ותוהים: וחד מי [ועד אחד האם] הוא מהימן?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה שבא הוא ועדיו עמו להעיד עליו משמע שצריך שנים! אמר רב פפא: מאי [מה פירוש] "אחר" שנאמר במשנה — זוג אחר של עדים.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], אם כן מה פירוש "אם אינן מכירין אותו" האמור במשנה? מאי [מה פירוש] "אותו"? אילימא [אם תאמר] כי "אותו" פירושו חד [אחד] — וחד מי [ואחד האם] הוא מהימן? הלא "משפט" כתיב ביה [נאמר בו] בענין קביעת השנה החודשים וראש השנה ("כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". תהלים פא, ה) אלא מאי [מה פירוש] "אותו" — אותו הזוג, הכי נמי [כך גם כן] מאי [מה פירוש] "אחר" — זוג אחר.

ושואלים: וחד [ועד אחד] האם הוא לא מהימן בזה? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: מעשה בר' נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא, לומר שהוא איש שאפשר לסמוך על עדותו, משמע שר' נהוראי לבדו העיד!

ודוחים, אמרי [אומרים]: ר' נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה [עד אחר היה עמו] והא דלא חשיב ליה [וזה שלא מנה אותו] ולא הזכירוהו — משום כבודו של ר' נהוראי, שעיקר הלימוד הוא ממנהגו של ר' נהוראי. אבל באמת צריך שניים. רב אשי אמר: במקרה של ר' נהוראי סהדא אחרינא הוה [עד אחד היה] כבר באושא עצמה שהכיר את עד המולד ואזל [והלך] ר' נהוראי לאצטרופי בהדיה [להצטרף עמו] ושואלים:

אי הכי, מאי למימרא [אם כך מה יש לומר], שאם היו שני עדים מה החידוש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: מספיקא [מספק] לא מחללינן שבתא [מחללים אנו שבת], שמא העד שבאושא איננו מצוי שם באותו יום ונמצא שחילל ר' נהוראי את השבת לחינם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] חידוש זה, שלצורך חשוב זה מחללים את השבת אף מספק.

א מסופר: כי אתא [כאשר בא] עולא מארץ ישראל לבבל, אמר: קדשוה לירחא במערבא [קידשו את החודש בארץ ישראל] בתאריך מסויים. אמר רב כהנא: לא מיבעיא [נצרכה] לומר דווקא בעולא, דגברא רבה [שאדם גדול] הוא, ובודאי הוא מהימן על מה שהעיד. אלא אפילו איניש דעלמא נמי [אדם סתם גם כן] מהימן בעדות זו ואין צריך לכך שני עדים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כל מילתא דעבידא לאגלויי [דבר שעתיד להגלות] לאחר זמן שדבריו היו שקר — לא משקרי בה אינשי [אין אנשים משקרים בו], ואין צריכים לעדות של שנים אלא בדבר שאינו עשוי להתגלות לרבים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש — נאמן ואין צורך בשני עדים.

ב שנינו במשנה שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם עד שקילקלו הבייתוסים. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בפרוטרוט כיצד אירע הדבר; מה קלקול קלקלו הבייתוסין? פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את החכמים בענין קביעת החודש, שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז שיעידו שקר, אחד מהם היה משלנו, כלומר, נוטה אחרי הפרושים וחכמי ישראל ואחד מהם היה משלהם.

משנכנסו להעיד עדותם, שלהם העיד את עדותו שראה את הירח ויצא. שלנו, כשבא להעיד, אמרו לו כפי הנהוג: אמור כיצד ראית את הלבנה! אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי. ואם אין אתם מאמינים לי שכך ראיתי — הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני ששילמו לי כשוחד. כיון ששמעו כך הבינו חכמים שהיתה כאן עדות מדומה של העד הראשון, ושלא ראו כלל את המולד.

אמרו לו: מי הזקיקך לכך, מי הביא אותך שתבוא גם אתה להעיד כאשר בסופו של דבר אתה מספר שלא ראית דבר? אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים, אמרתי: אלך אני ואשכיר עצמי להם כעד ומשישכרוני אלך ואודיע להם לחכמים את האמת, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויעידו עדות שקר כפי שביקשו מהם, ויטעו את החכמים.

אמרו לו: מאתים זוז — נתונין לך במתנה אף שלא עשית את השליחות שקיבלת על עצמך, שכן כוח בבית דין להפקיע ממון, והשוכרך ימתח על העמוד להלקותו. באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין עדות החודש אלא מן האנשים שבית הדין מכירין אותם ואת טיבם, כדי שלא יכשלו שוב בעד שבא להעיד עדות שקר.

ג משנה בראשונה היו משיאין משואות (מדליקים מדורות) כסימנים, כדי להודיע באמצעותם לתפוצות ישראל על שנתקדש החודש. משקלקלו הכותים (השומרונים) והיו הם משיאים משואות שלא בזמן כדי לקלקל לישראל, התקינו שיהו שלוחין יוצאין.

ובכל אותו הזמן שעדיין היו עושים כן, כיצד היו משיאין משואות? מביאין דברים העשויים לבעור יפה, כגון כלונסאות של ארז ארוכין, וקנין, ועצי שמן, ונעורת של פשתן. וכורך כולם במשיחה (בחוט) ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור (האש). ואת המוט הגדול של ארז היה מוליך ומביא ימינה ושמאלה ומעלה למעלה ומוריד למטה, עד שהוא רואה את חבירו שהיה עושה כן בראש ההר השני, ובכך ידע שגם ההוא קיבל ומסר את הידיעה וכן בראש ההר השלישי, וכך היתה הידיעה עוברת.

ומאין היו משיאין משואות — באלו הרים עשו כן? מהר המשחה (מהר הזיתים) היו מעבירים את הידיעה מירושלים עד לסרטבא, ומסרטבא עד לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם ולא עשו מקום קבוע להדלקת מדורות אחרות, אלא היה האיש הממונה על כך מוליך ומביא ומעלה ומוריד את המשואה שבידו עד שהיה רואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש, שאף הם היו מדליקים כנגדו להמשיך להעביר את ההודעה ממקום למקום.

ד גמרא תחילה שואלים שאלה לשונית: מאי [מהיכן] משמע ש"משיאין" לישנא דיקוד [לשון של הדלקת אש] הוא? דכתיב [שנאמר]: "וישאם דוד ואנשיו" (שמואל ב' ה, כא), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו] כתוב זה: ואוקדינן [ושרף אותם] דוד.

ולעצם הדברים תנו רבנן [שנו חכמים]: אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ביום שלושים. ואימתי משיאין — לאור עיבורו שאם נקבע החודש ביום השלושים לחודש הקודם, הרי בלילה אור ליום שלושים ואחד מדליקים אז את המדורה.

ומעירים: למימרא [האם לומר] מכאן שעל חודש חסר עבדינן [עושים, מדליקים אנו] משואות, ואולם על חודש מלא לא עבדינן [אין אנו עושים, מדליקים] משואות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר ר' זירא: גזירה משום ראש חדש חסר שחל להיות בערב שבת. אימת עבדי [מתי עושים] את הדלקת המדורות — באפוקי שבתא [ביציאת השבת], שהרי בליל שבת אסור להדליק אש. דאי אמרת נעביד נמי [שאם אומר אתה שנעשה, נדליק גם כן] על חודש מלא, אם כן אתו [יבואו]