ושארית זו היא — למי שמשים עצמו כשירים כבלתי חשוב, כטפל.

רב הונא רמי [השליך, הראה סתירה]; כתיב [נאמר]: "צדיק ה' בכל דרכיו" (תהלים קמה, יז), משמע שהוא נוהג לפי מידת הצדק והמשפט, וכתיב [ונאמר שם]: "וחסיד בכל מעשיו", משמע שהוא נוהג בחסד, לפנים משורת הדין! והסביר: בתחלה, בשעת הדין — הוא צדיק, ולבסוף כשמגיעה שעת העונש הוא חסיד.

ר' אלעזר רמי [השליך, הראה סתירה]; כתיב [נאמר]: "ולך ה' חסד" (תהלים סב, יג), משמע שה' נוהג לפנים משורת הדין וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", משמע שהוא משלם מידה כנגד מידה! והשיב: בתחלה "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", ולבסוף — "ולך ה' חסד".

אילפי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה החכם אילפא, רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ורב חסד" (שמות לד, ו) וכתיב [ונאמר]: באותו פסוק "ואמת", שהיא לכאורה מידת הדין! והשיב: בתחלה "ואמת", שהוא שורת הדין, ולבסוף כשאין האדם יכול לעמוד במשפט שכולו אמת — "ורב חסד".

א נאמר שם לפני רשימת מידות הרחמים "ויעבר ה' על פניו ויקרא" (שמות לד, ו). אמר ר' יוחנן: אלמלא מקרא כתוב במפורש אי אפשר היה לאומרו, שיש בו כביכול פחיתות כבוד כלפי מעלה, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור שמתעטף בטליתו, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין — יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, שיתעטף שליח ציבור ויאמר בציבור שלוש עשרה מידות הרחמים.

באותו ענין נאמר "ה' ה'", ופירושו: אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, שאין ה' זוכר לו את חטאיו הראשונים, תמיד הוא "אל רחום וחנון".

אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שאם אדם מזכיר אותן בודאי נענה, שנאמר באותו עניין: "הנה אנכי כרת ברית" (שמות לד, י).

ב אמר ר' יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם. שנאמר: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיה ו, י), משמע שאם ישוב — ירפא לו מכל מה שחטא.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ודלמא [ושמא] נאמר הדבר לפני גזר דין, אבל לאחר גזר דין אין התשובה מועלת? אמר ליה [לו] אביי: "ושב ורפא לו" כתיב [נאמר שם], איזהו דבר שצריך רפואה — משמע שכבר היתה מכה הצריכה רפואה, הוי אומר זה גזר דין, ומשישוב — אזי "ושב ורפא לו".

מיתיבי [מקשים] ממה שנאמר בברייתא: השב בינתים, בין ראש השנה ליום הכיפורים — מוחלין לו, לא שב בינתים, אפילו הביא כל אילי נביות (שהם מובחרים) שבעולם והביאם לקרבנות — אין מוחלין לו! הרי שלאחר שנגזר הדין אינו האדם יכול לשנותו אף בתשובה גדולה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שזמן תשובתו דווקא בעשרת ימי תשובה — ביחיד, הא [זה] שמוחלים להם בכל עת שהם חוזרים — בצבור.

מיתיבי [מקשים], נאמר: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה" (דברים יא, יב) — עתים שהשגחה תמידית של ה' בארץ ישראל היא דבר לטובה, ועתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם לפי הראוי להם גשמים מועטים באותה שנה, ולבסוף חזרו בהן למוטב, להוסיף עליהן על הגשמים אי אפשר — שהרי כבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן, לאותם גשמים מועטים שנגזרו בזמנן הראוי להם על הארץ הצריכה להן, בשדות ובכרמים ובגינות — הכל לפי הארץ, ונמצא שהגשמים המעטים מועילים כגשמים מרובים.

ולהיפך, עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובין לבסוף חזרו בהן והרשיעו, לפחות מהן ממה שנגזר אי אפשר שהרי כבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן לאותם הגשמים שלא בזמנן, על הארץ שאינה צריכה להן, ביערות ובמדבריות.

ושואלים: כיון שיש עתים לטובה, מיהא [על כל פנים] לקרעיה לגזר דנייהו ולוסיף להו [שיקרע את גזר דינם ויוסיף להם] ולכאורה משמע שאין גזר דין נקרע, אפילו עשה כל הציבור תשובה! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאפשר בהכי [בכך], כלומר, כדי להפוך את תוצאת הגזר דין לטובה, אין צורך שתשתנה גזירת המקום, ואפשר שייעשה הדבר בלא שינוי.

תא שמע [בוא ושמע] ממקום אחר ראיה לדבר: נאמר, "יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים. המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע. ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" (תהלים קז, כג-כח. ותהלים קז, לא)

עשה להן לפרשיות אלה בין קטע לקטע סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לנו על ידי סימניות אלה שכמו שהביטויים בתורה הם מדוייקים ואי אפשר לשנות מהם — כך אלה אין לשנות מהם. לומר לך: אם צעקו קודם גזר דין — הרי הם נענין, צעקו לאחר גזר דין — אינן נענין!

ומשיבים: מכאן אין קושיה, הני נמי [אלה גם כן] יורדי הים כיחידין דמו [הם נחשבים], שאף שמדובר באנשים רבים, הרי אינם ציבור שלם, אלא רק קבוצה מצומצמת ומוגדרת.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל, כתיב [נאמר] בתורתכם: "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז) וכתיב [ונאמר]: "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו), כיצד מיישבים סתירה זו?

נטפל לה ר' יוסי הכהן להשיב לה. אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן לפרעון בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך שיפרע, והגיע זמן ולא פרעו. בא לפייס את המלך על שנשבע בשמו ולא קיים את השבועה, ואמר לו המלך: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי [כאן גם כן], כאן בעבירות שבין אדם למקום — ישא ה' פניו וימחול, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו — לא ישא פנים. עד שיפייס את חבירו.

זו היתה הסברה ראשונה, עד שבא ר' עקיבא ולימד, והסביר את הסתירה באופן אחר: