ומדוע נהג בו כך? אחד מחמת הספק אם באחד בשבט כבר נתחדשה שנת האילן כדברי בית שמאי, ואחד מחמת הספק שמא אינה שאינה מתחדשת אלא בחמישה עשר בשבט כדברי בית הלל.

ר' יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה, כלומר, לא מחמת ספק זה עשה כן, אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, ולירק הוא שוה בדרך אחד. כיצד? שוה לאילן בשלשה דרכים: לערלה שבשלוש השנים הראשונות, פירותיו אסורים באכילה כאילן, ולענין נטע רבעי, שכדין האילן, אף פירותיו בשנה הרביעית צריכים פדיון, ולענין שביעית לגבי קביעת שנת השמיטה. ובכל שלושת הדינים הללו הזמן הקובע הוא תאריך חנטת האתרוג, כדין פירות האילן. ושווה האתרוג לירק בדרך אחד — שבשעת לקיטתו עישורו שלענין שנות המעשר, אנו הולכים לא אחר חנטת הפרי אלא לאחר לקיטתו, אלו דברי רבן גמליאל.

ר' אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר.

לפני שבאים לדון בפרטים תוהים על עיקרו של המעשה: ומי עבדינן כתרי חומרי [והאם עושים, נוהגים אנו כשתי חומרות] הסותרות זו את זו? והתניא [הרי שנינו בברייתא]: לעולם הלכה כדברי בית הלל, ואולם הרוצה לעשות כדברי בית שמאי — עושה, ואם רוצה לעשות כדברי בית הלל — עושה. אולם, אם הוא עושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל יחד — הרי זה רשע, ואם הוא עושה מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל — עליו הכתוב אומר "והכסיל בחשך הולך" (קהלת ב, יד). אלא ינהג אי [או] כבית שמאי בקוליהון ובחומריהון [בקולותיהם ובחומרותיהם], או כבית הלל בקוליהון ובחומריהון [בקולותיהם ובחומרותיהם]. ואם כן, כיצד זה נהג ר' עקיבא כשתי החומרות?

ומשיבים: ר' עקיבא גמריה אסתפק ליה [לימודו הסתפק לו] ולא ידע מה היא שיטת בית הלל, אי [אם] בית הלל באחד בשבט אומר, אי [אם] בחמישה עשר בשבט אומר, ומשום כך נהג כשתי השיטות, אבל בעצם רצה לנהוג כדעת בית הלל.

ומבררים עוד את הברייתא: ר' יוסי בר יהודה אומר: לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה. ותוהים: אם כן, מאחר שעשה זאת באחד בשבט משמע שכבית שמאי נהג בה, שהרי לדעת בית הלל אחד בשבט שייך בבירור לשנה שעברה, ואף אם חשש לדעת ר' אליעזר לא היה צריך להפריש מעשר נוסף!

אמר ר' חנינא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנניא: הכא [כאן] מדובר באתרוג שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר דאידך שבט עסקינן [של שבט האחר בשנה שעברה, עוסקים אנו] ואם כן מצד זמן החנטה ברור שאותו אתרוג שייך לשנה השניה, אלא שחשש ר' עקיבא לדעת רבן גמליאל ההולך אחר הלקיטה, ולקיטה זו הרי היתה בשלישית. ובדין הוא אפילו קודם לכן שבעצם לא היה ספק זה תלוי באחד בשבט דווקא וגם אם היה קוטפם זמן רב קודם לכן היה ספק זה קיים אלא מעשה שהיה כך היה שנזדמן הדבר באחד בשבט.

רבינא אמר: כרוך ותני [ושנה] ותקן את הגירסה בנוסח זה: לא אחד בשבט היה אלא חמישה עשר בשבט היה, ולא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה ולפי שיטת בית הלל.

א לעצם דין עישור האתרוג אמר רבה בר רב הונא: השתא [עכשיו] שאמר רבן גמליאל כי אתרוג אחר לקיטתו עישורו כירק, יש לומר שראש השנה שלו לגבי מנין שנות המעשר הוא תשרי כמו שאר הירקות, וכפי ששנינו שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר ירקות.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב בר רב הונא מתוספתא, ששנינו בה: ר' שמעון בן אלעזר אומר: ליקט אתרוג ערב חמישה עשר בשבט עד שלא תבוא (תשקע) השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משתבוא השמש ונתחדשה שנת אילן חדשה — אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי הכלל שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. וכן אם היתה זו שנה שלישית שנכנסת לשנה הרביעית בשנות השמיטה, הרי ממה ששייך לשלישית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני, וממה ששייך לרביעית מפריש מעשר ראשון ומעשר שני.