דלג לתוכן

ראש השנה יט ע"ב - Steinsaltz

whereas the Sages declare it pure. According to them, it is still considered a broken utensil. Rabbi Meir himself lived after the destruction of the Second Temple. The festive day commemorating the annulling of the decree of Rome was instituted as a result of an incident involving his student, Rabbi Yehuda ben Shammua. From this, it is clear that Megillat Ta’anit had not yet been nullified.

The Gemara answers: The question whether or not Megillat Ta’anit has been nullified is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: These days, which are written in Megillat Ta’anit, both when the Temple is standing and when the Temple is not standing, are days on which fasting is prohibited; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: When the Temple is standing, these days are prohibited for fasting because these days are a source of joy for Israel. But when the Temple is not standing, these days are permitted for fasting because these days are a source of mourning for them.

The Gemara concludes: And the halakha is that these days were nullified, and the halakha is that they were not nullified. The Gemara asks: This is difficult, as one halakha contradicts the other halakha. The Gemara answers: It is not difficult. Here, it is referring to Hanukkah and Purim. These Festival days were never nullified, and Hanukkah is listed among the Festivals of Megillat Ta’anit. There, the halakha is referring to the rest of the days listed in Megillat Ta’anit, all of which were nullified.

§ The mishna taught: Messengers go out to inform about the sanctification of the New Moon in Elul, due to Rosh HaShana, and in Tishrei, due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei. The Gemara asks: Once the messengers have gone out in the month of Elul to inform the people when the New Moon was declared, why do they need to go out again in Tishrei, as the New Moon of Tishrei always falls on the thirtieth day after the New Moon of Elul?

And if you say that messengers must go out for Tishrei as well, as perhaps the court added another day to the month of Elul, so that Rosh HaShana occurs on the thirty-first day after the New Moon of Elul, there is a difficulty. Didn’t Rabbi Ḥinnana bar Kahana say that Rav said: From the days of Ezra and onward, we have never found that the month of Elul had an additional day. Consequently, it is simple to calculate the days on which the Festivals of Tishrei occur, and there should be no need to send out messengers in Tishrei.

The Gemara answers: When we say: We have not found that the month of Elul ever had an additional day, this does not mean that Elul cannot have an additional day, but only that it never happened because it was not necessary to add a day. But if it had been necessary, they would have added an additional day. Since it is possible that the month of Elul could have had another day added, there is reason to send out messengers for the month of Tishrei, so that all will know when to celebrate the Festivals.

The Gemara asks: But if Elul has an additional day Rosh HaShana will be ruined, because people will celebrate it thirty days after the New Moon of Elul, when its real date is on the thirty-first day. The Gemara answers: Better that Rosh HaShana be ruined, and all the Festivals, i.e., Yom Kippur, Sukkot, and the Eighth Day of Assembly, not be ruined.

The language of the mishna is also precise, as it teaches: Messengers go out in the month of Tishrei due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei. The Gemara summarizes: Indeed, conclude from here that this is the correct understanding.

§ The mishna taught: Messengers go out in Kislev, due to Hanukkah, and in Adar, due to Purim. Whereas, it is not taught: If the year was a leap year, with an additional month of Adar, the messengers go out also in the second Adar due to Purim, which is celebrated in the second Adar. This indicates that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: If the year was a leap year, the messengers go out also in the second Adar, due to Purim.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this. One Sage, the author of this mishna, holds that all the mitzvot observed in the second Adar, i.e., the special Torah readings and the mitzvot of Purim, are also observed in the first Adar. If they were observed in the first Adar and not in the second, the people have fulfilled their obligation. Therefore, there is no need to send messengers in the second Adar. And one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that all the mitzvot observed in the second Adar are not observed in the first. It is therefore necessary to send messengers in the second Adar, so that people will know when to keep the mitzvot of Adar.

The Gemara rejects this argument: No, everyone agrees that the mitzvot observed in the second Adar are not observed on the first, and here they disagree about the length of the additional month in the leap year, as it is taught in a baraita: How long is the additional month in a leap year? Thirty days. Rabban Shimon ben Gamliel says: A month. Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and since the additional month does not have a fixed number of days, it is necessary to send messengers also for the second Adar, so that people will know when to celebrate Purim. However, according to the first tanna, since the first Adar is always a fixed length, there is no need to send messengers.

The Gemara asks: What is different about thirty days? It is different because people can count thirty days and know when the month ends and when Purim occurs. A month also, people know the length of it. The term month implies that it is a month of twenty-nine days, and based on that they know when to celebrate Purim. Rav Pappa said: The one who said that a month is added does not mean necessarily a month of twenty-nine days. Rather, if the judges of the court wish, they add a month of twenty-nine days; and if it wishes, they add thirty days. Therefore, it is necessary to send messengers also for the second Adar.

Rabbi Yehoshua ben Levi testified in the name of the holy community of Jerusalem about the two months of Adar, that they are sanctified on the day that could have been added to make them a full month, i.e., the thirtieth day after the previous New Moon. That is to say, the thirtieth day after the New Moon of the first Adar is always the New Moon of the second Adar, and thirty days after the New Moon of the second Adar is always the New Moon of Nisan.

The Gemara comments: That is to say that they make the two months of Adar short months, of twenty-nine days, but they do not make them full months, of thirty days. This is to the exclusion of what Rav Naḥman bar Ḥisda taught, as Rav Naḥman bar Ḥisda taught: Rabbi Simai testified in the name of Haggai, Zechariah, and Malachi about two months of Adar in a leap year, that if the members of the court wish to make them both full, they may do so; and if they wish to make them both short, they may do so; and if they wish to make one full and one short, they may do so. And this is what they would do in the Diaspora, when they did not know which day was established as the New Moon. And in the name of our teacher, Rav, they said: The two months of Adar are always observed, one full and one short, unless it is known to you that the New Moon was fixed in its proper time, i.e., the first Adar is also short.

A ruling was sent from Eretz Yisrael to Mar Ukva, the Exilarch in Babylonia: The Adar that immediately precedes Nisan is always short, both in a regular year and in a leap year. But the first Adar in a leap year, which does not immediately precede Nisan, is sometimes full.

Rav Naḥman raised an objection from what was taught in a mishna: Witnesses who saw the new moon may desecrate Shabbat for the fixing of the New Moon of two months, for the month of Nisan and for the month of Tishrei, due to the important Festivals that occur in them. Granted, if you say that the Adar immediately preceding Nisan is sometimes full and sometimes short, due to that reason the witnesses may desecrate Shabbat, as if the witnesses come on the thirtieth, the month will be made short and that day will be declared the New Moon; otherwise, the month will be made full and the next day will be declared the New Moon.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

וחכמים מטהרין. כי מאחר שעיקרו של הכלי הוא מזכוכית, דין כלי זכוכית עליו. [462]

וכיון שיהודה בן שמוע אמר את דבריו בשם רבי מאיר, משמע שהוא תלמידו.

ומוכח שיהודה בן שמוע חי לאחר החורבן, ואותה תקנה שכ"ח אדר הוא יום טוב נתקנה לאחר החרבן. וחוזרת הקושיא על הסוברים שבטלה מגילת תענית לאחר חורבן הבית!

ומתרצינן: תנאי היא. תנאים נחלקו בדבר. ואף על פי שמוכח ממגילת תענית שלא בטלה מגילת תענית, בכל זאת יש חולקים על זה:

דתניא: הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים, בין בזמן שאין בית המקדש קיים, הרי הם אסורין, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: רק בזמן שבית המקדש קיים היו אסורין, מפני ששמחה היא להם. אבל כאשר אין בית המקדש קיים הרי הם מותרין בהספד ובתענית, מפני שזמן אבל הוא להם.

ומסקינן: א. והלכתא - בטלו.

ב. והלכתא - לא בטלו.

ותמהינן: קשיא הלכתא אהלכתא. הרי יש סתירה בהלכות שאמרנו!

ומתרצינן: לא קשיא:

כאן, שאמרנו לא בטלו מדובר בחנוכה ופורים.

כאן שאמרנו שבטלו, מדובר בשאר יומי שהוזכרו במגילת תענית. [463], [464]

שנינו במשנה: השלוחין היו יוצאים על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי, מפני תקנת המועדות.

ותמהינן: כיון דנפקי להו אאלול, מאחר שהשלוחין כבר יצאו והודיעו לבני הגולה מתי חל ראש חדש אלול, אם כן, אתשרי - למה להו לצאת? הרי בידוע שאלול לעולם הוא חסר [29 יום], וראש השנה חל ביום השלושים של אלול!

וכי תימא, שמא תתרץ שיש לחשוש דלמא עברוה לאלול, שמא עיברו את אלול ועשאוהו שלשים יום.

אין לתרץ כך. כי:

והאמר רבי חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר! ואם כן אין לחשוש לזה!

ומתרצינן: אמנם רב אמר שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, אך טעמו הוא משום דלא איצטריך, לא הוצרכו לעברו.

אבל, הא איצטריך - מעברינן ליה. אם הוצרכו לעברו היו מעברין אותו.

ומתי הוצרכו לעבר את אלול? כאשר יום כיפור חל סמוך לשבת, או כאשר שאר ימים טובים חלו סמוך לשבת, היו מעברים את החדש, מפני שהירקות שנתלשו מן השדה, היו עומדים יומיים בתלוש, והיו מרקיבים.

וכן משום המתים, שאם ימתינו מלקברם יומיים הם יסריחו. [465] ותמהינן: איך יתכן שמשום תקנת הירקות יעברו את אלול?

הא מיקלקל ראש השנה! הרי תהיה תקלה לבני הגולה הרחוקים, שלא ידעו שעיברו את החודש, ויעשו את ראש השנה שלא בזמנו! [466]

ומתרצינן: מוטב תיקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כולהו מועדות! [שכאשר שבת יוצאת סמוך לראש השנה, הרי היא יוצאת גם בסמוך ליום טוב ראשון של סוכות, ואף לשמיני עצרת], שלא יוכלו לאכול בהם ירקות. [467]

דיקא נמי, יש לדייק ממשנתנו, כי משום שלא יתקלקלו שאר המועדות מעברים את אלול, על אף שיתקלקל ראש השנה לבני הגולה:

דקתני: יוצאים השלוחים על תשרי - מפני תקנת המועדות בלשון רבים.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

שנינו במשנה: ועל כסליו היו השלוחין יוצאים מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים.

לדעת רבי [להלן], אם אירע שיצאו השלוחים על חודש אדר, ורק לאחר מכן ישבו בית דין והחליטו שצריך לעבר את השנה, ולהוסיף אדר שני, צריכים לחזור ולשלוח שלוחים גם באדר שני כדי שידעו אימתי התקד החודש, וידעו מתי לעשות פורים באדר שני. [468]

ומדייקת הגמרא מלשון המשנה, שיוצאים על אדר ראשון, ולא אמרה שיוצאים על אדר שני, שאין משנתנו כרבי:

ואילו "נתעברה השנה לאחר שכבר יצאו השלוחים על אדר ראשון - יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים" -

דבר זה לא קתני במשנה.

ומכאן שמתניתין, משנתנו - היא דלא כרבי.

דתניא: רבי אומר: אם נתעברה השנה - יוצאין אף על אדר השני, מפני הפורים.

והוינן בה: לימא, בהא קמיפלגי, האם נאמר שרבי והתנא של משנתנו נחלקו בדבר זה:

דמר, התנא של משנתנו סבר: כל מצות הנוהגות לכתחילה באדר שני [דהיינו מצוות פורים], הרי הן נוהגות בראשון.

והיינו, שאם עשאום באדר ראשון יצאו ידי חובתם. [469]

ולכן, התנא במשנתנו סובר שהשלוחין לא יצאו על אדר שני, כי לדעתו אם עשו פורים בראשון יצאו ידי חובתם.

ומר, רבי, שאמר יוצאים אף על אדר שני, סבר כל מצות הנוהגות בשני לכתחילה, אין הן נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בראשון, לא יצאו ידי חובה.

ודחינן: לא בכך נחלקו!

אלא, דכולי עלמא, הכל מודים שמצות הנוהגות בשני, אין נוהגות בראשון, ואפילו עשאום בדיעבד בראשון לא יצאו ידי חובה.

ובכל זאת דעת התנא במשנתנו, שאין השלוחים יוצאים על אדר שני כשעיברו את אדר [ויידעו על עיבור השנה וכי יש לעשות אדר שני, מכך שלא יגיעו שלוחי חודש ניסן. תוס'].

והכא - בעיבור שנה, קמיפלגי.

התנא של משנתנו ורבי נחלקו כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר מעברים את השנה:

דתניא: כמה ימים הוא אדר הראשון כאשר עושים עיבור שנה - שלושים יום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש.

והגמרא הבינה שכוונת רבן שמעון בן גמליאל לומר, שאדר הראשון הוא עשרים ותשעה ימים. [470]

ודעת התנא במשנתנו היא כדעת חכמים, הסוברים שלעולם אדר הראשון הוא שלושים יום, ולכן לא היה צורך להודיע לבני הגולה אם התעבר אדר הראשון. [471]

ומיד הגמרא תמהה: משמע מדברי התרצן שרבי סובר כרבן שמעון בן גמליאל, וקשה:

מאי שנא במה שונה דעת חכמים, הסוברים שאדר ראשון הוא שלשים יום, שאמרנו שאין צורך לשלוח שלוחין לגולה, משום דידעי שהכל יודעים שאדר הראשון הוא שלשים יום! אם כן, זה ש"חודש" הוא לעולם עשרים ותשעה יום, הרי נמי ידעי, שהרי לדבריו כולם יודעים שאדר א' הוא בן 29 יום!

ומדוע לדעת רבי שולחים שלוחין כשעיברו את אדר?

אמר רב פפא תירוץ: מאן דאמר חודש, כך התכוין לומר: אם בית דין רצה עושה את אדר ראשון חודש [דהיינו 29 יום]. ואם רצה עושה אותו שלשים יום.

ולכן, רבי, הסובר כרבן שמעון בן גמליאל, אמר ששולחין שלוחים על אדר שני, כדי שבני הגולה ידעו אם עברו את אדר ראשון או לא, ולפי זה ידעו מתי חל פורים.

והגמרא מביאה דעה נוספת בענין כמה ימים הוא אדר ראשון:

העיד רבי יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים, על שנה שיש בה שני אדרים, שמקדשים אותם ביום עיבוריהם.

דהיינו, ביום השלשים לאדר ראשון מקדשים את אדר שני, נמצא שאדר הראשון היה חסר [בן 29 יום]. וכן ביום השלשים לאדר שני מקדשים את ניסן, נמצא שאדר שני גם הוא היה חסר.

[יום השלשים נקרא "יום עיבור", מפני שכאשר מעברים את החדש, עושים את היום השלושים עיבור לחודש הקודם. רש"י].

ורבי יהושע בן לוי בא למימרא [לומר] דחסרין עבדינן, עושים את שני האדרים חסרים.

אבל מלאין - לא עבדינן [אין עושים].

לאפוקי להוציא מדדרש רב נחמן בר חסדא: העיד רבי סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים:

שאם רצו לעשותן שניהן מלאין - עושין.

ואם רצו לעשותן שניהן חסרין - עושין.

וכן אם רצו לעשותן אחד מלא ואחד חסר - עושין.

וכך היו נוהגים בגולה.

ומשום רבינו, רב, אמרו: לעולם היו בני הגולה מניחים שעשו אחד מלא ואחד חסר, עד שיוודע לך על ידי בני ארץ ישראל היורדים לגולה שהוקבע ראש חדש אדר ב' בזמנו, ביום השלושים לאדר הראשון. ועשו את הראשון חסר [29 יום].

שלחו ליה רבנן למר עוקבא: אדר הסמוך לניסן - לעולם חסר. בין באדר ב' בשנה מעוברת, ובין באדר בשנה שאינה מעוברת. [472]

מתיב רב נחמן סתירה לדבריהם:

שנינו במשנה [להלן כא ב]: על שני חדשים היו העדים שראו את הלבנה מתחדשת ביום השלושים, יוצאים לירושלים, ומחללין את השבת בכך שיצאו חוץ לתחום שבת [שהוא אלפיים אמה], כדי שבית דין שבירושלים יוכלו לקדש את החדש בזמנו:

על ניסן, ועל תשרי, מפני שכל המועדים תלויים בראשי החדשים הללו.

אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר, אם תאמר שאדר הסמוך לניסן פעמים שהוא מלא ופעמים שהוא חסר, מובן שמשום הכי מחללינן, כדי שבית דין ידעו שהלבנה נראתה ביום השלשים, וצריך לקדש את החדש באותו היום, ולא למחרת.


הערות

[462] פירשנו את המשנה כפירושו הראשון של רש"י. ורש"י פירש פירוש נוסף: מדובר במשה בכלים טהורים שנקבו, והטיף לתוכן אבר. ונחלקו יהודה בן שמוע וחכמים, האם מעתה ואילך הכלי יקבל טומאה מדאורייתא אם תגע בו טומאה: לדעת יהודה בן שמוע הכל הולך אחר המעמיד, והרי זה ככלי מתכות ומקבל טומאה דאורייתא. ואילו לדעת חכמים הרי זה ככלי זכוכית שאינו מקבל טומאה אלא מדרבנן. הרשב"א דחה פירוש זה, משום שלשון המשנה "וחכמים מטהרים" משמע שהם מטהרים לגמרי, ואפילו מטומאה דרבנן. והסכים עם הפירוש הראשון שכתב רש"י. אבל תוספות והריטב"א הסכימו עם הפירוש האחרון [כנזכר בהערה הקודמת]. ופירשו התוספות, כי אף על פי ששנינו שחכמים מטהרין, אין הכוונה שהם מטהרים לגמרי, אלא מטהרים מטומאה דאורייתא בלבד, [אבל הכלי מקבל טומאה מדרבנן].

[463] קשה: מאחר שלהלכה חנוכה ופורים לא בטלו, איך אנו מתענים בי"ג אדר תענית אסתר? הרי הוא יום שלפני פורים ! ותירץ הר"ן בחידושיו: פורים הוא יום טוב מדברי קבלה [מגילת אסתר], ודברי קבלה הם כדברי תורה. והרי זה כשבתות וימים טובים, שהם עצמם אסורים, אבל לפניהם ואחריהם מותרים [ועיין תירוץ אחר בריטב"א].

[464] הבית יוסף [אורח חיים סי' תי"ח] מביא מחלוקת ראשונים בענין ראש חודש: דעת רבינו ירוחם, כי מאחר שבטלה מגילת תענית, מותר לצום בראש חדש. ומהרמב"ם ותוספות והטור נראה שאסור. וכן נראה מדברי הגמרא [לעיל] שראש חדש דאורייתא הוא [וכן פסק בשולחן ערוך שם]. והב"ח מתרץ את דעת רבינו ירוחם, שאין כוונת הגמרא לעיל שאיסור צום בראש חדש הוא מדאורייתא, אלא כיון שיש מקור מן התורה לראש חדש, לכן אף על פי שאיסור הצום הוא מדרבנן, בכל זאת אין הוא צריך חיזוק. [וכמו שכתב הבית יוסף עצמו בסוף הסימן, והשלחן ערוך בסעיף ד, שהנשבע לצום בראש חדש חלה עליו השבועה, כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן]. והמהר"ם שיק [מצוה יב] תירץ, שרבינו ירוחם סובר כי רק בזמן המקדש יש לו דין יום טוב מדאורייתא, משום שמקריבים בו קרבנות מוסף. וכיוצא בזה כתב טורי אבן להלן כב ב [מספר פירות תאנה].

[465] כך פירש רש"י, ותוספות חולקים [להלן בהערה 467] ולהלן כ א מבואר שלדעת הכל כאשר יום הכיפורים ושבת יחולו סמוכים זה לזה, מעברים את אלול משום תקנת המתים שלא יסריחו [דהיינו אם ראש השנה יחול ביום רביעי או ששי, אזי יום הכיפורים יחול סמוך לשבת, ביום ששי או ראשון]. אבל כאשר יחולו שאר ימים טובים שבתשרי סמוך לשבת [כגון כשראש השנה יחול ביום ראשון, שאז גם שאר ימים טובים שבתשרי יחולו ביום ראשון חוץ מיום הכיפורים], בזה אין שייכת תקנת המתים, כיון שביום טוב מותר לקבור את המת על ידי נכרים. ובזה נחלקו אמוראים, להלן: יש אומרים שאף בכגון זה מעברים את אלול, משום תקנת הירקות, שהירקות שנתלשים מערב שבת ירקיבו עד יום טוב של ראש השנה, וימנעו משמחת יום טוב. ויש אומרים שלא חששו לזה, כדלהלן בגמרא.

[466] כך פירש רש"י. ולעיל [יח א] במשנה, נחלקו הראשונים במקום שאין השלוחין מגיעים, האם עושים ראש השנה יומיים: דעת רש"י שסומכין על הרוב שאין אלול מעובר ועושים יום אחד. אבל תוספות סוברים שאין סומכין על הרוב, ועושין יומיים. וכן כתב הריטב"א. ותוספות רי"ד [שם] הוכיח מהגמרא כאן כדעת רש"י. שהרי הגמרא כאן אומרת שראש השנה יתקלקל, וזה מיושב לדעת רש"י הסובר שאף בני הגולה עשו יום אחד, וסמכו על כך שבדרך כלל אין מעברין את אלול. אבל לדעת התוספות, קשה: מאחר שבני הגולה עושין את ראש השנה יומיים, אין שום קלקול אם יעברו את אלול! ולמה הגמרא אומרת שראש השנה יתקלקל? ובתוספות [ד"ה ואל באה"ד] כתבו שהקלקול הוא במה שיעשו יומיים מחמת הספק. ודבריהם מבוארים בתוספות הרא"ש: שאילו לא היו מעברים את אלול לעולם, אזי לעולם לא היו הרחוקים עושים את ראש השנה אלא יום אחד בלבד. ועכשיו, שלפעמים מעברים את אלול, נמצא שהרחוקים צריכים לעולם לעשות ראש השנה יומיים, ומוסיפים תקיעות וברכות ביום אחד שלא כדין. הלכך, מוטב היה שלא יעברו את אלול לעולם, ויעשו הכל ראש השנה ביום השלשים של אלול בלבד. תוספות הרא"ש ד"ה והא. ובזה נתיישבה קושיית תוספות רי"ד. ועיין טורי אבן שהקשה כקושית תוספות רי"ד ותירץ תירוץ מדעתו.

[467] כך יש לפרש לדברי רש"י. והקשו תוספות: א. תירוץ הגמרא [לדברי רש"י] מתיישב רק לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, אבל לדעת הסוברים שאין מעברים את אלול אלא מפני תקנת המתים, הרי לא היו מעברים את השנה אלא כאשר שבת ויום הכיפורים סמוכים זה לזה [וכפי שנתבאר לעיל הערה 465], ואין כאן תקנה לכל המועדות, אלא ליום הכיפורים בלבד! ב. לדעת הסוברים שמעברים את אלול משום תקנת הירקות, נמצא שמעברים את אלול כאשר ראש השנה יחול בימים א' ד' ו'. ודבר זה ידוע לכל, ואף בני הגולה בקיאים בזה, ואם כן אין קלקול במה שמעברים את אלול, והכל ידעו שהשנה אלול מעובר [ויעשו את ראש השנה ביום השלושים ואחד לאלול] ! ולכן פירשו תוספות את מה שהגמרא אמרה לעיל: "הא אצטריך מעברינן", שאין זה משום תקנת הירקות כפירוש רש"י, אלא כוונת הגמרא שהוצרכו לעבר את אלול מפני שלא ראו עדים את הלבנה ביום השלשים לאלול, ומצוה לקדש את החדש על פי הראיה, ולכן עיברו את אלול. ועל זה הגמרא שאלה: הרי יש קילקול בדבר, שהרי על ידי כך יצטרכו לעולם לעשות את ראש השנה יומיים [כפי שהתבאר לעיל בהערה הקודמת בשם תוספות הרא"ש], ואם כן עדיף לאיים על עדים שלא ראו את הלבנה שיבואו ויעידו שקר, ויקדשו בית דין את החדש ביום השלשים ! והגמרא מתרצת: מוטב יתקלקל ראש השנה, ולא יתקלקלו כל המועדות שבתשרי. כי נמצא שיעשו אותם בתאריך שחל על פי איום העדים, ולא על ידי הראיה.

[468] בגמרא להלן מוכח, שהשלוחין יצאו להודיע אם היה אדר הראשון חסר או מלא. אבל אין הטעם שהשלוחין יוצאים כדי להודיע לרחוקים על עצם עיבור השנה. וטעם הדבר יבואר להלן, בהערה.

[469] ריטב"א.

[470] נראה שהגמרא הבינה כן, ממה שרבן שמעון בן גמליאל בא לחלוק על תנא קמא [ויש לבאר שמאחר שחדשי הלבנה הן 5. 29 יום, לכן קרא רשב"ג ל-29 יום חדש, כי ביום השלשים נראית הלבנה בזמנה ומקדשים את החודש הבא].

[471] הקשו תוספות: אמנם לא היה צורך להודיע לרחוקים שאדר הראשון חסר ולא מלא, אבל מכל מקום, היה צורך להודיעם על עצם העיבור, שידעו שבית דין הוסיפו אדר שני, וצריך לעשות את פורים באדר שני! ותירצו תוספות: מאחר שהשלוחין היו יוצאים על ניסן, ובשנה מעוברת לא יצאו אלא לאחר אדר שני, לכן, כאשר הרחוקים ראו שלא היו שלוחי ניסן מגיעים, ממילא הם הבינו שעיברו את השנה [ועיין מה שהוסיף הריטב"א על זה]. וכן כתבו הרשב"א וחי' הר"ן. והרז"ה. אבל הריטב"א כתב, שכאשר בית דין עיברו את השנה, מיד, לדברי הכל, יצאו שלוחים להודיע דבר זה לרחוקים, ודבר זה לא הוזכר במשנתנו [מפני שמשנתנו עוסקת בשלוחי קידוש החדש]. ורבי הוסיף שאף כשקידשו את אדר השני שלחו שלוחים להודיע אם אדר הראשון היה חסר או מלא [ולא היה צורך להודיע על עיבור השנה עצמו, שהרי כבר שלחו שלוחים על זה מיד כשעיברו בית דין את השנה]. וכן כתב תוספות הרא"ש בשם רש"י. [עיין שם שהקשה על זה].

[472] ממשנתנו לכאורה מוכח שלא כשיטה זו. דכלהלן בהערה הבאה.

וחכמים מטהרין שלדעתם, כיון שבעיקרו הוא כלי זכוכית, אין ביציקת העופרת כדי להחשיבו ככלי מתכת. וכיון שר' מאיר עצמו היה כמה דורות לאחר החורבן, ועדיין תיקן ר' יהודה בן שמוע תלמידו ימי שמחה. אם כן ברור שלא בטלה מגילת תענית.

ומסכמים תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם בטלה, או לא בטלה המגילה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים — אסורין בתענית ובהספד, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים — אסורין, מפני ששמחה היא להם. אין בית המקדש קיים — מותרין, מפני שאבל הוא להם.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה] היא כי בטלו הימים, ועוד אמרו והלכתא [וההלכה] היא שלא בטלו הימים. ותוהים: קשיא הלכתא אהלכתא [קשה מהלכה על הלכה]! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כי כאן בחנוכה ופורים — לא בטלו חגים אלה, אף שחנוכה היא מהימים הכלולים במגילת תענית. כאן בשאר יומי [בשאר ימים] הכתובים בה — כולם בטלו.

א שנינו במשנה כי יוצאים השליחים ומודיעים על קידוש חודש אלול מפני ראש השנה, ויוצאים על חודש תשרי מפני תקנת המועדות. ושואלים: כיון דנפקי להו [שהם יוצאים] על חודש אלול ומודיעים מתי היה ראש החודש, על חודש תשרי למה להו [להם] להודיע? הרי יודעים אנו כי ראש חודש תשרי חל ביום השלושים לאחר ראש חודש אלול.

וכי תימא [ואם תאמר] שיש להודיע שנית דלמא עברוה [שמא עיברו] את חודש אלול וראש השנה יחול רק ביום השלושים ואחד אחר ראש חודש אלול, והאמר [והרי אמר] ר' חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינן [מצאנו] שיהא חודש אלול מעובר, ואם כן אפשר בקלות לחשב את ימי המועדים שבתשרי, ואין צורך איפוא להודיע בשנית!

ומשיבים: מה שאמרו "לא מצינו" אין משמעו שאין לעשות אלול מעובר — אלא כך היה מעשה שלא אצטריך [הוצרכו] לעשות, הא אצטריך [הרי אם הצטרכו] — מעברינן ליה [מעברים אותו], ומתוך שקיימת אפשרות שיתעבר חודש אלול, אף שהיא רחוקה, לפיכך יש סיבה לשלוח שלוחים בשנית כדי להודיע על זמנו של חודש תשרי.

ושואלים: אם יעשו כן הא מיקלקל [הרי מתקלקל] ראש השנה, שהרי כל אלה שהודיעו להם על מועד ראש חודש אלול יחוגו את ראש השנה ביום השלושים לאלול, בעוד שזמנו האמיתי הוא ביום השלושים ואחד! ומשיבים: מוטב תיקלקל ראש השנה ולא יתקלקלו כולהו [כל] המועדות — יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת הבאים אחר כך.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [ששנה בה] שיוצאים שלוחים להודיע על חודש תשרי מפני תקנת המועדות, שמע מינה [למד מכאן] שזוהי אכן הסיבה והטעם לכך.

ב שנינו במשנה שיוצאים על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. ומעירים: ואילו אם נתעברה השנה שיוצאין שלוחים להודיע אף על אדר שני מפני הפורים שחל אז באדר השני — לא קתני [שנינו]. משמע כי מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבי, דתניא [שכן שנינו בתוספתא], רבי אומר: אם נתעברה השנה — יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבענין עקרוני זה נחלקו]: דמר [שחכם זה, התנא של משנתנו] סבר, כי כל מצות הנוהגות בשני שעיקרן קריאת הפרשות המיוחדות בתורה, ופורים נוהגות בראשון ואם קיימו אותן בראשון ולא בשני — יצאו ידי חובה. ומר [וחכם זה], רבי סבר כי כל מצות הנוהגות בשני — אין נוהגות בראשון, ולכן צריך להודיע גם על השני כדי לקיים בו את מצוות חודש אדר.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] מצות הנוהגות בשני — אין נוהגות בראשון, והכא [וכאן] בעיבור שנה קמיפלגי [חלוקים] הם, מה שיעורו של חודש העיבור. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : כמה עיבור שנה — שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש. וכיון שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אין קביעות במספר ימי חודש העיבור — צריך להודיע גם מתי יחול חג הפורים.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שלשים יום דידעי [שאנשים יודעים] ומוסיפים שלושים יום, ויודעים לחשב מתי יחול פורים. חדש נמי ידעי [גם כן יודעים] הם, שהוא עשרים ותשעה יום. ומחשבים מתי פורים! אמר רב פפא: מאן דאמר [מי שאומר] שמוסיפים חדש, לאו דווקא חודש (בן עשרים ותשעה יום) אלא: רצה — חדש, רצה — שלשים ולכן צריך להודיע כיצד קבעו.

העיד ר' יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים [בשם הקהל הקדוש של בירושלים] על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהן, כלומר, ביום השלושים לחודש הקודם.

ומעירים: למימרא [דבר זה בא לומר]: שחודשים חסרין עבדינן [עושים אנו] את שני האדרים, אולם חודשים מלאין לא עבדינן [עושים אנו] אותם, שיהיו בני שלושים יום! ולאפוקי [להוציא] ממה שדרש רב נחמן בר חסדא, שאמר: העיד ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים שבשנה מעוברת, שאם רצו לעשותן שניהן מליאין — עושין, שניהן חסרין — עושין, אחד מלא ואחד חסר — עושין, וכך היו נוהגין בגולה, שכאשר לא ידעו את המועד שנקבע בבית דין כך היו עושים. ומשום רבינו (רב) אמרו: לעלם נוהגים אחד מלא ואחד חסר בשני אדרים, עד שיוודע לך שהוקבע ראש חדש בזמנו, כלומר, שגם אדר ראשון הוא חסר.

שלחו ליה [לו] למר עוקבא ראש הגולה מכתב מארץ ישראל: אדר הסמוך לניסן — לעולם הוא חודש חסר בן עשרים ותשעה יום, בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת, אולם אדר הראשון שאינו סמוך לניסן לפעמים הוא מלא.

מתיב [מקשה] על כך רב נחמן, ממה ששנינו: על שני חדשים מחללין את השבת שמותר לעדים לחלל את השבת כדי להגיע בזמן למקום בית הדין — על חודש ניסן ועל תשרי מפני המועדים החשובים שבהם. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שחודש אדר זמנין [פעמים] מלא זמנין [פעמים] חסר — משום הכי [כך] מחללינן [מחללים אנו], שצריך להודיע מתי ראש חודש ניסן, כדי שידעו לעשות את הפסח בזמנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

whereas the Sages declare it pure. According to them, it is still considered a broken utensil. Rabbi Meir himself lived after the destruction of the Second Temple. The festive day commemorating the annulling of the decree of Rome was instituted as a result of an incident involving his student, Rabbi Yehuda ben Shammua. From this, it is clear that Megillat Ta’anit had not yet been nullified.

The Gemara answers: The question whether or not Megillat Ta’anit has been nullified is the subject of a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: These days, which are written in Megillat Ta’anit, both when the Temple is standing and when the Temple is not standing, are days on which fasting is prohibited; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: When the Temple is standing, these days are prohibited for fasting because these days are a source of joy for Israel. But when the Temple is not standing, these days are permitted for fasting because these days are a source of mourning for them.

The Gemara concludes: And the halakha is that these days were nullified, and the halakha is that they were not nullified. The Gemara asks: This is difficult, as one halakha contradicts the other halakha. The Gemara answers: It is not difficult. Here, it is referring to Hanukkah and Purim. These Festival days were never nullified, and Hanukkah is listed among the Festivals of Megillat Ta’anit. There, the halakha is referring to the rest of the days listed in Megillat Ta’anit, all of which were nullified.

§ The mishna taught: Messengers go out to inform about the sanctification of the New Moon in Elul, due to Rosh HaShana, and in Tishrei, due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei. The Gemara asks: Once the messengers have gone out in the month of Elul to inform the people when the New Moon was declared, why do they need to go out again in Tishrei, as the New Moon of Tishrei always falls on the thirtieth day after the New Moon of Elul?

And if you say that messengers must go out for Tishrei as well, as perhaps the court added another day to the month of Elul, so that Rosh HaShana occurs on the thirty-first day after the New Moon of Elul, there is a difficulty. Didn’t Rabbi Ḥinnana bar Kahana say that Rav said: From the days of Ezra and onward, we have never found that the month of Elul had an additional day. Consequently, it is simple to calculate the days on which the Festivals of Tishrei occur, and there should be no need to send out messengers in Tishrei.

The Gemara answers: When we say: We have not found that the month of Elul ever had an additional day, this does not mean that Elul cannot have an additional day, but only that it never happened because it was not necessary to add a day. But if it had been necessary, they would have added an additional day. Since it is possible that the month of Elul could have had another day added, there is reason to send out messengers for the month of Tishrei, so that all will know when to celebrate the Festivals.

The Gemara asks: But if Elul has an additional day Rosh HaShana will be ruined, because people will celebrate it thirty days after the New Moon of Elul, when its real date is on the thirty-first day. The Gemara answers: Better that Rosh HaShana be ruined, and all the Festivals, i.e., Yom Kippur, Sukkot, and the Eighth Day of Assembly, not be ruined.

The language of the mishna is also precise, as it teaches: Messengers go out in the month of Tishrei due to the need to establish the correct dates on which to celebrate the Festivals of Tishrei. The Gemara summarizes: Indeed, conclude from here that this is the correct understanding.

§ The mishna taught: Messengers go out in Kislev, due to Hanukkah, and in Adar, due to Purim. Whereas, it is not taught: If the year was a leap year, with an additional month of Adar, the messengers go out also in the second Adar due to Purim, which is celebrated in the second Adar. This indicates that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: If the year was a leap year, the messengers go out also in the second Adar, due to Purim.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this. One Sage, the author of this mishna, holds that all the mitzvot observed in the second Adar, i.e., the special Torah readings and the mitzvot of Purim, are also observed in the first Adar. If they were observed in the first Adar and not in the second, the people have fulfilled their obligation. Therefore, there is no need to send messengers in the second Adar. And one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that all the mitzvot observed in the second Adar are not observed in the first. It is therefore necessary to send messengers in the second Adar, so that people will know when to keep the mitzvot of Adar.

The Gemara rejects this argument: No, everyone agrees that the mitzvot observed in the second Adar are not observed on the first, and here they disagree about the length of the additional month in the leap year, as it is taught in a baraita: How long is the additional month in a leap year? Thirty days. Rabban Shimon ben Gamliel says: A month. Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and since the additional month does not have a fixed number of days, it is necessary to send messengers also for the second Adar, so that people will know when to celebrate Purim. However, according to the first tanna, since the first Adar is always a fixed length, there is no need to send messengers.

The Gemara asks: What is different about thirty days? It is different because people can count thirty days and know when the month ends and when Purim occurs. A month also, people know the length of it. The term month implies that it is a month of twenty-nine days, and based on that they know when to celebrate Purim. Rav Pappa said: The one who said that a month is added does not mean necessarily a month of twenty-nine days. Rather, if the judges of the court wish, they add a month of twenty-nine days; and if it wishes, they add thirty days. Therefore, it is necessary to send messengers also for the second Adar.

Rabbi Yehoshua ben Levi testified in the name of the holy community of Jerusalem about the two months of Adar, that they are sanctified on the day that could have been added to make them a full month, i.e., the thirtieth day after the previous New Moon. That is to say, the thirtieth day after the New Moon of the first Adar is always the New Moon of the second Adar, and thirty days after the New Moon of the second Adar is always the New Moon of Nisan.

The Gemara comments: That is to say that they make the two months of Adar short months, of twenty-nine days, but they do not make them full months, of thirty days. This is to the exclusion of what Rav Naḥman bar Ḥisda taught, as Rav Naḥman bar Ḥisda taught: Rabbi Simai testified in the name of Haggai, Zechariah, and Malachi about two months of Adar in a leap year, that if the members of the court wish to make them both full, they may do so; and if they wish to make them both short, they may do so; and if they wish to make one full and one short, they may do so. And this is what they would do in the Diaspora, when they did not know which day was established as the New Moon. And in the name of our teacher, Rav, they said: The two months of Adar are always observed, one full and one short, unless it is known to you that the New Moon was fixed in its proper time, i.e., the first Adar is also short.

A ruling was sent from Eretz Yisrael to Mar Ukva, the Exilarch in Babylonia: The Adar that immediately precedes Nisan is always short, both in a regular year and in a leap year. But the first Adar in a leap year, which does not immediately precede Nisan, is sometimes full.

Rav Naḥman raised an objection from what was taught in a mishna: Witnesses who saw the new moon may desecrate Shabbat for the fixing of the New Moon of two months, for the month of Nisan and for the month of Tishrei, due to the important Festivals that occur in them. Granted, if you say that the Adar immediately preceding Nisan is sometimes full and sometimes short, due to that reason the witnesses may desecrate Shabbat, as if the witnesses come on the thirtieth, the month will be made short and that day will be declared the New Moon; otherwise, the month will be made full and the next day will be declared the New Moon.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלומר אחר חרבן הבית בטלה מגלת תענית והא ר' יהודה בן שמוע כר"מ רביה הוא דעבד.

ואסיקנא והלכת' בטלו. ומותר להתענות בכל הימים הכתובים במגלת תענית זולתי חנוכה ופורים דלא בטלו ואסור להתענות בהן:

על אלול מפני ר"ה כו'. ואקשינן וכיון דנפקו באלול ונקבעה ר"ה בתשרי עוד למה צריכין השלוחין לצאת דבר ידוע הוא די' בתשרי יוה"כ בט"ו בו סוכות.

וכי תימא חיישינן דלמא עברוה לאלול והא קי"ל דמימות עזרא לא נתעבר אלול מראין הדברים דבימות עזרא עברוה לאלול במסורת שהיתה בידם. וכי עברן אלול עזרא חגי זכריה ומלאכי כי כולן בזמן אחד היו וכבר פירשנוהו במס' יו"ט. אם כן כי נתעבר אלול והמדינות הרחוקות מב"ד לא ידעו נתקלקלה ר"ה שעשו ר"ה ביום ל' של אלול כ"ט ימים וכיון שאלול נתעבר נמצא יום ל' לחדש אלול [הוא] והם קבעוהו תשרי ואמרינן מוטב תקלקל ר"ה ולא יתקלקלו המועדים כולן. ודייקינן הכי דר"ה ודאי נתקלקלה ולא חיישינן אלא לתקנת המועדות מדוקיא דמתניתין דקתני ועל תשרי מפני תקנת המועדות להודיע לכל ישראל שהרשות ביד ב"ד לעבר ואע"פ שלא היה לעולם.

ועל כסליו לידע מתי נקבע לעשות בכ"ה חנוכה. ועל אדר לעשות ביום י"ד בו פורים ואוקימנא דלא כר' דאמר אם נתעברה שנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים וכ"ע כל מצות הנוהגות בשני [אין] נוהגות בראשון ובעיבור שנה פליגי תנא דידן סבר לה כת"ק דברייתא דתניא עיבור שנה ל' יום ור' סבר לה כרשב"ג דאמר חדש ואוקימנא רצו חדש רצו ל' יום.

העיד ריב"ל על ב' אדרין שמקדשין אותן ביום עבוריהן פי' מקדשין ר"ח אדר שני ביום ל' של אדר הראשון שהוא יום עבורו ויום ל' של אדר שני מקדשין אותו ר"ח ניסן למימרא דשני אדרין לעולם חסרין הן. ולאפוקי מדרב נחמן בר רב חסדא. דדרש העיד ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על ב' אדרין שאם רצו ב"ד לעשותן שניהן חסרין או שניהן מלאין או אחד מלא ואחד חסר עושין וכך היו נוהגין בגולה והיא פומבדיתא ואמרו משום רבינו לעולם אחד מלא ואחד חסר עד שיודע שהוקבע ר"ח בזמנו העדות שהעיד ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי סוגיין דשמעתין סלקא. וגרסינן בבכורות פרק מעשר בהמה דקאי ר' עקיבא בשיטתייהו ואמר אדר הסמוך לניסן זמנין מלא וזמנין חסר ובן עזאי הוא דסבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר וקי"ל כר"ע וכן הא דגרסינן הכא בהאי עניינא דשלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר עלתה בתיובתא מדתנן וכשהמקדש קיים יוצאין אף על כולן מפני תקנת קרבן מדכל החדשים כולן לאו משום דמצוה לקדש על הראיה ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראיה אלא משום תקנת המועדות אי אמרת בשלמא זמנין מלא וזמנין חסר משום הכי מחללינן אלא אי אמרת לעולם חסר [אמאי מחללינן] תיובתא וגם לעדות רבי יהושע בן לוי דאמר לעולם ב' אדרין חסרין הא מתני' תיובתא עליה ולא עמדה אלא עדות ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי.

והכא בעיבור שנה קמיפלגי דתניא כמה עיבוד שנה שלשים יום. פירוש אדר ראשון משלשים יום.

רבן שמעון בן גמליאל אומר חדש. פירוש חדשה של לבנה כ״ט יום וכך פירוש שמועה זו דתנא קמא סבר דאין יוצאין אלא על אדר ראשון סבר דאדר ראשון שלשים יום ובזמן שיודעין באיזה יום הוקבע ראש חודש של אדר ראשון אינן צריכין לצאת על אדר שני מפני שמשידעי קבוע אדר ראשון מונין שלשים ומקדשין יום ל"א והוא ראש חודש (של אדר שני וזה התנא שאמר יוצאין על אדר שני סבר דאדר ראשון) כ״ט יום. ואקשו אי דידעי חדש נמי ידעי פירוש כלומר כשם שאמרת דתנא דסבר דחדש העבור שהוא אדר ראשון (שלשים יום הוא דסבר דאין יוצאין אלא על אדר אחד מפני שמונין שלשים יום ומקדשין יום ל״א וממנו גומרין) לאדר שני כך נמי מאן דסבר דאדר ראשון כ״ט יום אינן צריכין לצאת אלא על אדר ראשון וממנו מונין כ״ט יום ומקדשין יום שלשים ואמאי תני אם נתעברה שנה יוצאין על אדר שני מפני הפורים. ומפרקינן האי תנא דאמר חדש העבור פעמים עושה מעובר משלשים ופעמים עושה אותו כ״ט (ומשום הכי) צריך לצאת על אדר שני לידע אם אדר ראשון משלשים היה או מכ״ט.

שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר מותיב רב נחמן וכו׳ עד דמצוה לקדם [על פי] הראייה. פירוש (פעמים) אף על פי שהוא דבר ידוע שהוא יום ראש חודש שלוחים יוצאין ומודיעין שנראה החדש כדי לקדש על הראייה ולא על החשבין ואף על פי שהחשבון והראייה שוין.

הא איצטריך מעברי. פירש רש"י ז"ל הא איצטריך אי משום מתיא אי משום ירקיא כדלקמן. וקשיא לי דהיאך אפשר דלא איתרמי יום טוב של ראש השנה סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, וכן יום הכפורים. ועוד הקשו בתוס' דאם כן מאי קאמר מוטב שיתקלקל ראש השנה ואל יתקלקלו כל המועדות, דבשלמא למאן דאמר (לקמן ראש השנה כ, א) משום ירקיא איכא קלקול כל המועדות, אלא למאן דאמר משום מתיא הא ליכא אלא קלקול יום הכפורים בלבד. ועוד דאי משום הא ליכא קלקול כלל, דהא מידע ידעי דכל היכא דמיקלע ראש השנה ב-א' ד' ו' מעברינן ליה לאלול, וקביעות אלול הא ידעי ליה. אלא הכי פירושא, זימנין דאיצטריך משום דלא באו עדים ביום שלושים ובאו ביום שלשים ואחד, ואין מקדשין עד יום שלשים ואחד דמצוה לקדש על פי הראיה.

דכולי עלמא מצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון והכא בעבור שנה קא מיפלגי וכו'. ואם תאמר מכל מקום לתנא דמתניתין מנא ידעי אם עברו את השנה אם לאו. יש לומר דכיון דכל שתא ושתא נפקי אניסן והשתא לא נפקי מידע ידעי דנמנו עליה ועברוה.

והלכתא בטלה מגלת תענית והלכתא לא בטלה קשיא הלכתא אהלכתא ופרקי כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר ימים. וקשיא להו לדבנן דהא כיון דחנוכה ופורים לא בטלה אסורין לפניהם בהספד ותענית דהא פלוגתא דשמואל ור״י הוא בימים הכתובים במגלת תענית דשמואל סבר לפניהם ואחריהם מותרים ור״י סבר שהן אסורין לפניהן כדאיתא במס׳ תענית בהדיא וקי״ל דשמואל ור״י הלכה כר״י וא״כ האיך נהגו כל העולם להתענות יום שלפני פורים והרבה תירוצים נאמרו והנכון דודאי לר״י ולרב אסור היה להתענות ביום י״ג מפני שהוא יום שלפני פורים ומה שאנו נוהגין להתענות בו אינו אלא לדברי שמואל דסבר לפניהן מותרין (וכיון) [אף] דשמואל ור״י הלכה כר״י הכא הלכה כשמואל דכיון דק״ל במגלת תענית כדברי האומר בטלה הרי דעת החכמים להקל בה ומדבריהם נלמוד להקל ג״כ בחנוכה ופורים ולפסוק כדברי שמואל להקל דאמר לפניהם ולאחריהם מותרין וכ״כ הרב אלברצילוני והוא הנכון בעיני:

(טעמא) [לא מצינו] דלא אצטריך הא אצטריך מעברינן ליה. פרש״י ז״ל הא אצטריך משום מתיא ומשום ירקיא מעברינן ליה והקשה עליו בתוס׳ דא״כ מאי קאמר מוטב שתתקלקל ר״ה ולא יתקלקלו כל המועדות דבשלמא למ״ד משום ירקיא איכא קלקול כולהו מועדות אלא למ״ד משום מתיא ליכא קלקול אלא בי״ה בלבד כדאיתא לקמן ותו דאי משום הא ליכא קלקול כלל דהא מידע ידעי דכל היכא דמקלע ר״ה (באלול) [באד״ו] מעברינן ליה לאלול וקביעות אלול הא ידעי ליה ועוד קשה לפי׳ האיך אפשר דמימות עזרא ועד עכשיו לא אתרמי י״ט סמוך שבת או י״ט דאיכא משום ירקיא ומשום מתיא ובתוס׳ פירשו הא אצטריך משום דלא באו עדים ביום שלשים ובאו ביום שלשים ואחד דמשום דמצוה לקדש ע״פ הראיה:

ואלו נתעברה השנה יוצאין על אדר ב׳ מפני הפורים לא קתני. פי׳ כי היכא דקתני שפעמים שיוצאין על פסח שני:

מתניתין דלא כר׳ וכו׳ לימא בהא קמפלגי דמ״ס כי מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון. פי׳ שיוצאין בהם כשעשאום בראשון והיינו תנא דמתניתין הילכך אין צריכין לעשות פורים שני כדי שישלחו להם שלוחין ומר דהיינו ר׳ סבר אין נוהגין בראשון וצריך לחזור לעשותם באדר שני ולפיכך צריכין לחזור ולשלוח שלוחין. וקשה לרבנן ז״ל ואפי׳ לתנא דידן והא בעי לשדורי שלוחי כדי שידעו שהשנה היא מעוברת ויעשו פסח בזמנו ומתרצי׳ דכיון דכל שתא נפקי שלוחין בניסן והשתא לא נפקי מידע ידעי דשתא מעוברת היא ומיפרסמי מילתא אף במקום שלא היו שלוחין מגיעין ואין זה מחוור והנכון בעיני דמשום עבור שנה ודאי לאלתר שלחו שלוחין כשעברוהו לאחר פורים ותנא לא שייך למתני האי בהאי מכילתא אפ״ה קשיא לתלמודא דבעינן לשדורי תניינות על אדר שני מפני הפורים שידעו באיזה יום נקבע אדר שני:

שלחו ליה כו׳ אא״ב זמנין מלא וזמנין חסר. כלומר שאם לא באו העדים שראוהו בזמנו יהא מלא מ״ה מחללין כשחל יום שלשים בשבת וראוהו בזמנו:

לא קשיא כאן בחנוכה ופורים. ואי קשיא וכיון דבחנוכה לא בטלה מגילת תענית היאך מתענין בי"ג שהוא לפני הפורים. איכא למימר משום דהוי דבר קבלה ודברי קבלה כדברי תורה דמו והו"ל כשבתות וימים טובים שהן עצמן אסורין ולפניהם ולאחריהן מותרין:

מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. משמע דבימי עזרא עברוהו וסמך יש לדבר מדכתי' ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם וכתיב ויאמר נחמיהו התרשתא היום קדש הוא לשם אלקיכם. וכתי' וביום השני נאספו כל ראשי האבות הכהנים וכל העם להשכיל אל דבר התורה. אלמא אף ביום שני נאספו לקרות בתורה והיינו לפי שעברו אלול דליכא למימר דשני בשבת הוה וקראו בתורה בחול מתקנת עזרא שקורין בשני ובחמישי דשני בשבת לא אשכחן:

הא איצטריך מעברינן ליה. פירש"י ז"ל הא אצטריך משום ירקיא ומשום מתיא. והקשו בתוספ' דא"כ מאי קאמר מוטב תקלקל ר"ה ואל יתקלקלו כל המועדות הניחא למ"ד משום ירקיא דשייך בכל המועדות אלא למ"ד משום מתיא הא ליכא קלקול אלא ביוה"כ לבד. ועוד דאי משום ירקיא ומתיא אפילו ר"ה לא מקלקלא דהא ידעי דכל היכא דמיקלע ר"ה באד"ו מעברי' ליה לאלול וקביעו' דאלול הא ידעי ליה. ועוד היכי אמרי' לא מצינו דלא אצטריך וכי מימות עזרא לא אירע שהיה ר"ה ראוי לחול באד"ו. ועוד דלקמן בשמעתין משמע בתקנת ירקי' ומתיא בימי האמוראים נתקנה דקאמר עולא ידעין חברי' בבלאי מאי טיבותא עבדינן להו. אלא הכי פירושא הא איצטריך כגון שלא באו עדים ביום ל' ובאו ביום שלשי' וא' מעברי' ליה משום דמצוה לקדש ע"פ ראיה:

דיקא נמי דקתני ועל תשרי מפני תקנת המועדות. כלו' דמדקתני מפני תקנת המועדות ולא קתני מפני המועדות כדקתני באינך ש"מ דחשו לקלקולייהו ורצו בתקנתן אע"ג דמקלקלי בר"ה:

והכא בעיבור שנה קא מיפלגי. וא"ת אכתי לתנא דמתני' ליפקו להודיע שעברו ב"ד את השנה. איכא למימר דכיון דכל שתא נפקי אניסן והשתא לא נפקי מידע ידעי שנמנו עליה ועברוה:

אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן. וא"ת אמאי מהדרי אדיוקי לותיב מרישא דמתני' דקתני בהדי' ועל ניסן מפני הפסח. תירץ הרב בעל המאור ז"ל דאי מההיא איכא למימר דמשום שהשליחות צריכה לכל ואין הכל בקיאין לידע שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ודלמא מקלקל להו פסח דאית ביה חיוב כרת התקינו שיהו שלוחין יוצאין שאע"פ שאין השלוחין יוצאין מפני הפורי' וסמכו משום דמידע ידעי שעבור שנה שלשי' התם היינו טעמא משום דלא חמיר כולי האי אבל לאיסו' כרת חששו ומשו"ה לא מצי למיפרך מההיא ופריך מהא שכיון שהעדים מחללין את השבת כדי לבא לב"ד ש"מ דזמנין מלא וזמנין חסר דאי לעולם חסר ב"ד ודאי מידע ידעי ונמצאו עדים מחללין את השבת שלא לצורך. ואסיקנא כתיובתא מיהו הני מילי לדידהו שהיו מקדשין על פי הראיה אבל לדידן אדר הסמוך לניסן לעולם חסר:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

שלחו שלוחים על אדר מפני הפורים ואח"כ נמלכו ועברו את השנה יראה שצריכים להודיע יום קדושו של אדר השני ולא דיים בהודעה שנתעברה השנה לבד אלא צריכים להודיע יום הקדוש למנות ממנו לפורים שאפילו קראו באדר הראשון חייבים לחזור בשני שמצות הנוהגות בשני אין נוהגות בראשון ר"ל לא יצא בהם אם עשאום בראשון ואחר שכן צריכין הם להודיע יום שקדשו בו חדש אדר שני שהרי הרשות ביד בית דין להוסיף בו חדש מלא או חדש חסר שלא אמרו אדר הסמוך לניסן לעולם חסר אלא בזמן הזה שאין מקדשין על פי הראיה ומה שאמרו בסוגיא זו אי אמרת בשלמא זימנין מלא וזימנין חסר היינו דמחללין אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללין ואיתותב לא איתותב אלא לזמן שהיו מקדשין על פי הראיה אבל בזמן הזה אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ולענין ביאור מיהא היה לו להקשות אם אדר הסמוך לניסן לעולם חסר למה אמרו שיהיו שלוחים יוצאים על ניסן והרי כבר יצאו באדר ולעולם חסר אפשר שאף זו בכלל אותה הקושיא היא או שמא ניסן אין לעשותו טפל לשאר ראיות ולסמוך קדושו על שאר ראיות שהרי אף עקר קדוש בדידיה כתיב כדכתיב החדש זה לכם:

מותיב רב נחמן על שני חדשים מחללין את השבת כו' פי' מש"ה לא אותי' ממתני' דתנן ועל ניסן מפני הפסח כו' דאם איתא דכל אדר הסמוך לניסן חסר כיון דנפקי אאדר למה להו לנפקי אניסן והא קים להו דבל' באדר יעשו ניסן ואדר יהא חסר דאיכא למימר לא ידעי כ"ע להאי מילתא דכל אדר הסמוך לניסן חסר ודילמא אתי לאסתפוקי להכי שלחי' להו: להכי אקשי לי' מהא דתנן מחללין את השבת דבי דינא ידעי דכל אדר הסמוך לניסן חסר ואמאי יהבי בי דינא רשות לעדי הלבנה לחלל את השבת והרי בלא עדותם הם עתידים לקבוע ניסן ביום ל' לאדר:

בד"ה מימות כו' וכתיב נמי ביום כ"ד לחדש כו' ומשום כך המתינו עד כ"ד בו כו' עכ"ל ודקרי ליה נמי כ"ד היינו כ"ד למילתיה כמו שני וק"ל:

בד"ה מתני' דלא כרבי כו' ואין שלוחים יוצאים א"כ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אדר הסמוך כו' תימה א"כ אמאי יוצאין על ניסן כו' עכ"ל עיין בדברי בעל המאור יישוב לזה:

בא"ד רצו שלשים רצו ירח הס"ד ואח"כ מה"ד אמאי טיבותא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ע"א כלי זכוכית כו'. שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא כו'. משמע מלשונו דגם זכוכית נכללת בשם מתכת דמתכת הוא מלשון התכה וגם היא נתכת עי' לשונו במס' ע"ז (עה ב) בד"ה זכוכית ודסמיך ליה ונ"מ לענין מנורה לקמן (כד ב) וכן לש"ד. [ובזה מיושב קושיית הפ"ח ביו"ד סי' ק"כ ס"ג על המרדכי. אחר כתבי זאת הדרנא בי דבמנחות (כח ב) בברייתא דתני ר"פ איתא דשל זכוכית פסולה לד"ה אף למאן דמכשיר בשל מתכת וכ"פ הרמב"ם בפ"א מבית הבחירה הל' י"ח] :

תד"ה מתניתין. וא"ת כו'. ועי' גם בט"א לקמן ד"ה מ"ש. ולע"ד ה"נ דבאמת היו שלוחין יוצאין על עבור השנה ומתניתין לא חשיב רק השלוחין על קביעת החדשים ולרבי יוצאין אף על קביעת ר"ח אדר הב':

הא אצטריך מעברינן ליה הא כו׳. נ״ב תימה אטו לא שמיע ליה הא דתנן בבתרא דמכלתין (ד"ל ע״ב) בראשונה היו מקבלין עדות כל היום כו' [ועי׳ בחכמת מנוח וא״ש]:

תוס' ד״ה מימות כו׳ ואי לאו דעברוה ועשו כו׳. נ״ב איברא גמרא דר״פ י"ט [ביצה ט״ו ב' וע״ש בפ״י] דאר"ח מאי לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת. נמצא שעשו אז ר״ה ביום ששי (כי לא השגיחו בלא אד״ו ראש בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראיה וכמ״ש כ״פ במשנה ובגמרא) [ועי' פסחים נ״ח ב׳ בתוס׳ ד׳ה כאילו] א״כ חל מחרת שמיני עצרת בשבת לכן ודאי לא יכלו לקבעו תענית. לא משום מוצאי יו״ט ולא משום דעברוהו לאלול הוא:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בתוספות ד"ה מימות עזרא כו' וכתיב נמי ביום כ"ד לו כו'. עכ"ל שמעתי מקשים מהא דאמרינן בפ"ב דביצה אהא דכתיב בהאי ענינא שלחו מנות לאין נכון לו ודרשינן למי שלא הניח עירוב תבשילין אלמא שהיה י"ט סמוך לשבת וא"כ מנ"ל דהוי מעובר דלמא מה שלא נאספו ביום כ"ג היינו משום שהיה שבת וכבר כתבתי ישוב נכון ע"ז בפ"ב דביצה ע"ש:

בד"ה ואל יתקלקלו כולהו מועדות כו' ועוד כיון דידעי קביעות כו' הא ידעי דתדחה מפני אד"ו כו' עד סוף הדיבור. והנה ראשונה יש לי לדקדק לדידהו מי ניחא דכיון דלעולם לא עבדינן ר"ה באד"ו א"כ לעולם לא היו צריכין לשלוח על תשרי דהיכא דאיתרמי יום שלשים באד"ו היו יודעין שידחה עד למחר ואי איקלע יום שלשים בא' מימי גה"ז היו יודעין שיקבע באותו יום כיון שא"א לדחות על יום שלאחריו דהוי באד"ו. ולפ"ז לעולם לא היו צריכין לשלוח אלא היכא דאיקלע יום שלשים בשני בשבת דאפשר לקבוע באותו יום או למחרת וזה דוחק לומר שלא היו שולחים בכל שנה אלא לעיתים רחוקים כשחל יום שלשים בב' בשבת. והנראה מזה דלשיטת התוספות צ"ל דבימי המשנה כשהיו שולחים שלוחים והיו מקדשין ע"פ הראייה לא הוי חיישי לאד"ו או דתנא דמתניתין לא חייש לאד"ו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דכמה תנאי לא חששו לאד"ו כדאמרינן בשילהי סוכה וכל זה דוחק וביותר לפי מה שכבר כתבתי במשנתינו דבדבר ידוע כזה שהיו עושין בכל שנה לא שייך פלוגתא. ויותר קשה לי על מה שכתבו דהא דאיצטריך לעבורי לאלול היינו משום שלא ראו עדים הלבנה ביום שלשים וא"כ יש לתמוה היאך אפשר דמימות עזרא ואילך לעולם נראית הלבנה ביום שלשים וביותר לפי' הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא בפ"א מהל' קידוש החדש שהרבה מצוי מאוד אם מחמת קטנה של הלבנה אם משום שהעננים מכסין אותה אם לא שנאמר שהיה בדרך נס וכ"ש דבימי רב דאמר הלכה זו כבר היו חוששין לאד"ו א"כ יש לתמוה יותר היאך אפשר דלעולם ראו הלבנה ביום שלשים ובא' מימי בגה"ז וזה דבר נמנע:

ולולי שאיני כדי לפרש נגד פרש"י ותוספת היה נ"ל לפרש בפשיטות דהא דאמרינן הא איצטריך מעברינן היינו היכא שראו חכמים ע"פ חשבון המולד האמיתי שא"א שתתראה הלבנה ביום שלשים כלל כדאמרינן לקמן כ"ד שעין מיכסי סיהרא וכ"ש היכא שהמולד ביום שלשים לאחר חצות דאפי' לדידן אין קובעין ונהי דלדידן וכן בימי האמוראים האחרונים שהיו עושין ע"פ חשבון לבד אפשר לחשוב בתחלת השנה למלאות ולחסר החדשים ולפי הצורך עד שיוקבע תשרי בזמנו ביום שלשים לאחר שיהיה המולד קודם חצות אבל בימי המשנה ובזמן שהיו עושין ע"פ הראייה וגם לפי החשבון שיהיה אפשרי שתתראה הלבנה באותו זמן שהעידו העדים דאל"כ עדי שקר הן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"א מהל' ק"ה והדבר מבואר מאליו וא"כ מ"מ כיון שהיו עושין למצוה מן המובחר ע"פ הראייה ממש א"כ זימנין שראו הלבנה ביום שלשים לאב והיו צריכין לעשותו חסר וכן שאר חדשים עד שבעה חסירים וכ"ש אם נראה בעליל ל' לאב וא"כ אם היו מחסרין ג"כ אלול אפשר שלא יקבע המולד באותו יום קודם חצות וע"כ היו צריכין למלאות ולעברוה לאלול ובכה"ג נמי משכחת לה שהיו צריכין למלאות אלול מפני תקופת תשרי כדאיתא בסנהדרין וכיון שלא היו יכולין למלאות יותר מהראוי א' משאר ירחי דקייטא לפי שנראית הלבנה ע"פ עדים או בעליל ביום שלשים ועל זה הדרך שפיר משכחת לה דלא אתרמי מימות עזרא לפי שהיו מחשבין ומחזרין לעולם חשבון המולד והתקופה דתשרי שישאר אלול חסר והיו מחסרין יותר מששה או שבעה חדשים בשאר חדשים הקודמים והיו מחזרין לעשות כן כדי שלא יתקלקל ר"ה אבל לראיית עדים ממש לא היו חוששין כ"כ בתשרי כיון דאינה אלא למצוה בעלמא ובטלו הא מפני הא כדי שיקבע ר"ה בזמנו העיקר שהוא יום החשבון וכ"ש בהא דאיכא למימר דמצאו סמך מן התורה שציוה לעשות ר"ה לכל ישראל אע"ג שלא היו יודעין קביעת החדש דאי אפשר אע"כ דיש לסמוך ארוב שנים כמ"ש רש"י ז"ל במשנתינו אבל מ"מ היו צריכין לשלוחים דזמנין דחל המולד אחר חצות בהכרח כדפרישית או משום התקופה דכל הנך מדאורייתא צריכין להתעבר כן נ"ל נכון בעז"ה וכיוצא בזה אפרש בסמוך נמי לענין אד"ו גופא דהוי דוקא אם ביד הב"ד למלאות או לחסר כגון שע"פ החשבון ראויה שתתראה הלבנה ביום שלשים ולא באו עדים דביום ל' היו יושבין ומצפין שמא יבאו עדי ראייה ויהיה מצוה מן המובחר וכשהגיע סמוך לחשיכה ולא באו הרשות בידם לקדש כיון דא"א לעשות מצוה מן המובחר או לעבר עד למחר שיקדשו ע"פ הראייה וכל היכא דאיקלע בכה"ג והיה יום שלשים באד"ו היה מעברין כן נ"ל נכון בעז"ה ועל דרך זה אפשר שהוא פרש"י דמ"ש דאיצטריך משום ירקא או מתיא היינו בכה"ג שהדבר מסור לב"ד והוי טפי בכלל לשון הא איצטריך מעברים ומצוי קצת יותר מהדרכים הראשונים דאפשר יותר לתקן בחדשים הקודמים למלאות יותר כל שלא באו בהם עדי ראיה ודו"ק היטב:

בד"ה מתני' דלא כרבי מאיר וא"ת ולתנא דידן כו' היאך ידעו שנתעברה השנה כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי שהיו שולחין להודיע שנתעברה השנה כדאיתא להדיא בפ"ק דסנהדרין בעובדא דרשב"ג טול איגרתא חדא וכתיב ביה שפרא מילתא באנפאי ואוספית על שתא אלא דאפ"ה לא קחשיב לה במתניתין דאטו תנא כי רוכלא קחשיב כל מה שהב"ד והנשיא היו צריכין לשלוח לבני הגולה כמה פעמים בשנה אלא רק חשיב במתני' הנך שהיו שולחין בר"ח גופא להודיע חשבון החדשים אי מלא או חסר ואהא מילתא לחוד שקלינן וטרינן בשמעתין דזימנין שהיו שבעה אם נתעבר לאחר פורים והיו צריכין לשלוח בר"ח אדר שני להודיע יום קביעות החדש כן נ"ל וצ"ע:

בגמ' שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר מתיב רב נחמן על שני חדשים כו' והקשו בתוספת תימא א"כ אמאי יוצאין שלוחים על ניסן ומסקו ומיהו לבסוף מסקינן תיובתא ולא ידעתי מה הועילו בזה דאכתי מעיקרא מאי קא סברי ועוד דרב נחמן דמתיב מתני' דלקמן על שני חדשים אמאי לא מקשה ממתניתין דרישא על ששה חדשים ולאידך לישנא נמי דאמר ר"נ אף אנן נמי תנינא א"כ תיקשי ממתניתין גופא רישא אסיפא. והנלע"ד ליישב גם בזה על הדרך שכתבתי לעיל בסמוך דהא דשלחו למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר לאו מילתא דפסיקא היא לעולם ממש דודאי היכא דע"פ חשבון הב"ד אי אפשר שתתראה הלבנה ביום שלשים ולא היה באפשר לתקן בחדשים הקודמים בא' מהאופנים שכתבתי לעיל לענין תשרי ואלול ע"כ היו צריכין למלאות ולעבר אדר סמוך לניסן כדי שיוקבע ניסן ביום הראוי לראייה שהוא עיקר זמנו אלא הא דקאמרי לעולם חסר אדלעיל מיניה קאי דהעיד ר' סימאי שהרשות ביד הב"ד לעשות מלא או חסר אהא לחוד פליגי הנך דשלחו למר עוקבא וס"ל דהיכא דהרשות ביד הב"ד עבדינן לעולם חסר והיכי דמי שהרשות ביד ב"ד היינו כדפרישית בסמוך גבי אלול ושאר חדשים דהיכא שידעו הב"ד ע"פ חשבון שראוי לראות הלבנה ביום שלשים אלא שלא באו עדים דאז ראוי לקבוע בשלשים אם ידעו אע"ג דמצוה לקדש ע"פ הראייה עיכובא ליכא לדחות מיהו אם רוצים לדחות ולמעבד מצוה מן המובחר ומכ"ש היכא דאיכא צורך רשאין כמ"ש וכמו שיבואר עוד ובהא דאמרי דבאדר הסמוך לניסן אין הרשות ביד ב"ד לעבר אלא לעשות חסר דוקא כדי שיהיה יום קבוע לר"ח ניסן ולא ליתי לזלזולי בפסחא כי היכא דאמרינן לעיל לענין קביעת תשרי דלא לקלקל ר"ה נמצא דלפ"ז לא קשה מידי מרישא דמתניתין דודאי צריכים לשלוחי דהא זמנין שצריכין לעשות אדר מלא אם א"א לחסר שאין היום ראוי לקובעו ר"ח משום המולד אם חל המולד אחר חצות או התקופה כדדרשי' לקמן משמור את חדש האביב וכגון שלא היה באפשר לתקן בשאר חדשים הקודמים כדפרישית לעיל אבל ממתני' דלקמן מייתי שפיר מדמחללין השבת אלמא שהיום ראוי לקבוע בו שהרי באמת ראו הלבנה וא"כ מה צורך להם יקדשו ע"פ חשבון ויהיה חסר ומש"ה מסקינן בתשובה דבין ניסן ובין תשרי לא עבדינן לעולם חסר דוקא אפי' כשהדבר מסור לב"ד אלא הרשות ביד הב"ד לחסר או לעבר כשלא ראו העדים בזמן הראייה ע"פ חשבון וברוב פעמים עושין אותן חסר והיינו דאמרינן לעיל מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. אבל מפני הצורך כגון מפני תקופת ניסן ותשרי יכולין לעבר כשלא ראו העדים אם לא היו יכולין לתקן בחדשים הקודמים ואפילו היכא שיכולין לתקן אח"כ כגון שצריכין לתקן למלאות שני חדשים יותר כשיהיה תקופת ניסן קודם פסח ולא נראה הלבנה בשלשים לאלול מעברין אלול דשמא לא ירצו למלאות אח"כ שום חודש מחמת שיראו העדים הלבנה או שיראה בעליל. ומש"ה מחללין שבת אתשרי כזה שיוקבעו מועדי תשרי בזמנו וע"כ יצטרכו למלאות אח"כ בירחי סיתוא וה"ה לניסן כנ"ל נכון ליושב הסוגיא וכמ"ש נראה להדיא מל' הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ק"ה דהא דמעברין לצורך היינו היכא שלא ראו הלבנה דוקא אבל היכא שראו העדים ונחקרה עדותן אין מעברין לצורך כלל אלא מקדשין לאלתר. ולפ"ז כל מה שכתבתי עולה יפה בעזה"י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

בגמרא תנאי היא דתניא: ברייתא זו נשנית במגילת תענית אחרי מה דחשיב י"ט דקרבן עצים שהיה בט"ו באב וסדר מגילת תענית הוא דחשיב כל הימים טובים של כל השנה מתחיל מריש ירחא דניסן ומסיים בי"ט של עשרים ותמניא באדר ומדנשנה הך פלוגתא אם נוהג הי"ט גם בזמן שאין בהמ"ק קיים באמצע בין ניסן לאדר ולא לבסוף משמע דרק על יו"ט דקרבן עצים פליגי שבזה שייך טעם של ר' יוסי מפני שאבל הוא להם דאיך ישמחו ביום שהיו מביאים קרבן עצים והמקדש חרב ובטל עבודה אבל לענין י"ט שאין בהם זכרון לבהמ"ק ועבודה כגון מה דתני לעיל בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא או מה דתנא בעשרים ותמניא אתא בשורתא איך שייך בזה מפני שאבל היא לו ולפ"ז קשה איך יליף מזה דס"ל לר' יוסי דבטלה מגלת תענית וצ"ל דס"ל להגמרא כיון דרוב היו"ט הם לזכר בהמ"ק ועבודה והם בטלו ע"כ ג"כ כמו של קרבן עצים ע"פ טעם ר' יוסי שאבל הוא לו לכן גם שאר יו"ט בטלו:

אין בהמ"ק קיים מותרין: לפ"ז מה דתני במגלת תענית בעשרים ותמניא בו אתת בשורתא וכו' לאו כ"ע הוא אלא יהודה בן שמוע תיקן י"ט זה ואזיל בשיטת ר"מ רבו דקאמר די"ט נוהגין גם בזמן שאין בהמ"ק קיים אבל לר' יוסי באמת לא תיקנו י"ט זה:

דלא אצטריך הרשב"א תימה דאיך אפשר דבכל השנים הללו לא חל ר"ה ע"פ ראיה או חשבון באד"ו עד שהיו צריכין לעבר משום ירקיא או מתיא ונ"ל עפ"י מה דאמרינן לקמן מאיימין על העדים לעברו או לקדשו ובניסן ובתשרי מסקינן דמאיימין בין לעברו בין לקדשו. ולפ"ז י"ל דהכי פירושו דלא אצטריך שלעולם היו באים עדים ביום שלשים שהיה אפשר לקדשו הא אצטריך דהיינו כשהיה יום שלשים בה' או ביום ו' אז מעברין ומקדשין ביום שלשים ואחד ע"י שמאיימין על העדים לשתוק אבל כשלא רצו לשתוק והעידו עדותם ע"כ מקדשים ביום שלשים ולא חוששין משום ירקיא או מתיא דהא לא אמרינן לקמן רק דמאיימין על העדים ולא אמרינן דאין מקבלים אותם וכן נראה גם מדברי הרמב"ם שאם לא שמעו העדים על האיום מקבלים אותם וע"ז הוצרכו לשלוח שלוחים דהא אי אפשר לידע אפילו כשחל יום שלשים בד"ו אם קדשו ב"ד או לא וע"ז פריך הא מקלקל ר"ה וא"כ הלא טוב שאפילו לצורך של מתיא וירקיא לא יעברו וממילא לא יצטרכו לשליחות העדים ומשני מוטב לשלוח שלוחים כדי שידעו מתי יוה"כ וסכות ולא יתקלקלו כולהו מועדות משום ירקיא ומתיא ומתורץ בזה גם מה שהקשו התוספות על רש"י הרי ממילא ידעו שיעברו ב"ד כשחל יום שלשים באד"ו:

הא מקלקל ר"ה: רש"י פירש דנמצא שלא עשאוהו בני הגולה כהלכה והתוס' פירשו שהקלקול הוא מה שעושים שני י"ט מספק. ורש"י ותוס' בזה לשיטתייהו קאי דרש"י פירש לעיל במתניתן (דף י"ח) שסמכו על רוב שנים ועשו בגולה רק יום א' והתוס' שם כתבו שעשו ב' ימים ולכן הוצרכו לדחוק דגם זה נקרא קלקול:

בתוס' ד"ה מימות. משום מחרת י"ט: אין לפרש דכוונתם משום דלאחריו אסור בתענית שהרי זה רק לר' יוסי ועוד דאמרינן לעיל דאורייתא לא בעי חיזוק אלא כוונתם משום דאסרו חג של י"ט אסור בתענית וע"ז כתבו דזה מנהג של אחרונים הוא אבל בימי עזרא עדיין לא היו נוהגין בו איסור תענית. והנה בסוכה (דף מ"ה) אמרינן כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים ופירש"י בשם יש אומרים דהיינו יום שלאחר חג ע"ש. ולפי פי' זה שפיר י"ל דנהגו גם בימי עזרא שלא להתענות ביום שלאחר החג שהרי מקרא יליף כן אבל התוס' דהכא י"ל דס"ל כפי' קמא שהביא רש"י שם דקאי על י"ט עצמו. ויש להביא ראיה לפי' זה ממה דאמרינן תענית (דף י"ח) לא נצרכה אלא לאסור יום שלאחריו ע"ש ואי ס"ד דאסרו חג מקרא יליף ל"ל לאסור תענית ביום שאחר הפסח ע"י מגילת תענית אלא ע"כ דקרא על י"ט עצמו קאי ואיסור תענית באסרו חג של י"ט תקנה של חכמים אחרונים היא. אמנם מה שכתבו התוס' ועוד שהרי דבר שבצבור הוא לא זכיתי להבין דאם בימי עזרא כבר היה המנהג שלא להתענות באסרו חג מה לי אם הוא דבר של צבור או של יחיד:

ד"ה וא"ל. קשיא דליכא קלקול אלא מיוה"כ לחוד: המפרש על הרמב"ם בה' קידוש החודש (פ"ז) כתב בשם ר"ח שמה שלפעמים עברו לאלול הי' עפ"י סוד העיבור שבידם מהל"מ ומה שאמרו משום ירקיא ומשום מתיא לא שזה עיקר הטעם אלא מפני שלא נתגלה סוד העיבור אמרו טעם זה להמון העם וגם לעולא נדמה שזה הטעם ולכן פירש כן אבל האמת אין זה עיקר הטעם ע"ש. ולפ"ז י"ל דגם רש"י ס"ל כן ומה דנקט משום ירקיא ומשום מתיא מפני שזהו הטעם שמפורש לקמן אבל מה דקאמר הכא ואל יתקלקלו כולהו מועדות כוונתו על הקלקול עפ"י סוד העיבור ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' על פי' רש"י דליכא קלקול רק מיוה"כ לחוד ומה שהקשו עוד שהרי מקביעות אלול כבר ידעו קביעות תשרי דלא אד"ו ראש דלפי דברי ר"ח שהכל תלוי בסוד העיבור אפשר שבאלול חשבו ב"ד ועמדו על המחקר שעל פי סוד העיבור צריך לעשות אלול מלא ולכן לא ידעו מקודם:

תוס' ד"ה מימות עזרא וכו' עיין כל הדיבור באורך ושמעתי מקשים משם הגאון מהר"ר אברהם ברודא ז"ל דהא אמרינן בריש פ"ב דביצה אקרא דשלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ערובי תבשילין וא"כ כיון די"ט של ר"ה היה בע"ש נימא דלא עברוה וע"ש היה ר"ה לבד ומשו"ה התענו ביום כ"ד דיום כ"ג היה שבת ומאי מכריחים התוס' מדלא התענו ביום כ"ג. ואפשר לישב דהתוס' סברי דהא דאמרו בפ"ב דביצה לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת אסמכתא היא וכי היכי דכתבו רש"י והר"ן אמאי דבעי הש"ס התם מנ"ל וכו' דע"ת דרבנן וקרא דזכור את יום השבת אסמכתא ה"נ סברי התוס' דקרא דעזרא אסמכתא. וכן משמע מסתמות דברי רש"י והר"ן ודעמיהו דלא אשתמיט חד מרבוואתא לומר דערובי תבשילין דברי קבלה. ומאחר שכן אנחנו לא נדע ר"ה דההוא שתא איזה יום חל. ומשום דיד הדוחה נטויה לדחות דדילמא יום כ"ג חל בשבת לזה כתבו בראש אמי"ר וקצת סמך יש בדבר. וראיתי להרב פר"ח לקמן דף ל"ב בהגהותיו בספר מים חיים שהקשה במ"ש שם בש"ס למימרא דעברו' לאלול והא אמר רחב"ך מימות עזרא וכו' דמאי פריך האמרינן בסוגיין דאי אצטריך מעברינן ליה ע"ש ולק"מ דאיברא דאי אצטריך מעברינן ואולם הא איכא סהדא רבא רחב"ך משמיה דר' דמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר והיינו דפריך התם דבימי רשב"ג זאת מצאנו דעברוה והיכי פסיק ותני דמימות עזרא עד זמנו לא מצינו ופשוט. ומדברי הרא"ש בפסקיו שילהי מכילתין משמע דמ"ש פ"ב דביצה שלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דרשא גמורה היא והש"ס קאי אקרא ולא כמי שרצה לומר דקאי הש"ס על ר' אליעזר דנקט הך קרא בסוף דרשתו ובלא"ה הוא דוחק. זה כתבתי בימי חרפי זה למעלה מארבעים שנה. ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תצ"ד ובס' הקטן מחזיק ברכה שם בס"ד:

על אלול כו׳ מרכבת המשנה ח״א פ״ג דקידוש החדש הט״ו:

וכמה עיבור שנה. כתובות ע"א ד״ה ר' יהודה:

אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. שאגת ארי׳ בהקדמה:

רש״י ד"ה והא מקלקלא. עיין חקרי לב סימן קי״ג ומה שכתבתי במשנה:

תוס׳ ד״ה מימות עזרא כו׳ וקרו ליה שני למילתיה כו' כוונתם דמה שקרו שני הוא למילתא דהיה י"ט שני אבל למנין החדש היה ראשון והכריחו עוד דהיה מעובר מדכתיב בכ״ד עשו תענית וא״כ כשהיה מעובר י״ל דוודאי הך כ״ד באמת רק יום כ״ג הי׳ שמונין מיום ב׳ והכתוב קראו כ"ד לפי המנין מיום ראשון כיון דגם הוא היה י״ט לפיכך קראו כ"ד אבל לעולם לא היה רק כ״ג לפי המנין האמיתי מיום שני. ומקשים בשם הגאון מהרא״ב דהרי בריש פ״ב דביצה אמר ושלחו מנות לאין נכון למי שלא הניח עירובי תבשילין וא״כ בע״כ ר״ה היה ע״ש. דאל״כ לא שייכי ערב תבשילין וכיון שר״ה היה ע״ש א"כ כ״ג היה בשבת ולהכי לא התענו בו והרבה תרוצים נאמרו בקושיא זו ועיין בפני יהושע שם בביצה שמה שתירץ כתב קרוב לזה בבתי כהונה בית אבות דף כ"ד ובוודאי תרוצא של פני יהושע דחוק דאפילו אם נאמר דמאי דקאמר הגמרא בביצה מאי ושלחו מנות לא קאי אקרא דעזרא עכ״פ מנ"ל להתוספות להוכיח דילמא באמת ר״ה ע"ש הי׳ ויום כ"ג בשבת וכן מקשה בירושלמי פ״ק דע״ז סוף הלכה א׳ ושם תירץ דאי אפשר שיהיה ר״ה בע״ש משום דאתי י״כ בחד בשבת ובאמת זו עולה לפי שיטת התוספות בפסחים נ״ח שאף בזמן הראי' הי' נזהרין שלא להיות אד״ו ראש. ועיין מה שכתבתי שם אמנם אחרים אינם סוברים כן וא״כ צ״ל דסוגיא דלא כאחרים וגם בסמוך לא משמע כן בתוספות ולכן נראה לי כי וודאי ר"ה לא הי׳ בע״ש רק בשבת אלא שבע״ש כיון שאפשר הי׳ שיבואו עדים הוצרכו לעשות ע״ת ביום ה' וביום ראשון של ר"ה שהוא ע״ש אמר שלחו מנות לאין נכון אם יבואו עדים היום ואיגלי מילתה דהוא י״ט ועוד שהרי אסורים לבשל בשבת כל היום עד סמוך לשבת דילמא עדיין יבואו עדים ואפילו אם נאמר דאפילו אם יבואו עדים הי׳ מדחי׳ אותם כדי שלא יהי' יום כיפור ביום א׳ עכ״פ העולם לא הי' יודעים ורק לב״ד הי׳ מסורה שמאיימן על העדים ולא יקבלו אותם וא״כ כל זמן שלא באו העדים אסורים לבשל בשבת ואח״כ אירע הדבר שלא באו עדים או שבאו סמוך לשבת ולא קבלו אותם ועשו ר״ה בשבת ומעתה הוכיחו התוס׳ שפיר למה לא התענו בכ״ג כי כ״ג ביום ראשון היה אלא וודאי צ״ל דבאמת בכ״ג הי׳ ולא קרי ליה כ"ד אלא אי מונין מיום ראשון ושוב מצאתי מעין זה בחקרי לב סימן קי״ג אלא דעדיין קשה דמנל״ן דמעשה שהי׳ כך הי׳ ודילמא ר״ה באמת ע"ש הי׳ ובע״כ צ״ל דהתוספות ס״ל דלא הי׳ עושין ר"ה באד"ו. ודוחק. ועוד קשה על התוספות שהרי בירושלמי דע״ז שם אמרו דלכן לא התענו בכ״ג משום אסרו חג וצ״ל דהתוספות סבירא ליה דהירושלמי חולק על תלמודא דידן דהרי לתלמודא דידן דקאמר בימי עזרא הי׳ מעובר דוחק לומר דקבלה היתה בידם וצ״ל בע״כ דלמד מהאי קרא וביום השני וכ״כ רשי' בביצה דף ויו וא״כ שפיר י״ל דכ"ד הי׳ ביום ראשון אבל הירושלמי סבר דלא עברוהו לאלול ולכן הוצרך לומר לאסור משום אסרו חג ועיין כנסת יחזקאל סימן כ"ד טירת כסף דף רנ״א ברכי יוסף א״ח דף קמ״ט. מקום שמואל בשער התרוצים. חקרי לב סימן קי״ג. בתי כהונה. בית אבות כ"ד. משנה למלך פ״ו דכלי המקדש ה"ט:

תוס׳ ד״ה וא״ל חקרי לב סימן קי״ג:

תוס׳ ד"ה מתניתין. מרכבת המשנה ח״ב פ"ג דקידוש החדש ה״ט:

תוס׳ ד״ה אדר. פ״ח במים חיים ג׳ ע״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק כאן בחנוכה ופורי'. ק"ל הלכה מכלל דפליגי הא מסיק לעיל דבחנוכ' כ"ע מודי' דלא בטלו משום דמיפרסמא ניסא כ"ש דפורים דמיפרסמא ניסא טפי מחנוכה ועוד כל עצמו של פורים בגולה ניתקנה אחר חורבן בית ראשון. ויש לפ' דהא דקבע הלכתא דחנוכה ופורים לא בטלה היינו כחומר י"ט דמג"ת דאסור לפניהם ולאחריה'. מיהו הרבה מן המפ' הסכימו דלפניהם ולאחריהם דחנוכה ופורים בטלה ולפ"ז תקשי הלכה מכלל דפליגי מיהו י"ל דהא דשני לעיל שאני חנוכה דמפרסמא ניסא היינו משום דאכתי לא קם לן הא דבטלו מג"ת בתנאי והוה קשי' לן למ"ד בטלו מעובדא דגזרו תענית בחנוכה בלוד ודחיק לשנויי' בע"כ דשאני חנוכה. אבל לבתר דקם לן הא דבטלו מג"ת בתנאי השתא א"ל דלמ"ד בטלו חנוכה נמי בטל ולא תקשה אהא עובד' דלוד דההיא כר"מ ואיהו דא' כר"י דס"ל בטלו מש"ה הוצרך לפסוק הלכתא דחנוכה ל"ב. וכ"ת תינח חנוכה אבל פורים תקשה ל"ל הלכתא הא לכ"ע פורים ל"ב דהא כל עיקר בגולה ניתקנה וכדפי'. י"ל דנ"מ להא דאמרינן בפ"ק דמגילה (דף ה') כתיב במג"ת את יום י"ד ואת יום ט"ו יומי פורים אינון דלא למספר בהון ואמר רבא לא נצרכא אלא לאסור את של זה בזה פי' בני י"ד בט"ו ובני ט"ו בי"ד והשתא למ"ד בטלה מג"ת של זה בזה שרי מש"ה מסיק הלכתא דפורים לא בטלה ואכתי של זה בזה באיסורו עומד ובחי' בפ"ק דמגילה אכתוב עוד בזה:

והא מיקלקל ר"ה. לפי' רש"י במתניתן דבגולה סומכי' על רוב השנים דאין אלול מעובר וביום ל' לאלול לבד עושין ר"ה ניחא לשנא דמיקלקל ר"ה דהשתא דמעברין לאלול נמצא שעשו בגולה לקודש קול אבל א"א לומר כן דוודאי בגולה עושין ב' ימים ר"ה מספק כדפי' במשנתנו והתוס' פי' והא קלקל ר"ה שיעשו ב' ימים מספק ואין לשון קילקל נופל על זה אלא בעושין לקודש חול אבל במאי שעושין ב' ימים מה קילקל יש לר"ה בזה אם עושין מחול קודש ועוד ק"ל ה"ל להקשו' הא מיקלקל יוה"כ שהרחוקי' אין עושין אלא יום א' ליום ל' של אלול לחוד כדאמ' לקמן (דף כ"א) גבי ר"נ ושביק קילקל חמור דיוה"כ דבכרת ומתמה על קילקל קל דביטל מלאכה לעם ב' ימים דר"ה. ואע"ג דקילקל זה דר"ה הוי לכל הדרים רחיק ממהלך יום אחד ממקום הועד ושל יוה"כ אינו אלא לרחוקים מהלך עשרה ימים ח"מ לא היו לו להניח קלקל גדול וחמיר ולהקשו' מדבר קל שאין בו דררא דאיסורא כלל הלכך נ"ל דודאי מדררא דאיסורא קא קשי' לי' הא מקלקלא ר"ה אע"ג דעושין בגולה ב' ימי' מספק אפ"ה איכא קילקול דאמר בפ"ק דביצה (דף ו') מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל אפי' בי"ט ב' של ר"ה וטעמא משום דרוב שנים אין אלול מעובה וסמכינן במת ארוכה כדמוכח (בפ"ב) [צ"ל פ"ק] דביצה (דף ז' שם) גבי אף ביצה מותרת ואם מעברין לאלול איכא קלקל ר"ה לענין מת דיתעסקו בו ישראל בי"ט שני וכיון דעיברו לאלול יום ב' י"ט גמור הוא וכיון דקילקל דר"ה נמי קילקולא דאיסורא הוי פריך מיני' משום דר"ה קדי' ליוה"כ ועוד כיון דתרווייהו קילקולא דאיסור הן חדא מינייהו נקיט:

דיקא נמי דקתני על תשרי מפני תקנ' המועדו' פי' מדלא קא' על תשרי מפני המועדו' כדתני על ניסן מפני הפס' וכן כולהו וקתני תקנת המועדו'. קמ"ל דאע"ג דאיכא קילקול ר"ה אפ"ה תקנת המועדו' עדיף לן:

כמה עיבור שנה ל'. פי' דווקא מלא ולא חסר כדמסי' מ"מ לא נתברר טעמא דת"ק מ"ט דווקא מלא. ונ"ל דתקנת חכמים היא לעשו' לעולם יום קבוע לר"ח אדר שני שיהי' ביום (ל') [צ"ל ל"א] לאדר א' שלא להטרי' השלוחי' בשנת עיבו' לצאת על אדר שני מפני הפורי'. והא דלא תיקנו להיפך שיהי' חסר לעול' דה"ל נמי יו' קבוע וא"צ להטרי' השלוחי'. י"ל דס"ל כמ"ד לקמן מאיימי' על העדי' על החד' שנרא' בזמנו לעברו אבל לא לקדשו משום כזה ראה וקד' מש"ה א"א לתקן שיהי' לעול' חס' דזימנ' לא נרא' החד' ביו' ל' אבל אי עבדינן מלא לעול' אפי' אם נרא' ביו' ל' ל"ל בה דכזה ראה וקדש הוא והא דלא תיקנו כן בשא' ו' חדשי' שהשלוחי' יוצאי' לעברן לעול' וא"צ כלל ליצא' השלוחי' י"ל דא"כ ו' חדשי' הללו מלאי' לעול' והשת' א"א לעב' בו' חדשי' הנותרי' בשנ' כ"א חדש א' דהא אמר' דערכין (ד' ט) דלא נרא' לעב' יות' מח' חדשי' בשנ' משו' דקדי' אתי סיהר' חדת' ב' ימי' וזימנ' א"א בלא עיבו' מן ו' חדשי' הנותרי' אם לא נרא' החדש בזמנו דבע"כ צרי' לעבר משו' כזה ראה וקדש:

וכ"ת מ"מ ניסן ותשרי דלכ"ע מאיימי' אפי' לקדשו כדא' לקמן וכדפי' שם למה לא תקנו שם שיהי' ואלול חסירי' לעול' ול"צ ליציא' שלוחי' בהן דהא אפי' במועדו' של תורה נמי סמכינ' אהא דידעי ממילא כדפריך לעיל וכיון דנפקו אאלול אתשרי ל"ל משו' דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעוב' כ"ש אם הי' יום קבוע לעול' מיהו מתשרי לק"מ דא"א לעשו' יום קבוע לר"ה משו' דצריך לעבר ולחסר משו' ירקא או מתי' כדאמ' לקמן. א"נ משו' שביעי של ערב שלא יפול בשבת כדאמ' בפ"ד דסוכה (דף מ') אבל מניסן ודאי קשי':

מ"ש ל' דידעי חדש נמי ידעי ק"ל הא וודאי שאני ושאני שהרי לתנא דידן הא דידעי שנתעברה השנה אע"ג דלא נפקא על אדר ב' היינו כיון דהשלוחי' יוצאי' על ניסן ממיל' ידעי כשיגיעו ר"ח ואין השלוחי' יוצאי' א"כ השנ' מעובר'. והא וודאי א"ז הוכח' אל' לאותן הדרי' בתו' מהלך י"ג יו' ממקו' הועד של קידו' החד' שמש' יוצאי' השלוחי' אבל לאותן הדרי' רחו' ממקו' הוע' שאין שלוחין מגיעין אליה' מיו' הקידו' עד ליל י"ד או יומו להם א"ז הוכח' מדלא באו השלוחי' ש"מ דעברו השנ' דדילמ' לא עברו השנ' אלא שעיברו לאדר ועשו ר"ח ניסן ביו' ל"א לאדר ויו' י"ד שהוא פורי' באמת הואיל ועיברו השנה וחודש עיבר שהוא אד' א' חס' וסברו שלא עברו את השנ' והא דלא אתו השלוחי' היינו משום דעיברו לאדר ויו' זה הוא י"ג לחדש ואין זמן הגעת השלוחי' לכאן עד למחר שהוא י"ד לחודש הילכ' לא ידעי וצרי' להודי' ע"י שלוחי' בשלמ' למ"ד עיבו' השנ' הוי ל' יום דווקא ניחא דבע"כ הני ידעי ביו' י"ד שהו' פורי' מדלא באו השלוחי' היום אליהם דאם הוא ניסן הי' באי' אפי' עברו לאדר וכ"ש אם חיסרו דכבר היו באין מאתמול. אבל למ"ד עיבור השנה חודש דהיינו כ"ט יום קשי' הא וודאי אלו לא ידעו וצריכים לשלוחי' ומאי פריך:

ומיהו למ"ד לקמן אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. לק"מ דבע"כ הני נמי ידעי ביום י"ד שהוא פורים דעיברו השנה דאל"כ היו השלוחי' באין אליהם בי"ד מיום ל' לאדר דאי לא עיברו השנה אדר זה הוא סמוך לניסן והוא חסר וה"ל היום י"ד לניסן שהוא זמן הגעת השלוחים לכאן אלא דמ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר איתותב לקמן בסמוך ועק"ל אפי' לת"ק דאמר עיבור השנה הוא שלשי' יום דווקא מ"מ אם עיברו השנה בכ"ט לאדר יצאו שלוחים להודיע לאותן הדרי' ממקום הועד בכדי מהלך יותר מי"ד יום ומגיעי' אליהם בליל או ביום ט"ו דהשתא יגיעו אליהם ביום הפורים שהוא יום י"ד דלאלו אין הוכחה שעיברו השנה מדלא באו השלוחי' ביום י"ד דהא אין זמן השלוחי' לבא אליהם עד (ט"ז) [צ"ל ליל ט"ו] או יומו ואפי' לאותן שמגיעי' אליהם השלוחי' בי"ד ביום יש להם תועלת ביציאת השלוחים לענין מקרא מגילה בלילה וכ"ש לאותן שאין מגיעים אליהם עד סמוך לערב ביום י"ד בכדי שלא נשאר להם ביום זמן למ"מ דיש להם תועלת בשלוחים לענין קריאת המגילה דלילה ודיום והא ע"כ אין מאחרין לעבר השנה יותר מכ"ט לאדר ולא ביום ל' הואיל וראוי לקבוע בו ניסן כדאמר בפ"ק דסנהדרין (ד' י) [ציור בספר] מיהו למ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר הא לק"מ אלא דהא איתותב ועוד אפי' תיקשי אם עיברו השנה קודם לכ"ט לאדר מאי איכא למימר הא ודאי יש תועלת ביציאת השלוחים על אדר שני להני דפי' וגם לרחוקים מהן לפי ערך הקדמת העיבור בימי אדר דאז יש שהות לשלוחי' לילך ולהגיע עד הפורים למקומות יותר רחוק לפי ערך הקדמת העיבור קודם ר"ח אדר שני ולא מסתבר לומר דקים להו לרבנן שבכדי מהלך י"ד יום מירושלים שהוא מקום הועד לא הי' מקום ישוב אלא ימי' נהרות ומדברות דהא ליתא שהרי מקום הועד לא הי' קבוע דהא אמר' לקמן בפ"ד (דף ל"א) י' גליות גלתה סנהדרין ועוד אמרינן שם (דף ל"ב) וכשקדשו ב"ד החודש באושא אמר ר"ש לא הי' נוהגין כן ביבנה אלמא יבנה ואושא היו נמי מקום ועד ורבי אמר לר' חיי' זיל לעין טב וקידש' לקמן פ"ב (דף כ"ה):

אדר הסמוך לניסן לעולם חסר נ"ל דתקנת חכמים היא לבתר דתיקנו שיהא שלוחים יוצאי' כדתנן בפ"ב (דף כ"ב) וא"א להגיע למקומו' הרחוקים עד הפסח מש"ה תיקנו שיהי' אדר לעולם חסר דהשתא אפי' הרחוקים יודעין מתי פסח. ואע"ג דמ"מ צריכין לעשות ב' ימים י"ט דלא גרע מהא דאמר לקמן (דף כ') כל היכא דמטי שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעבדו תרי יומא גזי' ניסן אטו תשרי וה"נ איכא למיגזר אטו תשרי דאלול פעמים מלא פעמים חסר. מ"מ נ"מ לענין מת בי"ט שני דקימ"ל יתעסקו בו ישראל לדידן דבקיעין בקביע דירחא ולאו משום ספיקא אנו עושין י"ט שני והה"נ אי אדר לעולם חסר ובכ"מ אין עושין י"ט שני של פסח אלא משום גזי' אטו תשרי ולא משום ספיקא מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל בכ"מ משום דזימנין דליכא עממים מש"ה תיקנו שיהי' לעולם חסר. וכה"ג אמר' לקמן דעיברו לירחא משום מתיא וה"מ לקמן גבי הא דכל היכא דמטו שלוחי ניסן וכמ"ש שם וה"נ נ"מ לענין מכחול עינא וכדפי' במתני':

וכ"ת ה"ל לתקן איפכא שיהא אדר לעולם מלא דהשתא נמי יהי' ידוע אימת פסח אפי' להר קים. י"ל דס"ל כמ"ד לקמן מאיימי' על העדי' משום לקדשו ומשום לעברו לא משום דהא מיחזי כשיקרא והא ל"מ כשיקרא מש"ה א"א לתקן לאדר שיהי' לעולם מלא משום דהא זימנין מחזי כשיקרא כשנראה החדש בזמנו ואין מעברין לי' אבל לחסר תקנה קבוע לעול 'היא דהא ל"מ כשיקרא [ציור בספר] והא דלא תיקנו שיהי' אלול חסר לעולם כדי שיהי' יום קבוע למועדות של תשרי ולא יהי' י"ט בספק אפי' לרחוקים מה"ט כדפי' משום דהתם לא אפשר דלפעמים צריכן לעבר שלא יבאו שבת ויוה"כ בהדדי משום מתיא וכן משו' יום ערבה שלא יפול בשבת צריך לעבר אלול לפעמים כדאמרינן בפ"ד דסוכה (דף מ) משא"כ באדר דאפש' לחסרו לעולם וליכא למיחש למידי ולפ"ז בזמן שהי' משיאי' משואות ועי"ז הי' יום הקידוש נודע לכל אפי' להרחוקים וכדתנן בפ"ב (דף כ"ב) ולא היו עושין י"ט שני כלל בשום מקום אדר הסמו' לניסן הי' שוה לכל החדשים והי' פעמים מלא ופעמים חסר דלא היה שום נ"מ בחיסרונו אפי' להרחוקים:

לעולם חסר הק' התוס' א"כ אמאי יוצאי' על ניסן מפני הפסח. ול"נ דמש"ה יוצאי' כדי לידע שאין השנה מעובר'. וכ"ת טורח זה בכל שנה ל"ל לא ליפקו אלא בשנה מעוברת בלבד להודיע שנתעברה השנה וממילא ידעי כשאין השלוחי' יוצאי' שאינו מעוברת. י"ל דלא רצו חכמים לסמוך על זה שידעי ממילא במועדים דחמירי' והרבה מצות תלוין בהן ומסורי' לכל לנשי' וע"ה. תדע דהא משום הכי יוצאין על ששה חדשים דמתניתן בין אמלא בין אחסר ולא סגי דליפקו אחסר ולא אמלא ומדלא נפקי ממילא ידע דמלא הוא א"ו ה"ט. דלא רצו חכמים לסמוך במועדת על ה"ט דידעי ממילא וכדפי' במתני' ואע"ג דלתנא דידן אי נתעברה השנה לא נפקי אאדר שני מפני הפורים משום דס"ל עיבור השנה ל' יום וידעי ממילא כדאמ' לעיל שאני פורים דקיל שאינו של תור' ולא חשו כל כך לתקלה כמו מועד' של תורה דחמירי והא דפריך לעיל וכיון דנפקו אאלול אתשרי ל"ל דנפק הא מימו' עזרא לא מצינו אלול מעובר שאני התם דס"ד מימות עזרא ואילך תקנ' קבוע היא שלא לעבר אלול לעולם ותו ליכא למיטעי שוב ראיתי להרז"ה בס' המאור שכתב הא דנפקי אניסן משום ספק שנה מעוברת ואפילו שנה מעוברת מתחילתו שיצאו שלוחי' על השני מפני הפורי' נ"ל דליפקו אניסן מפני הפסח שהשליחו' לכל מסורה ואין הכל בקיעין לידע שאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ודילמא מיקלקל לפסח דאית בי' כרת והא דהקילו בפורים בנתעברה. השנה למ"ד עיבור השנה ל' יום משום דידעי ל"ד לפסח דחמיר ואע"ג דאמר וכיון דנפקא אאלול למה לי דנפקי אתשרי אלמא ידעי חדש זה מכלל חדש זה שאני התם שאין לאלול שליחות בשביל עצמו אלא בשביל ר"ה אבל אדר הסמוך לניסן אע"ג דלעול' חסר כיון שיש לו שליחות בשביל עצמו אע"ג שיוצאין על אדר חוזרין על ניסן אלו דבריו ומקצתן דחוקי'. ומ"ש הוא מרווח דהא דס"ד דתשרי ידעי מכללא דאלול היינו משום דס"ד דמימות עזרא תקנה קבוע היא שלא לעבר אלול לעולם ותו ליכא למטעי אבל אדר הסמוך לניסן אע"ג דליכא למטעי בחדש מלא שהוא חסר לעולם הא איכא למטעי בין שנה פשוטה למעוברת לפיכך על דידעי מכללא לא סמכינן ואפי' בשנה המעוברת בתחילתה. נפקי נמי אניסן משום משום שלא תחלק בשליחות דניסן והשוו חכמים מידותיהם עוד י"ל אע"ג דאדר חסר לעולם אפ"ה נפקי אניסן אע"ג דידעי ממילא גזי' ניסן אטו תשרי דלא ידעי ממילא דהא אלול פעמי' מלא פעמים חסר וכדאמרי' לקמן גבי כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעבד תרי יומא גזי' ניסן אטו תשרי וה"נ אי אמרת דליעבד בניסן בכ"מ שלא על פי השלוחי' אתו למעבד לתשרי נמי יום אחד שלא ע"פ השלוחי' אפי' לא מטו השלוחי' להתם והא דפריך לעיל וכיון דנפקי אאלול אתשרי למה לי ולא אמרי' גזי' תשרי אטו ניסן. פריך אליבא דמ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דהשתא ניסן ותשרי שווין שבשניהם חדש שלפניהם שהן אדר ואלול חסרין וליכא למימר הא אטו הא דלעולם קבוע ר"ח שלהם ביום ל' לחדש שלפניהם ואע"ג דהאי מ"ד איתותב בסמוך מ"מ בכ"מ דרך הגמ' להקשו' לימא מהא נמי תיהוי תיובתא ולמאי דמשני אי איצטר' מעברין לאלול השתא י"ל גזי' ניסן אטו תשרי וכ"ת לעבד מיהת יו' א' בניסן שלא ע"פ השלוחי' במקום דמטו שלוחי תשרי כיון דאדר לעולם חסר לא מינכר מילתא ואתי למעבד נמי הרחוקים פסח יום אחד דאמרי מ"ש אינהו מינן משום דסמכו אאדר דחסר לעולה ה"נ אנן ואתי למיעבד בתשרי נמי יומא חד שלא ע"פ שלוחי' ואתי למטעי משום הכי השוו חכמים מידותיהן אפי' הני דמטי להו שלוחי תשרי נא יעשו בניסן יום אחד שלא ע"פ השלוחי' ואין זה גזי' לגזי' דא"ל כולא חדא גזירה היא א"נ איכא דוכתא דגזרי בי' רבנן גזירה לגזירה כדפי' התוס' בכמה מקומות תדע הא דגזרו ניסן אטו תשרי כל היכא דלא מטי שלוחי תשרי הוי גזירה לגזירה שהרי תשרי מדינא ביום אחד סגי דרוב פעמים אין אלול מעובר וכדפי' לעיל ומה"ת אזלינן בתר רובא ורבנן חיישי' למיעוטא למעבד בתשרי ב' ימים וכי גזרינן ניסן אטו תשרי ה"ל כגזי' לגזירה ועוד דהא האידנא בקיעין בקביע דירחא ואפ"ה עבדינן תרי יומא משום גזי' שמא יחזור דבר לקילקלו כדאמרינן בפ"ק דביצה [ד] ואפ"ה כל מה דגזרו בי' רבנן משום שבות בי"ט אכתי באסורא עומד ביום שני נמי אלמא מפני חומר המועדות השוו מידותיהן להרבות בגזירות ותירוץ זה עיקר דלתירוץ א' ק"ל הא דשנינו בכ"מ במשנה וברייתא שני י"ט של גליות הא למ"ל למ"ד אדר הסמוך לניסן חסר לא בפסח ולא בעצרת אלא בחג בלבד ולתירוץ ב' א"ש:

אמאי מחללין נעברו האידנא ונקדשי' למח' וכ"ת אפ"ת אדר לעולם חסר אכתי תקשה אמאי מחללין על תשרי דהא ליכא למ"ד אלול לעולם חסר וא"כ ניעברו לאלול וניקדשי' לתשרי למחר. לק"מ דא"א לעשות לר"ה ביום א' דא"כ מיקלעי יום של ערבה בשבת ואין ערבה בזמן הזה דוחה שבת אע"ג דבזמן הבית דוחה כדתנן רפ"ד דסוכה (ד' מ) וכמ"ד התם בזה"ז לא מיקלע ז' של ערבה בשבת מה"ט ומתני' דעל ששה חדשי' שלוחי' יוצאי' בזמן הזה מיירי מדתני סיפא בזמן שבה"מ קיים מכלל דרישא בזה"ז מיירי אבל גבי ניסן פריך שפי' ניעברו לאדר וכה"ג פירש"י בפ"ק דסנהדרין (ד' יג) גבי כולה חג בעינן בתקופה חדשה. [ציור בספר] מ"מ ק"ל למאי דקאמר השתא דאם ראו עדי' הלבנה ביום ל' שחל בשבת אין מחללי' את השבת אלא מעברין ואין מחללין אא"כ חל יום ל"א בשבת משום מצוה לקדש על ראיי' והא לקמן רפ"ב (ד' כב) תנן אם אינן מכירין אותו פי' אם העד כשר לעדות משלחין עמו אחר להעידו ובגמרא מעשה בר"נ שהלך אצל העד להעי' עליו בשבת באושא והא לפי סוגיא דידן באיקלע יום ל' בשבת אין מחללין אפילו עידי ראייה גופייהו דמעברין האידנא מקדשין למחר כ"ש המעידין עליהם דודאי לא עדיפ' מינייהו וא"כ באיקלע בשבת למ"ל חילול שבת של מעידין עליהם דהא לא מקדשין היו ולא מ"ל לחילול דעידי ראייה והמעידין עליהם אלא בדאיקלע יום ל"א בשבת משום מצוה לקדש ע"פ הראייה. והשתא תקשה בשלמא עידי ראייה עצמן מחללין מה"ט דמצוה לקדש ע"פ הראיה אבל המעידין עליהם כיון דיום ל"א בשבת וא"א לאחר יותר אפילו בלא עידי ראייה לגמרי בע"כ מקדשין היום ולמה הן מחללין דהא אפילו לא יעידו על עידי ראייה מקבלין אותן דמה תקלה יש בדבר דממ"נ אי הן כשרין מצוה לקדש ע"פ הראייה ואפילו אי פסולין הן מה תקלה יש כאן הא אפילו בלא עדי' א"א לאחר יותר וא"כ מספיקא אפילו בלא המעידין עליהן חייבין ב"ד לקבלן דילמא כשרין הן ואיכא משו' מצוה לקדש ע"פ הראייה ולא עוד אלא אפילו בחו' מסתברא דא"צ להעיד עליהן אלא בחודש חסר דשמא אין נאמנין ועבדינן למלא חסר שלא כדין אבל בחודש מלא ל"ל להעיד עליהן כיון דבלא"ה א"א לאחר יותר וע"ד דפריש'. והשתא בשבת לפ"ד ר"נ אפילו בחסר תקשה ל"ל למעידין עליהן לחלל נעברי' האידנא ונקדשי' למחר. וכ"ת מה"ט מחללין שמא יבאו לב"ד הרבה עידי ראייה ואי לא יחללו המעידין עליהן שמא יקבלו ב"ד לכת אחת שאין להם מעידין מהאי טעמא ומה תקל' יש בדב' ושמא אות' כת שקבלו אין נאמני ונמצ' אין מקוי' כאן מצוה לקד' ע"פ הראיי' ואע"ג דתנן לקמן (ד' כג) ושאר כל הזוגו' שואלין אות' ראשי דברי' שלא יצאו בפחי נפש בשבי' שיהיו רגילין לבא אלמ' שואלין לכל הכיתו'. מ"מ יש לחוש שמא לאותו כת שאין לה' מעידין ישאלו בחקירה גמורה ושמא הן פסולין ולכת זה הכשר' שיש להן מעידין ישאלו ר"ד וזה אינו כלו' ואין כאן משו' מצוה מש"ה מחללין המעידין עליהן כדי שאלו יבדקו בחקירה גמורה משו' מצוה ולשאר בראשי דברי' כדי שיהי' רגילין לבא מ"מ תקשה ל"ל לחלל שבת בשביל חשש זה יתקנו בשב' לחקור לכל הכיתות בחקירה גמורה דהא כל טצדקי דאית לן למיעבד שלא לחלל שבת עבדינן דהא גדולה מזו אמ' נעברי' האידנא ונקדשי' למחר כדי לחלל שבת אלמא אפי' לעבר עבדינן כדי שלא לחלל כ"ש שראוי לקבל בחקירה גמורה לכל הכיתות בשביל שלא לחלל:

וי"ל אפילו בחודש מלא נ"מ למה שמעידין עליהן כהא דתנן סוף פירקין אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין זע"ז אלא שאם יפסל הא' יצטרף הב' עם אחר והשתא נ"מ אם הקרובים הפסולים לעדו' הללו ראו בחודש (חסר) [צ"ל מלא] ולא הועד עליהן אם ילכו אילו בלא המעידין עליהן יהיו כולם שוין ושמא יקבלו ב"ד את עדות קרוביהן ולהם לא ישאלו דהא פסולין להעיד עם הקרובי' ושמ' הקרובי' אינן נאמני ולא נתקיי' ע"פ מצו' זו דקידוש ע"פ הראייה לפיכך הולכין אלו המעידין עליהן עמהם לב"ד כדי שיקבלו עדותן ולא של קרובים. דהא ל"ל יתקנו שיקבלו כל עדות קרובים בשבת וא"צ המעידין עליהן לחלל שבת דאי יתקנו לקבל עדות קרובים הא קי"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כלן בטילה הילכך המעידין עליהן מחללין נמי את השבת לילך להעיד עליהן ויתקיים בוודאי מצוה זו דקידוש ע"פ הראיי'. א"נ הא דלא תיקנו בשבת לחקור כל הכיתות בחקירה גמורה דהשתא אותן עדים שאלו מעידין על נאמנתן ג"כ בכלל ול"צ מעידין עליהן לחלל שבת דשמא יבאו הרבה כיתי עדים ולא יהי' שהות ביום לחקור כולן בחקירה גמורה ולקדש קידם הלילה ותנן לקמן רפ"ג נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה ה"ז מעובר וטעמא משום דאין קה"ח בלילה. והא סוגיא דמוקי בדאיקלע יום ל"א בשבת ומשום דמצוה לקדש כ ש"מ דס"ל דמלא צריך קידוש וא"א לקדש בלילה ובע"כ באין שהות ביום לחקור כולן ומקצתן לא ישאלו אלא ראשי דברים ואי לא יחללו המעידין עליהן שמא אותן לא ישאלו אלא ראשי דברים ואותן שיחקרו ואין להם מעידין עדות שקר הן ולא נתקדש ע"פ הראייה מש"ה מחללין המעידין שיחקרו לאותן שמעידין עליהן ויתקדש ע"פ הראייה א"נ שמא לא יהא שהות ביום אלא כדי בדיקת כת א' בלבד ולשאר אפי' ר"פ לא וע"ד דפי' עי"ל אע"ג דבמלא מסברא א"צ להעיד על העד אפ"ה תקנו להעיד גזירה מלא אטו חסר וכה"ג מצינו לקמן על כולן שלוחין יוצאין מבערב על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש דלפיר"שי ותוספות גזרו שלא יצאו במלא אטו חסר. וכיון דמשום האי גזירה לא יקבלו ב"ד את עדותן בלתי המעידין עליהן נמלא דעיקר קה"ח תלוי בהם. אע"ג דאי אפשר לאחר יותר מיום ל"א. מ"מ כיון דהב"ד לא יקבלו אותן עדי ראייה משום גזירה מלא אטו חסר אלא יקדשו בלא עדי ראיה ונתבטל מצוה זו דקידוש ע"פ הראייה מש"ה המעידין עליהן מחללין את השבת כדי שיקבלו את עידי ראייה ואע"ג דא"ל דלא דמי הא להא דשלוחין יוצאין ין מבערב משום גזירה דש"ה דב"ד הוא דמקדשי לחודש וא"ל דלב"ד לא מחלפי להו בין מלא לחסר ר"נ לטעמי' דאפילו בב"ד חייש לאחלופי דאמר בפ"ב דיבמות (דף כ"ב) גרים אחים מן האם אין מעידין לכתחילה דלא ליתי לאחלופי בישראל ואע"ג דקי"ל התם כאמימר דאמר מעידין לכתחילה כיון דעדות מסורה לב"ד ל"ח לאחלופי נמי א"ש. דהא במסקנא ליתא להא דמצוה לקדש ע"פ הראייה ואדר הסמוך לניסן זמנין מלא ובע"ב עידי ראייה אין מחללין אלא אחסר אבל אמלא לא דהא בלא"ה א"א לקדש אלא היום וש"מ דלא אמר להאי סברא דנעברי' היום ונקדשי' למחר דאל"כ חילול דהמעידין על עידי ראייה למ"ל ומהשתא מ"ל חילל דמעידין עליהן בחסר:

ומיהו קשיא לי' מאי נ"מ בהא דנעברי' היום ונקדשי' למחר אע"ג דמקדשי' למחר אפ"ה עדים שראו את החודש היום והם רחוקי' ממקום הוועד שמקדשין בו את החודש בכדי מהלך ב' ימים צריכין ליל' ולחלל היום את השבת כדי להעי' כדי לקדש ע"פ הראייה דמה לי לחלל שבת לקדש ע"פ הראייה ביומו ומ"ל לחלל לקדש ביום המחרת ע"פ הראייה אם העדים רחוקים ממקום הוועד כדי מהלך ב' ימים והשתא אם נקדש היום אין מחללין שבת אלא אותן שדרין בכדי מהלך בו ביום. אבל אותן הרחוקים יותר בכדי מהלך יום מה להם לחלל שבת כיון שלא יגיעו לב"ד קודם שיקדשו וכדתנן לקמן (דף כ) שלהלוך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש דמשמע אבל יותר ממהלך זה לא מטעמא דפי' דה"ל שלא לצורך והשתא כשאתה מקדשו למחר מה אתה מרוויח לענין חילול שבת דאף שאותן שבכדי מהלך יום א' (א") [צ"ל אין מחללין] אע"פ שכל הרואים צריכין לבא להעיד ואפילו בשבת כדתנן לקמן מעשה שעברו יותר ממ' זוג כו' מ"מ אלו א"צ לחלל שבת שהן מגיעין לשם ביומו בא' בשבת. א"כ צריכין לילך ולחלל שבת הרחיקום בכדי מהלך שני ימים משום מצוה לקדש על פי הראייה כיון שיקדש למחר ואכתי אפשר להם לבא קודם קידו' ב"ד וממ"נ איכא חילול שבת לעדים שבכדי ההלך יום א' לא פחות ולא יותר שאם נקדש למחר איכא חילול לכל אותן הדרים בכדי מהלך יום ב' דהא כל הרואים צריכין לבא להעיד. ואם נקדש היום נמי ליכא חילל אלא לכדי מהלך יום א' דהיינו להדרים בכדי מהלך יום לבד דכיון דלר"נ ניתן לחלל שבת לקדש ע"פ הראייה ביומו ה"ה משום יום המחרת ואכתי מאי נ"מ שנעבר היום כיון דמ"מ א"א בלתי חילול שבת כדי מהלך יום והרי לקמן אמ' יכול מחללין עד שיתקיימו ת"ל אשר תקראו אותם והרי חילול השבת כדי שיתקיימו קדים למועד ואפ"ה אי לא מיעטו קרא ה"א שיחללו השבת עכשיו כדי שיתקיים המועד לאחר זמן בזמנו וש"מ כל דבר שמחללין בשבילו ביומו מחללין עליו נמי משום למחר וליומו חרא. ודוחק לומר דל"צ קרא למעוטי אלא שלא יחללו שבת בשביל שיתקיימו היינו ביום המועד עצמו ולרחוקים. א"נ אפילו לקרובים ואפילו בזמן שהי' משיאין משואות בלילה והיה נודע לכל באותו לילה כדא' בפ"ב ולא שס"ד לחלל שבת להשיאה דהא איפשר להשיאה בחול והא כמה ליל חול איכא עד הרגל שהוא ימים רבים אחר ר"ח. מ"מ ה"א דר"ה שחל בשבת נחלל ע"י שלוחין או ע"י משואות דהחילול משום קיום דביומו הוא ואע"ג דאמר התם דא"מ משואות אלא אחסר בלבד ולאחר עיבורו ואין בזה כדי לקיימו ביומו שהרי כבר עבר יום ר"ה. מ"מ למאי דס"ד דכדי לקיימו מילתא היא עד שמחללין עליו את השבת נהי דבחודש חסר א"א במשואות דבלילה אין מקדשין החודש וביום אין המשואות נראין אפ"ה הי' איפשר במשואות על המלא ובלילה ואע"ג דאין מקדשין החודש בלילה. כיון שלא קידשו יום ל' הא וודאי יקדשו למחר דהא דלא עבדינן אמלא בליל עיבורו אינו אלא משום ביטול מלאכה לעם ב"י בר"ה כדאמר התם וכמו שפירשתי שם. ואי ס"ד דקיו' מלתא היא ומחללין שבת בשביל הא נעביד ליל ל"א כדי שנד' שהיו' ר"ה ואם חל בשבת נחלל את השבת קמ"ל קרא דל"מ מ"מ הדבד מוכרע מעצמו דאי ניתן לחלל שבת משום לקדשו ע"פ הראייה ביומו ה"ה משום יו' המחרת דמ"ש וא"נ קשה. וראיתי בירו' סוף פיריק' דבעי מכשירן מהו שידחו את השבה בלילה פי' דבר שמצותו ביום ודוחה את השבת אי מכשיריו דוחה את ליל שבת וקאמ' והא תנינן שעל מהלך לילה ויו' מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש פי' והא אין מקדשין את החדש בלילה ואפ"ה עדי הראי' מחללין ליל שבת אמר ר' יוסי בר בון ולא למפרע הוא קדוש פי' אם מקדשין ביום גם הלילה קדושה למפרע וכיון שהוא קדיש למפרע הוא יום הוא לילה ועד כאן לא מבעי' לי אנא דבר שמצותו ביום אי דוחה את ליל שבת או לא וה"ט משום דלילה ויום חד יומא הוא דהיו' הולך אחר ה לילה בכל ימים קדושי'. אבל דבר שמצותו לאחר שבת אע"פ שדוחה שבת כמו קידש החודש שעידי ראיה מחללין את השבת כדי לקדשו ביומי' אין מחללין את השבת כדי לקדשו לאחר שבת דתרי יומי נינהו השתא לק"מ:

ניעברה האידנא וניקדשי' למחר וא"ת איך בא לסייע עם זה להני דשלחו למר עוקבא דאדר לעולם חסר הא כבר פי' דה"ט דס"ל לעולם חסר ולא תיקנו שיהי' לעולם מלא משום דס"ל אין מאיימין על החדש שנראה בזמנו לעברו משום דמיחזא כשקרא וא"כ איך מסייע להו דחדר לעולה חסר משום דא"לכ ניעברה האידנא וניקדשי' למחר הא חיישי למיחזא כשקרא אם נעברי'. י"ל דוודאי גבי סתם אדר כיון דע"כ צריך לתקן או לעבר לעולם או לחסר לחסר עדיף מלעבר מטעמא דמיחזא כשקרא אבל בחל יום א' בשבת אע"ג דאם נעברי' מיחזא כשקרא אפ"ה הא עדיף טפי משנחסרו ונחלל עליו את השבת ולא שייך הכא הא דאמר בפ"ח דכתובות [דפ"ו] ובפ"ג דגיטין דלמיחזי כשקר' לא חיישינן מדר"נ אלמא ל"ל לר"נ ה"ט דמיחזא כשקרא ל"ד הא להא:

תיובתא כלומר למ"ד אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ק"ל מאי קושי' הא איכא בן עזאי דס"ל הכי דא"ל דהני דשלחו למר עוקבא כבן עזאי ס"ל דהכי תנן בפ"ט דבכורות [דנ"ז] ג' גרנות למעשר בהמה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכו' דברי ר"ע בן עזאי אומ' בכ"ט באדר בא' בסיון בכ"ט באב ואמרינן בגמ' במאי קמפלגי רע"ס אדר הסמוך לניסן זימנן מלא זימנן חסר וזימנין דמיקלע ביום ל' זימנן דמיקלעי בכ"ט מש"ה לא קביע לי' זמן ובן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר הלכך קביע לי' לזמן לעולם בכ"ט באדר ולר"ע לא קביע לי' זמן ואם אדר מלא ה"ל פרוס הפסח יום ל' לאדר אלמא ב"ע ס"ל לעולם חסר קביע לי' זמן בכ"ט באדר לעולם וי"ל דב"ע ס"ל כאחרים דאין בין עצרת לעצרת אלא ד"י משום דס"ל דאין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא לעולם א' מלא וא' חסר כדא' לקמן בסמוך לפיכך אדר לעולם חסר לפי סדר החדשים דא' מלא וא' חסר וכיון דניסן ראשון לחדשים מלא אדר שהוא חדש י"ב חסר ואפי' נתעברה השנה אדר ב' נמי חסר כדא' אחרים אם הי' שנה מעוברת ה' ואי הי' אדר שני מלא ה"ל ששה. אבל הני דשלחו למר עוקבא בע"כ ל"ל דאחרים דאל"כ מאי איריא אדר כל חדשים שניים שבששה זוגת שבי"ב חדשי השנה כמו כן ה"ל חסירים והל"ל להלכה כאחרים ועוד מ"ש אדר הסמוך לניסן דקאמר דמשמע דוקא זה הסמוך לניסן אבל בשנה מעוברת אדר שאין סמוך לניסן זימנן מלא ואלו לאחרים זה נמי לעולם חסר מדאמר אם היה שנה מעוברת ה' ואם אית' ו' מבע"ל א"ו גבי אדר ס"ל דהוא חסר לכ"ע אפי' לרבנן:

משום מתיא. משמע דמת בשבת ויוה"כ אע"ג דאשתהי אסור לקברו ע"י עממין דהא מה"ט עיברו לאלול להפריד שבת ויוה"כ זה מזה שלא יסריח מת שימו' בא' מהן שיהא ראשון ולא יקבר לא היום ולא למחר אלמא אע"ג דאשתהי שהרי מת מאתמול אפ"ה אין נקבר ביום שלאחריו ע"י עממין ואלו בי"ט נקבר ע"י עממין כדמסיק ואפי' לא אישתהי לא משהינן לי' כדאמר בפ"ק דביצה אלמא חמיר שבות שבת משבות י"ט. וק"ל הא בפ"ה דבינה (דף לו) תנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואשבות קאי התם כדתני רישא ובגמ' רמי התם מדתנן משילין פירו' דרך ארוב' בי"ט אבל לא בשבת ומפרש לה ר"פ במסקנא דהאי דאין בין י"ט לשבת ב"ש היא והאי דמשילין ב"ה היא. הא ע"כ לא קאמרי ב"ה דיש חילוק בין שבת לי"ט אלא מטעמא דמפרש התם דתנן ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לרה"ר וב"ה מתירין וכמו שלב"ש הוצאה שלא לצורך י"ט אסורה הה"נ לטלטל שלא לצורך נמי אסורה וכדמסיק התם אטו טלטל לאו צורך הוצאה היא ולב"ה דהוצאה שלא לצורך שרי' ה"ה לטלטל שלא לצורך אבל בשאר דברים אפי' ב"ה מודים שי"ט ושבת שווין הן וכדקתני התם ברישא כל שחייבי' עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו בי"ט והכי מוכח במקומות רבים שכל שבות דשבת וי"ט שווי' הן וכ"ע מידי' דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד והאי כלל כ"ע איה להו לבד שבות דבענין טלטול והוצאה בהא יש חילוק לב"ה והרי קבורת המת ע"י עממין הרבה אסורי מלאכה יש בו לבד מן הוצאה ובחדושי למס' ביצה יתבאר זה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

וחכמים מטהרין. דעיקרו כלי זכוכית הן ולא אזלי בתר המעמיד ע''א כלי זכוכית טהורין שניקבו והטילו לתוכן אבר יהודה בן שמוע מטמאן טומאת כלי מתכות דאורייתא אם נגע בהן טומאה דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים מטומאת כלי מתכות דאורייתא אלא משום טומאת כלי זכוכית דרבנן שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויין בפרשה (במדבר לא) הזהב והכסף והנחשת והברזל וגו': תנאי היא. אי בטלה מגילת תענית: הא איצטריך. אי משום ירקא אי משום מתיא כדלקמן (דף כ.): והא קמקלקלא ר''ה. דנמצא שלא עשאוה בני הגולה כהלכה אם מעברין אלול: דיקא נמי. דלהכי חשו רבנן דלא ליקלקלו שאר מועדות והתירו שיהא ר''ה מקולקל לגולה: ואלו אם נתעברה השנה. לאחר שנכנס אדר הראשון והלכו השלוחים ישבו ב''ד ועיינו ועיברוה לעשות אדר השני אחר זה: נוהגות בראשון. ויצאו ידי חובתן בפורים שעשו בראשון: כמה עיבור השנה. ימי אדר הראשון שאותו עושין עיבור לשנה: חדש. קא סלקא דעתך כ''ט ימים: מאי שנא. למאן דאמר שלשים דאין צריך לחזור ולשלוח שלוחים על יום קידוש אדר השני: דידעי. בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום ל''א נתקדש: למאן דאמר חדש נמי. אין צריך להודיע דהא ידעי דלעולם חסר וביום שלשים נתקדש: רצו חדש רצו שלשים. לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר: שמקדשין אותן ביום עיבוריהן. יום שלשים קרי יום עיבור שאותו עושין עיבור לחדש כשמעברין אותו שמקדשין יום שלשים של שניהם לר''ח הנכנס יום ל' לאדר הראשון הוא ר''ח לאדר השני ויום ל' של אדר השני הוא ר''ח ניסן: למימרא דחסירין עבדינן כו'. בניחותא: אחד מלא ואחד חסר. דוקא קאמר ראשון מלא ושני חסר: משום רבינו. רב: שהוקבע ר''ח בזמנו. עד שאמרו לך הבאים מארץ ישראל קדשו ב''ד ר''ח אדר השני ביום ל' לאדר הראשון ועשו את הראשון חסר: מחללין את השבת. עדים שראו את הלבנה בחידושה מחללין את השבת לצאת חוץ לתחום לבא לב''ד להעיד לפניהן לפי שהמועדין כולן תלויין בשני חדשים הללו וקס''ד חילולא דשרא רחמנא משום דקביעת ירחא לפי ראיית הלבנה הוא אם מלא מלא אם חסר חסר: משום הכי מחללין. אם ראוהו ביום ל' שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב''ד עד מחר ויעשו את החסר מלא:
מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. משמע דבימי עזרא היה מעובר וסמך קצת לדבר דכתיב (נחמיה ז) ויגע החדש השביעי וגו' וכתיב (שם ח) ויביא עזרא הכהן את התורה וכתיב (שם) ביום אחד לחדש השביעי וכתיב (שם) ויקרא בו וכתיב ביה (שם) היום קדש וכתיב (שם) ביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכהנים והלוים אל עזרא הסופר ולהשכיל אל דברי התורה משמע שעשו שני ימים טובים של ר''ה וקרי ליה שני למילתיה וכתיב נמי (שם ט) ביום עשרים וארבעה לחדש נאספו כל ישראל בצום ובשקים וגו' משמע לפי שאז היה מוצאי סוכות נאספו ואי לאו דעברוהו ועשו סוכות בט''ו בו א''כ י''ד דירחא וח' דסוכות הרי כ''ב ויום כ''ג מוצאי סוכות ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י''ט ומשום כך המתינו עד כ''ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד שהרי דבר שבצבור היה אלא ש''מ דעברוה לאלול: ואל יתקלקלו כולהו מועדות. למאן דאמר לקמן (דף כ.) שמעברין משום ירקיא ניחא דשייך אכולהו אבל למאן דאמר משום מתיא קשיא דליכא קלקול אלא מיוה''כ לחודיה ועוד כיון דידעי קביעות אלול אמאי תתקלקל ר''ה הא ידעי דתדחה מפני אד''ו ונראה דלאו משום אד''ו קאמר הא איצטריך מעברינן ליה אלא משום דזמנין דלא ראו עדים הלבנה ביום שלשים ואין מקדשין עד יום ל''א משום דמצוה לקדש ע''פ הראייה ופריך הא מקלקלא ר''ה שיעשו שני ימים מספק ומשני מוטב תתקלקל ר''ה ואל יתקלקלו כל המועדות יוה''כ וסוכות ושמיני עצרת אם יעשו ע''פ איום העדים לא על פי הראייה: מתני' דלא כר'. וא''ת ולתנא דידן כיון דלא נפקי על אדר השני היאך ידעו שנתעברה השנה בשלמא אם עיברוה קודם אדר יכולין להודיעם ע''י שלוחי אדר אבל אם עברוה אחר כך היכי ידעי דהא מעברינן השנה כל אדר ולכל הפחות עד פורים וי''ל כיון דשלוחים יוצאין על ניסן ממילא ידעי כשיגיע ר''ח ואין שלוחין יוצאין א''כ השנה מעוברת: דמר סבר כל המצות הנוהגות בראשון נוהגות בשני ומר סבר אין נוהגות. וטעמייהו מפרש מקראי בפ''ק דמגילה (דף ו: ושם) וברוב ספרים הגירסא איפכא דמר סבר כל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון ומר סבר אין נוהגות כו' ובפ''ק דמגילה (שם) כתיב כן בכל הספרים גבי פלוגתא דרבנן ורבי אלעזר ברבי יוסי ורשב''ג ויש לישב שתי הגירסות: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. תימה א''כ אמאי יוצאין על ניסן מפני הפסח ומיהו לבסוף מסקינן תיובתא ואף על פי כן אנו נוהגין כן דשמא בימיהן שהיו מקדשים על פי הראייה מסקינן דזמנין מלא זמנין חסר אבל לדידן טוב למלאות הראשון דהוא חדש העיבור שניתוסף על השנה אף על גב דאמרינן דשנה מתעברת בסופה ובירושלמי דמגילה איכא פלוגתא דקאמרינן התם עוקבא אשכח תרין איגרין בחדא כתיב ושפר באנפוי ובאנפי חברוי מוסיפין על שתא תלתין יומין ובחדא כתיב ושפר באנפי ובאנפי חברוי מוסיפין על שתא ירח יומין מאן דאמר תלתין יומין אדר הראשון תוספת מ''ד ירח יומין אדר השני תוספת ולבסוף דחו לה דקסבר רצו שלשים רצו ירח:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד