שכן אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים "(זכריה ח, יט), קרי להו [קורא להם] ימי "צום" וקרי להו [וקורא להם] "ששון ושמחה", כיצד? בזמן שיש שלום בעולם — יהיו לששון ולשמחה ואסורים יהיו במספד ובתענית, אין שלום — יהיו אלה ימי צום. בכל אופן מדבריו למדים כי גם הצום הרביעי והעשירי בכלל התעניות, ומדוע אם כן לא נשלחו שליחים להודיע על החודשים בהם הם חלים?

אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להסיק מפסוק זה: בזמן שיש שלום ובית המקדש בנוי ואין הגוים שולטים על ישראל — יהיו הימים האלו לששון ולשמחה, אולם אם יש שמד (צרות על ישראל) יהיו אלה ימי צום, אין שמד ואין שלום כשאין צרות מיוחדות ולא הגיעה נחמה ישראל, רצו הקהל — מתענין, רצו — אין מתענין. וכיון שאין חובה גמורה להתענות, אין שולחים שליחים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שהדבר תלוי ברצון הציבור בלבד, תשעה באב נמי [גם כן] יהיה כשאר ימי הצום, שפעמים יצומו ופעמים לא יצומו, כפי רצון הציבור באותו זמן, ומדוע נאמר במשנה שעל תשעה באב יוצאים השלוחים? אמר רב פפא: שאני [שונה] תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. שאמר מר [החכם]: בתשעה באב חרב הבית בפעם הראשונה ובפעם השניה, וביום זה נלכדה ביתר, ובו נחרשה העיר ירושלים בידי השונאים, שרצו לעשות סימן שלא תבנה עוד ולכן החמירו בו ביותר.

א בענין הצומות הללו הרמוזים בדברי הנביא, נחלקו חכמים. תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' שמעון: ארבעה דברים היה ר' עקיבא (רבו) דורש, ואני אין דורש כמותו, אלא דורש באופן אחר. ואחד השינויים הוא בענין זה, וכך פירש ר' עקיבא: "צום הרביעי" — זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר, שנאמר: "בחודש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר" (ירמיה נב, ו-ז). ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] הנביא "צום הרביעי" — מפני שהוא בתמוז, רביעי לחדשים מניסן.

"צום החמישי" — זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "צום החמישי" — כי הוא בחמישי לחדשים. "צום השביעי" — זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו — ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך על ידי קביעת התענית ביום זה ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו שאף על כך קבעו תענית לדורות. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] הנביא "צום השביעי" — שהוא תשרי שביעי לחדשים.

"צום העשירי" — זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים והתחיל לצור עליה, שנאמר: "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר. בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים" (יחזקאל כד, א-ב). ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] הנביא "צום העשירי" — כי הוא בחודש טבת העשירי לחדשים. והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון שהרי תחילת המצור על העיר היא ראשונה לכל המאורעות האחרים ולמה נכתב כאן בסוף הרשימה — כדי להסדיר חדשים כתיקנן שמתחיל ברביעי ומסיים בעשירי, אלו דברי ר' עקיבא.

ואמר ר' שמעון: ואני איני אומר כן, אלא: "צום העשירי" — זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשרי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הכתה העיר" (יחזקאל לג, כא) ועשו אבל ביום שמועה על החורבן כיום שריפה שלו.

והוסיף ר' שמעון: ונראין דברי מדבריו, שאני לפי שיטתי אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, שלדעת ר' שמעון הצומות מנויים לפי סדר המאורעות, והוא ר' עקיבא, רבי, אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון. אלא שהוא מונה לסדר החדשים ואינו מתחשב במאורעות עצמם ואני מונה אף לסדר הפורעניות.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה הבאה. רב ור' חנינא אמרי [אומרים] שניהם: בטלה מגילת תענית, שכל הימים המיוחדים שנקבעו כימי שמחה ומנויים במגילת תענית — כולם בטלו לאחר החורבן, והותרו בהם ההספד והתענית. שבזמן הגלות אין טעם לחוג לזכר מאורעות שמחה שהיו במשך הדורות. ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי [אומרים]: לא בטלה מגילת תענית.

ומסבירים: רב ור' חנינא אמרי [אומרים] שבטלה מגילת תענית, הכי קאמר [כך אמר]: כיון שאמר הנביא בזמן שיש שלום — יהיו ימי הצום לששון ולשמחה, אין שלום — יהיו אלה ימי צום. והנך נמי כי הני [ואלה גם כן כמו אלה], כלומר, ימי השמחה המנויים במגילת תענית גם הם בטלים בזמן שאין שלום.

ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אמרי [אומרים]: לא בטלה מגילת תענית, וטעמם: הני הוא [אלה הם] ימי הצום הכתובים במקרא דתלינהו רחמנא [שתלתה אותם התורה] בבנין בית המקדש, אבל הנך [אלה] ימי החג שבמגילת תענית — כדקיימי קיימי [כפי שהם עומדים, הם עומדים] ולא בטלו.

מתיב [מקשה] רב כהנא לשיטת רב ור' חנינא. שנינו: מעשה וגזרו חכמים תענית בחנוכה בלוד, וירד ר' אליעזר באותו יום ורחץ במרחץ להראות שאינו מקבל תענית זו. ור' יהושע ירד וסיפר שערותיו. ולא עוד, אלא אמרו להם שני חכמים אלה: צאו והתענו לאות חרטה ותשובה על מה שהתעניתם. לפי שימי החנוכה הם ימי שמחה ואסור להתענות בהם. והרי חנוכה היא מן הימים שנקבעו במגילת תענית, מכאן שאף לאחר חורבן הבית ממשיכים לחוג את ימי החנוכה, הרי שלא בטלה מגילת תענית!

אמר ר' יוסף: שאני [שונה] חנוכה דאיכא [שיש] בה מצוה של הדלקת נרות. ולכן לא בטל חג זה. ובניגוד לשאר ימים שבמגילת תענית. אמר ליה [לו] אביי: ומה טיבה של ראיה זו? ותיבטיל איהי [שתבטל היא חנוכה עצמה] ותיבטל גם מצותה בהדלקת נרות!

אלא אמר רב יוסף יש לחזור מההסבר הקודם, ולומר כי שאני [שונה] חנוכה דמיפרסם ניסא [שמפורסם הוא הנס שלה], כיון שנתפרסם ונתקבל בכל ישראל כיום של שמחה אין לבטל אותו.

מותיב [מקשה] רב אחא בר הונא: נאמר במגילת תענית בתלתא [בשלושה] בתשרי יום שמחה הוא כי בו בטילת אדכרתא מן שטריא [בטלה אזכרת שם שמים מן השטרות]. ומבואר שם, שגזרה מלכות יון גזרה על היהודים, שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון.

וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה בעל החוב פורע את חובו ואז אין צורך עוד בשטר ונמצא שטר מוטל באשפה, ושם שמים הכתוב בו מתבזה, וביטלום לתקנת הזכרת שם שמים בשטרות, ואותו היום שביטלו עשאוהו יום טוב. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי בטלה מגילת תענית, וכי קמייתא בטול אחרנייתא [את התקנות הראשונות מבטלים ואחרונות תקנות חדשות] מוסיפין?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], בזמן שבית המקדש קיים ואז נשמרו כל הימים המנויים במגילת תענית. ואף הוסיפו מפעם לפעם ימי זכרון נוספים. ומה שאמרנו שבטלה — זה לאחר החורבן.