונה אלא לצאת – (בכאן הכתב יד חסר, ונמצא שמינית דף נייר חלק) –

הא דתנן: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת אם כיון לבו יצא. הקשו עלה בתוס' מיהא דאמרינן בעירובין פרק כל גגות (עירובין צב, ב), צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח ציבור. והקשו עוד מהא דאמרינן בפסח שני בשלהי פרק כיצד צולין (פסחים פה, ב) מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה, ור' יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, במאי קא מיירי אי לענין צירוף וכגון ההיא דכל גגות, תיקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימא לן כר' יהושע בן לוי, כדמוכח בסוטה בפרק אלו (נאמנין) [נאמרין] (לח, ב) דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת. ואי איירי לענין לצאת כי הא דמתניתין דהכא, אם כן תיקשי מתניתין לרב. ותירצו דההיא דפסחים מיירי לענין לענות כל דבר שבקדושה עם הצבור, דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה, והרי הוא נחשב כעומד לבדו בחוץ, ולר' יהושע אין מחיצה מפסקת, והרי הוא כאילו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם. וקשיא להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה, ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד, מכל מקום הא אמרינן דהתם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה, וסלקא להו בתיובתא. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא, דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא, ובמקום קריאתה הוא דבעינן פרסומי ניסא בעשרה והא איכא, ואף על גב דהאי שמע לה מקום דליכא עשרה, קריאתה מיהא בעשרה היא, וממקום דאיכא פרסום ניסא שמע לה ושפיר דמי.

דקא מנבח נבוחי. פירש רש"י ז"ל דאינו תוקע כשיעור תקיעה. וקשה דאם כן היכי נתכון שומע, לא משמיע ולא שומע איכא, ואפילו איתכון משמיע לא יצא. ושמא לכך נתכוין רש"י ז"ל לפרש, שלא נתכוון לתקוע בשיעור תקיעה, ושלא מדעת עלתה בידו שיעור תקיעה. ואי נמי כמו שפירש הוא ז"ל בפירקין דלקמן במקומה (ראש השנה לג, ב ד"ה מתעסק) כגון שהיה נופח בשופר ולא לכונת תקיעה כלל ועלתה בידו תקיעה.

שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן. פירוש, ואפילו במתכוין לשם מצוה. ותדע לך מדאקשינן עליה מכהן שעלה לדוכן, וההוא ודאי קא מתכוין, וכדאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי.

ורב שימי בר אביי התם לא סגיא דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. מכאן משמע דכל כהן שעלה פעם אחת ביום לדוכן שוב אינו מחייב לעלות ולברך באותו יום, ואף על פי שאמרו לו לעלות אינו עובר בעשה, דאמור להם אינו כל היום אלא פעם אחת ביום.

אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה. כלומר, דמצות אינן צריכות כונה. לעבור בזמנו לא בעי כונה. והיינו הא דמתן דמים, דאע"ג דאינו מתכוין להזות מדם הבכור אלא פעם ראשונה, אפילו הכי עובר, דכל שעתיה ושעתיה זמניה, כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא מדי והדר מדי, שלא בזמניה בעי כוונה, והיינו ההוא דכהן, דאע"ג דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה אחת משלו עובר, ואע"ג דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא, אי בעי מברך ואי בעי לא מברך.
וכבר כתבתי למעלה בפרקין קמא (טז, א ד"ה למה) גבי מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, היאך אפשר לעשות כן והא איכא משום בל תוסיף, ותירצו בתוס' דאין בל תוסיף בכי הא, שאילו תקע וחזר ותקע ואפילו אלף פעמים באותו יום ליכא בל תוסיף, אלא אם כן הוסיף ותקע ביום אחר, וכן אם נטל לולב אלף פעם ביום אחד. וכן אם הזה מדם הבכור בקרן אחד אפילו אלף הזאות. ואינו מחוור בעיני דרך זה. ואף הם העלוהו בגמגומין הרבה. ועוד יום שני לדידן דידעינן בקבועה דירחא מאי איכא למימר. אלא שיש לומר דכל שתקנו חכמים לצורך, בין מחמת ספק בין מחמת גזרה, כההיא דמכריז ר' יוחנן היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטי שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי גזרה ניסן אטו תשרי (כא, א), ליכא משום בל תוסיף, על פי (הדבר) [התורה] אשר יורוך אמר רחמנא. ומיהו היחידים שתוקעין ביום טוב בין בראשון בין בשני, וכדאמרינן לקמן (ראש השנה ל, א) לא שמע איניש קל אודניה מקול תקועיא, היינו כדברי רבותינו הצרפתים, שאין בו ביום שתוקעין בו משום בל תוסיף, ואף על פי שמתכוין לערבב את השטן. ובשאר הימים נמי ליכא משום בל תוסיף, דשלא בזמנו לעבור בעי כונה.

אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכון ותקע לי. הרב אלפאסי ז"ל כתב הא דר' זירא, ואע"ג דקיימא לן כרבה ורבא, וכדשלחו ליה לאבוה דשמואל, וכרב אשי, דכולהו סבירא להו מצות אין צריכות כונה, הא דר' זירא לא פליגא אהנך אמוראי, דלא אמר ר' זירא איכון למצוה ותקע לי אלא איכון להשמיענו קול שופר בעלמא. וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב הלשון בהלכות. והרב בעל המאור ז"ל הקשה עליו, דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי, דאמר ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע, משמע דר' זירא כונת מצוה בעי כר' יוסי, דהא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיד, ב) משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה סבירא ליה ופליגי רבנן עליה. ואף רש"י ז"ל כן פירוש, איכון ותקע לי להוציאני ידי חובתי, משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דר' זירא פליגא אדרבא, ואנן קיימא לן דמצות אין צריכות כונה.

אבל הכא מתעסק בעלמא הוא קמ״ל. פי׳ דכולהו מצות חדא טכסיסה נינהו בענין זה דבאיסורין איכא לאפלוגי בהא אבל במ״ע כולם דרך א׳ להם ואי הא לא בעי כונה לצאת אידך נמי לא בעי כונה ומיהו מתעסק ודאי לא יצא וה״ק קמ״ל דכיון שנתכוין לתקיעה יצא ולא דיינינן ליה כדין מתעסק שלא יצא:

(הקורא) בקורא להגיה. י״מ שאינו קורא התיבות מתוקנות אלא קורא טַטְפַת במקום טוטפות וא״ת אם כיוון לבו אמאי יצא וי״ל דה״ק שכיוון בלבו לקרות קריאה מתוקנת ומיהו לא אתי שפיר לישנא דאם כיוון לבו ועוד דמשום דקרא תיבות מתוקנות אין לו לצאת דמתעסק במלאכתו בעלמא הוא והנכון בקורא להגיה שאין כונתו לקריאה אלא לראות אם הספר מתוקן ואינו קורא אלא כמתעסק בעלמא ודינו כמתעסק דשופר ולא יצא וכן פי׳ ר״י ז״ל וא״ת האיך אפשר לומר דלא בעינן כוונה אלא לקרוא והא כולהו תנאי ס״ל התם דק״ש צריך בה לכונת הלב ולא נחלקו אלא עד היכא והא סתם מתניתין ר״מ ואיהו אמר דצריך כוונה בפסוק ראשון ורבא נמי פסק שם הלכה כר״מ ואיהו דאמר לקמן מצות אין צריכות כוונה לצאת ולישנא מוכח דמימרא גמורה קאמר משום דס״ל הכי ולאו לתרוצי אליבא (דרבא) [דרבה] ודשלחו ליה לאבוה דשמואל ועוד היכא לא פרכינן לאבוה דשמואל ולרבה מסוגיא דהתם ונימא אינהו דאמור כמאן ואמאי מפקינן סתם מתניתין דהיה קורא בתורה מר׳ מאיר והנכון בזה דכוונת הלב האמורה שם אינו ענין לכאן דההיא לאו כונה לצאת אלא שיכוויין לבו למה שהוא אומר ולפנות מחשבותיו מהרהורין דעלמא וזו היא כונת הלב שהזכירו במס׳ ברכות ובכל מקום לענין תפלה וא״ת ואמאי לא תריצנא הכא מתניתין דהיה קורא דמאי אם כיוון לבו שיכוון מחשבתו בכונה דהתם והא עדיפא מלאוקמי בקורא להגיה וי״ל דכיון דקתני סתם היה קורא בתורה והגיע זמן ק״ש משמע אפילו היה עסוק בפ׳ והיה אם שמוע או פ׳ ציצית והתם דכ״ע לא בעינן כוונת הלב לעכב דליכא מאן דסבר דבעינן כוונת הלב לעכב טפי מפרק ראשון אבל אלו היינו צריכין כוונה לצאת בכל הפרשיות היינו מצריכין אותה:

אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכא משכחת לה. פי׳ דנתכוון משמיע דקתני אינו להוציא או להשמיע לאחרים דא״כ שפיר משכחת לה ולא נתכוון משמיע אלא ודאי דנתכוון משמיע היינו להשמיע לעצמו וכדדייקינן לקמן בסוף שמעתין קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו:

דילמא דקמנבח נבוחי. פרש״י שאינו תוקע שיעור תקיעה האמור במשנתנו בפרק אחרון והקשה תוס׳ דא״כ מאי קמהניא כוונת שומע וכי נתכוון משמיע נמי מאי מהני ור״י פי׳ שהיה נופח בשופר דרך מתעסק ועלתה בידו מאליה תקיעה כראוי ולפי דרך רש״י י״ל ג״כ שהיה הוא מתכווין לתקוע תקיעות קטנות שאין בהם שיעור כעין המנבח ועלתה בידו תקיעה כשיעור אבל אין זה משמעות לשונו:

אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה פי׳ הישן שם שלא לכוונת מצות ילקה משום בל תוסיף ואלו אנן קים לן דלא לקי:

א״ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן. פי׳ ואפילו נתכוין למצוה וראיה לדבר דה״ק מדפרכינן עליה מכהן שעלה לדוכן וההיא במתכווין הוא שהוא אומר אוסיף ברכה א׳ משלי ת״ל לא תוסיפו עוד על הדבר. הקשה בתוס׳ והא אמר בהנחנקין ובלולב הגזול דמ״ד לולב אין צריך אגד אם הוסיף על ד׳ מינים אינו עובר משום בל תוסיף משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ותירצו דה״נ כיון דכולם בפרישת כפים א׳ כולהו ברכות הדדי נינהו (ובעושה) [וכעושה] ה׳ בתים בתפילין דכיון שאין בהם מעשה (א') אלא דבור פרישת כפים אוגדן:

והא סיים קתני. פי׳ בבריתא אחריתא קתני סיים וכדפרש״י:

שאני הכא כיון דאלו מתרמי ליה וכו'. פי׳ אלא קאמרי ולא שהוצרך התלמוד לפרש:

במתן ד'. פרש״י בעולה ושלמים ואשם ותודה פי׳ לפי׳ מפני שהן נתנין למטה מן הסיקרא דומיא דדם בכור או דם מעשר דאלו בחטאת היחיד או חטאת הצבור ליכא לאוקמה שהרי הם ניתנים למעלה מחוט הסיקרא וכשנתערב בדם הבכור שדינו למטה א״א לומר שינתנו כולם במתנה א׳ ולא במתנות ד׳ וכן פי׳ בתוס':

כשהוא בעצמו. פי׳ שעומד בפני עצמו ואינו מעורב שהרי הוא מוסיף עליו ממש אבל אין זה עיקר הזאתו אלא לעשות ד׳ מתנות במי שהוא מתן ד׳ ואידך ממילא אתי ע״י תערובות:

ועוד א״ר יהושע. תימא מאי ועוד דהא אם איתא שאין בל תוסיף או בל תגרע אלא כשהוא בעצמו אין כאן עושה איסור בידים כלל וגם ראוי יותר לתת ד׳ מתנות שיעלה לשניהם מלעשות מתנה אחת בלבד שלא תעלה לא׳ מהם לכן י״ל שר״י ה״ק דאלו איתא בבל תגרע הוא דאיכא למימר שאינו אלא כשהוא בעצמו שאלו בבל תוסיף לעולם איתא ולכשתמ״ל דבתרויהו ליכא למימר הכי אלא כשהוא בעצמו וכי אין בזה אלא מפני מראית העין שנראה כמוסיף או גורע מוטב לגרוע בשב ואל תעשה מלהוסיף שנראה כעובר בקום ועשה כנ״ל:

אנן ה״ק רב שימי וכו'. ק״ל והא מנא תימרא קאמרי׳ אלמא רבה מייתי לה לסייעתא וי״ל דה״ק דכי מייתי לה רבה לסייעתא לאו מהכרחא דנפשיה אלא דמפיק לה מתוך דברי רב שימי דלא פריך לה מהא דמתן דמים וה״ק ומנא תימרא אף לפי דבריך מהא דתנן וכו׳ מדלא פרכת לי מינה והא נמי לההיא דמיא והא דאמרינן דילמא קסבר ר׳ יהושע לאו דוקא דה״ה דפרכינן ומתרצינן מדר׳ אליעזר דלכ״ע אלו היה בעצמו יש כאן משום בל תוסיף ומשום דהלכה כר׳ יהושע נקטי׳ לה בידן ודכוותיה טובא בתלמודא:

הכא אי בעי (מצלי) [מברך]. פי׳ דהא דאמרי׳ שהכהנים מוזהרין לברך את ישראל אין אזהרתן לברך כל צבור וצבור בכל יום אלא כיון שברכו לצבור א׳ ביום נפטרו ומיהו אף פעם א׳ לא נתחייבו אלא כשקוראין אותן צבור לברכם וכדכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון וכן פי׳ בעל ס׳ המצות:

והא מתן דמים לר׳ יהושע דלעבור הוא ולא בעי כוונה. פי׳ שהרי כשעושה ד׳ הזאות אין כוונתו להוסיף על דם בטל כלל:

אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה פי׳ הילכך הישן בשמיני בחג בכוונה בסוכה לוקה שלא במתכוון אינו לוקה דלאו זמניה הוא ולענין מתן דמים יש בו משום בל תוסיף ואע״ג דליכא כוונה מטעמא דאמרי׳ לעיל דכיון דאלו אתרמי ליה בוכרא אחרינא לא סגיא דלאו זמניה הוא ולגבי כהן שאמר אוסיף ברכה אחת משלי הא לא זמניה היא כיון דאי בעי לא (מצלי) [בריך] אלא כיון דמתכווין הוא לברך דהא קאמר אוסיף אע״ג דלאו זמניה הוא יש בו משום בל תוסיף:

וא״ת. ואנן היכא יתבינן בשמיני בסוכה במתכווין וי״ל דכל שאמרו חכמים לעשות משום סייג לתורה אין בו משום בל תוסיף ובל תגרע וה״ט דעבדינן השתא במועדים ב׳ יומי אע״ג דידעינן בקביע דירחא וה״ט נמי לתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד:

א״ל ר׳ זירא לשמעיה איכווין ותקע לי. פי׳ לישנא דאיכווין ותקע לי לצרכי משמע וי״מ ותקע להוציאני אבל י״מ התכווין להשמיעני וקמא עיקר דהא אוקמינא לר׳ זירא כר׳ יוסי ור״י ס״ל בפסחים דמצות צריכות כוונה ויש פוסקין כר׳ זירא דרבה וכולהו אמוראי דלעיל כולהו שקלי וטרי אליבא דאבוה דשמואל ורבה נמי זאת אומרת קאמר וליה לא ס״ל ול״ג לעיל אלמא קסבר רבה מצות אינן צריכות כוונה לצאת והנכון כדברי הפוסקים שאין הלכה כר׳ זירא אלא כרבה וכרבא דלעיל והכי אתיא כולה שמעתא כפשוטה ור׳ זירא קאי כר׳ יוסי ואידך אמוראי קיימי כרבנן דפליגי עליה:

כשם שצריך להזהר שלא לגרוע מן המצוה כך צריך להזהר שלא להוסיף על המצוה שנאמר לא תוסיפו על הדבר ואם הוסיף עליה עובר בבל תוסיף וכן כשם שהמקיים את המצוה בלא כונה נקרא מקיים מצוה כך המוסיף בלא כונה עובר בבל תוסיף ומ"מ דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף אלא בכונה וכיצד הוא דבר זה הרי ששבת שמנת ימי החג כדינו והוסיף ושבת יום תשיעי שהוא ודאי חול אין זה נקרא מוסיף שהרי דרכו של אדם לשבות אף בחול וכן אם אכל מצה שבעת ימי הפסח כדינו והוסיף ואכל מצה ביום תשיעי אין זה מוסיף במצוה שהרי דרכו של אדם לאכול מצה אף בשאר ימות השנה וכן בכל המצות אם קיימן אחר זמנן כגון ישיבת סוכה בשביעי וכל הדומים לאלו אין זה נקרא מוסיף שכל שהוא בזמנו אם הוסיף להמשיך זמן המצוה דרך מקרה הוא ואין זה נקרא מוסיף ומ"מ אם נתכוין לעשות דבר זה דרך קיום מצוה עובר בבל תוסיף וזהו שאמרו לעבור שלא בזמנו בעי כונה ואם הוסיף בזמן המצוה במצוה כגון שהוסיף בית אחד בתפלין ועשה תפלתו בחמש בתים או שהוסיף מין חמישי באגדו של לולב בחג הסוכות וכל הדומה לזה עובר בבל תוסיף אף בלא כונת מצוה כללו של דבר בלעבור על בל תוסיף בזמנו אין צריך כונה שלא בזמנו צריך כונה.

כהן שרצה להוסיף ברכה אחת משלו כגון י"י אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכו' אפילו סיים כל ברכותיו שעבר זמן המצוה אפילו לא כיון בו על דעת ברכת כהנים המוטלת עליו עובר בבל תוסיף שהרי עדין זמן המצוה הוא אצלו שכל שעה ושעה זמנו הוא לברך אם תארע תפלת צבור לידו ואע"פ שלא אמרו כל כהן שאינו מברך עובר בעשה אלא פעם אחת ביום מ"מ אם רצה מברך ומקיים מצוה וכל שבזמנו אין צריך כונה לבל תוסיף ואין צריך לומר אם כיון לבו על דעת ברכת כהנים שאפילו לא היה זמנו היה עובר בבל תוסיף.

כפל את המצוה בזמנה ר"ל שעשאה שנים ושלשה פעמים אין זה עובר בבל תוסיף כגון שנטל לולב שנים ושלשה פעמים או תקע שופר שנים ושלשה פעמים או כהן ששנה בברכות כל היום אף לצבור אחד אין זה בל תוסיף נטל שני לולבים כאחד לדעתנו עובר בבל תוסיף ואע"פ שאנו מוסיפים בהדס וערבה נויי מצוה הוא וכל שהוא נויי מצוה אין בו בל תוסיף ואף באלו יש מפקפקין בערבה כמו שיתבאר במקומו וכמו שכתבנו בסנהדרין פרק חנק אבל לולב ואתרוג אין שום נוי בהבאת שנים וכן לדעתנו בהוסיף מין חמישי ויש מקילין במין חמישי מפני שאינו אלא כאוחז בידו דבר במקרה לא כמכוין להוסיף ויש פוסקים בהפך לומר שאין בל תוסיף על נטילת שני לולבים או שני אתרוגין אא"כ הוסיף עמהם מין אחר שכל שמוסיף באותו מין עצמו אין בו בל תוסיף ומ"מ ציצית ותפילין יש בהם משום בל תוסיף וכבר כתבנו עקר ענין זה במסכת סנהדרין פרק חנק,

קרבן שדינו במתנה אחת כגון בכור מעשר ופסח שאין בהם זריקה אלא בקרן אחד כנגד היסוד אם נתן באותו הקרן כמה פעמים לא עבר ואם נתן על קרן אחר עובר בבל תוסיף.

כל דבר שנעשה מספק כגון ישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי וכן כל ספק המתרגש שעל ידי ספיקו אדם צריך להמשיך זמן לאותה מצוה או להוסיף בגוף המצוה וכן כל סרך ספק אין בו משום בל תוסיף כלל ומה שאמרו כאן אלא מעתה הישן בשמיני ילקה פירושו לאותם שקדשו על פי הראיה שהוא ודאי חול וגדולי הרבנים שפירשוהו בשמיני ספק שביעי אין דבריהם נראין שאם כן אף בכל יום טוב שני כן.

מיני הקרבנות חלוקים לענין זריקת הדם יש שדמיהם נתנים במתנה אחת כגון בכור ומעשר ופסח כמו שביארנו ויש בארבע מתנות כגון חטאת שטעון ארבע מתנות בארבע קרנות ויש בשתי מתנות שהן ארבע כגון שלמים ועולה ואשם כמו שיתבאר במקומו וכמו שאמרו בראש סנהדרין ד' ב' מעתה אם נתערבו דמים של קרבן זו בדמים של קרבן אחר הן שנתערב דם בדם הן שנתערב כוס בכוסות ר"ל שלא הוכרו במזרקים איזה מדם זה ואיזה מדם זה אם שניהם מאותם הניתנים במתנה אחת ינתן הכל במתן אחד וכן אם שניהם מאותם הנתנים בארבע מתנות ינתן הכל בארבע מתנות נתערבו הניתנין במתן אחת עם אותם הניתנים במתן ארבע ינתנו במתן אחת שאם אתה נותנם במתן ארבע עברת בודאי על בל תוסיף מצד אותו שבמתן אחת כמו שביארנו שמא תאמר אף אם לא נתת אלא במתן אחת עברת על בל תגרע מצד אותם שבארבע מתנות בודאי כך הוא אבל מ"מ כשנתת ועברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך וכשלא נתת ועברת על בל תגרע לא עשית מעשה בידך ויש פוסקים שינתנו במתן ארבע שאין בל תוסיף בכל שנעשה מספק וכמו שאמרו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו אבל לא בנתערב הואיל ומספק מתן ארבע הוא עושה כן ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כדעת ראשון ולא נאמר שאין בל תוסיף במה שנעשה מספק אלא בהמשך זמן על הדרך שכתבנו למעלה וכשחזרו ואמרו כשעברת על בל תוסיף עשית מעשה אדחי ליה כשהוא בעצמו וכו' וי"מ בדבר זה דוקא בשנתערב דם בכור בדם שלמים ואע"פ שהשלמים בשתי מתנות שהן ארבע ולא בארבע ארבע ושתים שהן ארבע הכל בדין ארבע שאם תפרש דם בכור בדם חטאת הרי כל הניתנין למטה מן הסיקרא שניתנו למעלה או של מטה למעלה לא כפר ובמקומו יתבאר וכן י"מ ששתיהן בחטאת וכגון שנתן מחטאת זו שלש מתנות ולא הספיק ליתן רביעית עד שנתערב בדם אחר של חטאת שלא נתן ממנו כלום ואינו כלום שהרי בסוגיא זו הוזכר בכור וכן שכבר ביארנו שכל שחוזר ונותן על הקרן בעצמו אינו עובר בבל תוסיף:

בפרש"י בד"ה קמ"ל דאע"ג דמתעסק הוא יצא כו' עכ"ל נראה מלשונו דמתעסק בעלמא יצא קאמר וקשה דהא בהדיא תנן לקמן בפרק ב' דמתעסק לא יצא אבל הכי הל"ל קמ"ל דלשיר לאו מתעסק הוא וכ"ה בהדיא לקמן בפ"ב וכמ"ש התוס' וק"ל:

בד"ה דלמא קסבר כו' ומתרתי הנך ממתניתין ומברייתא איכא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל הכא כו' מתעסק בעלמא הוה ולקמן בפ"ב תנן והמתעסק לא יצא עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל נתכוין כו' משכחת לה לא הוה מצי למימר כו' כצ"ל מת"י:

בד"ה ומנא תימרא כו' תימה מאי אולמיה דהך מההיא כו' עכ"ל לא ידענא מאי קשיא להו דהא קאמר תלמודא אנן הכי קאמרינן רב שמן בר אבא מ"ט שביק מתני' כו' דהשתא מצינן למימר דקושטא הוא דלא אולמיה הך מההיא אלא לדברי רב שמן דשביק מתני' קאמר הכי ויש ליישב בדוחק:

בא"ד דאי מתרמי ליה בוכרא הדר מזה כו' ומסוכה אין להביא ראיה כו' כצ"ל:

בד"ה לא נאמר כו' כיון דיוצא באחד למה נזקקנו כו' כצ"ל:

גמרא אבל הכא זכרון תרועה כו'. נ"ל דדייק מלשון זכרון דכיון דקאתי לזכרון דהיינו שיעלה זכרוננו לטובה כדלעיל (טז) נצטרך לה כוונה. או דזכרון משמעו שתעשה בזכרון ורעיון נאות דהיינו כוונה למצוה:

גמ' שם סבור חמור בעלמא הוא. ק"ל במגילה מא"ל דהא ל"י אא"כ שומע כל תיבה ותיבה כתיקונה וא"כ יודע שמגילה הוא שומע. וי"ל דמ"ל בלועז ששמע אשורית:

גמ' שם א"ל ר' יהושע ה"ה עובר על בל תוסיף. עי' במלחמות שכ' דשוחט קדשים לשם חולין כשרים ועולין לשם חובה ואפילו חטאת כדאי' בפ"ק דזבחים ע"ש. ותימה דבס"פ ב"ש (מו ב) איתא מתיב רבה כו' א"ל אביי כו' הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהל' פה"מ ה"ד ועי' בתור"ע שם פ"א אות ט:

גמ' שם והא הכא כיון דיהיב ליה מתנה מבכור עברה ליה לזמניה. הקשה לי חכם אחד דהא בזבחים (פ ב) בהג"ה שבתד"ה בל תוסיף בסה"ד כתבו דהבל תוסיף היינו מה שנכרת המתנה משני צדדין ע"ש. וזהו בבת אחת. והשבתי לו דהכא דייק מפני שא"א לצמצם ואע"ג דר"א ס"ל דאפשר לצמצם (בכורות ר"ד יח) מ"מ לר' יהושע לא מצינו שיסבור כן וביבמות (כח) אמרינן לא סתים לן תנא כריה"ג. וגם סתם בר פלוגתיה דר"א הוא ר"י ודפליגי עליה בנמצא מכוון בין ב' עיירות ס"ל דא"א לצמצם כדמסקינן בבכורות שם. אבל ז"א דא"כ ישאר קושיית התוס' דשם דשניה תעלה לשיריים ואכמ"ל:

תד"ה דלמא. ומיהו לא קיימא מסקנא הכי. בחדושי הגרע"א הקשה דגם למסקנא יקשה כיון דמכוון למצוה כו'. ותימה דהרי רבא בהא דחדש דלעבור של"ב בעי כוונה בא לתרץ קושיית אלא מעתה הישן בשמיני כו' וכ"כ הר"ן להדיא ועי' רש"י בעירובין (צו) דהקושיא היא מהא דשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ור"ל דאי שמיני הוא לא מכוין למצוה וכפרש"י שם וכ"מ לישנא דאלא מעתה דר"ל אי לא בעינן כוונה כדמוכח שם וכפרש"י כאן ועי' לעיל בתד"ה ומנא תימרא:

הוֹאִיל וְנָתְנָה לִי תּוֹרָה רְשׁוּת לְבָרֵךְ אֶת יִשְׁרָאֵל, אוֹסִיף בְּרָכָה אַחַת מִשֶּׁלִּי, כְּגוֹן: "הֳ' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם". קשא למה אומר 'מִשֶּׁלִּי' והלא זו ברכה שבירך משה רבינו ע"ה את ישראל וכתובה בתורה והוה ליה למימר אוֹסִיף בְּרָכָה בסתם?
ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל אחר שבירך משה רבינו ע"ה את ישראל ברכה זו של 'יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים' אמרו לו משה רבינו הקב"ה לא נתן קצבה לברכתינו, ואתה אמרת אֶלֶף פְּעָמִים? אמר להם מה שברכתי אתכם משלי ברכתי, והקב"ה יברך אתכם כאשר דבר לכם. וצריך להבין מה ענין משלי ברכתי? ופרשתי הכונה כי ידוע מספר האלפים הוא בחכמה ומשה רבינו ע"ה זכה ליסוד דחכמה, ובזה פרשתי מה שכתוב במדרש אמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה משה חכם אתה ואתה מבקש ליכנס לארץ, ולכן אמר לו מה שברכתי אתכם במספר האלף משלי ברכתי כי זכיתי במקום זה של בחינת האלפים. והנה ידוע שהכהן אחוז בחסד, וידוע שהחסד יונק מן החכמה שהוא בקו ימין, החכמה למעלה ממנו, ולכן גם הכהן יש לו כח להמשיך שפע מן החכמה ולכך ברכת כהנים ג' פעמים המתחילים באות יו"ד שהם יברכך יאר ישא והיו"ד של השם ב"ה היא סוד חכמה, ולכן גם הכהן יוכל לומר על ברכה זו של אלף פעמים משלי היא זו, כי הוא בחסד שיונק מן החכמה ששם הוא בחינת האלפים.

גמ' שלא בזמנו בעי כוונה. עיין תוס' ישנים יומא דף נז ע"א ד"ה נותן:

תוס' ד"ה אבל נתכוין כו' לא הוי מצי לומר. עיין תשובת מהריב"ל ספר שני סי' פה:

תוס' ד"ה קסבר ר"י, ובשמיני ספק שביעי לא יתבי ותמוה דגם למסקנא יקשה הא כיון דמכוין למצוה אף שלא בזמנה עובר בבל תוסיף, ולומר כיון דמכוין רק למצוה דרבנן לא מקרי מכוין, וכנראה מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' ממרים) וכנראה מדברי תוס' לעיל (דף טז ע"ב) מ"מ בדברי תוס' בסוגיין ד"ה ומנא תימרא מדהקשו גבי תקיעות דאף דהוא שלא בזמנו הא במכוין עובר, מבואר דס"ל דמקרי מתכוין, וא"כ איך יתבי בסוכה בשמיני ספק ז', וראיתי אח"כ בפרי מגדים בפתיחה הכוללת עמד בזה דלתירוצם בתקיעות עדיין יקשה מסוכה בח' וכתב דתוס' ס"ל כיון דעשו כן משום סייג לתורה אין בזה משום ב"ת וכמו שתירץ הרשב"א בחידושיו אלא דבתקיעות דהוא רק לערבב השטן וליכא משום סייג בזה הוצרכו לתירוצם עיי"ש, אבל מדבריהם אלו לא משמע, דא"כ גם לר' יהושע י"ל דיתבי בח' ואיך תלי זה בדינא דמסקנא:

בגמרא אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל. ולכאורה נראה דבחד מינייהו לחוד הוי סגי לענין דלא דמי למצה אלא דלרווחא דמילתא קאמר דתרי טעמי לחומרא איכא בתוקע לשיר ובהא דקאמר קמ"ל היינו משום דרבא גופא לא משמע ליה הנך טעמי כלל דזכרון תרועה למילתא אחריתי אתא כמו שאבאר וכן בהא דבא לחלק מעיקרא בין מתעסק דשופר למתעסק דמצה שכן נהנה לא משמע ליה כדפי' אלא הא דקאמר זאת אומרת אעיקר מילתא קאי דשמעינן מיהא מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד מצות אינן צריכות כוונה אלא דאכתי מהא דקאמר זאת אומרת ומקשינן עלה היינו הך משני שפיר דלאו היינו הך דאכתי איצטריך לאפוקי מהאי סברא דמהו דתימא כנ"ל ברור דלזה נתכוין רש"י וכתב קמ"ל כו' דמצות אינן צריכות כוונה והיינו כמ"ש דעיקר מימרא דרבא הוא דאבוה דשמואל היינו דבא לאשמועינן דקי"ל מצות אינן צריכות כוונה והיינו דמייתי עלה הש"ס כל השקלא וטריא וסוגיא דבסמוך וכ"ש בהא דא"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וע"כ אעיקר מילתא קאי דבא למימר דמצות צריכות כוונה ודוק ועיין בסמוך:

ובפרש"י דקמ"ל אע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות אינן צריכות כוונה עכ"ל. וכבר כתבתי מה שנ"ל בכוונתו אלא שראיתי למהרש"א ז"ל שהקשה לפירש"י דהו"ל לפרש דקמ"ל תוקע לשיר לאו מתעסק הוא ע"ש כבר כתבתי דא"א לפרש כן אלא דהמשך לשון רש"י כך הוא דודאי סתם לשון מתעסק היינו בתוקע לשיר וכיוצא בו אלא דאי לאו מימרא דרבא הו"א דתוקע לשיר לא יצא והיינו דהכי הוי מפרשינן מתני' דלקמן דקתני מתעסק לא יצא. ולפ"ז הוי אתי מתני' שפיר אליבא דכ"ע אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה וכפאו ואכל מצה יצא אפ"ה בשופר לא יצא משום דכתיב זכרון תרועה מש"ה קאמר רבא זאת אומרת משום דמסברא דנפשיה פשיטא ליה דלא משמע לחלק בכך לא בסברא דנהנה ולא בסברא דזכרון תרועה כדפי' והשתא לפ"ז ע"כ הא דקתני במתני' לקמן מתעסק לא יצא היינו דקא מנבח נבוחי כדאמרינן בסמוך ומשום סיפא דהשומע מן המתעסק איצטריך ליה דסד"א דיצא מהטעם שאפרש בסמוך כנ"ל וכמ"ש מבואר להדיא מתוספת ד"ה אבל הכא דלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל בכוונתם:

בגמ' איתביה היה קורא בתורה כו' כבר כתבתי בריש פ' היה קורא שיש להקשות מזה על פי' רבינו יונה בסוף פ"ק דברכות גבי האי דפתח בדשיכרא שכתב שם אפי' למ"ד מצות אינן צריכות כוונה היינו דוקא בדבר התלוי במעשה משא"כ בדבר התלוי באמירה ודאי לכ"ע צריך כוונה א"כ תיקשי עלה מסוגיא דריש פרק היה קורא ומסוגיא דהכא דלפי שיטתו לא מקשה הש"ס מידי מק"ש שתלוי באמירה ובמה שכתבתי שם ליישב שיטתו בסוגיא דפ' היה קורא ע"ש:

מיהו אכתי לא יתיישב סוגיא דהכא. לכך נראה לענ"ד דאדרבה עיקר דבריו דר' יונה נ"ל שיצא לו כן מסוגיא דשמעתתא והיינו משום דקשיא ליה כיון דמשמע מסוגיא דשמעתי' מאבוה דשמואל דהלכה למעשה כמ"ד אין צריכות כוונה וכרבא דבתראה הוא וכה"ג סתמא דתלמודא בכל השקלא וטריא דהכא משמע דקי"ל כרבא ובתר הכי מייתי הש"ס דא"ל ר"ז לשמעיה איכוון ותקע לי דמשמע דס"ל דצריכות כוונה וכבר הרגישו בזה כל הפוסקים קדמאי ובתראי דהסוגיות קשיין אהדדי כמ"ש הטור וב"י בהלכות מצה ובהלכות שופר ע"ש דיש מהגאונים פסקו כרבא ויש מהם פסקו כר"ז דפליג אדרבא ומוקמינן ליה בסמוך כתנאי ור"ז כר"י דנמוקו עמו עיין בלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין ויש מהם שכתב לחלק בין האי דר"ז ובין האי דאבוה דשמואל בכמה גווני משום דלא משמע להו דסוגיות פליגי אהדדי. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דרבינו יונה גופא נמי לא משמע ליה לומר דר"ז פליג ארבא כיון דלא מייתי לה הש"ס בלשון פלוגתא ובכך נראה ליה לרבינו יונה ליישב דלא פליגי והיינו דלפי מה שמפרש שיש לחלק דדוקא בדבר שתלוי במעשה אין צריך כוונה משא"כ בדבר שאינו תלוי במעשה נמצא דלפ"ז אתי שפיר טובא דרבא שפיר קאמר דתוקע לשיר יצא כיון דקעביד מעשה מש"ה אין צריך כוונה והאי דאמר ר"ז לשמעיה איכווין ותקע לי נמי אתי שפיר דהא אי לאו דנתכוין המשמיע להוציא השומע א"כ לית כאן לא מעשה ולא מחשבה להוציא השומע ובכה"ג גופא נמי איצטריך לאשמעי' השומע מן המתעסק לא יצא והיינו בתוקע לשיר וכ"ש במנבח נבוחי מאי רבותא יש כאן כיון דלעצמו לא יצא ולמאי דפרישית אתי שפיר משום דיש סברא לומר להיפוך דנהי דתוקע לשיר או מנבח נבוחי לא יצא היינו משום דמתעסק בעלמא גרע מיניה כיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לצאת כדפי' משא"כ בהשומע מן המתעסק דגלי דעתיה דניחא ליה לצאת סד"א דיצא קמ"ל דאפ"ה לא יצא כיון דבין השומע ובין המשמיע לא עבדי מעשה שיהא ניכר שמתכוין לצאת ולהוציא כנ"ל נכון ליישב שיטת רבינו יונה ובכה"ג גופא י"ל שיטת רבינו שמואל מה שהקשיתי עליו בסמוך ועיין בקונטרס אחרון ודו"ק היטב:

שם אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה. נראה דאף לפמ"ש התוספת לעיל דהך מלתא דמצות צריכות כוונה או לא פלוגתא דתנאי וכדמשמע נמי לקמן בסמוך במימרא דר"ז דאמר איכווין ותקע לי ומסקי' דפלוגתא דר"י ורבנן היא דלרבנן מצות אין צריכות כוונה. וא"כ לפ"ז וודאי לרבנן לקושטא דמילתא הישן בשמיני בסוכה לוקה אלא דאפ"ה מקשה אביי שפיר לרבא דס"ל הלכה למעשה דמצות אין צריכות כוונה וא"כ תיקשי ליה לרבא ממעשה בכל יום דקי"ל בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן וא"כ עובר על בל תוסיף וכה"ג כתבו התוספת בסמוך בד"ה דלמא קסבר רבי יהושע דלהך סברא אין ה"נ דלרבי יהושע הישן בשמיני בסוכה לוקה:

בפרש"י הישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה ילקה שהרי מוסיף על מצוה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמה סברא היא זו דנהי דס"ל לרבא דמצות אין צריכות כוונה היינו משום דעבד מעשה המצוה משא"כ בישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצוה שאין כאן לא מחשבת בל תוסיף שהרי עושה אותו שלא לשם מצוה וכ"ש שאין כאן מעשה בל תוסיף כיון שיושב בסוכה בלא ברכה ואינו מזכיר של סוכה א"כ מה בל תוסיף שייך כאן. מיהו לפמ"ש בסמוך דרבא מסברא דנפשיה פשיטא ליה מאבוה דשמואל דכיון דכפאוהו ואכל מצה דגלי דעתיה שאין רוצה לעשות המצוה ואפ"ה יצא ומינה יליף רבא דה"ה בתוקע לשיר דהוי בכה"ג שאינו רוצה לעשות המצוה אפ"ה יצא א"כ מה"ט גופא אית לן למימר דבכה"ג בישן בח' בסוכה ילקה משום בל תוסיף כיון דישב שמונה ימים רצופים בסוכה שפיר הוי בל תוסיף אע"ג שאין עושה כן אלא משום ספק כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' ד"ה ומנא תימרא דתנן כו' תימא מאי אולמא דהך מההיא דכהן שעולה לדוכן עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על קושיית התוספות בזה שהרי בגמרא בעצמו בסמוך מתרץ קושיא זו וקאמר אנן הכי קאמרינן רב שמן ב"א מ"ט שביק מתני' ומותיב מברייתא ונראה לי דעיקר קושיית התוספת כאן על לשון ומנא תימרא דקאמר דכיון דאמר רבא לאביי שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן משמע דרבא חושב כן לסברא פשוטה ובהא דמותיב על רב שמן ב"א מברייתא דכהן שעולה לדוכן ודאי שפיר מהדר ליה רבא כיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר ומברך כולא יומא זמניה ולכאורה אדרבה לאביי גופא נמי סברא זו מוכרחת דהא בגופא דברייתא יש לתמוה טובא דלקושטא דמילתא מאי בל תוסיף שייך כאן דבשלמא אם הכהן אומר שציווה הקב"ה לברך את ישראל ד' ברכות רצופות שפיר הוי בל תוסיף כיון דכתיב כה תברכו דמשמע ג' ברכות ולא יותר משא"כ השתא שהכהן מודה שמצות התורה הן ג' ברכות רק שהוא רוצה להוסיף ברכה אחת משלו א"כ מה בל תוסיף שייך כאן ואדרבה לאביי דאמר מצות צריכות כוונה א"כ לעבור נמי בעי כוונת בל תוסיף וא"כ כיון שהכהן אינו מתכוין להוסיף על ברכת הקב"ה אלא שרוצה להוסיף משלו מה צד איסור בל תוסיף שייך כאן אטו יש שום איסור אפילו לזר גמור לברך את חבירו ברכה אחת משלו כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ואפילו כל היום רשאי לעשות כן כמו שכתב בהדיא ר"י בעל תוספת בפרק כל כתבי דלא ידע מה צד איסור יש אפילו בזר העולה לדוכן אלא ע"כ דבין לאביי ובין לרבא ע"כ עיקר דטעמא דברייתא בכהן היינו משום דכיון דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הוי זמניה מש"ה הוי שפיר בל תוסיף כיון שמברך ד' ברכות רצופות. נמצא לפ"ז מקשו תוספת כאן שפיר על לשון ומנא תימרא דמאי אולמא דהך מהאי דכהן והיינו כדפרישית דאדרבה מברייתא דכהן יותר מוכרח האי טעמא דאילו מתרמי ליה ציבורא אחרינא כן נ"ל נכון בכוונת התוספת בקושייתם וע"ז מתרצים התוספת שפיר דמהאי דכהן אפשר דלא מוכח מידי כיון שמתכוין לברך כו' ודוק היטב:

בגמרא אבל הכא זכרון תרועה כתיב: הי"ת והפ"י דקדקו למה צריך לטעם זה ולא מחלק בקצור בין מצה ושופר דבמצה לא הוי מתעסק שכן נהנה משא"כ בשופר. ולענ"ד י"ל דנקט כן דהרי ע"כ צ"ל דתוקע לשיר לא הוי מתעסק דהרי מתעסק לא יצא כדתנן לקמן במתניתן וא"כ אכתי קשה מה קמ"ל רבא לזה קאמר דאע"ג דבעלמא כה"ג לא מיקרי מתעסק מכ"מ לענין שופר ה"א כיון דכתיב זכרון תרועה הוי מתעסק לזה קמ"ל רבא דאע"ג דלגבי מה דכתיב זכרון תרועה חשוב גם זה מתעסק מכ"מ יצא כיון דלא הוי מתעסק גמור כמו מתעסק דמתניתן דלקמן דאיירי במנבח וכן יש לפרש גם כוונת רש"י שכתב דאע"ג דמתעסק הוא יצא ומתורץ בזה מה שהקשה המהרש"א דאיך אפשר לומר כן דהרי לקמן תנן דלא יצא:

מצות א"צ כוונה: הט"א כתב דע"כ צ"ל לפי המסקנא מה שכתבו התוס' לעיל דיש לפרש מה דקאמר ר' יוסי מצוה להביא חזרת דהוי משום הכירא שהרי בסוכה (דף מ"ב) קאמר אליבא דר' יוסי מדאגבהא נפיק ביה אלמא דס"ל מצות אין צריכות כוונה ע"ש אכן אכתי קשה דהרי לקמן קאמר ר' יוסי אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע אלמא דס"ל מצות צריכות כונה ועיין מש"כ בזה בספרי ע"ל שם:

סבור חמור בעלמא הוא: לכאורה תמוה דאכתי קשה משמע קול מגילה. שוב ראיתי שבט"א הקשה כן והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דלענין מגילה יש לפרש קסבור שהקורא הוא נכרי או קטן למ"ד שקטן אינו מוציא וזהו דקאמר אם כיון לבו לשמוע דהיינו שבן חיובא קורא יצא ואם לאו שסבור שלאו בן חיובא קורא אינו יוצא והא דנקט חמור בעלמא הוא ה"ה דהוי מצי למינקט ג"כ הכי שסבור נכרי הוא אלא דלענין תקיעה בלא"ה קאמר שפיר. והנה לפי מה שכתב רש"י בברכות (דף י"ג) דקורא להגיה הפירוש שאין מתכוין לקרות בפשטות י"ל דלכך ל"ק ממגילה די"ל דאף דשמע מכ"מ לא כיון לבו לשמוע דסבר דהקורא קרא להגיה ולא כיון לקרות אבל לפי התוס' שם דקורא להגיה היינו שאינו קורא התיבות כהלכתן ליכא לפרש כן דאם לא קרא כהלכתן פשיטא דהשומע לא יצא אפילו כיון לבו ולכן ע"כ צריך לפרש כמו שכתבתי דסבר דהקורא לאו בר חיובא הוא:

הישן בשמיני בסוכה ילקה: קשה דיקשה מכל יו"ט שני דמקדשין וקורא אותו מקרא קודש וע"כ צ"ל כיון דעושה משום ספק אינו עובר וא"כ גם מסוכה לא פריך והיה אפשר לומר דפריך מבני א"י דעושין רק ז' ימים סוכה וליכא ספק להם דאם אחד יושב בסוכה ילקה אבל קשה דרש"י לא כתב כן בערובין (דף צ"ו) דשם פריך בגמרא הכי ופירש רש"י ואנן מיתב יתבינן בשמיני ספק שביעי לכתחלה ע"ש הרי דס"ל דגם בעושה מספק ג"כ ס"ל להמקשן דילקה משום ב"ת וא"כ קשה דלפרוך מכל יו"ט שני וי"ל דבשאר יו"ט שני מה שמוסיף אינו מעשה רק דיבור בעלמא ועל זה אין מלקות אבל בסוכה כשנכנס לישב בה בזה עושה מעשה ומלולב ביו"ט שני אין קושיא דזה אינו נוטל משום ספק מצוה דאורייתא אלא עפ"י תקנת ריב"ז שהתקין ליטול כל ז' זכר למקדש אכן ראיתי בריטב"א הכא ובערובין שפירש על הקושיא דישן בשמיני בסוכה ילקה ואנן קיימא לן דלא לקי עכ"ל ומזה נראה דמפרש שהקושיא קאי על בני א"י דאצלם אין ספק דאל"כ מאי אנן קיי"ל דלא לקי שייך. דהא פשיטא כיון שצריך לישב בה ונראה דס"ל דבמה שעושין משום ספק לא שייך משום ב"ת ודלא כרש"י. שוב ראיתי שהריטב"א כתב בפירוש הכא כן. והנה זה הכל לס"ד דגמרא אבל לפי מה דמסיק דלעבור שלא בזמנו בעי כונה ודאי אפילו בן א"י שיושב בשמיני בסוכה אינו עובר בב"ת אם לא מכוין לשם מצוה והא דאמרינן סוכה (דף מ"ח) דצריך לפחות ד' ולפסול הסוכה כשיושב בה בשמיני י"ל דזה מפני מראית העין דהרואה אותו יושב בה יחשוב שעושה לשם מצוה ועובר בב"ת. והנה מדברי הרשב"א לעיל (דף ט"ו) נראה ג"כ שס"ל כפי' הריטב"א שהקושיא על בן א"י שודאי פטור מסוכה בשמיני וכתב שמי שיושב בה משום ספק מזה לא פריך כיון שעושה עפ"י תקנת חכמים וכתיב על פי התורה אשר יורוך ע"ש וא"כ יקשה זה לפי' רש"י אבל באמת לק"מ דהקושיא היא אם שייך בזה משום בל תוסיף לא היו לחכמים לתקן לישב בשמיני בסוכה דבקום ועשה אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרינן ביבמות (דף מ'):

הרי הוא עובר על בל תוסיף: התוס' בערובין (דף ק') הקשו דליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף ותירצו דלא דמי כלל ללאו דכלאים דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וכבר צווחו קדמאי שיש ראיות בש"ס דאמרינן עשה דוחה ל"ת אפילו בא ע"י פשיעה שכן מוכח ממה דאמרינן בזבחים (דף צ"ז) יקדש להיות כמוהו כו' ופריך וליתי עשה ולידחי ל"ת והרי שם בא הנגיעה ע"י פשיעה וראיה זו הביא השער המלך ה' נדרים (פ"ג) וגם הט"א הקשה על התוס' מסוגיא זו וכן ק"ל ממה דאמרינן פסחים (דף נ"ט) יבא עשה דפסח וידחה עשה דהשלמה ע"ש ואמאי דחי והרי בא ע"י פשיעה שהי' יכול להקריב קודם תמיד של ביה"ע. והרי"ט אלגזי הקשה סתירה בתוס' שכתבו בחולין (דף ע"ח) דה"א שאם אין לו פסח רק שנשחט אמו היום יבא עשה וידחה ל"ת ולפי דבריהם בערובין היאך ס"ד לומר כן כיון דבא ע"י פשיעה שלא היה צריך לשחוט האם היום אבל לפענ"ד כוונת דבריהם דבכל עשה דוחה ל"ת הוי שניהם בדבר אחד דבאותו דבר שמקיים העשה עובר בל"ת ולכן אי אפשר לקיום העשה בלי עבירת ל"ת וכגון בכלאים בציצית ומילה בצרעת ואפילו באותן דברים הבאים ע"י פשיעה כגון ביקדש להיות כמוהו דאף דנגע בפשיעה מכ"מ עתה בשעה שעובר על הל"ת שאוכל פסולי המוקדשין באותו דבר עצמו מקיים העשה אבל הכא באותו דבר שעובר על לא תוסיף דהיינו בדם של בכור אינו מקיים העשה כלל דהעשה היא בדם העולה או של חטאת והל"ת עובר בדם בכור רק שע"י הפשיעה אי אפשר להפרידם לכן בזה אין עשה דוחה ל"ת. ושוב מצאתי בריטב"א בערובין שביאר כן שכתב וז"ל שלא אמרו עשה דוחה ל"ת אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת שהלאו בא מעצמו על מצות עשה והוא מצוה שיש בה קום עשה ואי אפשר בלא דחי' אבל הזאת מתן א' והזאת מתן ד' כל אחת הוי לעצמה וזה בפשיעתו גרם שיתערבו ובא לאו עם עשה ביחד שיש קיום עשה באחת ואיסור לאו באחת וכיון שבשביל פשיעתו הוא אין לנו לבטל הלאו מפני קיום העשה וכזה כתב הראב"ד ז"ל ואחרים מן המפרשים ז"ל עכ"ל הרי בפירוש דרק מפני שהעשה באחת והלאו באחת שנתערבו ע"י פשיעתו בזה אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת אבל אם שניהם הם על דבר א' אעפ"י שבא ע"י פשיעה מכ"מ עשה דוחה ל"ת ואע"ג דבעשה דהשלמה ג"כ לא הוי בדבר אחד מכ"מ כיון דבעשה שיש בו כרת לא בעינן בעידנא כמו שכתבו התוס' שם א"כ נחשב כמו בדבר בעצמו:

רבא אמר לצאת לא בעי כוונה: מדלא קאמר הדר אמר רבא משמע דסוגיא עד השתא לא רבא אמרה ומזה ראיה דמ"ד לעיל זאת אומרת התוקע לשיר יצא דמניה דייק דס"ל מצות אין צריכות כוונה שאין זה רבא כגירסא דלפנינו אלא רבה וכן הגרסא בספר המלחמות וברא"ש ובאור זרוע:

ברש"י ד"ה קורא להגיה. אף קריי' אין כאן אלא מגמגם: ובברכות (דף י"ג) פירש רש"י בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא נתכוין עכ"ל. וזהו לכאורה פירוש אחר וגם התוס' הקשו שם על פירש רש"י תימה הא אכתי קא קרי ולכן פירשו פירוש אחר. ולענ"ד כוונת רש"י דבשלמא אם מתכוין לקרות ק"ש אפילו לא מכוון לצאת מכ"מ יודע שצריך לקרות כל תיבה ותיבה וקורא כן אבל כשקורא להגיה אז לא מתכוין לקריאה ולכן לא יצא דאינו קורא כראוי אלא מגמגם וזהו מה שכתב רש"י שם דאפילו לקריאה לא נתכוין ולכן מגמגם בלשונו ולא קורא כראוי שלא מפרש הדברים ולא קורא כל התיבות ולכן לא יצא אבל בפירש התוס' לא ניחא לרש"י דלשון אם כיון לבו לא משמע כן כאשר בעצמם כתבו דלאו דוקא:

ד"ה דקא מנבח. ואין תוקע שיעור תקיעה: התוספת הקשו על פירוש זה דא"כ בלא"ה לא יצא. ולענ"ד כוונת רש"י לא שודאי לא תקע שיעור תקיעה אלא שיש ספק כיון דמשמיע לא מכוון לתקוע דלמא לא תקע שיעור תקיעה דהוי אצלו מלתא דלא רמיא וזה מדויק בלשון הגמרא דקאמר דלמא דקא מנבח ולמה קאמר בתירוץ זה דלמא ולא ג"כ בתירוצים אחרים דלעיל דלמא בקורא להגיה או דלמא סבור חמור בעלמא הוא אבל לפירש רש"י א"ש דהך דלמא דהכא לא על ספק האוקימתא קאי אלא כיון דלא מכוון המשמיע לתקוע יש לחוש דלמא דקא מנבח נבוחי ולא קתקע שיעור תקיעה:

ד"ה מתן ארבע. שלמים ואשם: מה שלא פירש על חטאת היינו כמש"כ התוספת דחטאת למעלה מחוט הסיקרה והני למטה וכמו שפירש הכא פירש ג"כ בזבחים (דף פ') אכן בערובין (דף ק') כתב אמה דקאמר הניתנין ארבע דדם חטאת זו נשפך לדם חטאת זו וכן כתב שם אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור עכ"ל הרי דמפרש דבחטאת איירי והתוס' שם כתבו ג"כ כמו הכא דליכא לפרש בחטאת דזה למעלה וזה למטה וא"כ קשה על רש"י שם וי"ל דמפרש דמה דקאמר ר"א ינתנו במתן ארבע היינו לצאת ידי חטאת אבל מכ"מ שוב יתן מתנה אחת למטה לשם בכור ור"א בזה לשיטתו אזיל דס"ל בזבחים (דף ע"ט) הניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה יתן למעלה ואח"כ יתן למטה ודלא כחכמים דס"ל ישפכנו לאמה וגם ר' יהושע דאמר יתן מתנה אחת ס"ל כר"א בהא וס"ל דיתן אחת למעלה לצאת ידי חטאת ואחת למטה לצאת ידי בכור. אבל קשה לי אי איירי בחטאת היאך שייך במה שנותן למעלה בל תוסיף על מתנות דבכור דבעל תוסיף לא הוי אלא במוסיף על המצות בענין שיהיה הדבר בלי הוספה כשר כגון שכופל אחת מהפרשיות בתפילין דכל אחת מהפרשיות כשרה בפני עצמה ובזה איכא בל תוסיף וכן בחמש ציצית דכל אחת כשרה אבל אם הוסיף ציצית אחת בטלית באמצעו שלא על הכנף או שהוסיף פרשה בתפילין שאינה מד' פרשיות דקדש וכי יביאך בבית בפני עצמו כו' ודאי שאין בזה בל תוסיף כיון שאין זה מצוה בפני עצמה לא שייך בל תוסיף וכן מבואר בש"ע א"ח (סי' ל"ד ס"ב) דלכך מותר להניח תפילין של רש"י ור"ת ביחד וליכא משום בל תוסיף כיון דממנ"פ א' מהם פסול וע"ש במג"א וט"ז ולפ"ז כיון דזריקת דם בכור למעלה פסולה איך שייך בל תוסיף וצ"ע:

בתוספת ד"ה ומנא. תימא מאי אולמא: המהרש"א והי"ת הקשו הא אולמא דזה מתניתן וזה ברייתא כדאמרינן בגמרא. ולענ"ד י"ל כיון דאמרינן לקמן דרב שמן לכך פריך מברייתא ולא ממתניתן דהתם לא סגי דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך א"כ נגד זה דמייתי ממתניתן יש ג"כ הסברא דמברייתא מוכח יותר א"כ מאי אולמא. אכן גם בפשטות י"ל דאע"ג דלהקשות ממתניתן עדיף מלהקשות מברייתא מכ"מ לענין הוכחת סברא לא עדיף וא"כ מקשו התוס' שפיר ממנ"פ אם הסברא מצד עצמה פשוטה ל"צ להוכחה ואם אינה פשוטה מאי אולמא הך דמתניתן באמת יקשה גם ממתניתן על רבא כמו שמקשה לקמן על רב שמן דלא ס"ל כתירוץ דאילו מתרמי דליקשי ממתניתן:

בא"ד. ואינו עושה אלא מחמת ספק: לא הבנתי מה ספק שייך בתערובות דם ואולי התוס' כתבו כן להך שיטה בזבחים (דף פ') דאיירי בנתערב כוס בכוסות דלמ"ד שם דאיירי בנתערב דם בדם כנראה מפירוש רש"י דכאן ה"ל למימר דאינו עושה אלא מחמת תערובות. וכלשון זה כתב באמת הריטב"א:

בא"ד. אא"כ נותן במקום אחר: יש לספק אם כוונתם במקום אחר דוקא כגון הכא שדם הבכור נתן על קיר המזבח ודם מתן ארבע נותן על הקרן או אפילו נותן על הקיר רק שלא במקום הזאה ראשונה ג"כ מקרי מקום אחר:

בא"ד. וכמה פרשיות בתפילין: כוונתם שכפל הפרשיות כגון שמע והיה אם שמוע כמה פעמים בבתים השייכים להם שאם נתן שם באותו בית פרשה שאינה מד' פרשיות פשיטא שעובר על בל תוסיף דדמי לנותן מין אחר באגד לולב. אכן יש להסתפק אם שייך בל תוסיף ג"כ במוסיף על מצות הלכה למשה מסיני דלפ"ז לא יקשה מחוטי ציצית דמספרם לא כתיב בתורה אבל ד' פרשיות בתפלין יש לומר דמקרי כתובים בתורה ע"פ דרשה טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. והנה התוס' נקטו בהדס וערבה ליכא בל תוסיף אכן אם גם בנוטל ב' לולבים או ב' אתרוגים ליכא בל תוסיף לא מבואר בדבריהם ועיין ה' לולב פ"ז שיש בזה פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד דלרמב"ם עובר ולראב"ד אינו עובר. אכן לפי הטעם של התוס' משמע דס"ל בדיעבד דאינו עובר וע"ש בהרב המגיד שהקשה על הראב"ד מגמרא דערובין דאמרינן במניח ב' תפילין בבת אחת איכא ב"ת והיא קושיא חמורה לכאורה ואולי יש לחלק בין אם כופל מצוה שלימה כגון בזוג תפילין או אם כופל רק חלק ממצוה כגון לולב או אתרוג דבזה ליכא ב"ת ולפ"ז אם כפל כל הד' מינים ונוטלן בבת אחת אפשר דגם להראב"ד הוי ב"ת:

ד"ה דלמא. ילקה לר' יהושע: היום תרועה הקשה כיון דהתוס' כתבו לעיל דר"י דאמר ינתן במתנה אחת עיקר טעמו כיון דיצא במתנה אחת א"כ בשמיני בסוכה דצריך לישב משום ספק שביעי דלמא גם ר' יהושע מודה. ולענ"ד מזה אין קושיא על התוס' כיון דקאמר מצות עובר עליהם שלא בזמנן ע"כ גם מטעם ספק לא ישב אבל הא קשיא לי כיון דהסוגיא היא דמתחלה קאמר דקסבר רבא מצות א"צ כונה ואהא פריך א"כ הישן בשמיני בסוכה ילקה ותירץ מצות אינו עובר אלא בזמנן ופריך מברייתא דמנין לכהן ומתרץ דזה הוי בזמנן כיון דאי מתרמי ומייתי ראיה לסברא דאי מתרמי מהא דבל תוסיף והשתא פריך דלמא קסבר ר"י מצות עובר עליהם שלא בזמנן וכיון דקיימא לן דבשמיני ספק שביעי יתיב בסוכה ע"כ מוכח דמצות צריכות כוונה וקשיא לרבא ומרש"י באמת משמע דמפרש כן דכתב ומתרתי ממתניתן וברייתא איכא לאתובי לרבא:

מתיב רב שמן בר אבא מנין לכהן וכו' הקשה הרב מהר"ם ן' חביב בשיטתו אמאי מותיב רב שמן בר אבא לרבא דמילתיה דרבא היינו בשאינו מכוין אבל במכוין להוסיף אפי' שלא בזמנו עובר והך בריתא דברכת כהנים מיירי במכוין להוסיף כדקתני אוסיף ברכה א' וכו' ע"ש ולי ההדיוט נראה דדברי רבא דאמר מצוו' אינו עובר עליהן אלא בזמנן משתמען מילוהי דשלא בזמנן אפי' מכוין להוסיף אינו עובר דהרי קפסיק ותני מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמנן ומוכח דשלא בזמנן בכל גוונא אינו עובר ומשו"ה מותיב ליה רב שמן מהך בריתא. וכן משמע מדברי רש"י דרבא דאמר אינו עובר עליהן אלא בזמנן היינו בכל אופן. ומשו"ה רבא מהדר לתרוצי דזמניה הוא. ואפשר דבסוגיין ל"ג רב שמן בר אבא שהיה בזמנו של ר' יוחנן אלא רב שמן סתם (ועיין בסדר הדורות דף קנ"ג ע"ב):

רבא אמר לצאת לא בעי כונה וכו' לפום ריהטא יש לעמוד דהשתא רבא למאי אתא כבר קושיות אביי ורב שמן בר אבא נתורצו ומאי בעי עתה רבא. ונראה דהא דאותיב רב שמן לא אותיב לרבא עצמו אלא אותיב בי מדרשא ושקיל וטרי הש"ס כנראה מסדורא דסוגיין. והדר שמע רבא להאי שקלא וטריא והוא סבר כרב שמן דכיון דאי בעי מברך בצבורא אחרינא ואי לא לא מקרי בזמנו ומשו"ה אמר דלעבור בעי כונה והכהן כיון להוסיף ברכה והישן בח' בסוכה לא לקי דלא מכוין ופריך ממתן דמים ומסיק למילתיה דלעבור בזמנו לא בעי כונה כמתן דמים ושלא בזמנו בעי כונה ככהן דקתני שכיוין להוסיף וישן בח' בסוכה דאינו מכוין לא לקי:
שוב ראיתי אחר החיפוש בחידושי הרשב"א למכילתין כ"י שכתב וז"ל שלא בזמנו בעי כונה והיינו ההיא דכהן דאע"ג דסיים ברכותיו כיון שהוא מתכוין להוסיף ברכה א' משלו עובר ואע"ג דמתרמי ליה צבורא אחרינא אי בעי בריך ואי בעי לא מברך עכ"ל הראת לדעת דבריו של גדול הרשב"א ז"ל דמסקנא דרבא דכהן אף דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא אי בעי מברך שלא בזמנו חשיב כיון דאי בעי לא מברך:
איברא דהרא"ם בתוספותיו לסמ"ג ריש מגילה שהק' למ"ש הרמב"ם וסמ"ג שכתבו דאיסור בל תוסיף היינו כשהמוסיף אומר דגם התוספת הוא מצווה מפי הקב"ה מהך בריתא דכהן דאע"ג דמדידיה קעביד כמ"ש אוסיף ברכה א' משלי עבר ותירץ כיון דאלו מתרמי וכו' זמניה הוא ולא בעי כונה עכ"ד ומוכח דהא דאמרינן דאלו מתרמי וכו' זמניה הוא קאי למסקנא דרבא ומוכרח לומר דהא דאמר רבא לצאת לא בעי כונה וכו' אתא לתרץ מה שהקשה לו אביי אלא מעתה הישן בח' וכו' והדר ביה ממאי דאמר מעיקרא. והוא דוחק בשיטת הש"ס כמבואר. והר"ן פ' הקורא עומד כתב כשיטת הרמב"ם והסמ"ג והרא"ם לדעתם דכהן חשיב זמניה ולעבור בזמנו לא בעי כונה ע"ש ועמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב ודוק כי קצרתי:

אלמא קסבר רבא מצות א״צ כוונה לשון לימודי' דף כ״א. באר יעקב ל״ו ע״ב. חיי עולם דף כ״ה ועמ"ש בפסחים:

מיתיביה הי׳ קורא בתורה. באר יעקב ל"ו ע״ב:

א״ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה. עיין סוכה מ״ב ד״ה אמר אביי:

והא מתן דמים לרבי יהושע. חזון נחום קדשים כ״ב: עיין זבח השלמים קמ״ד:

ורב שמן בר אבא מ״ט שבק מתניתין. שדה הארץ פ״ו:

לעבור בזמנו לא בעי כוונה. יצחק ירנן קכ״ד קכ״ה. לשון לימודים ד׳ ע״א מטה אפרים סימן ט״ו. זבח השלמים סימן קמ״ד:

תוס׳ ד"ה אבל נתכוון שומע. תולדת יצחק ועיין במהר״י בן לב ח״ב סימן פ"ה שהגיה בדברי התוספות אלמא לא בעי כוונה וכמו שהוגה בדפוסים חדשים ושוב כתב דרך אחר לקיים הגירסא אלמא בעי כוונה והגיה בתחלת דברי התוספות והוא דוחק:

תוס׳ ד״ה ומנא תימרא. צרור הכסף קי״א ע״ד. חזון נחום קדשים כ״ו ע״ב. זרע יצחק. גינת וורדים חלק א״ח בסימן כ׳ גט מקושר ק״מ ע״א זבח השלמים סימן קמ"ד. ועיין מה שכתבתי לעיל דף ט״ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

והאי מתעסק הוא קמ"ל. דאע"ג דמתעסק הוא יוצא דמצות אצ"כ. כפי' רש"י ולא ה"ל לפ' כן דוודאי מתעסק ל"י כדתנן לקמן פ"ג אלא ה"פ קא משמע לן דתוקע לשיר ל"ד למתעסק:

אלמא קסבור רבא מצות אין צ"כ. והק' התוס' אמאי ל"פ מדאמר ר' יוסי יוסי בפ"י דפסחי' [דף קיד] אע"פ שטבל בחזרת מצוה להבי' מצה וחזרת ודייק התם מדתנא מצוה אלמא לאו משום הכירא דתינוקות הוא אלא משום דמצות צ"כ משום די"ל לעולם מצוה משום הכירא ונ"ל [ציור בספר] דבע"כ צ"ל כן דהא בפ"ג דסוכה (דף מא) תנן ר' יוסי אומר יט"ר של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות ואמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך הא מדאגבי' נפיק בי' ושני אביי כשהפכו ורבא שני בשהוציא בכלי ובע"כ הא דפריך מדאגבי' נפק היינו למ"ד מצות אין צריך כונה דלמ"ד צ"כ לק"מ דהא לא כוון לצאת והשתא מאי פריך הא ר"י ס"ל מצות צריך כונה מדקאמר מצוה להבי' כו' והא דלולב אדר"י קאמר אביי להאי ל"ש אלא שלא יצא בו א"ו לאביי ורבא ל"ל האי דיוקא דפ"י דפסחי'. וכ"ת מנ"ל להמקשה להקשות מדאגבי' נפיק דילמא אל להאי דיוקא ולר"י מצ"כ. י"ל דאביי ורבא גופייהו אקשי להא מדאגבי' נפיק למאי דס"ל מצות אצ"כ ולא ניחא להו לאוקמי לר"י דלא כוותייהו וכה"ג כתבו תוספת רפ"ב דב"מ (דף כא) גבי וכמה אר"י קב לד' אמות דר"י גופי' פריך להא וכמה כדמוכח התם מן הסוגי' וכה"ג בכ"מ:

מצות א"צ כוונה. ומקשו הכא מדמבעי' לן בספ"ק דברכות (דף י"ג) היכי דנקט כסא דשכרא בידי' וסבור דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה ומאי מיבעי ליה הא מצות אצ"כ ומאי נ"מ בהא דפתח אדעתא דחמרא. ותי' הר"ר יונה דהא דמצות אצ"כ ה"מ במצוה התלוי במעשה שהמעשה הוא במקום כוונה אבל במצוה התלוי באמירה בלבד צריך כוונה דכשאינו מתכוון ואין עשה מעשה ה"ל כאלו לא עשה שו' דבר מן המצוה [ציור בספר] וק"ל דא"כ מאי פריך מהי' קורא בתורה דאם לא כיון לבו לא יצא הא ק"ש שאני דתלי בדיבור וצריך כונה לכ"ע ובשם הר"ש תי' דאע"ג דמצות אצ"כ הנ"מ בסתמ' אבל מתכוין להדי' שלא לצאת אינו יוצא והכא הא מתכוון שלא לצאת כלל משכרא אלא מחמרא דווקא. ול"נ דלמ"ד אין צריך כונה אפי' מתכוון בהדי' שלא לצאת אפ"ה יוצא דהא בפ"י דעירובין [דף צה] תנן המוצא תפילין מכניסן זוג זוג רג"א ב' ב' ומוקי לה בגמ' במצות צריך כוונה פליגי תנא קמא סבר מצות אצ"כ לא לצאת ולא לעבור על בל תוסיף ואי מכניסן ב' ב' אע"ג דאין מתכוון למצוה עובר בב"ת ור"ג סבר מצות צ"כ בין לצאת בין לעבור מש"ה מכניסן ב' ב' וכיון דאין מתכוין למצוה אין עובר. ואי במתכוין בהדי' שלא לצאת אינו יוצא אפי' למ"ד מצות אצ"כ א"כ לת"ק נמי יכניס ב' ב' ויכוון להדיא שלא לצאת וכמו שאין יוצא בכה"ג ה"נ אינו עובר דהא לצאת ולעבור חדה מחתה אינהו א"ו ש"מ דלצאת ולעבור אפי' במתכוין להדיא שלא לשם מצוה יוצא והה"נ דעובר מש"ה לת"ק דמצות אצ"כ א"א בב' ב' בשום ענין משום ב"ת ועוד איכא התם לישנא דלצאת לא בעי כוונה ובלעבור פליגי לת"ק אצ"כ ולר"ג צ"כ. והשתא כיון דלעבור קיל מלצאת דלצאת לכ"פ אצ"כ ולעבור לר"ג צ"כ ואי למ"ד לצאת אצ"כ במתכוין להדיא שלא לשום מצוה מודה דלאו כלום הוא כ"ש לעבור אפי' למ"ד אצ"כ אי מתכוין בהדיא שלא לשם מצוה דלאו כלום הוא א"כ לת"ק אמאי זוג א' אין ב' לא אפי' ב' ב' יכניס ויתכוון להדיא שלא לשם מצוה ובלישנא בתרא אמרינן התם דפליגי בלעבור שלא בזמנו דלת"ק עובר והשתא לת"ק יכניס ב' ב' ויתכוון להדיא שלא לשם מצוה ותו אינו עובר. א"ו ש"מ כל היכי דאצ"כ בין לצאת בין לעבור אפי' מתכוון להדי' שלא לשם מצוה כסתמא דמי ויוצא ועובר וה"נ משמע להדיא בהא דמסיק לקמן במתן דמי' לר"י דעובר בלא מתכוון בב"ת ואמאי יתכוון להדי' שלא לשם בכור את הנוסף על מתן א' של בכור א"ו אפ"ה עובר בב"ת אע"ג דמתכוון שלא לשם בכור להדיא:

וראיתי להתוס' בפ"ג דסוכה (דף ל"ט) לענין ברכות לולב דצריך עובר לעשייתו והא מדאגבי' נפיק שפי' דמכוין לשמה עד לאחר הברכה ואע"ג דמצות אצ"כ בע"כ לא נפיק וק"ל מכל הני דאמרן ועוד מסיימי התוס' בהאי דפרק ג' דסוכה גבי שכח והוציא הלולב לרה"ר בי"ט ראשון של חג כשחל בשבת ופריך מדאגבי' נפיק ושני אביי כשהפכו ורבא שני כשהוציא בכלי והל"ל בנתכוון שלא לצאת משו' דמיירי באדם שאינו בקי והולך אצל בקי ללמוד ומסיים עלה הרא"ש אבל הא יודע שאין יוצא בהן אלא דרך גדילתן. ודברי תימה הן דמאן מפיס דבהא ידע ובהא לא ידע ועוד אדרבה איפכא מסתברא דבהא דמצ"כ מסתמא רגיל ע"ה לידע יותר מהא דדרך גדילתן דכוונה נוהג בכל המצות של כל השנה הנוהגת בכל בכל עת ושעה והאי דדרך גדילתן אינו נוהג אלא בד' מינים שבלולב שאינו נוהג אלא בחג פעם אחת בשנה ומיהו יש לדחות לאביי דמוקי לה בשהפך דכיון דמיירי בע"ה הא לא ידע דין כוונת המצוה לכווין בהדי' שלא יצא י"ח אבל דהא דהפכו איתרמי לי' ממילא דלא במתכוון דהא אפש' אפי' בע"ה וכן הא דרבא שהוציא בכלי אפשר דאיתרמי לו כן. מ"מ למאי דפי' הסוגי' מרווח יותר וכן ראיתי להר"ן בשם הר"א למ"ד מצות אצ"כ אפי' עמד וצווח שאינו רוצה לצאת אפ"ה יוצא בע"כ מיהו למאי דפי' לעיל כסבור שאינו מצה ואכלו ל"י לכ"ע לק"מ דסבר חמרא הוא ונמצא שכר דהא דמי לסבר שאינו מצה ותמהני על הר"ן שכתב כדברי הר"ש במתכוין שלא לצאת ל"י לכ"ע מכח ההוא קושיא דכסא דחמרא כיון דכתב כדברי הר"א דכסבור שאינו מצה לא יצא לכ"ע תו ל"צ לדברי הר"ש דהא לק"מ מיהו כ"ז לשיטת גי רש"י ותוס' בהאי סוגיא דכסא דחמרא אבל הריא"ף וסייעתו יש להם גי' אחרת בהאי סוגיא ולגירסתן אין לו ענין להא דמצ"כ ואין לי להאריך כאן בזה:

מאי לאו אם כיון לבו לצאת הק' הרמב"ן בס' המלחמות לימא האי אם כיון לבו לאו כוונת מצוה קאמ' אלא בכונת הלב מיירי וכמ"ד רפ"ב דברכות (דף י') דפר' א' או פסוק אחד צריך כוונה ומחמת קושיא זו ר"ל דלמ"ד מצות אצ"כ אצ"כ כלל והני תנאי ואמוראי ס"ל כמ"ד מצ"כ. ואני תמה מה ענין זה לזה דכונה דהתם קרא לה שם כוונת הלב. והיינו שיכוון וידע ויבין הדברים שמוצא מפיו ודבר זה תלוי בכוונת הלב ואע"פ שאינו מתכווין לצאת ומעל לבבך נ"ל התם וכוונה דהכא היינו שמכוון לצאת י"ח אותו מצוה אפי' שאינו משים הדברים על לבו אלא שמפנה לבו לדברים אחרים ותדע לך דהא רבא פסק התם כר"מ דפסוק אחד צריך כוונת הלב ובשמעתין ס"ל דלצאת ל"ב כוונה. וה"נ ס"ל בפ"ג דסוכה גבי שכח והוציא את הלולב דיצא י"ח ועוד אי הא אם כיון לבו כוונ' הלב דפליגי תנאי התם ולא מכוונת לצאת מיירי איך פסיק ותני במתניתן אם כוון לבו דמשמע אסתם ק"ש קאי שהן ג' פרשיות הא ליכא למ"ד התם דמצריך כוונה אלא או בפסוק א' או בפ' א' ואפי' ר"י דמחמיר התם מכולי תנאי ומצריך כוונה אף בפרשה ב' אפ"ה בפרשה ג' ליכא למ"ד דבעי כוונה ועוד אי כוונת הלב דהתם מכוונת לצאת י"ח מיירי הא למ"ד מצ"כ אפי' מצוה דרבנן:

צ"כ והא איכא למ"ד התם בפ' אחד או פסוק אחד לחוד צריך כוונה או בב' פרשיות ולכ"ע פרק ג' א"צ כוונה הא כיון דס"ל מצ"כ ליבעי כוונה בכולי ק"ש ומה שהשיב שם הרמב"ן דעיקר ק"ש פסוק א' הוא דזה ק"ש של ר"י הנשיא הוא ואם נאנס בשינה מכאן ואילך יצא אינו ראי' דר"י הנשיא מפני שהי' מלמד לאחרים הי' פטור משאר ק"ש כמ"ש המפרשים וגם הא דנאנס בשינה אינו ראי' דכבר פי' המפ' דוודאי קורא כל הק"ש אלא שקור' כשהוא מנמנם בלי כוונת הלב ועוד ק"ל אי בכוונת לצאת מיירי התם הא אמרינן התם אמר ר"י עד על לבבך בעמידה ר' יוחנן אמר כל הפ' כולה בעמידה ואזדא ר"י לטעמי' דאמר הלכה דכל הפ' צריכה כוונה ואי כוונה זו כוונה לצאת היא מאי ואזדא ר"י לטעמי' דקאמ' וכי משום דצריך כוונה לצאת צריך עמידה הא וודאי אין ענין זה לזה ועוד אטו למ"ד מצות צ"כ יהי' כל המצות צריכות עמידה הא וודאי לא שמענו והא בפ"ד דברכו' (דף ל"ג) תנא גבי רוכב על חמור דס"ל לר' דישב במקומו ויתפלל מפני שאין דעתו מיושבת עליו פי' מפני עיכוב הדרך אלמא מתפלל במהלך מה לי מהלך ברגלים מה לי החמור שהוא רוכב מהלך (אמ') [צ"ל וה' אמר] התם רבא הלכה כרבי והא רבא לפי דברי הרמב"ן ס"ל מצ"כ דהא פסק כר"מ דפסוק אחד צריך כוונה ואפ"ה מתפלל בעוד שהחמור שרוכב עליו מהלך א"ו דכוונה דגבי ק"ש מכוונת הלב מיירי ולא מכוונת לצאת ודווקא ק"ש בעי כוונת הלב משו' דגלי קרא על לבבך אבל שאר מצות לא ואע"ג דתני' המתפלל צריך שיכוון את לבו בספ"ד דברכות (דף ל"ה) י"ל דמ"מ א"צ כ"כ כוונה כמו בק"ש דיש בו קבלת עול מ"ש אבל אי מיירי לצאת בזה כל המצות שוין. אבל הדבר ברור דמש"ה לא מוקי להא אי כיון לבו דבכוונת הלב מיירי חדא דתנא פסיק ותני אם כיון לבו דמשמע דכל ג"פ של ק"ש צ"כ ואי כוונת הלב מיירי ליכא למ"ד דבכולה בעי כוונה ועוד דבקורא בתורה מיירי ואתי ואטו בשופטני עסקינן דקורא ואינו משים על לבו הדברים שהוא קורא א"ו אם כיון לבו דקאמר היינו לצאת ובהא כל ג"פ שווין:

בקורא להגי'. התוס' פי' רפ"ב דברכות היינו שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסרות ויתרות כמו לטטפת מזזות ואם כיון לבו לאו דווקא אלא לא קרי כדין כנקודתן והלכתן ואין טעם לפי' זה ורש"י פי' בקורא להגיה אף קרי אין כאן אלא מגמגם וגם זה אינו במשמע אבל ע"ד שפי' ניחא וה"פ מאי לאו אם כיון לבו לצאת דקס"ד דהי' קורא בתורה היינו כדרך קריאה ולמוד שמגמתו להבין מה שהוא קורא דאל"כ טורח זה למה א"כ הא ודאי איכא כוונת הלב ומה אם כיון לבו דקתני בע"כ לצאת קאמ' וש"מ מצ"כ ומשני לקרות והשתא לפי"ז אם כ"ל בכוונת הלב מיירי הדר פריך לקרות הא קרי ומשני בקורא להגיה פירוש לאו כדס"ד דקורא ללמוד דא"כ א"א בלא כוונת הלב להבין מה שקורא וא"כ האי אם כ"ל אכוונת לצאת קאמר דתקשה לך. אלא בקורא להגיה מיירי דבזה א"צ לידע ולהבין מה שהוא קורא ואינו משים לבו להבין אלא לדקדק אם אין טעות בכתיבה ולהגי'. והא דמשני בתחילה לקרות היינו הך תי' בתרא גופי' דקאמ' להגי' דמסיק ולקרות דקאמר היינו דהי' קורא בתור' להגי' דאין כאן כוונת הלב והאי דאם כיוון לבו דקאמר היינו אם כיון לקריאה גמורה כסתם קורא בתורה אלא דהמקשה לא הניח לאסיק התי' שפיר וקדים ואקשי לי' והא קרי ואז ביאר לו המתרץ בקור' להגי' איירי מתני' והאי אם כ"ל דקאמר לקרות כדרך הקורין בתורה ללמוד קא'. וכן דחק הגמ' בכ"מ שאכתי לא סיים המתרץ דבריו קדים ומקשה לי' ובתי' בתרא גומר התרצן לבאר לתי' קמא והיינו דל"ק אלא בקורא להגי' דלא הדר בי' מתי' קמא אלא מסיק ומבאר לתי' קמא ואלו לפרש"י ותוס' הדר בי' מתי' קמא לגמרי ועוד קשה איך טעי בתחילה לתרץ דלקרות קא' האי אם כיון לבו דהא וודאי קאמר קרא דהא היה קורא קאמר ולמאי דפי' הכל ניחא והשתא לפי המסקנ' האי אם כ"ל בכוונת הלב מיירי. וראיתי להרשב"א בחי' רפ"ג דברכות בקורא להגיה פי' האי לפי שצריך לכוון מיהא לקרי וכ"כ הר"י בן גיאת דה"ל כוונה זו כנתכוון שומע לשמוע ומשמיע להשמיע שאינו כוונה גמורה אלא שצריך מיהא כוונת שמיעה נראה מדבריו דאפי' למ"ד אצ"כ אפ"ה מודה דכוונת שומע ומשמיע מיהו בעינן וכדברי י"מ שאכתב לקמן גבי איכוון ותקע לי' ושם יתבאר דליתא להאי סברא כלל הלכך המחוור כדפי':

לא לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא. פי' האי לשמוע דקאמ' בתחילה היינו שיתכוון לשמיעת קול שופר ולא קול של חמור וע"ד שפי' בסמוך האי דקורא להגי' מיהא ק"ל תינח קול שופר איכא למימר כסבור חמור בעלמא הוא אבל קול מגילה דקאי עלה נמי האי אם כ"ל מא"ל דהכא ל"ל סבר חמור הוא על קול אדם קורא תיבת ואותיות:

אבל נתכוון שומע ול"נ משמיע המ"ל. פי' התוס' לא המ"ל כגון של"נ המשמיע להוציא השומע דס"ל כדדייק לי' בסוף הסוגי' משמי' לעצמו דומיא דשומע לעצמו אלמא לא ב"כ משמע מדבריהם אפי' אי תקע לשיר יצא דמצות אצ"כ אפ"ה אפשר לומר דכונת משמיע להוציא השומע בעינן דאי כוונת המשמיע קיל מכוונת לצאת השתא לצאת לא ב"כ למ"ד תוקע לשיר יצא כ"ש דאא"ל אליבא דידי' כוונ' משמי' הא ממילא ש"מ דתוקע לשי' ל"י [ציור בספר] ולהאי פי' דס"ל לקמן משמיע ב"כ להוציא השומע לא פליג אדרבה דא' תוקע לשיר יצא:

אבל אאל"כ ומצידה תברא דהא פריך לקמן אדר"ז דא' משמיע ב"כ מהא דנתכוון שומע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמי' לעצמו ומשום הא קושיא מוקי לדר"ז בתנאי וכיון דמוכח מהא ברייתא דבמשמיע לעצמו סגי איך ס"ד מיהא להוכיח דמצ"כ השתא כוונת משמיע דחמיר לא בעינן כ"ש דכוונה מצו' דקיל מיני' ל"ב א"ו כוונת מצוה חמיר מכוונת משמיע וקס"ד אע"ג דכוונת משמיע לא בעינן אפ"ה כוונת מצוה דעדיף מיני' בעינן:

הרי הוא עובר על בל תוסיף בפ"י דעירובין (דף ק') הקשה התוס' וליתי עשה דמתן ד' ולידחי ל"ת ותי' דלא דמי לכלאים בציצת דהכא ע"י פשיעה הוא בא ויוכל הי' להתקיי' בלא דחיית הלאו [ציור בספר] וק"ל הא בפי"א דזבחים (דף צ"ד) אמר כל הנוגע בהם יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסול' היא תפסול ופריך ואמאי ליתי עשה ולידחי ל"ת והא התם נמי בא ע"י פשיעה מה שבלע הכשירה מן הפסולה ואפ"ה פריך דלידחי. אבל יש לתרץ קושי' התוס' כדמשני רבא התם אההיא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו א' עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ואמאי ניתי עשה ולידחי ל"ת אלא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש וה"נ האי עשה דמתן ד' במקדש הוא אינו דוחה ל"ת דבל תוסיף אע"ג דב"ת אינו מיוחד למקדש דווקא דהא אית' בכל המצות ול"ד לל"ת דשבירת עצם ודאכילת פסולי קדשים שמיוחדין למקדש דווקא מ"מ הכא כיון דלאו דב"ת בקדשים הוא ה"ל כלאו שבמקדש דאלים ואין עשה דוחה לה. ועוד נ"ל דהא דקא' אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש לאו משום דאלימא ל"ת דידה מכל ל"ת דעלמא דא"כ הא עשה שבמקדש נמי אלים מכל עשה דעלמא. והשתא כמו דעשה דעלמא הקל דוחה לל"ת דעלמא הקלה וה"נ לעשה דמקדש דחמיר לידחי ל"ת דמקדש החמור דכך שוה עשה החמיר נגד ל"ת חמורה כמו ששוה עשה הקל נגד ל"ת הקל' וכמו דהתם דוחה ה"נ לידחי א"ו גזה"כ הוא דהאי כללא דעשה דוחה ל"ת ליתא במקדש. מהשתא א"ל דקים להו לרבנן דעשה דמקדש דגלי קרא דאינו דוחה לל"ת. אפי' ל"ת דעלמא נמי לא דחי ואע"ג דר' אשי שני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה לאו למימרא דל"ל ה"ט דרבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש הא רבא מייתי לה נמי משבירת עצם אלא ר"א ה"ק גבי יקדש ל"נ לה"ט דהא בלאו הכי אינו דוחה דה"ל עשה ולא תעשה:

מיהו מפי' רש"י שם פ"י דעירובין משמע די"ל כאן דעשה דוחה לא תעשה דאמר התם תני חדא אם עלה פי' באילן בשבת מותר לירד וכו' ורצה לומר התם דאתי כר' אליעזר דאמר קום עשה עדיף ה"נ מותר לירד ופירש"י ר"א סבר קום ועשה מצוה. עדיף אע"ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר אבכור אבל תוסיף אתי עשה דחטאת דכתיב ונתן על קרנות ודחי לב"ת דבכור אלמא ס"ל דה"ט דר"א משום דאתי עשה ודוחה ל"ת. וקשה על פי' זה א"כ מאי פריך ר"י לר"א הרי הוא עובר על ב"ת ול"ל לר"א לשנויי לא נאמר ב"ת אלא כשהוא בעצמו ת"ל דעשה דחי לה לל"ת דב"ת:

וי"ל משום דבפ"ח דזבחי' שם מסיק דיש בילה לר"א ופליגא בין בבלול בין בכוסות והא דעשה דוחה ל"ת ל"ש לומר בכוסות דבשלמא בבלול שנבללו ונתערבו מתן א' עם מתן ד' בתוך כוס אחד כיון דיש בילה כשנות' במתן ד' בשטה דעובר על הבכור בב"ת מקיים עשה דמתן ד' ושפיר אמ' דעשה דחי לה אבל בנתערבו הכוסות זה עם זה ואינו יודע איזה של מתן א' ואיזה של מתן ד' כשנותן מכוס של מתן א' מתן ד' עובר עליו בב"ת ואין כאן קיום עשה מש"ה שני לי' ל"נ ב"ת אלא בשהוא בעצמו:

מ"מ ק"ל אם אות' דשייך כאן לומר אתי עשה ודחי ל"ת מ"ט דר"י דאמ' ינתן מתן א' אפי' בבלול כדי שלא לעבור עליו ב"ת מה בכך ליתי עשה לידחי ל"ת א"ו אין לומר כאן דוחה ל"ת וכמ"ש משום דה"ל עשה ול"ת שבמקדש:

מיהו בע"כ צ"ל דעשה דמקדש דחי לל"ת דעלמא שהרי בפר"א דמילה (דף קלב) אמ' דמילה שלא בזמנו אינו דוחה י"ט ול"א אתי עשה ודחי ל"ת ומייתי לה אביי מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת וי"ט והשתא מנ"ל דאין עשה דמילה דוחה י"ט הא ש"ה גבי עולות חול ה"ל עשה דמקדש מש"ה אינו דוחה לל"ת די"ט משא"כ עשה דמילה הוי עשה דעלמא דוחה לל"ת דעלמא א"ו עשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא והשתא מייתי לה אביי שפיר מלא עולת חול בי"ט דאין עשה דמילה דוחה י"ט והא ל"ל דלא אמרינן עשה דוחה ל"ת אלא היכי דעקירת הלאו עם קיום העשה הוא בדבר א' כגון כלאים בציצת דמטיל בסדין של פשתן חוט של צמר שהוא תכלת דבהאי חוט שעובר בלאו של כלאים מקיים נעשה של תכלת אבל הכא אפי' בבלול אע"ג דבהאי מתן ד' שע"ע ב"ת דבכור מקיים לעשה של מתן ד' ובעידנא דמעקר לאו דבכור מקיים לעשה אפ"ה אינן בדבר א' דהל"ת הוא בדם הבכור וקיום העשה אינו בד"א אלא בדם דמתן ד' הנבלל ונתערב עמו. הא ליתא דא"כ מאי פר ך גבי יקדש דאם פסולה היא תפסול יבא עשה וידחה ל"ת הא אינן בדבר"א דהא עשה היא בכשירה והל"ת היא בפסולה הנבלעת בה א"ו כל כה"ג אמ' עשה דוחה ל"ת (ונ"ל דמה"ט אין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דב"ת משום דעשה זו קילא דישנו בשאלה וכדאמר בפ"ק דיבמות [דף ה] דראשו דמצורע אתי' דעשה זו דוחה לתגלחת נזיר אע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה שאני נזיר דקיל שישנו בשאלה וכיון דקיל א"ל דאין עשה שישנו בשאלה דוחה ל"ת שאינו בשאלה והא דמתן א' מבכור איירי דאינו בשאלה דהא קדיש מרחם והיינו דנקיט בכולה שמעתין הא דמתן א' דאיירי מבכור ולא ממעשר דהא נמי מתן א' משום דמעשר נמי אית' בשאלה ככל הקדשים הקדושים בפה הלכך הלאו דב"ת דידי' נמי קיל ואתי עשה דמתן ד' ודחי לי' דעשה אע"ג דקילא דישנו בשאלה אפ"ה דוחה ל"ת דכוותי' דומיא דעשה החמיר שאינו בשאלה דוחה ל"ת דכוותי' החמורה. והא דפריך גבי יקדש דניתי עשה וידחה ל"ת משום דמיירי מסתם קדשים דהעשה ול"ת יכולן לעקר ע"י שאלה דקדשי ע"י קדושת פה דהא האי יקדש גבי חטאת ומנחה כתיב והא הל"ת ישנו בשאלה דהני אין קדושין מאליהן אא"כ מקדישן בפה:

ואע"ג שהתוס' פי' בפ"ג דכריתות [דף יג] גבי הא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשי' ביוה"כ והא דלא חשיב כגון שנשבע שלא יאכלנו ואכלה י"ל מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני אע"ג דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתא בשאלה אבל ל"ל דא דאיירי בבכור שהרי קאמ' בגמ' אקדשי' מיגו דאיתוסף וכו' דאי הוי מיירי בבכור לא הוי או' אקדשי' שהרי קדש בפטר רחם אלמא לאחר שחיטה וזריקה ליתי' בשאלה וא"כ אין עשה דמתן ד' בשאלה לאחר שנתן מתן א' דכיון דנתן מתן א' כיפר ושריא בשר באכילה ושאר המתנות אינו אלא למצוה בעלמא כדתנן רפ"ד דזבחים (דף לו) ה"ל לאחר זריקה ושוב אינו בשאלה ויבא עשה דמתן ד' וידחי ל"ת דב"ת:

אלא שאני רואה שנעלם מהתוס' גמרא ערוכה פ"ג דשבועות (דף כד) דא' רבא דשבועה חלה על שבועה ע"י כולל ופריך עלי' מהא דיש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואם איתי' משכחת לה ה' כגון שא' שבועה שלא יאכל תמרים וחלב מיגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו ל"ק והרי הקדש בבכור דקדוש מרחם איבעית אימא כי קתני מידי דל"ל שאלה שבועה דא"ל שאלה לא קתני והרי הקדש הא אוקימנא בבכור [ציור בספר] הרי דלהני תרתי שנויי הקדש דמתני' דיש אוכל אכילה א' מבכור איירי ומשנויי בתרא ש"מ דיש שאלה אפי' לאחר זריקה דהא נותר דקחשיב הוא לאחר זריקה הוא כדא' בפ"ק דנדרים (דף יב) והא נותר לאחר זריקת דמים ואפ"ה מ"ל בבכור שאין לו שאלה אבל לא משאר מוקדשין הואיל ויש להם שאלה ל"ק ש"מ דאפילו לאחר זריקה יש שאלה והא דקאמר הגמרא אקדישי' מיגו וכו' היינו לשאר שנויי דהתם כי קתני קרבן הקבוע או מידי דחיילא בכשיעור או דענש כרת או מידי דחייל אמידי דאית בי' ממשא ולכל הני שנויי א"צ לדחוק דמוקדשי' דמתני' מיירי מבכור ש"מ דיש שאלה בהקדש אפי' לאחר זריקה כ"ש שיש שאלה קודם שגמר כל המתנות של, מתן ד' אע"פ שנתן כבר מתנה א' אעפ"י שכיפר בההיא מתנה וכ"ת א"כ מאי ראי' מייתי אביי למילה שלא בזמנו שא"ד י"ט ול"א דאתי עשה דמילה ודוח' ל"ת די"ט מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת דש"מ דאין עשה דהקטרה דוחה לל"ת די"ט שאני הכא דאפשר בשאלה. הא לאו מילתא היא דקרא דעולת שבת בשבתו מקרבן ציבור הבא מתרומת הלשכה שמעורב בו שקלי כל ישראל ואין לו בעלים מיוחדים שאפשר לשאול עליו דמאן מפיס משקלים של מי בא קרבן זה ואי תקשה דוד שהרי חזקי' נפקא לי' התם למילה שלא בזמן שאינו דומה י"ט מנותר שפסח שנא' והנותר ממנו עד בוקר שאין, ת"ל עד בוקר אלא ליתן בוקר שני לשריפתו ולא בי"ט דאין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת די"ט והא פסח מקרבנות יחיד היא ואפשר בשאלה ומאי ראיה היא זו למילה שלא בזמן דא"א בשאלה שלא תדחה י"ט:

אומר אני אף דא לא תברא דהא מ"ע להקריב פסח בזמנו בי"ד בניסן ואם בשעה שנעשה נותר שהוא ט"ו בניסן ישאל עליו וה"ל חולין למפרע ולא יי"ח פסח ועשה זו של חיוב פסח אינו בשאל' ואע"פ דעשה דשריפת נותר אפשר לעקרו ע"י שאלה מ"מ כיון דע"י שאלה זו היא גרמא לעקור מצות עשה של פסח למפרע דלא שייך גבי שאלה נמצא אם אית' דעשה דוחה ל"ת די"ט ראוי' הי' לשריפת נותר למידחי י"ט דא"א בשאלה דא"כ אתה מבטל ועוקר למפרע למצו' עשה שאינו תלוי בשאלה אלא ש"מ דאין עשה דוחה לל"ת די"ט ומכאן אתה למד לעשה דמילה נמי והשתא דאתית להכי א"ש נמי האי דלא עולת חול בי"ט דאפ"ת דהוי אפשר בשאלה מ"מ הי' מבטל למפרע מ"ע של קרבנות ציבור שזמנו קבוע. אבל ההיא דמתן ד' שנתערבו במתן א' מיירי בקרבן יחיד שאין זמנו קבוע ואפי' אם אתה שואל עליו וה"ל חולין למפרע ואפי' הוא מקרבנות חובה אפ"ה לא נתבטל מ"ע של קרבן זה דהא אפשר להביא למחר וליומא חדא ואפילו בקרבנות ציבור שזמנו קבוע ואי עבר יומא בטל קרבנו מ"מ בנתערבו הדמים עדיין יש לו תקנה להקריב אחר אם יש עדיין שהות ביום משא"כ שריפת נותר ועולת חול בי"ט שא"א אלא לאחר יום הקבוע לקרבנו ואם אתה שואל עליו וה"ל חולין למפרע נתבטל ממילא מ"ע של חיוב קרבן זה שאין לו תקנה בשעבר יומא אלא דאכתי קשה הא אי מיתשל עליו נמי גורם לבטל למפרע עשה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה דה"ל לאו הבא מכלל עשה כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה בסוף פרק ב' דקידושין (דף נח). וא"כ האי תערובת דמים נמי לא הוה ליה עשה שישנו בשאלה כיון דאם ישאל עליו עובר בלאו הבא מכלל עשה דחולין שנשחטו בעזרה דה"ל עשה ודמי להני עשה דשריפת נותר ועולת חול בי"ט וי"ל כיון דבשעת שחיטה כדין שחט שהי' עלי' שם קדשי' אע"ג דע"י השאלה נעשה חולין למפרע ל"ל בה דחולין בעזרה ממילא הוי וכה"ג מצינו בפ"ד דמנחות (דף מח) גבי שחט ב' כבשים על ד' חלות מושך ב' מהן ומניפן והשער נאכלות בפדיון ופריך דלא כרבי דאמר שחיטה מקדש דפריק להו היכי אי מאבראי כיון דכתיב לפני ה' איפסל ביוצא אי בגואי הא מעייל חולין בעזרה ומשני לעולם כרבי ופריק להו גוואי וחולין ממילא קא הוי מיהו לא דמי כולי האי דהתם כי פריק להו מכאן ולהבא הוא דנעשה חולין ובשעת שעשה מעשה והכניסו לעזרה הי' קודש ואף כי פריק לה מ"מ עד השתא שם קודש עליו ואין בו משום איסור חולין בעזרה אלא מההיא שעתא דפריק לה כשהוא בעזרה והא אין בו מעשה וממילא הוי אבל כי שאל עלה כיון דקימ"ל חכם עוקר את הנדר מעיקרא נמצא איגלי מילתא דלמפרע בשעת כניסה לעזרה ובשעת שחיטה שעשה מעשה הכניס ושחט חולין בעזרה ואין זה ממילא אלא מעשה גמור נעשה באיסור מ"מ אין סברא זו מוכרחת ועוד הא איכא למ"ד בפ"ב דפסחים (דף כב) חולין בעזרה לאו דאורייתא אפי' (אפי' איסור) [צ"ל היה באיסור] שחיטתו ועוד יש לחלק בכמה גווני ואין זה מקומו:

ובהכי ניחא לי הא פלוגתא דר"א ור"י דלר"י מתן א' עדיף שלא יעבו' בבכור על ב"ת ואין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת זו דבל תוסיף דבכור הואיל והל"ת אלימא דא"א בשאלה על בכור והעשה דמתן ד' קילא דאית' בשאלה דס"ל לר"י ב"פ דערכין (דף כ) דיש שאלה בהקדש ור"א לטעמי' דס"ל התם אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה העשה דמתן ד' אלימא כמו הל"ת דב"ת דבכור מש"ה אי נתן במתן ד' נדחה הל"ת דב"ת דבכור מפני העשה דמתן ד' דאלימא כמותה הואיל וליתא בשאלה כמו הל"ת ואתי עשה ודוחה ל"ת:

ולא תקשה לך לפי מאי דפי' דאין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת הואיל ואפשר בשאלה. התינח היכי דהמקדיש עצמו מקריבו דאפשר לו בשאלה אבל היכי שמת ובנו מקריבו הא אינו בשאלה דא"א לו לשאול אהקדש אביו ולא אפשר בשאלה והא מתניתן פסיק ותני מתן ארבע במתן אחת לר"י ינתן במתן א' ואין עשה דמתן ד' דוחה ל"ת דב"ת דמתן א' ואפי' הקריבו בנו אע"ג דעשה דמתן ד' השתא ליתא בשאלה (הוי) [צ"ל הא] י"ל כיון דשם עשה זו אי' בשאלה בהקריב המקדיש עצמו אפי' הקריבו היורש לא פקע שם שאלה מיני'. וגדולה מזו מצינו בהאי דפ"ק דיבמות דעשה דתגלחת מצורע דוחה לעשה ול"ת דתגלחת נזירות הואיל ונזיר ישנו בשאלה פסיק ותני דוחה לעש' ול"ת דנזיר אפי' בנזיר שמשון שאינו בשאלה כדאמרינן בפ"ב דנזיר (דף י) ובע"כ ה"ט דשם נזירות חד הוא כ"ש הכא דהאי קרבן גופ' הי' אפש' לו בשאלה כשהקדישה אביו. ובהכי ניחא לי לה"ט בתרא דר"י דעדיף לי' מתן א' ממתן ד' מפני שאין עושה מעשה בידי' משא"כ מתן ד' שעובר בבל תוסיף בקום ועשה וכיון שכן לא יתן אפי' מתן א' כדי שלא יעבור בלאו דבל תגרע דאע"ג דמתן א' מעכב ומתן ד' לא מעכב הא אע"ג דאינו מעכב מצוה מיהא איכא אלא דכאן אין עשה דוחה ל"ת א"כ לא יתן כלל אפי' מתן א' דאז אינו עובר בבל תגרע כדפי' לעיל בפ"ק (דף י"ו) דלא כנראה מדברי הרשב"א וכמ"ש שם אבל בנתן מתן א' גורם לעבור בבל תגרע ואין כח בעשה זו לדחות הלאו ואטו משום דלא יפסול הקרבן עובר בבל תגרע כיון דאין כח בעשה זו לדחות הל"ת לה"ט דפי' התוס' הל"ל שלא יתן כלל והעשה נעקרת מאליו שלא בגרמא דידי' מהשתא שנותן מתן א' שהוא הגורם ללאו דבל תגרע לחול כאן וע"י גרמא דילי' חלה ונעקרת אבל למאי דפי' ניחא דגבי לאו דבל תגר' אפי' לר"י אתא עשה דמתן א' ודחי לל"ת דבל תגרע דהא עשה דמתן א' דבכור אלימא דאינו בשאלה מש"ה דוחה לל"ת דבל תגרע דמתן ד' משא"כ אם יתן מתן ד' א"א לעשה דמתן ד' דישנו בשאלה לדחות ל"ת דבל תוסיף דמתן א' דבכור שאינו בשאלה וכמ"ש מיהו כל זה אינו אלא אי אמ' דפליגי בבלול אבל מאן דמוקי לה בפ"ח דזבחים דפליגי בנתערבו כוס בכוסות השתא ל"ש לומר דאתה עשה ודאי ל"ת הא ודאי תקשה לר"י לטעמא בתרא דעדיף לי' מתן א' ממתן ד' מפני שאין עושה מעשה בידי' א"כ לא יתן כלל אפילו מתן אחד וכמ"ש. וביותר קשה לי כיון דסבירא ליה לר"י דלא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו ממילא ה"ה לבל תוסיף וכדאמר ר"א דמ"ש ואם כן מ"ט דר"י דא' ינתנו במתן א' הא וודאי מתן ד' דר"א טפי עדיף כדי לקיים זריקת דם של מתן ד' כמצוותו כיון דאין כאן נידנוד דאיסור בל תוסיף משום האי דמתן א' הואיל ואינו בעצמו והא תקשה בין למ"ד דבלול בין למ"ד בכוסות פליגי. והתוס' פירשו ל"נ בל תגרע אלא כשהוא בעצמו הלכך כיון שהוא יוצא בא' למה נזדקקנו ליתן ד' ועוד טפי עדיף באחת מבד' כדמפ'. ואיני יודע מה הוא זה הא וודאי זקוק הוא למתן ד' כדי שיקיי' מצות מתן ד' כמצוותו לכתחילה ול"ל לבטל בחנם וגם הא דמפ' כשנתתה עברת בבל תוסיף ועשית מעשה הא אין שייך כאן עבירות בבל תוסיף כל עיקר כיון שאינו בעצמו ומ"ט הוסיף ר"י לדבריו בהא הא דר"א עדיף וכדפי'. וביותר אני תמה בפ"י דעירובין (דף ק) דרוצה לדמות האי דפליגי התם בעלה באילן בשבת אי ירד או לא ירד להא דר"א ור"י לר"א דאמר ינתן במתן ד' דאמר קום ועשה עדיף ה"נ ירד. הא לא דמי קום ועשה דאילן לקום ועשה דמתן ד' דהכא כיון דל"נ בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו לא מיבעי דליכא עבירה בקום ועשה זה אלא אפי' מצוה נמי איכא אבל הת' אם ירד בע"כ עביד איסורא בהאי קום ועשה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

קא משמע לן. דאע''ג דמתעסק הוא יצא דמצות אין צריכות כוונה: זמן המקרא. של קריאת שמע והוא היה קורא בתורה פרשת שמע: קורא להגיה. אף קרייה אין כאן אלא מגמגם: דקא מנבח נבוחי. ואינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו בפ' אחרון (דף לג:): אלא מעתה. דשאין מתכוין למצוה כמתכוין דמי: הישן בשמיני בסוכה. שלא לשום מצוה: ילקה. שהרי מוסיף על מצוה ועובר משום בל תוסיף: מצות אין עובר עליהן. בבל תוסיף אלא בזמנן כגון חמשת המינין בלולב וה' טוטפות בתפלין חמש ציציות בטלית אבל תוספת יום על ימים או שעה על שעה אין זה מוסיף: בשלא סיים. אלא הוסיפה באמצע: והא סיים קתני. בברייתא: הניתנין במתנה אחת. כגון דם בכור שנתערב בדם בכור חבירו או בדם מעשר: ינתנו מתנה אחת. והרי יש בה משניהן ועולה לשניהן: מתן ארבע. שלמים ואשם ועולה ותודה: דלמא קסבר רבי יהושע כו'. ומתרתי הנך ממתני' ומברייתא איכא לאותובי לרבא: אנן הכי אמרינן. אנן דמייתינן סייעתא מהא דטעמא משום דאי הדר מתרמי ליה כו' הכי קאמרינן ליה לרב שמן: מאי טעמא שבק מתניתין כו'. שבק מתניתין הניתנין במתנה אחת משנה היא בשחיטת קדשים: לותיב ממתניתין. דאלימא לאקשויי: לא סגי דלא יהיב. אי הדר מתרמי ליה דקדשים לא מפסיד: לצאת לא בעי כוונה. דבלאו מתכוין יוצא ידי חובתו: לעבור בעי כוונה. שיתכוין לשום מצוה ואי לא לא עבר: והא מתן דמים כו'. שאין מתכוין בשאר מתנותיו לשם בכור וקאמר רבי יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף:
אבל הכא. תוקע לשיר מתעסק בעלמא הוה ולקמן בפרק בתרא (דף לב:) תנן המתעסק לא יצא: אבל נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה: לא הוה מצי למימר כגון שלא נתכוון משמיע להוציא השומע דמשמע ליה כדדייק בסוף סוגיא משמיע לעצמו דומיא דשומע לעצמו אלמא [לא] בעי כוונה: דקא מנבח נבוחי. פי' בקונט' דאינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו וקשיא דאם כן אפילו נתכוון נמי לא נפיק ונראה לי מנבח נבוחי שאין מתכוין לתקוע שיעור תקיעה ותקע שיעור תקיעה ושמא כך רוצה לומר בקונט' אי נמי כעין שפירש בקונט' לקמן בפרק בתרא (דף לג:) מתעסק שהיה נופח בשופר ועלתה לו בידו תקיעה: ומנא תימרא דתנן. גבי זריקת דם תימה מאי אולמיה דהך מההיא דכהן שעולה לדוכן ויש לומר דגבי כהן שמתכוין לברך ולהוסיף יכול להיות שעובר אע''ג דלאו זמניה הוא אבל כאן שאין מתכוין להוסיף ואינו עושה אלא מחמת ספק אין לו לעבור אי לאו משום דחשיב זמניה אלא ודאי אמרינן דחשיב זמניה משום זמנין דאי מתרמי ליה בוכרא הדר מזה מיניה והוא הדין גבי כהן מהאי טעמא וא''ת הא דאמר בפ''ק (דף טז: ושם) למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב את השטן והא עבר משום בל תוסיף ועוד אמר בפרק בתרא (דף לד.) שלש תרועות נאמרו בר''ה שנים מדברי תורה ואחת מדברי סופרים ואיכא למאן דאמר ב' מדברי סופרים והשתא עבר משום בל תוסיף אע''ג דכבר עבר ויצאו מכל מקום אי אתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וחשיב זמניה ועוד דאפי' לאו זמניה כיון דמתכוין לשם מצוה עובר משום בל תוסיף דמסיק רבא בסמוך לעבור שלא בזמנו בעי כוונה וי''ל כדפרישית בפ''ק (דף טז: ושם) דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים וברכת כהנים נמי אפי' מברכין כמה פעמים לצבור אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן מוסיף ברכה אחת כגון יוסף (ה') עליכם ככם (דברים א) או כיוצא בה וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצה אין זה בל תוסיף וכל הניתנים במתנה אחת אם נתן כמה פעמים במקום אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן נותן במקום אחר וכן בהדס וערבה שבלולב אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ''ד צריך אגד אלא אם כן מוסיף מין אחר ומיהו תימה דלפי' זה אם היה נותן כמה חוטין בציצית וכמה פרשיות בתפלין בבית אחד לא היה עובר משום בל תוסיף ומסוכה אין להביא ראיה כאן מה שאין עובר בעשה ד' מחיצות אע''ג דאמרינן שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח דכל שכן כשעושה ד' מחיצות טפי עדיף דהוי תשבו כעין תדורו: מתן ארבע במתן אחת. כגון דם בכור שהוא מתן אחת בדם עולה ושלמים שהם שתי מתנות שהן ארבע ולא בדם חטאת שהן ארבע מתנות בד' קרנות דההוא למעלה מחוט הסקרא והני למטה: לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. והלכך טוב שלא יגרע המצוה: לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. והלכך כיון דיוצא באחד למה נזקקנו ליתן ארבע ועוד טפי עדיף באחד מארבע כמו שמפרש: דלמא קסבר רבי יהושע מצות עובר עליהן שלא בזמנן. והישן בשמיני בסוכה ילקה לרבי יהושע ובשמיני ספק שביעי לא יתיב ומיהו לא קיימא מסקנא הכי: הכא אי בעי מברך. משמע מכאן דכיון דעלה לדוכן פעם אחת ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם (במדבר ו) כל היום דהא קאמר אי בעי לא מברך:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד