דלג לתוכן

ראש השנה ט ע"ב - Steinsaltz

as though he fasted on both the ninth and the tenth.

§ The Gemara continues with the topic of the Jubilee Year. The Sages taught in a baraita: The verse states: “And you shall hallow the fiftieth year, and proclaim liberty throughout all the land to all its inhabitants; it shall be a Jubilee for you” (Leviticus 25:10). The words “it shall be a Jubilee” come to teach that although they did not release property to its original owners, and although they did not sound the shofar, it is nevertheless a Jubilee Year, and the halakhot of the Jubilee year apply. One might have thought that although they did not send free the slaves it is also still a Jubilee Year. Therefore, the verse states: “It shall be,” this being a term of limitation. This teaches that at least one of the essential halakhot of the year must be observed, and if not, it is not a Jubilee Year. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yosei says: “It shall be a Jubilee for you”; although they did not release property to its original owners, and although they did not send free the slaves, it is nevertheless a Jubilee Year. One might have thought that although they did not sound the shofar, it is also still a Jubilee Year. Therefore, the verse states: “It shall be.” Some act must be performed. In this case, the shofar must be sounded, otherwise it is not a Jubilee Year.

Rabbi Yosei explains his position: Since one verse includes situations where the Jubilee is in force, and another verse excludes such situations, for what reason do I say that it is a Jubilee Year although they did not send free the slaves, but it is a Jubilee Year only if they sounded the shofar? This is since it is possible that there would be no sending free of slaves, as perhaps no one has any slaves to release, but it is impossible that there would be no sounding of the shofar, as a shofar can always be found. Therefore, it must be that it is the sounding of the shofar that is the indispensable criterion for the Jubilee Year.

Alternatively: This, sounding the shofar, is given over to the court, which is obligated to blow it. But that, setting the slaves free, is not given over to the court but to each individual slave owner. It stands to reason that the indispensable criterion is one that is in the hands of the court and not in the hands of individuals.

The Gemara asks: What is the need for Rabbi Yosei to add: Alternatively? Why is his first explanation insufficient? The Gemara answers: It is necessary, as, if you say that it is impossible that there should not be at least one slave owner at the end of the world, and therefore it is inconceivable that there will ever be a time when there are no slaves that are set free, you can nevertheless say that this, sounding the shofar, is given over to the court, but that, setting the slaves free, is not given over to the court.

The Gemara asks: Granted, this is clear according to Rabbi Yosei, as he has stated his reasoning. But according to Rabbi Yehuda, what is the reason that the indispensable criterion for the Jubilee Year is sending free the slaves? The Gemara explains: The verse states: “And you shall proclaim liberty [deror] throughout all the land to all its inhabitants,” and immediately afterward it says: “It shall be a Jubilee for you.” And Rabbi Yehuda holds that a verse may be expounded in reference to the immediately preceding clause, but not in reference to the clause before that. Therefore, the exclusion implied by the words “it shall be,” is referring to what is stated in the immediately preceding clause: “And you shall proclaim liberty throughout all the land,” i.e., the emancipation of slaves. It is not referring to what is stated in the clause before that: “On Yom Kippur shall you sound the shofar throughout all your land.”

The Gemara asks: It is clear that according to everyone the term “deror” is a word meaning liberty. From where may this be inferred? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: The word deror is a term meaning only liberty. Rabbi Yehuda said: What is the meaning of the word deror? It is like a man who dwells [medayyer] in any dwelling [dayyara] and moves merchandise around the entire country, i.e., he can live and do business wherever he wants.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said in the name of Rabbi Yoḥanan: This is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, but the Rabbis say: All three of them are indispensable for the Jubilee Year: Releasing property, sounding the shofar, and liberating the slaves. They hold that a verse may be interpreted in reference to the immediately preceding clause, in reference to the clause before that, and it may also be interpreted in reference to the clause following it, as all of these halakhot are mentioned in this section, and the exclusion implied by the words “it shall be” applies to all of them.

The Gemara asks: But isn’t it written “Jubilee Year,” which is a term of inclusion that should counter the exclusionary function of the words: “It shall be”? The Gemara answers: That term “Jubilee Year” comes to teach that the mitzva of the Jubilee applies even outside of Eretz Yisrael. The Gemara challenges: But isn’t it written: “Throughout the land,” implying that it applies only in Eretz Yisrael? The Gemara answers: That term, “throughout the land,” comes to teach that when liberation applies in Eretz Yisrael, it applies outside of Eretz Yisrael as well, and when liberation does not apply in Eretz Yisrael, it does not apply outside of Eretz Yisrael either.

§ The mishna teaches: And the first of Tishrei is the New Year for planting. It determines the years of orla, the three-year period from when a tree has been planted during which time its fruit is forbidden. The Gemara asks: From where do we derive this? As it is written: “Three years shall it be prohibited [arelim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23), and it is written in the following verse: “And in the fourth year all its fruit will be sacred for giving praise to the Lord” (Leviticus 19:24). And it is derived by way of a verbal analogy between one instance of the word “year” and another instance of the word “year” that for this purpose the year begins from Tishrei, as it is written with regard to Tishrei: “From the beginning of the year” (Deuteronomy 11:12).

The Gemara asks: But let us derive by way of a verbal analogy between one instance of the word “year” and another instance of the word “year” that for this purpose the year begins from Nisan, as it is written with regard to Nisan: “It shall be the first month of the year to you” (Exodus 12:2). The Gemara answers: The Sages derive the meaning of the word “year” as it appears in the verse about the orla, where months are not mentioned with it, from the word “year” as it appears in the verse in Deuteronomy above, where months are also not mentioned with it. And they do not derive the meaning of the word “year” where months are not mentioned with it from the word “year” as it appears in the verse where months are mentioned with it, i.e., “It shall be the first month of the year for you.”

The Sages taught in a baraita: If one plants a tree, or layers a vine shoot into the ground so that it may take root, or grafts a branch onto a tree on the eve of the Sabbatical Year thirty days before Rosh HaShana, as soon as Rosh HaShana arrives, a year is counted for him. The thirty days count as a full year with regard to the prohibition of orla, and it is permitted to preserve the plant during the Sabbatical Year, as this is not considered new growth. However, if one performed these actions less than thirty days before Rosh HaShana, then when Rosh HaShana arrives, a year is not counted for him for orla, and it is prohibited to preserve the new growth during the Sabbatical Year.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

הברייתא לעיל [ח ב] דורשת את הכתוב בפרשת היובל [ויקרא כה] בפסוק יא:

"יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הנאמר בפסוק י:

"יובל היא תהיה לכם".

להבנת הסוגיא שלפנינו נקדים, שבענין היובל נאמרו בתורה ארבעה דינים:

[א] תקיעת שופר ביום הכיפורים. שנאמר [בפסוק ט]: "ביום הכיפורים תעבירו שופר".

[ב] שילוח העבדים העבריים לחפשי. שנאמר [בפסוק י]: "וקראתם דרור בארץ".

[ג] השמטת הקרקעות. שהקונה שדה מחבירו צריך להחזירה לו ביובל. שנאמר [בהמשך פסוק י]: "ושבתם איש אל אחזתו".

[ד] שביתת הארץ מזריעה, קצירה ובצירה. שנאמר [בפסוק יא]: "לא תזרעו. ולא תקצרו את ספיחיה, ולא תבצרו את נזיריה".

תנו רבנן: נאמר בענין היובל בפסוק י:

"יובל היא תהיה לכם".

והמילים "יובל היא" נראות כמיותרות, שהרי נאמר בפסוק יא:

"יובל היא, שנת החמישים שנה תהיה לכם". [242]

ודרשו חכמים מיתור המילה "יובל" ללמד:

אף על פי שלא שמטו הציבור את הקרקעות שקנו, ולא החזירום למוכרים.

ואף על פי שלא תקעו בשופר.

בכל זאת יש על שנת החמישים הזאת שם של "שנת היובל", והיא אסורה בזריעה, קצירה ובצירה.

יכול. שמא תאמר, שהיובל חל אף על פי שלא שלחו את עבדיהם לחפשי?

תלמוד לומר "יובל היא". והמילה "היא" באה להורות שרק אם יקיימו את דין שילוח העבדים ביובל הרי היא "שנת היובל".

ואם לאו, אינה יובל, ומותרת בזריעה קצירה ובצירה.

[ולהלן הגמרא תבאר מנין למדנו שהמילה "היא" באה ללמד שהיובל תלוי בשילוח עבדים ולא באחד משאר הדינים שנאמרו בפרשה].

אלו הם דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: נאמר "יובל היא".

המילה "יובל" באה ללמד שאף על פי שלא שמטו הציבור את הקרקעות שקנו, ואף על פי שלא שלחו את העבדים לחפשי, בכל זאת הרי שנת החמשים היא "שנת היובל", ואסורה בזריעה קצירה ובצירה.

יכול, שמא תאמר שהיובל חל אף על פי שלא תקעו בשופר?

תלמוד לומר [לכך נאמר] "היא".

המילה "היא" מורה על מיעוט: היא - ולא אחרת.

ובא הכתוב למעט, שדוקא אם קיימו את תקיעת השופר בשנת היובל הרי היא יובל.

אלא מעתה יש לבאר, לפי שמצינו כתוב אחד מרבה, וכתוב שני ממעט:

וכי מאחר שמקרא אחד ["יובל"] מרבה, שהיובל חל אף על פי שלא נתקיימו כל דיניו.

וכנגדו מקרא אחד ["היא"] ממעיט, שדוקא אם נתקיימו דיני היובל הרי הוא חל.

מפני מה אני אומר שהמילה "יובל" מרבה שהיובל חל אף על פי שלא שלחו את העבדים. ואילו המילה "היא" ממעטת, ואין יובל חל אלא אם כן תקעו.

ומדוע שלא נאמר להיפך!?

לפי שאפשר לעולם בלא שתהיה אפשרות לקיים את מצות שילוח עבדים, כגון שלא יהיה אף עבד עברי.

ואי אפשר לעולם בלא שתהיה אפשרות של תקיעת שופר, שהרי השופרות מצויים בכל הזמנים, [243] ומסתבר שלא תלה הכתוב את דיני היובל אלא בדבר המצוי לעולם. [244]

דבר אחר, טעם אחר מדוע מסתבר שהיובל תלוי בתקיעת שופר ולא בשילוח עבדים: זו, מצות תקיעת שופר, מסורה לבית דין, שעליהם מוטל לתקוע בשופר ביום הכיפורים, [245] ובידם לצוות את שלוחם לעשות זאת.

ואילו זו, מצות שילוח העבדים, אינה מסורה לבית דין, אלא לבעלי העבדים. ואם נאמר שאין היובל חל אלא אם נתקיימה מצות שילוח עבדים, נמצא שאם האדון ימאן לשלח את עבדו, יתבטל היובל. ומסתבר שלא תלה הכתוב את היובל אלא בדבר המסור לבית דין. [246]

והגמרא דנה בדברי רבי יוסי.

והוינן בה: מאי דבר אחר לאיזה צורך הוסיף רבי יוסי "דבר אחר", טעם נוסף, שתקיעת שופר מסורה לבית דין, ושילוח עבדים אינו מסור בידיהם, ומדוע לא די בטעם הראשון שאפשר לעולם שלא תהיה בו אפשרות לשילוח עבדים? ומשנינן: כך אמר רבי יוסי: וכי תימא, ואם תדחה את הטעם הראשון, ותאמר: אי אפשר דליכא חד בסוף העולם דלא משלח, שלא יתכן שבכל העולם אין אדם אחד שיש לו עבד עברי שיהיה מצווה לשלחו! [247]

לכן אומר לך דבר [טעם] אחר: זו [תקיעת שופר] מסורה לבית דין, וזו [שילוח עבדים] אינה מסורה לבית דין.

ועתה הגמרא דנה בדברי רבי יהודה הסובר שיובל תלוי בשילוח עבדים, ולא בתקיעת שופר.

והוינן בה: בשלמא לדעת רבי יוסי, שמרבה מהמילה "יובל" שהוא חל אף על פי שלא שלחו עבדים, וממעט מהמילה "היא" שאין היובל חל אם לא תקעו - כדקאמר טעמיה, כפי שהוא עצמו הסביר את טעמו.

אלא, לדעת רבי יהודה - מאי טעמיה?

מדוע הוא מרבה מ"יובל" שהוא חל אפילו אם לא תקעו, וממעט מ"היא" שאינו חל כשלא שלחו עבדים? ומשנינן: אמר קרא: "והעברת שופר תרועה, וקראתם דרור בארץ - יובל היא".

וקסבר רבי יהודה מקרא נדרש רק על הכתוב שלפניו, הסמוך לו, ולא על הכתוב שלפני פניו, על הפסוק שלפני הפסוק הסמוך לו.

ולכן דרש רבי יהודה מהמילה "היא" שה"דרור", שילוח עבדים, הכתוב במקרא שלפניו מעכב. אבל תקיעת השופר, הכתובה במקרא שלפני פניו, אינה מעכבת. [248]

ומוסיפה הגמרא לבאר את ענין הדרור שבפרשה:

דכולי עלמא, לדברי הכל, "דרור" האמור בפרשה לשון "חירות" הוא. ולכן פירשו את המילה "דרור" לענין שילוח עבדים.

ומבארינן: מאי משמע? מנין שמשמעות המילה "דרור" היא שילוח עבדים?

דתניא: אין דרור אלא לשון חירות.

אמר רבי יהודה: מה הוא לשון דרור? כמדייר בי דיירא, כאדם החפשי לדור בכל מלון שהוא חפץ, ומוביל סחורה בכל מדינה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ברייתא זו היא דברי רבי יהודה ורבי יוסי.

אבל חכמים חולקים על שניהם ואומרים: בין החזרת השדות, ובין שילוח עבדים, ובין תקיעת שופר ביום הכיפורים - שלשתן מעכבות בו ביובל. ואם לא התקיימה מצוה אחת מהן אין היובל חל, [249] ומותר לזרוע, לקצור, ולבצור בו כמו בכל שנה. [250]

ומהו טעמם של חכמים?

קסברי המקרא "היא" נדרש הן לפניו, לענין דרור, והן לפני פניו, לענין תקיעת שופר. וכן הוא נדרש גם לאחריו, לענין החזרת השדות. וכמו שנאמר:

א. והעברתם שופר.

ב. וקראתם דרור.

ג. יובל היא.

ד. ושבתם איש אל אחוזתו.

ומקשינן: והכתיב "יובל היא", וגם המילה "יובל" היא מיותרת, ומה מרבים ממנה חכמים?

ומתרצינן: ה"יובל" ההוא מרבה דאפילו בחוצה לארץ משלחים את העבדים. [251]

ותמהינן: והכתיב "וקראתם דרור בארץ", ומשמע שאין היובל נוהג אלא בארץ, ולא בחוץ לארץ!

ומתרצינן: המקרא ההוא, "בארץ", בא ללמד שרק בזמן שנוהג דרור בארץ, כאשר רוב יושביה עליה, אז נוהג דרור גם בחוצה לארץ.

אבל בזמן שאינו נוהג בארץ [252] - אינו נוהג גם בחוצה לארץ. שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים, ולנטיעה, לענין מנין שלש השנים הראשונות שהאילן אסור משום "ערלה". שאפילו אם נטע נטיעה באב, מסתיימת השנה הראשונה בסוף אלול, ומתחילים למנות שנה שניה באחד בתשרי.

והוינן בה: מנלן, מנין לנו דבר זה, שאחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה?

דכתיב [ויקרא יט כג]: "שלששניסיהיה לכם ערלים לא יאכל".

וכתיב בפסוק שאחריו: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה'".

מכאן, ששני הערלה מסתיימים ב"שנה" הרביעית. [253]

ויליף, התנא למד בגזירה שוה "שנה - שנה" משנה המתחילה בתשרי:

דכתיב [דברים יא]: "עיני ה' אלהיך בה [בארץ ישראל, לדון] מראשית השנה" [מה יהיה באחריתה]. והגמרא לעיל [ח א] הוכיחה שאחד בתשרי הוא ראש השנה לענין זה.

ומקשינן: מדוע התנא למד "שנה שנה" בגזירה שוה משנה המתחילה בתשרי?

וליגמר [ילמד] "שנה - שנה" משנה המתחילה בניסן.

דכתיב [שמות יב ב]: "ראשון הוא [ניסן] לכם לחדשי השנה"!

ומתרצינן: דנין למדים "שנה" שנאמרה בנטיעה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בתשרי, שאין מוזכרים עמה "חדשים".

ואין דנין למדים "שנה" שנאמרה בנטיעה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בניסן שיש עמה "חדשים", שנאמר בה "לחדשי השנה".

הסוגיא שלפנינו דנה באיסור ערלה בנוטע לפני ראש השנה, אימתי עלתה לו שנה אחת. וכן מתי מסתיים איסור הערלה:

תנו רבנן:

אחד הנוטע נטיעה, ואחד המבריך המכופף את הענפים לארץ ומכסה מקצתם בעפר וקוצץ את הענף מן האילן. [254] ואחד המרכיב [255] ענף של אילן על גזע של אילן אחר [256] - כל אלו חשובים כנטיעה חדשה.

ואם עשאן בערב שביעית, שלשים יום לפני ראש השנה - משהגיע ראש השנה עלתה לו שנה ראשונה למנין שנות ערלה. ומעתה עליו למנות עוד שתי שנים בלבד לאיסור ערלה.

וכן מותר לקיימן לנטיעות הללו שנטען עד שלשים יום לפני ראש השנה, בשביעית, שאין נטיעות אלו בכלל גידולי שביעית.

אבל, אם נטע, הבריך, או הרכיב, פחות משלשים יום לפני ראש השנה [שהוא דבר שאסור לעשותו בערב שביעית], אזי משהגיע ראש השנה - לא עלתה לו שנה ראשונה למנין שנות ערלה, עד ראש השנה שאחריו.

ואם היתה אותה שנה ערב שביעית, אסור לקיימן [את אותן נטיעות] בשביעית, משום שאסור לנטוע שלושים יום קודם שביעית מן התורה משום תוספת שביעית. [257]


הערות

[242] ריטב"א.

[243] ר"ח.

[244] הקשו הראשונים: דעת רבי יוחנן [בגיטין מח א] שאחים שירשו קרקע מאביהם מחזירים זה לזה ביובל ומחלקים אותה מחדש. ולפי זה השמטת קרקעות מצויה לעולם. ומדוע לא נאמר שהכתוב תלה את דיני היובל בהשמטת קרקעות? ותירץ הרשב"א: לדעת רבי יוחנן הטעם השני שהביא רבי יוסי להלן בא להשיב על שאלה זו. [וכן כתב הר"ן]. ועיין ריטב"א. טורי אבן. וערוך לנר.

[245] להלן ל א מבואר שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ביום הכיפורים של יובל. הרמב"ם [שמיטה ויובל י, י] כתב: ומצוה זו מסורה לבית דין תחילה, [שנאמר "והעברת שופר תרועה"]. וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר "תעבירו שופר". וכתב מנחת חינוך [מצוה של"א] מקור לדברי הרמב"ם, שהרמב"ם התקשה בדברי הגמרא כאן. [האומרת שמצוה זו מסורה לבית דין] ולכן פירש שמצוה זו מסורה לבית דין תחלה. ועיין במנחת חינוך שם שתמה על דבריו. [ועיין ריטב"א להלן כט ב ד"ה אמר רב הונא שכתב שמצוה על היחידים לתקוע בזמן שבית הדין יושבים]. ובערוך לנר [ד"ה יכול אעפ"י שלא שלחו. באמצע הדיבור] כתב שאם בית דין תקעו ולא תקעו היחידים, ודאי שהיובל נתקדש. ולכן אמרה הגמרא: "זו מסורה לבית דין".

[246] ראה להלן הערה הבאה.

[247] מכאן מוכח שאם יש אדם אחד שיש לו עבד ומשלחו, הרי נתקיים דין שילוח עבדים ונוהגים דיני היובל לדעת רבי יהודה [הסובר שדיני היובל תלויים בשילוח עבדים]. המנחת חינוך מצוה שלה הסתפק כשיש הרבה אנשים שיש להם עבדים ורובם אינם משלחים, האם כיון שאחד משלח, הרי זה נחשב שהתקיימה מצות שילוח [כפי שמשמע בגמרא וכדלעיל]. או, שדוקא אם יש רק אדם אחד שיש לו עבד והוא משלח, דוקא בזה נחשב שנתקיימה מצות השילוח [כפי שמשמע בגמרא]. אבל כשיש כמה אנשים שיש להם עבדים ורובם אינם משלחים, אין מצות השילוח מתקיימת, [ולא נוהגים דיני היובל לדעת רבי יהודה]. וכן הסתפק השפת אמת. ועיין בערוך לנר שהסתפק כספק הנ"ל. והוסיף והסתפק שמא אפילו אם יש רבים מישראל שיש להם עבדים, ואחד בלבד אינו משלח, שמא היובל מתבטל לדעת רבי יהודה. [ועיין חזון איש קלט ד. ודרך אמונה בבירור הלכה שמיטין י יג].

[248] הקשו תוספות: מאחר שלדעת רבי יהודה מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, מדוע "יובל" נדרש אף על לפני פניו ולאחריו? ותירצו: הריבוי "יובל" משמע שבא לרבות שבכל ענין הוא יובל. [מה שאין כן "היא" בא למעט אופן מסויים, ולא את כל האופנים]. ועיין שם תירוץ נוסף.

[249] כדעה זו פסק הרמב"ם [שמיטין ויובלות י יג] והריטב"א. במנחת חינוך [מצוה שלה] הסתפק בשלשת הדברים הללו, אם רוב הציבור לא עשאום [לא תקעו בשופר, לא החזירו את הקרקעות שקנו, ולא שיחררו את עבדיהם] ומיעוט הציבור עשאום. האם היובל חל [ראה לעיל הערה 247] והערוך לנר כתב שלענין תקיעת שופר, אין ספק שאם בית דין תקעו ולא תקעו היחידים, ודאי חל היובל שהרי שנינו לעיל "זו [תקיעת שופר] מסורה לבית דין".

[250] כן משמע מרש"י ותוספות. וכן כתב המאירי, והמנחת חינוך מצוה שלה.

[251] אף על פי שמצוה זו אינה מצוה שבקרקע אלא מצוה שבגוף. וכל מצות הגוף נוהגות אף בחוץ לארץ, מכל מקום הוצרך הכתבו לרבות זאת בפירוש מפני שנאמר בהמשך המקרא "וקראתם דרור "בארץ". ומשמע שאין היובל נוהג בחוץ לארץ. גמרא קידושין לח ב. וכן נראה מהמשך הגמרא כאן.

[252] כתב הרמב"ם [שמיטה ויובל י ח]: "והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט, אלא כולן יושבין כתקנן. [איש בנחלתו המסורה לאבותיו מימות יהושע בן נון]. ומקור דבריו מהגמרא בערכין לב ב. ולפי זה כתב החזון איש, שבזמן הזה שאין אנו בקיאים ביחוסי השבטים אין שייך חזרת השבטים. ואפילו אם היינו יודעים את יחוס השבטים, בכל זאת מאחר שלעתיד לבוא תתחלק הארץ חלוקה חדשה, בטלה חלוקה ראשונה. ואין היובל נוהג בזמן הזה. [שביעית כא ב].

[253] בטורי אבן תמה: להלן בגמרא מבואר שאין איסור ערלה פוקע עד טו בשבט שבשנה הרביעית. וכן אין שנת הרבעי מסתיימת עד טו בשבט של השנה החמישית. ואם כן איך הגמרא כאן אומרת שראש השנה לרבעי הוא בתשרי? [עיין שם שהאריך בזה. ובסוף דבריו כתב ועדיין הקושיא במקומה עומדת]. [ואולי יש לומר, ששנת הערלה מסתיימת בראש השנה, כשם שהיא מתחילה בו, אלא שהאיסור נמשך עד טו בשבט. כלשון הגמרא להלן: "ובשנה הרביעית - פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה". כלומר אף על פי שהשנה מתחילה בתשרי. בכל זאת אין הפירות מותרים עד טו בשבט. וכן משמע מחידושי הר"ן להלן סוף יד א אך מלשון רש"י ד"ה ופירות, משמע שראש השנה לרבעי מתחיל בטו בשבט. ועיין].

[254] כך פירשו תוספות [ד"ה הרי וד"ה מרכיב], אבל רש"י והר"ן על הרי"ף לא הזכירו שקוצץ את הענף מן האילן. והר"ן עצמו בחידושיו הקשה: בספרי שנינו "ונטעתם כל עץ מאכל [וערלתם ערלתו] " - פרט למבריך [שאינו אסור משום ערלה]. ואילו בגמרא כאן מבואר שהמבריך אסור לאכול את הפירות שלש שנים משום ערלה. ותירץ: ההברכה המוזכרת בספרי היא באופן שהענף מחובר אל האילן ולא קצצוהו והענף יונק מן האילן. אבל ההברכה המוזכרת בגמרא כאן, היינו בקוצץ את הענף מן האילן. או אפילו כשלא קצצוהו. אם אינו יונק מן האילן הרי זה אסור משום ערלה. [עיין שם. וברשב"א וריטב"א ותוספות ישנים].

[255] הקשו הראשונים: כאן מבואר שהמרכיב חייב בערלה. ואילו בספרי דרשו: "ונטעתם כל עץ מאכל [וערלתם ערלתו] " פרט למבריך ומרכיב! עיין תוספות רשב"א ר"ן וריטב"א. ולהלכה - כתבו הראשונים כאן בשם הרמב"ן, שבחוץ לארץ אין נוהגת ערלה בהברכה והרכבה. מפני שדעת רבי אליעזר בן יעקב שאין ערלה נוהגת בזה. וכל המיקל בערלה בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. [וכן כתב הרא"ש הלכות ערלה ס"ה].

[256] הנוטע אילן בשביעית באיסור, קנסוהו חכמים ואמרו שיעקור את הנטיעה. תרומות ב ג. ונחלקו תנאים בדבר: דעת רבי מאיר - שאפילו הנוטע בשביעית בשוגג יעקר. ודעת רבי יהודה - שדוקא את הנוטע במזיד קנסו חכמים. אבל הנוטע בשוגג רשאי לקיים את נטיעתו [גיטין נג ב] והלכה כרבי מאיר. [רמב"ם שמיטה ויובל א יב].

[257] הטעם שהנוטע אף לפני שביעית תוך שלשים יום יעקור: [א] דעת רש"י שהנוטע בתוך שלשים יום לפני שביעית. אסור לקיים את האילן מפני ששלשים יום הללו הם תוספת שביעית. שמוסיפין מחול על הקודש. ואף על פי שחכמים הוסיפו ואסרו מפסח בתבואה ומעצרת באילנות, מכל מקום בדיעבד אם נטע לא יעקור אלא כשנטע בתוספת שביעית דאורייתא, דהיינו שלושים יום. ריטב"א בדעת רש"י. [ב] דעת רבנו תם שאסור לקיים את האילן מפני שהוא נקלט בשביעית עצמה. [להלן י ב ד"ה שלשים ושלשים]. אבל לענין תוספת שביעית דעת רבנו תם שאין דין תוספת שביעית מדאורייתא אלא בחרישה. [עיין תוספת כאן ד"ה ומותר. ורמב"ן וריטב"א בשם רבנו תם]. [ג] הרמב"ן והר"ן כתבו שאסור לקיים את האילן, מפני שמאחר שמונים לו את השנה הראשונה לערלה בשנה השביעית. אם כן לאחר זמן כאשר ימנו את שנותיו מן השביעית יאמרו שבשביעית עצמו נטעו את האילן ועיין שם. וכל זה לדעת הגמרא בהוה אמינא. אבל למסקנת הגמרא להלן י, ב. הכל מודים שהברייתא כאן סוברת שיום אחד בשנה חשוב שנה. והטעם שהנוטע בתוך שלשים יום יעקור - משום שהנטיעה נקלטת בשביעית. עיין שם.

כאלו התענה גם תשיעי וגם עשירי.

אגב הזכרת ראש שנת היובל מביאים דברים נוספים שנאמרו בנושא זה. א תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה, י): ההדגשה "יובל הוא" באה ללמד אף על פי שלא שמטו את הכספים ואת הקרקעות, אף על פי שלא תקעו בשופר הרי היא בכל זאת יובל. יכול אף על פי שלא שלחו את העבדים עדיין תיחשב זו שנת יובל — תלמוד לומר "היא" — למעט. כלומר יש לשמור בכל זאת משהו מעיקרי דיני השנה, ואם לא אין זה יובל, אלו דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר: "יובל היא" — אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא שלחו. יכול אף על פי שלא תקעו אף אז תהא זו שנת יובל — תלמוד לומר: "היא" — למעט.

ורבי יוסי מסביר את שיטתו: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה שבכל אופן הוא יובל, ומקרא אחד ממעיט, מפני מה אני אומר ש"יובל היא" בא ללמד כי הוא יובל אף על פי שלא שלחו ואין הוא יובל אלא אם כן תקעו? לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים, שהרי יתכן שלא יהיו עבדים עבריים משועבדים כלל באותה שנה, ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר. כלומר, דבר זה הלא אפשר לעשותו תמיד, ועל כן ודאי שעל כך הקפיד הכתוב.

דבר אחר: זו תקיעת השופר מסורה לבית דין, שעליהם החובה לתקוע. וזו שילוח עבדים אינה מסורה לבית דין אלא לכל אדם, ואין לתלות הלכה קבועה אלא בדברים שהם בידי בית דין ולא במעשי היחידים.

ושואלים: מאי [מה] דבר אחר. כלומר, מה טעם הוצרך רבי יוסי להוסיף עוד נימוק לדבריו? כך יש לומר: וכי תימא [ואם תאמר] אי אפשר לא יתכן דליכא חד [שאין אדון אחד] אי־שם בסוף העולם דלא משלח [שאינו משלח] את עבדו, מכל מקום אפשר לומר: זו התקיעה — מסורה לבית דין, וזו שחרור העבדים — אינה מסורה לבית דין.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוסי כדקאמר טעמיה [שאמר ופירש את טעמו], אלא לר' יהודה מאי טעמא [מה טעם] תולה הוא את שנת היובל בשילוח עבדים? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב]: "וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י), ומיד לאחר מכן נאמר "יובל היא", וקסבר [וסבור] רבי יהודה: מקרא נדרש לפניו, לפסוק הקודם, שהמיעוט של "יובל היא" מתקשר לכתוב באותו פסוק לפניו ("וקראתם דרור בארץ") ולא לש לפני פניו, לפסוק המדבר בתקיעת שופר ("והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". ויקרא כה, ט).

ושואלים: דכולי עלמא [לדעת הכל] ברור כי 'דרור' הוא לשון חירות, מאי משמע [מה המשמעות, מהיכן מובן הדבר]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין 'דרור' אלא לשון חירות. אמר ר' יהודה: מה לשון 'דרור' — כמדייר בי דיירא [כפי שאדם שדר בכל דירה] ומוביל סחורה בכל מדינה, ולכן הוא נקרא 'דרור' — אדם שיכול לדור בכל מקום.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: זו דברי ר' יהודה ור' יוסי, אבל חכמים אומרים: שלשתן מעכבות בו ביובל: שמיטת קרקעות, תקיעת שופר ושילוח עבדים. קסברי [סבורים הם]: מקרא נדרש לפניו, ולפני פניו, ולאחריו שכל הדינים הללו נאמרו בפרשה זו ולגבי כולם נאמר "יובל היא".

ושואלים: והכתיב [והרי נאמר]: "יובל" שבא לרבות שיהא יובל מכל מקום! ומשיבים: "יובל" ההוא בא ללמד שאפילו בחוצה לארץ נוהגת מצות היובל. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "בארץ" (ויקרא כה, י)! ומשיבים: "בארץ" בא ללמדנו: בזמן שנוהג דרור בארץ — נוהג אף בחוצה לארץ, בזמן שאינו נוהג בארץ — אינו נוהג בחוצה לארץ כלל.

ב עוד שנינו במשנה, כי אחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דכתיב [שנאמר]: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג) וכתיב [ונאמר]: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'" (ויקרא יט, כד) ויליף [ולומד] בגזירה שווה "שנה" "שנה" מחודש תשרי דכתיב [שנאמר בו] "מראשית השנה" (דברים יא, יב), ומקשים:

וליגמר [ושילמד] שנה שנה מניסן, דכתיב [שנאמר בו]: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב)?! ודוחים: דנין שנה שאין עמה חדשים הכתובה בערלה משנה שאין עמה חדשים הכתובה בתשרי, ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים כגון זו הכתובה בניסן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד הנוטע ואחד המבריך, כלומר, שכופף ענפי אילן (כגון גפן) ושותל אותם באדמה כדי שישתרשו שם, ואחד המרכיב ענף בתוך אילן, אם עשה זאת בערב שנת השביעית שלשים יום לפני ראש השנה — עלתה לו שנה כלומר נחשב לו זמן זה כשנה שלימה לענין מנין שנות הערלה והפירות שצמחו — מותר לקיימן בשביעית, שאין זה נחשב כדבר שנעשה בשנה השביעית. אולם אם נעשה הדבר פחות משלשים יום לפני ראש השנה — לא עלתה לו שנה לענין ערלה, והפירות שצמחו בו אסור לקיימן בשביעית

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as though he fasted on both the ninth and the tenth.

§ The Gemara continues with the topic of the Jubilee Year. The Sages taught in a baraita: The verse states: “And you shall hallow the fiftieth year, and proclaim liberty throughout all the land to all its inhabitants; it shall be a Jubilee for you” (Leviticus 25:10). The words “it shall be a Jubilee” come to teach that although they did not release property to its original owners, and although they did not sound the shofar, it is nevertheless a Jubilee Year, and the halakhot of the Jubilee year apply. One might have thought that although they did not send free the slaves it is also still a Jubilee Year. Therefore, the verse states: “It shall be,” this being a term of limitation. This teaches that at least one of the essential halakhot of the year must be observed, and if not, it is not a Jubilee Year. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Yosei says: “It shall be a Jubilee for you”; although they did not release property to its original owners, and although they did not send free the slaves, it is nevertheless a Jubilee Year. One might have thought that although they did not sound the shofar, it is also still a Jubilee Year. Therefore, the verse states: “It shall be.” Some act must be performed. In this case, the shofar must be sounded, otherwise it is not a Jubilee Year.

Rabbi Yosei explains his position: Since one verse includes situations where the Jubilee is in force, and another verse excludes such situations, for what reason do I say that it is a Jubilee Year although they did not send free the slaves, but it is a Jubilee Year only if they sounded the shofar? This is since it is possible that there would be no sending free of slaves, as perhaps no one has any slaves to release, but it is impossible that there would be no sounding of the shofar, as a shofar can always be found. Therefore, it must be that it is the sounding of the shofar that is the indispensable criterion for the Jubilee Year.

Alternatively: This, sounding the shofar, is given over to the court, which is obligated to blow it. But that, setting the slaves free, is not given over to the court but to each individual slave owner. It stands to reason that the indispensable criterion is one that is in the hands of the court and not in the hands of individuals.

The Gemara asks: What is the need for Rabbi Yosei to add: Alternatively? Why is his first explanation insufficient? The Gemara answers: It is necessary, as, if you say that it is impossible that there should not be at least one slave owner at the end of the world, and therefore it is inconceivable that there will ever be a time when there are no slaves that are set free, you can nevertheless say that this, sounding the shofar, is given over to the court, but that, setting the slaves free, is not given over to the court.

The Gemara asks: Granted, this is clear according to Rabbi Yosei, as he has stated his reasoning. But according to Rabbi Yehuda, what is the reason that the indispensable criterion for the Jubilee Year is sending free the slaves? The Gemara explains: The verse states: “And you shall proclaim liberty [deror] throughout all the land to all its inhabitants,” and immediately afterward it says: “It shall be a Jubilee for you.” And Rabbi Yehuda holds that a verse may be expounded in reference to the immediately preceding clause, but not in reference to the clause before that. Therefore, the exclusion implied by the words “it shall be,” is referring to what is stated in the immediately preceding clause: “And you shall proclaim liberty throughout all the land,” i.e., the emancipation of slaves. It is not referring to what is stated in the clause before that: “On Yom Kippur shall you sound the shofar throughout all your land.”

The Gemara asks: It is clear that according to everyone the term “deror” is a word meaning liberty. From where may this be inferred? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: The word deror is a term meaning only liberty. Rabbi Yehuda said: What is the meaning of the word deror? It is like a man who dwells [medayyer] in any dwelling [dayyara] and moves merchandise around the entire country, i.e., he can live and do business wherever he wants.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said in the name of Rabbi Yoḥanan: This is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, but the Rabbis say: All three of them are indispensable for the Jubilee Year: Releasing property, sounding the shofar, and liberating the slaves. They hold that a verse may be interpreted in reference to the immediately preceding clause, in reference to the clause before that, and it may also be interpreted in reference to the clause following it, as all of these halakhot are mentioned in this section, and the exclusion implied by the words “it shall be” applies to all of them.

The Gemara asks: But isn’t it written “Jubilee Year,” which is a term of inclusion that should counter the exclusionary function of the words: “It shall be”? The Gemara answers: That term “Jubilee Year” comes to teach that the mitzva of the Jubilee applies even outside of Eretz Yisrael. The Gemara challenges: But isn’t it written: “Throughout the land,” implying that it applies only in Eretz Yisrael? The Gemara answers: That term, “throughout the land,” comes to teach that when liberation applies in Eretz Yisrael, it applies outside of Eretz Yisrael as well, and when liberation does not apply in Eretz Yisrael, it does not apply outside of Eretz Yisrael either.

§ The mishna teaches: And the first of Tishrei is the New Year for planting. It determines the years of orla, the three-year period from when a tree has been planted during which time its fruit is forbidden. The Gemara asks: From where do we derive this? As it is written: “Three years shall it be prohibited [arelim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23), and it is written in the following verse: “And in the fourth year all its fruit will be sacred for giving praise to the Lord” (Leviticus 19:24). And it is derived by way of a verbal analogy between one instance of the word “year” and another instance of the word “year” that for this purpose the year begins from Tishrei, as it is written with regard to Tishrei: “From the beginning of the year” (Deuteronomy 11:12).

The Gemara asks: But let us derive by way of a verbal analogy between one instance of the word “year” and another instance of the word “year” that for this purpose the year begins from Nisan, as it is written with regard to Nisan: “It shall be the first month of the year to you” (Exodus 12:2). The Gemara answers: The Sages derive the meaning of the word “year” as it appears in the verse about the orla, where months are not mentioned with it, from the word “year” as it appears in the verse in Deuteronomy above, where months are also not mentioned with it. And they do not derive the meaning of the word “year” where months are not mentioned with it from the word “year” as it appears in the verse where months are mentioned with it, i.e., “It shall be the first month of the year for you.”

The Sages taught in a baraita: If one plants a tree, or layers a vine shoot into the ground so that it may take root, or grafts a branch onto a tree on the eve of the Sabbatical Year thirty days before Rosh HaShana, as soon as Rosh HaShana arrives, a year is counted for him. The thirty days count as a full year with regard to the prohibition of orla, and it is permitted to preserve the plant during the Sabbatical Year, as this is not considered new growth. However, if one performed these actions less than thirty days before Rosh HaShana, then when Rosh HaShana arrives, a year is not counted for him for orla, and it is prohibited to preserve the new growth during the Sabbatical Year.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר יובל אע"פ שלא השמיטו הקרקעות ואע"פ שלא תקעו בשופר. יכול אע"פ שלא שלחו את העבדים ת"ל היא.

כלו' וקראתם דרור ושלחתם את העבדים יובל היא ואם לאו אינה יובל דברי ר"י ר' יוסי אומר יובל אע"פ שלא שמטו ואע"פ שלא שלחו את העבדים יכול אע"פ שלא תקעו ת"ל היא אפילו לא קיימו בה אלא מצוה אחת יובל היא. א"ר יוסי וכי מאחר שהכתוב תולה אותה בתקיעת שופר. פי' דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמשים שנה כלומר כיון שתקעתם נתקדשה השנה. ומקרא אחר תולה אותה בשילוח עבדים שנאמר וקראתם דרור יובל היא מפני מה אני מרבה התקיעה בלבד לפי שאפשר לעולם בלי שילוח עבדים. כלומר אם אין בכל ישראל עבד עברי מה יעשו ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר דהא משתכחן בכל עידן ולא עוד אלא שהתקיעה מסורה לב"ד. ושילוח עבדים והשמטת קרקע מסורין לכל אדם. הנה ר' יוסי פריש טעמיה. אלא ר' יהודה מאי טעמיה. קסבר מקרא א' נדרש לפניו. ולא לפני פניו. פי' כתיב יובל היא ולמעלה מזה כתיב וקראתם דרור דורשין יובל היא על וקראתם דרור. וזהו מקרא נדרש לפניו ואין דורשין יובל היא על והעברת שופר שהוא קודם וקראתם דרור. נמצא וקראתם דרור לפניו ונמצא והעברת לפני פניו.

לשון דרור חירות. כמדייר בי דיירא ומוביל סחור' לכל מדינה.

א"ר יוחנן זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכ"א שלשתן מעכבין קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו תקיעת שופר ושילוח עבדים כדאמרן ולאחר השמטת קרקעות שנאמר יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו.

ואקשינן והכתיב יובל היא למעט ופרקינן האי יובל לא אתא למעט אלא ללמד שתהא יובל נוהגת בחוצה לארץ האי בהדיא כתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. ודחינן ההוא דרור בארץ לכל יושביה יובל היא. ללמד בזמן שאתה קורא דרור בארץ אתה קורא דרור בחוצה לארץ.

ולנטיעה. פי' שני הערלה מתשרי מנינן מנ"ל דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וכתיב ובשנה הרביעית ויליף שנה שנה מתשרי.

ת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית.

אלא רבי יהודה מאי טעמיה פירוש מאי טעמיה דרבי יהודה שעשה עיקר היובל שלוח עבדים ולא פשה תקיעה עיקר ואמרינן (קסבר) מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו (פירוש) [כי] כך סדר הפסוקים "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם: וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו: יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם" (ויקרא כה:ט-יא) רבי יהודה סבר מקרא נדרש לפניו כלומר "יובל היא" במה בפסוק שלפניו שהוא "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ" שהוא שלוח עבדים ולא לפני פניו שהוא "והעברת שופר תרועה".

אמר ר׳ חייא [אמר ר׳ אבין] (בר אבא) אמר רבי יוחנן זו דברי רבי (יהודה ורבי) יוסי [בר יהודה] אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות פירוש שלוח עבדים והעברת שופר והשמעת קרקע קסברי מקרא נדרש לפניו שהוא "וקראתם דרור" הרי שלוח עבדים ולפני פניו "והעברת שופר תרועה" הרי תקיעה ולאחריו לא תזרעו ולא תקצרו הרי השמעת קרקע הילכך שלשתן מעכבות.

אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב (ערב שביעית) שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית. צריך אתה לידע עיקר הדבר ואחר (כך) יתברר לך (פירושו הילכך הלכה זו הא) [פירוש ההלכה] דתנן "אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה" (שביעית ב:ו) היינו סבורים שכך הוא פירוש משנה זו דתנא קמא דמשנה זו דאמר פחות משלשים יום [לפני ראש השנה] (שלשים יום) בלבד בעי כדי שתקלוט קודם ראש השנה ובא רב נחמן ופירש דלא פליגי הני תנאי (עם הני תנאי) אלא בקליטה דתנא קמא סובר לשלשים יום קולטת ורבי יהודה סובר לשלשה ימים קולטת ורבי יוסי ורבי שמעון סברי דלשתי שבתות קולטת. וכולהו מודו דצריכין אנו [לשלשים יום] שתעלה לנו שנה אחר שתקלוט ואחר כך יהא מותר לקיימה בשביעית. ופירש אליבא דרבי אליעזר דאמר שאין חשוב שנה אלא שלשים יום ומשום הכי אמר רב נחמן (אמר רבה בר אבוה) לדברי האומר שלשים יום וכו' ועל הא אמרינן אלא מאי רבי אליעזר שלשים ושלשים בעי פירוש הא ברייתא דתניא בה אחד הנוטע שלשים יום לפני ראש השנה ששמענו ממנה דלשלשים קלטה הנטיעה ולא תעלה לו שנה אלא לשלשים יום. אי רבי מאיר הוא אי אפשר דהא לא בעי אלא יום אחד והאי ברייתא אמרה דשלשים יום הוא שחשוב שנה אבל פחות מכאן לא ואי רבי אליעזר שלשים ושלשים בעי שלשים לקליטה ושלשים אחרים כדי שתעלה לו שנה כמו שפרשנו למעלה שאנו צריכין שתעלה לנו שנה אחר הקליטה [שביתה כמו שפרשנו] ואי נמי סבר כרבי יהודה דלשלשה ימים קלטה שלשה ושלשים בעי שלשה לקליטה ושלשים שתעלה לנו שנה דהא פירוש רב נחמן דאפילו רבי יהודה סובר שלשים בעינן ואחר כך תעלה לנו שנה כדאמרינן לדברי האומר שלשה צריך שלשה ושלשים. ופרקינן לעולם רבי מאיר הוא דאמר יום אחד בשנה חשוב שנה וזה שהצריך האי תנא שלשים יום לפני ראש השנה לא כדי שתעלה לנו שנה אלא כדי שתקלוט קודם ראש השנה. ואקשינן אי הכי שלשים ואחד יום בעי [פירוש אפילו תוקמיה כרבי מאיר שלשים ואחד בעי] שלשים לקליטה ויום אחד אחר שלשים כדי שתעלה לנו שנה אחר הקליטה. ופרקינן יום שלשים עולה לכאן ולכאן כלומר הוא (סוף) הקליטה וחשבינן אותו כאלו אחר הקליטה הוא לענין יום אחד בשנה חשוב שנה. ואם תשאל מאחר שעמדה הברייתא (בזו) לבי מאיר אמאי תנא בה פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית משום שלא קלטו דאוקמינינן לרבי מאיר דסבר קליטה לשלשים יום וכדאמרינן כי קאמר רבי מאיר שלשים לקליטה (אלא) לא עלתה לו שנה למה והא רבי מאיר סבר יום אחד בשנה חשוב שנה. תשובתך יש לומר לא אמר רבי מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה אלא אם היה אותו היום אחר הקליטה אבל הכא משלא קלטה לא עלתה לו שנה.

הא דתניא אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית. פרש"י ז"ל עלתה לו שנה במנין שני ערלה פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ואם ערב שביעית הוא אסור לקיימה משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על הקדש. וכן פרש"י ז"ל הא דתנן אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית פחות מל' יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור וא"ר נחמן לדברי האומר ל' יום צריך שלשים ושלשים, דצריך שלשים לקליטה שתהא נשרשת בקרקע ושלשים לתוספת שביעית וימי הקליטה אין עולין לה דכמאן דמנחא בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה. וכן פירש עוד בפ' הערל כל שלשים יום לפני שביעית כשביעית דמי דנפקא לן מבחריש ובקציר במשקין (דף ג') ובעינן שתקלוט קודם זמן האיסור.
וראיתי בתוספות שר"ת ז"ל השיג על זה חדא דלישנא דמתני' דקתני פחות מל' לפני ר"ה לא משמע שלשים ושלשים. ועוד דא"כ מאי קשיא ליה בגמ' אלא מאי ר"א שלשים ושלשים בעי כי היכי דמתני' דשביעית קתני שלשים יום לפני ר"ה והיינו שלשים דקליטה חוץ משל תוספת הכי נמי ברייתא שלשי' דקליטה קתני חוץ משל תוס' בתרווייהו חד לישנא תנינן וחד פירושא אית להו ועלה דההיא מתני' איתניא הך ברייתא בתוספתא דשביעית ועוד השיב מהא דתנן בשביעית ומייתינן לה לקמן בגמרא האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית כו' ואע"פ שהשרישו בזמן זה של תוספת שביעית. ואף לדידי קשיא לי הא דאמרינן לקמן אלא לעולם ר' מאיר וכי קאמר שלשים לקליטה אי הכי שלשים ואחד בעי כלומר שלשים לקליטה ויום אחד לחשיבות שנה והיכי סגי ליה בהכי והא קליטה בזמן תוס' שביעית.
ומראין דבריו של רש"י דר"א הוא דאית ליה תוספת שביעית שלשים אבל לר"מ לית ליה תוספת אלא יום אחד שהוא חשוב שנה ולאו מילתא היא דתוספת שביעית שלשים יום הלכתא גמירי לה לר' ישמעאל וקראי ליה לר"ע כדאיתא בפ"ק דמשקין ולא שייכא בפלוגתייהו ר"מ ור"א כלל וסוגיין יום אחד בשנה חשיב שנה בין בדאוריי' בין בדרבנן ואלו תוספת שביעית הויא טפי טובא. כדתנן התם עד הפסח ועד העצרת.
ור"ת ז"ל פירש דאין תוספת לשביעית אלא בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית כלומר שלא יחרוש ערב שביעי' כדי שתועיל חרישה שלו לשביעית שהיא עבודת קרקע לצורך שביעית אבל ליטע ולהרכיב ערב שביעית מותר ובלבד שתקלוט קודם שביעית לר' יהודה ג' ימים לפני ר"ה ולר' יוסי שתי שבתו' וכן מותר לזרוע ערב שביעית בכדי שישריש קודם ראש השנה כדאמרינן באורז ופרגין והא דא"ר נחמן לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים ה"ק לדברי האומר בשביעית שלשים לענין ערלה דקתני ברייתא דלעיל צריך שלשים ושלשים לקליטה שלשים ולעלות לו שנה שלשים כך פר"ת ז"ל.
ומיהו בפרק הערל (יבמות פג:) אמרי' הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס ובהרכבה דתנן אין נוטעין ואין מרכיבין כו' ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים התם לא מדכרי בגמ' ערלה וקא מייתי לה לדרב נחמן עלה דמתניתין דשביעית הא משמע דלפרושי למתניתין איתמר הרי אמרו בתוספות לאו דר"נ לפרושי מתני' דשביעית אתא אלא מייתי דלענין שביעית וערלה הלכה כר' יוסי בהרכבה וזו השיטה מתחוורת לזה הפי' כהוגן.
ותו קשיא לי הא דהוינן בגמ' לימא דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דקס"ד דהני שלשים דקתני לחשיבות דערלה קא בעי להו וקשיא ליה דביום א' סגי ליה לחשיבות שנה והא ל' דשביעית ע"כ לקליטה קתני להו וכיון שכן שלשים דערלה ודאי דקליטה נינהו ולא הוה ליה לאקשויי אלא פרכא דלקמיה דשלשים ואחד בעי.
ויש לפרש ולומר דודאי אסור ליטע ערב שביעית אלא בכדי שתקלוט ותעלה לנטיעה זו שנה קודם שביעית לא משום תוספת שביעית שאין תוספת אלא בחריש הנכנס לשביעית אלא גזרת חכמים היא מפני שאדם מונה שנים לערלה ולרבעי וכל שנה ראשונה שלו שביעית היא יאמרו בשביעית נטע לפיכך יעקור אא"כ קלטה ואחר קליטה עלתה לו שנה לנטיעה זו בל' או ביום אחד כדי שתמנה שביעית שנה שניה שלה. וכענין הזה ראיתי להר"מ במז"ל.
ומצאתי במס' תרומות בפ' שני אהא דתנן הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור ומפרש בירושלמי מה טעמא דרבנן נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות דבר אחר מונין לשביעית ואין מונין לשבתות היך עבידא נטע פחות משלשים לפני שביעי' ונכנס' שביעית אין תומר חשד אין כאן חשד ואין תומר מונין יש כאן מונין נטע פחות ל' יום לפני שביעית ונכנסת שמינית אם תימר חשד יש כאן חשד ואתיא כמאן דאמר מפני מונין ברם כמ"ד מפני חשד וקנסו שוגג מפני מזיד. ע"כ הסוגיא הזו שנחלקו בחומר שביעית יוחד מן השבת. ומ"מ נראה דמודים בנוטע במזיד פחות משלשים לפני שביעית דיעקור מפני המנין ונתבאר מכאן הטעם שפירשתי וגם זו תשובה לדברי רש"י ז"ל שאמרו אין כאן חשד משמע שאין איסור שביעית בשלשים שלפני ר"ה כלל.
ומה שהוקשה לר"ת ז"ל מלישנא דמתני' דלא קתני אלא ל' ועוד למה לא העמידו ברייתא דלעיל בל' של קליטה בלבד חוץ משלשים של חשיבות שנה כמתני' שביעית דיש לנו לתרץ בכל זה ולומר דמתני' לר"נ ה"ק אין נוטעין ואין מבריכין ערב שביעית עד שיהו להן לנטיעה ולהרכבה זו דהיינו קליטה שלשים יום קודם ר"ה ופירשו בברייתא שכל נטיעה שלא עלתה לה שנה אסור לקיימה בשביעית לומר דמתני' ל' יום דקליטה בלחוד קתני וצריך שתעלה לו שנה אח"כ ואע"ג דקתני פחות מל' יום לפני ר"ה לא שלשים הסמוכין לר"ה קתני אלא עד שיהא לפני ר"ה כדי שיתן לקליטה ל' ויהא לחשיבות שנה כדי שצריך לה או שלשים או יום אחד דמתני' לא קתני בחשיבות שנה כמאן ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דבעינן שתעלה לו שנה ותהא שנה שביעית נמנית שניה דודאי מדקתני ברייתא עלתה לו שנה לחשיבות נמי קתני דהא פריש שנה זו עולה לו ושביעית נמנית שניה וליכא למימר דברייתא נמי נתני שלשים דקליטה דא"כ עלתה לו שנה דקתני לא פריש בכמה ומסקנא אלא לעולם ר"מ וכי קא בעי שלשים לקליטה והני ל' דקליטה נמי דקתני ברייתא וקסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן והשתא ניחא נמי מתני' דשלשים של קליטה קתני ור"מ היא ודומיא דברייתא ומיהו לא מסיימי בגמ' מנו דמ"מ מתניתין שפיר אתיא ליה [נמי] למאי דס"ד מעיקרא.
והא דאמר ר"נ לדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים לאו לתנא קמא דמתני' קאמר אלא קאמר סתם דבעי' שלשים לחשיבות שנה ובעינן קליטה קודם לכן וכיון שמצינו ג' מחלוקת בקליטה מתני' ותנא דברייתא דלעיל בעו ל' ר' יהודה ור' יוסי כל חד בשעוריה קא מפרש להו ר"נ אליבא דר"א דבעינן שלשים דחשיבות שנה וזמן הקליטה ומשמע דר"נ כר"א סבר ליה דשלשים בשנה חשובין שנה ומוקי לשעורי דתנאי כותיה דהא אנן לא שמעינן להו לחד מהני תנאי דסבירא להו כר"א אי נמי מתני' לדר' נחמן שלשים ושלשים בעי וכדקא סלקא דעתין מעיקרא דלא ליסתיימא כר"מ דהא רב נחמן כר"א ס"ל:

כאילו התענה תשיעי ועשירי. כלומר, כאילו נצטוה והתענה.

הא דאמר ר' יוסי: לפי שאי אפשר לעולם בלא תקיעה ואפשר לעולם בלא שלוח עבדים. וקשיא לי תינח שלא שלחו שלא שמטו מאי איכא למימר, דהא אי אפשר לעולם בלא השמטת קרקעות לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, דאי אפשר דיהון כולי עלמא חד בר חד. ויש לומר דמשום הא נמי הוא דקאמר ועוד זו מסורה לבית דין, וחדא מיניה נקט.

הא דתניא: אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה וכו' אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. דאלמא יש בהברכה והרכבה משום ערלה. קהו בה רבוותא קהיאתא מדתניא בספרא (קדושים פרשה ג') ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. ויש מפרשים דהברכה דהכא בשנפסקה מן האב ומשעת הפסקה מונין לה שלש שנים, וההיא דהתם קודם שנפסקה. ויש מפרשים דאפילו קודם שנפסקה אם אינה חיה מן האב חייבת בערלה. והכין מוכח בירושלמי (ערלה פ"א, ה"ג), ואמרינן התם מאן מוכח, ואהדרו מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאיסתכולי ביה. ומרכיב אמרכיב נמי לא קשיא, ההיא במרכיב אילן הנטוע למאכל, ומפני שזו בטלה לגבי הראשונה דילדה שסבכה בזקנה בטלה, ואפילו ילדה בילדה לכי מלו שלש לילדה ראשונה שנייה נמי שריא, והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל והלכך אינה בטלה לגבה. וכן נמי בשהרכיב בתוך אילן סרק, ואע"פ שאינו רשאי משום כלאים. והכין איתא בירושלמי (פ"א, ה"ב) דתני גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן יש בו משום ערלה, מאימתי מונין לה משעת נטיעתה.

כאלו התענה כו'. הקשה ר״ת משמע דאם התענה בט׳ משובח טפי הא אמרינן במס׳ פסחים מר בריה דרבינא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא בר ממעלי יומא דכפורי ויומא דפוריא ועצרתא ותירץ דה״ק כאלו נצטוה להתענות ט׳ וי׳ והתענה וטעם הדבר או כדי שיוכל להתענות יפה ולא יבא לידי דחיית ענוי י״ה או כמו שפי׳ הר׳ יונה ז״ל שהוא כדי להראות כי קדוש היום לאלהינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר״ה אלא שגזירת הכתוב הוא לפרוש בו ביום מתאות גופניות שנהיה כמלאכים כמ״ש במדרש:

ה״ג ת״ר יובל היא. ול״ג כי יובל היא דהשתא לא דרשינן אלא יובל היא תהיה לכם דכתיב בקרא וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא שהוא מיותר דהא כתיב (לעיל) יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם והכי מוכח להדיא לקמן במאי דאמרינן מקרא נדרש לפניו ולאחריו כדבעינן לפרושי בס״ד הילכך דריש ליה לרבות שתהא קדושת יובל בשמטת עבודת הארץ נוהגת מ״מ אע״פ שלא שמטו קרקעות לחזור לבעליהן ואף על פי שלא תקעו ב״ד כשופר יכול אפילו לא שלחו עבדים לחירות ת״ל היא פי׳ דמיעוטא איכא היא יובל ויש (אחריה) [אחרת] שאינה יובל ולקמן מפרש טעמא משום דקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו פי׳ דהאי יובל ואין (אחריה) [אחרת] יובל נדרש למה שכתב לפניו דהיינו וקראתם דרור ולא למה שכתוב לפני פניו והיינו תעבירו שופר ולא למה שכתוב לאחריו דהיינו ושבתם איש אל אחוזתו שזהו שמטת קרקעות וכן פרש״י:

ר׳ יוסי וכו׳ עד לפי שאפשר וכו'. שפעמים שאין עבד עברי בישראל שיהא טעון שלוח וא״א לעולם בלי תקיעת שופר שא״א שלא ימצא שופר בעולם ומסתמא לא תלה הכתוב החיוב אלא בדבר המצוי. וא״ת ניחא שלא שלחו אלא אע״פ שלא שמטו מאי איכא למימר לר״י דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא לדידיה ודאי א״א בלא השמטת קרקעות לבעליהן דהא א״א דלהוי כל ישראל חד בר חד עד יהושע לימא תהוי תיובתיה דר״י וי״ל דלר״י אידך טעמא עקר:

דבר אחר זו מסורה לב״ד וזו אינה מסורה לב״ד. והאי דבעי׳ מאי דבר אחר לאו לר״י בעינן לה אלא לבר פלוגתיה דלדידיה הוה משמע דסגי בטעמא קמא:

וכ״ת וכו׳ זו מסורה וכו'. ומסתמא לא תלה הכתוב יובל אלא בדבר המסור לב״ד:

אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו. וק״ל כותיה:

תנו רבנן אחד הנוטע וכו'. הא ודאי מדקתני עלה אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי נראה דערלה נוהגת בהרכבה ובהברכה וקמ״ל בהברכה דאע״פ שאינ׳ נטיעה לכתחילה ממש כדכתיב גבי ערלה אפ״ה כנטיעה חשבינן לה והרכבה אשמעינן נמי דסד״א שאין נוטע אלא הנוטע בארץ אבל לא זה שנוטע באילן קמ״ל. ומיהו ק״ל הא דאמר בספרא ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב ובירושלמי פי׳ דלא קשיא מבריך אמבריך כאן מעצמה כאן מאמה פי׳ דכשיונקת מאמה דינה כמוה ולא נהגא בה ערלה וכשיונקת מעצמה ומתחילין למנות לה ג׳ שנים וכ״ז שפסקה מאמה ודאי יונקת מעצמה אבל קודם שפסקה מאמה אמר שם שכל זמן שעליה הפוכין שגבי עליה כלפי פני עלי האם יונקת מאמה וכשהן פנים נגד פנים יונקת מעצמה ונתנו משל בדבר היינו דאמרי אנשי מאן דאכיל דלא דידיה בהית לאסתכולי ביה וכן מצינו במשנת מסכת ערלה בריכה שנפסקה והיא מליאה פירות פי׳ של קודם הפסקה כשינקה מאמה שהן מותרין ואח״כ גדלו אחר הפסקה שנוהג בה ערלה אם הוסיף במאתים אסור פי׳ שתוספת האיסור בטל בהיתר באחד ממאתים ולא בפחות דלא אמרינן ראשון ראשון בטל כשהוא כדרך גדילתו כדאיתא בנדרים וכדכתיבנן בהשותפין ולמדנו ממשנה זו דהברכה הולכין אחר הפסקה כדברי הירושלמי מיהו מרכיב אמרכיב קשיא ותו ק״ל היכי שייך לממני ערלה בהרכבה דאי בשהרכיב באילן זקן שיש לו הא אמרינן התם ילדה שסיבכה בזקנה בטילה ודינה כדין הזקנה שפירותיה מותרין ואי בשהרכיבה בילדה שאין לה ג׳ שנים הא נמי דינה כדין הראשונה וכשישלמו ימי ערלה של דאשונה יהו מותרין אף פירות השני׳ והכי מוכח במס׳ סוטה ויש שתירצו דהכא מיירי כשהיתה ראשונה לסייג ולקורות שאין ערלה נוהג בה דהשתא כל היכא דהוה ילדה בילדה מנינן לשניה ולא כראשונה שהיא לסייג ולקורות והראיה ממאי דאמרינן במס׳ סוטה גבי חוזרי המלחמה ר׳ אליעזר אומר אשר נטע כרם ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב ואקשינן והתנן אחד הנוטע וא׳ המבריך וא׳ המרכיב ופריק לא קשיא כאן בהרכבת היתר חוזרין מעורכי המלחמה כאן בהרכבת איסור פי׳ כגון מין בשאינו מינו אין חוזרין כר׳ אליעזר והוינן בה האי הרכבת היתר ה״ד אלימא ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקנה האמר ר׳ אבוהו ילדה שסבכה בזקנה בטלה א״ד ירמיה לעולם ילדה בילדה וכגון דנטעה להאי קמייתא לסייג ולקורות דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ואלו משום דאשונה לא הדר והדר משום ילדה שניה ולא בטלה בראשונה כיון דילדה היא הא אלו היתה הראשונה זקנה של ג׳ שנים אע״פ שנטע לסייג ולקורות הוה בטילה ילדה זו גבה בין לענין ערלה שאין נוהג בין לענין שאין חוזר עליה מעורכי המלחמה ואמר מ״ש ילדה בילדה דלא בטלה להיות כראשונה כי היכא דבטלה בזקנה ומהדרינן דזקנה לאו בת מהדר היא פי׳ דאלו אימליך עלה שתהא לאכילה לא הדרא ואין ערלה נוהגת בה ולפיכך ילדה זו בטילה בה אבל השתא דהוה ראשונה ילדה בת מהדר היא שאם נמלך עליה לאכילה מונין לה משעת נטיעתה מידי דהוה אעלו מאליהן דתנן עלו מאליהן חייב בערלה ולפיכך אינה בטילה בה ומונין להו משעת הרכבתה וחוזרין עליה והראשונה עומדת כדינה שהיא פטורה מערלה ואין חוזרין עליה דהרכבה אינה כהמלכה למנות לראשונה דא״כ אכתי תיקשה לן תיפוק ליה דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ודאי כדאמרן ולמדנו במרכיב אילן מאכל על אילן מאכל שמונין לראשונה לעולם והיינו תניא בספרא אבל במרכיב ילדה בילדה שהיתה לסייג ולקורות מונין לשניה ועליה אמרו כאן דערלה נוהגת בהרכבה כנ״ל ומורי נרו הי׳ מפרש דהא מתניתא במרכיב אילן מאכל ע״ג אילן סרק שמונין לשניה לעולם ואפי׳ ילדה בזקנה ובירושלמי הקשה ממנה לר״י שסובר דמונין לה משעת נטיעה ראשונה של אילן סרק ואמר דפליגא אדר״י וקיימא כר״ל והא דלא אוקימנא ההיא דמס׳ סוטה בהכי משום שקלי וטרי התם בהרכבת (היחיד) [היתר] והאי הרכבת איסור היא משום כלאים כדאית׳ בת״כ מנין שאין מרכיבין עץ סרק ע״ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע״ג עץ סרק ולא עץ מאכל ע״ג עץ מאכל שנאמר את חקותי תשמרו וכיון שהיא הרכבת איסור אין חוזרין עליה מעורכי המלחמה ונכון הוא. מיהו בחו״ל אין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה לעולם דהא ראב״י סבר דאין ערלה נוהגת בהברכה והרכבה אפי׳ בארץ והלכה כמותו בחו״ל דק״ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל והרכבת כלאים אסור מן התורה אפי׳ בחו״ל כדאיתא בפ״ק דקדושין ואפי׳ ע״י גוי אסור מדרבנן כדאיתא בסיפרא מיהו אין בה אלא איסור הרכבה ואם הרכיב כלאים בין בארץ בין בחו״ל נהי דעבד איסורא אבל הפירות מותרין באכילה:

פחות משלשים יום לפני ר״ה וכו'. תמיהא מלתא למאי דקס״ד בריש שמעתין דהאי ברייתא לא מיירי כלל לענין קליטה אלא לענין עלתה לו שנה דהא שנוייא בתרא דשנינן דהיינו דמתניתא לענין קליטה איירי מכלל דעד השתא ס״ל דמתניתא אפי׳ בשקלט בעי שלשים יום וקשיא לן דהניחא לענין ערלה דפחות משלשים יום לא עלתה לו שנה משום דפחות משלשים יום אינו חשוב שנה אבל לענין שביעית אמאי יעקור ואמאי אסור לקיימן כיון דנטעו וקלט קודם שביעית ורש״י ז״ל רצה להשמר מקושיא זו שפי׳ כאן אסור לקיימן בשביעית משום תוספת שביעית מן התורה אינו אלא שלשים יום ואע״פ שחכמים הוסיפו מפסח ומעצרת ה״מ לכתחילה אבל בדיעבד לא יעקור אלא כשנטע תוך שלשים יום שהוא תוספת דאורייתא והקשה עליו ר״ת שלא אסרה תורה משום תוספת שביעית אלא עבודה שהיא מועלת בשביעית כגון חרישה וכיוצא בה דהא מבחריש נפקא לן וכדאמר לעיל חריש של [ערב] שביעית הנכנס לשביעית וקציר של (שמינית) [שביעית] היוצא למוצאי שביעית מכלל דלא אסר הכתוב מדין תוספת שביעית לפניו ולא לאחריו אלא עבודה שהיא מועלת לפירות שביעית הילכך בנטיעה והברכה והרכבה אין בה שום איסור דהא לא מהני ליה בשביעית כלל דאפי׳ יהיב פרי ערלה נינהו ואי משום גדול האילן כלל לא נאסר כלל לא בשביעית ולא בשבתות שא״כ לעולם יהא אסור ליטע הילכך בהא ליכא לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאף חכמים (בחרישה) שאסרו [בחרישה] בשדה לבן מן הפסח ובשדה אילן מן העצרת ושיערו חכמים דבהכי אפשר דמהני בשביעית אלא שהתורה לא אסרה אלא מעלה הניכרת לגמרי בשביעית תדע דהא למסקנא אליבא דר״מ איתוקמי מתניתא דבעי שלשים יום לקליטה ומקצת יום שלשים עולה משום שנה ונמצא שהקליטה בתוך שלשים יום של שביעית וא״כ היכן הוא תוספת שביעית דהא כ״ז שלא נקלט כתלוש דמי ועוד דהא לקמן גבי ארז ודוחן ופרגין ושומשמין מחלק בין השרישו לפני ר״ה להשרישו אחר ר״ה אף לענין שביעית אלמא השרשה דערב שביעית משרא שריא ובירושלמי אמר בפי׳ על מתני׳ דחורשין ערב שביעית בשדה הלבן עד הפסח ובשדה אילן עד עצרת למה עד הפסח ועד העצרת ע״כ הוא יפה לפרי מכאן ואילך מינבל והתנינן א׳ אילן מאכל וא׳ אילן סרק ע״כ מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ע״כ ור״ת ז״ל פי׳ שלשים לקליטה ולא נהירא דהא כיון דאמרינן בסוף שמעתין דכי אמרינן שלשים יום לקליטה מכלל דמעיקרא לא הוה ס״ל הכי והנכון בעיקר קושיין דטעמא דפחות משלשים יום אסור לקיימן אינו מדין תוספת אלא דכיון שכן הרי נמנית שנה ראשונה לזה שנת השביעית וישראל מונין שנותיהן לשביעית והיום או מחר כשימנו לזו שנה ראשונה משביעית ירננו העם לומר שנטעוהו ממש בשביעית וכדאמר התם הנוטע בשבת במזיד יעקור ובשוגג יקיים ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ופרישנא טעמא משום דמונין ישראל לשביעית ואין מונין לשבתות וכדפרישנא במס׳ גיטין כי מה שנוטע בשבת אין העולם יודעין כי אינן מונין לימים אבל מה שנוטע בשביעית כל העולם יודעין הלכך אפילו בערב שביעית כל היכא דלא עלתה לו שנה קודם שביעית איכא רינון לומר שניטע בשביעית עצמה וכן מוכיח בפי׳ בירושלמי:

כאלו התענה תשיעי ועשירי פי' כאלו נצטוה בה והתענה אבל ודאי אסור להתענות בה כדאמרי' בפסחים בפ' ואלו דברים דמר בריה דרבינא כולו שתא הוי יתיב בתעניתא בר מפוריא ועצרת' ומעלי יומי דכפורי:

לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים הקשה הרשב"א ז"ל תינח שלא שלחו שלא שמטו מאי איכא למימר דהא אי אפשר לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאי אפשר דהוו כולי עלמ' חד בר חד וי"ל דמשום הא נמי הוא דקאמר וזו מסורה לב"ד וחדא מנייהו נקט:

אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב וכו' אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. וא"ת ומי נהגו ערלה בהברכה והרכבה והא תניא בספרא ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. י"ל דהברכ' אהברכה ל"ק דההיא דספרי בשלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו והא דהכא בשנפסק' אי נמי לא נפסקה אלא שאינה יונקת ממנו וכל כי האי גוונא נוהגת בה ערלה ומונין לה משעה שיונקת מעצמה ולא מן האב והכי מוכח בירושלמי ואמרינן התם מאן מוכח ומהדרינן מאן דאכל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה כלו' שכשהיא יונקת מן האב היא הופכת העלה שלא יעמדו כנגד העלין של האב. ומרכיב אמרכיב נמי ל"ק דההיא במרכיב באילן הנטועה למאכל ומשו"ה לא נהגה ערלה בהרכבה דקיי"ל דילדה שסבכה בזקנה בטלה כדאיתא בפ' משוח מלחמ' ואפילו ילדה בילדה נמי לכי מטו שלש לילדה ראשונה שניה נמי שריא והכי מוכח התם. והא דהכא בשנטעה לראשונה לסייג ולקירות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומשו"ה אין זו בטלה לגבה ומשכחת לה נמי בשהרכי' בתוך אילן סרק ואעפ"י שאינו רשאי משום כלאים והכי איתא בירושלמי דתני גוי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אעפ"י שאין ישראל רשאי לעשותן יש בו משום ערלה מאימתי מונין לה משעת נטיעתה:

ואנן השתא לא נהגינן ערלה בהברכה ובהרכבה וכ' הר"מ במז"ל דטעמא דמלתא מדאמרינן בפ' משוח מלחמה גבי הא דאמרינן התם ולא חללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר מעורכי המלחמ' דאמרינן התם לאו מי א"ר אליעזר ב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטוע אין מבריך ומרכיב לא הלכך ה"נ ונטעתם כמשמעו ולא מבריך ומרכיב ומשו"ה נמי הוא שאינו חוזר עליה מעורכי המלחמה לר' אליעזר בן יעקב משום דלא נהגה בהו ערלה. והכי ודאי מסתברא דאי ס"ל לר"א בן יעקב דונטעתם לאו דוקא דאפי' מבריך ומרכיב נמי אמאי תו לימא גבי עורכי המלחמה נטע דוקא אלא ודאי כדכתיבנ' וכיון דקיי"ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ לא נהגה ערלה בחו"ל בהברכה ובהרכבה כלל זהו דעת הרמב"ן ז"ל. ואפשר שמפני כך נהגו להבריך בגפני' ואין חוששין עליה:

ולענין רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע רבעי ואיכא דתני כרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וכן כתבו התוס' וכן דעת הר"א הלוי ז"ל. וכתב הרב הגאון רב אחא משבחא ז"ל דלמאן דתני כרם רבעי ומייתי לה בג"ש דתבואת הכרם כדאיתא התם אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם אבל בגפן יחידית לא. והר"ם ב"ן ז"ל הקשה עליו דהא גבי כלאים נמי לא בעי' נמי כרם שלם דכל שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד חייב אלא ודאי לא בא הכתוב אלא להוציא שאר אילנות אבל במין דכרם אפי' גפן יחידית בכלל דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפילו בגפן יחידית נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וא"כ הוא הדין נמי למאן דנפק' ליה מגז"ש דתבואת הכרם דהא לא אשכחן דפליגי במידי ותרוויהו כרם רבעי תנו. אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו"ל כלל ואפילו בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון ולמד הרב ז"ל דבר זה בק"ו מסוריא שאעפ"י שמעשר ושביעי' נוהגין בה מדבריהן אין רבעי נוהג בה וכ"ש בחו"ל וסוגית הירושלמי בפ"ה ממעשר שני מוכחת כדבריו:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

דין שנת היובל כדין שנת השמטה לאסור עבודת קרקע האסור בשביעית ולדין פירותיו באכילה ובמכירה ובביעור אלא שאין השמטת כספים ביובל ואין שלוח עבדים והשמטת קרקע בשביעית ושלשה דברים מעכבין את היובל שאם חסרו אחד מהם אינו יובל ליאסר בו עבודת קרקע והם תקיעה ושלוח עבדים והחזרת שדות לבעליהם.

וכבר ביארנו במס' מוע"ק ב' ב' שבזמן שהיתה ארץ ישראל על שלמותה והיו כל יושביה עליה היה היובל נוהג אף בחוצה לארץ.

הברכה או הרכבה אין דין ערלה נוהגת בהם כלל גדול אמרו ונטעתם פרט למבריך ומרכיב וענין הברכה הוא שמבריך הגפן הארוך ותחת הקרקע ומוציא ראשו במקום אחר ומניח ראשה שמצד השרש מגולה ולאחר זמן מפסיק במקום חבורה והוא ראשה שמצד השרש שכבר הניחו מגולה ונמצא הגפן הזקן גפן לעצמו והגפן המוברך גפן לעצמו בשני ראשים והרכבה הוא שמרכיב אילן בחברו הרכבה המותרת כגון מין במינו א"כ מהו שאמרו אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שמשמען של דברים שערלה נוהגת בהברכה והרכבה תדע שיש צדדים שערלה נוהגת בהם והוא בהברכה לאחר שנפסקה מן הזקנה ומאימתי מונין לה לא משעה שהוברכה אלא משעה שנפסקה ויש אומרים כן אפילו לא נפסקה כל זמן שאנו מכירין שנפסקה יניקתה מן הזקנה ונעשית יונקת מעצמה ומונין לה מאותו היום וממה שאמרו במשניות של ערלה ספק גפנים ספוק על ספוק אע"פ שהבריכה בארץ מותר ר' מאיר אומר מקום שכחה יפה מותר מקום שכחה רע אסור ואמרו עליה בתלמוד המערב מה אנן קיימין אם בריא שהוא חי מכח הילדה דברי הכל אסור אם בריא שהוא מכח הזקנה דברי הכל מותר אלא כי פליגין בסתם ושאלו בה כיצד הוא יודע עלין הפוכין כלפי הילדה בריא הוא שהוא חי מכח הזקנה הפוכים כלפי הזקנה בריא הוא שהוא חי מכח הילדה אמר ר' יודן סימנא דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי ביה אלמא כל שהוא בריא שהוא חי מכח הילדה ערלה נוהגת בה שאף חכמים מודים בה ולא נחלקו אלא בסתם כגון שנשרו העלים שלדעת חכמים מותר ולדעת ר' מאיר אומדין את הזקנה אם כחה יפה לינק זו ממנה ואין הלכה כר' מאיר ובבריא מיהא אף חכמים מודים כן וסימן העלים סימן ולפי שטת פירושם למדת שהם מפרשים דברים אלו בהברכה וממה שנאמר בה אע"פ שהבריכה בארץ ואף קצת רבנים פירשוה כן בפי' המשניות שספוק בגפנים כהברכה באילנות ואני תמה שהרי עקר המשנה בהרכבה נאמרה ומלת ספוק כענין סבוך בחלוף אותיות גיכ"ק ובומ"ף דספוק גפנים הוא שממשיך ענף גפן זאת ומגיעו לגפן אחרת ומרכיב קצתו בה וספוק על ספוק הוא שמרכיב כל אחת בחברתה או זו בזו וזו באחרת ואע"פ שהבריכו בארץ ר"ל שהיא ארכה עד שאחר ההרכבה קבר בה בארץ אין ערלה נוהגת בה שמ"מ כלם בטוחים על כחו של זקן ומתוך כך י"מ שאף בהרכבה כן כל שהיא כעין הברכה ר"ל שמחברת עם הזקנה ומ"מ כל שכן בהברכה וזה שלא חששו המפרשים להזכיר דין זה בהרכבה מפני שלא נאמרו דברים אלו אלא בהרכבת גפן שמחוברת עם הראשונה ואם בהרכבת אילן כגון שהרכיב את היחור בעודו מחובר באילן הראשון ולדעת חכמים כל בסתם דנין אותו בראשון שהוא הזקן ופטור מן הערלה ולר' מאיר כל שאילן ראשון כחו רע והמורכב בו יפה דנין אותו אחר השני ואין הלכה כדבריו ודברים אלו אינם מצויים ומתוך כך לא חששו להזכירם אבל כל שהרכיב יחור אילן באילן ואין אותו יחור מחובר בראשון אע"פ שהוא חי בודאי מן הזקנה חייבת שכל מה שבארנו בהרכבה שאין בה דין ערלה לא מצד עצמה של הרכבה נאמר אלא מצד שהיא בטלה אצל האילן בו ר"ל שאם הרכיב ילדה אצל זקנה ר"ל שעברו עליה שני ערלה בטלה ילדה אצל זקנה ואין בה ערלה כלל ועל זו אמרו פרט למרכיב ואם הרכיב ילדה בילדה שיעור ההרכבה הולך אחר הראשונה ואין לה דין ערלה בפני עצמה וכמו שהתבאר במס' סוטה מ"ג ב' בהדיא ולא עוד אלא שלדעת גדולי המחברים נראה שכל שתולש בד ומרכיבו באחר אינו בטל וחייב בערלה אבל כשמסבך בד של אילן מחובר באחר בטל הבד אם הוא ילד באחר אם הוא זקן וזו היא משנת ספוק כלומר שממשיכו ומלקיטו עמו.

ומ"מ לדברי כלם נראה שכמו שביארנו בהברכה שיש בה צדדים שהיא חייבת בערלה כך הרכבה יש בה צדדים שיש בה דין ערלה בפני עצמה ומונין לה מיום הרכבתה ועליה אמרו כאן ואחד המרכיב והוא שהרכיב באילן הנטוע לסייג ולקורות שהוא פטור מן הערלה אא"כ נמלך עליה לפירות כמו שיתבאר במקומו והרכבתו אינה בטלה אצלו אחר שאין היא עצמה בת ערלה עד שנאמר שההרכבה בטלה אצלו אע"פ שמכח זה שהרכיבוהו בו הוא חי ומונין לה משעת הרכבה ובתלמוד המערב נראה שאף זו פטורה ובטלה אצל הראשון הואיל ואף הראשון יש במינן דין ערלה וכן הדברים נראין מצד אחר והוא שמאחר שהרכיב עליה לפירות מסתמא אף על הראשונה נמלך עליה לפירות וכל שנמלך עליה לפירות חייבת בערלה ומונין משעת נטיעה וא"כ אף הרכבתה בטלה אצלה ומונין לה מנטיעת הראשון ולדעת זה אין הרכבה חייבת אא"כ הרכיב באילן סרק ואף בזו נחלקו שם ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן שלדעת ר' שמעון בן לקיש הוא שאינה בטלה הא לדעת ר' יוחנן בטלה היא אצל האילן ואין צד לדעת ר' יוחנן לחייב הרכבה בערלה כלל ולא נשנית הרכבה בשמועה זו לדעתי אלא לפי הרגל הלשון שרגילין להזכיר מבריך אצל מרכיב והוא שאמרו שם לית כאן מרכיב אשגר לישן הוא ומגדולי המחברים פוסקים כשטה ראשונה ומגדולי המפרשים כשטה אמצעית ומ"מ אף לשטה אחרונה יש לי לומר שזה שחייבנו במרכיב ענינה בהרכבת ילדה בילדה ומה שאמר לית כאן מרכיב פירושו שלא למנות משעת הרכבה אבל מ"מ חייבת בשיעור הראשונה ולא בא אלא ללמד שאין ההרכבה יוצאת מכלל נטיעה עד שתפטר אף במקום שנסתבכה בחיוב ויש אומרים שבזמן הזה אין נוהגין באלו ערלה כלל שהרי ר' אליעזר בן יעקב אמר במסכת סוטה מ"ג ב' שאין בהם ערלה וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ועל זה נראה שסמכו בכל מקום להבריך בכרמים ברוב השנים ואין חוששין לערלה כלל ואף גדולי המחברים כתבו כן ברבעי שאינו נוהג בזמן הזה כלל וזה שבארנו שהנוטע לסייג ולקורות ונמלך עליה בתוך שלש לאכילה שחייבת בערלה צריך שתדע שמשעת נטיעה מונין לה ואם לא חשב עליה עד שעברו שלש פטורה וכן הוא בתלמוד המערב שבמסכת ערלה.

אחר שיש לנו צדדין בהברכה והרכבה שחייבין בערלה וביארנו במשנה שתשרי ר"ה לשנים ולענין ערלה מעתה אחד המבריך ואחד המרכיב ואחד הנוטע ערב ר"ה אם נקלטה הנטיעה שלשים יום לפני ר"ה והוא שנעשה מעשה זה בששה עשר באב שיש ארבעה וארבעים ימים ממנו ועד ר"ה שתי שבתות לקליטה שנשארו אחר קליטה שלשים הרי תשרי מעלה לזמן זה שנה ואינו מונה לה אלא שתי שנים מתשרי ואילך אלא שפירותיה נאסרים עד חמשה עשר בשבט של שנה רביעית וכן בחמשית לדין רבעי וכן באיזה זמן שנטעה שיהא תשרי מעלה לה שנה הואיל ולא מנו לה שלש שנים מיום ליום ומ"מ יראה לי דוקא כל שנטעה אחר זמן חנטה הא כל שנטעה קודם זמן חנטה אין צריכה להמתין עיקר הדבר לדעתי לא נאמר אלא שיעברו על הנטיעה שלש חנטות בדין ערלה הא אם נטע או הבריך והרכיב פחות מזמן זה לפני ר"ה אין תשרי מעלה לה שנה והרי הוא צריך למנות שלש שנים מיום ליום ומאחר שהוא זקוק לכך אין צריך לאחרה עד חמשה עשר בשבט וי"מ שכל הנטיעות שוות לאיחור היתרן עד חמשה עשר בשבט משעה שעברה ובשנה רביעית נדונות כשלישית ואין דבריהם נראין שהרי אמרו פעמים שברביעית ואסורין משום ערלה מכלל דפעמים הוא שאסורין הא בכלם לא.

כבר ביארנו שהשביעית יש לה תוספת שלשים לפניה הילכך מי שנטע או הבריך או הרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה מותר לקיימן בשביעית ואם לאו אסור לקיימן ויעקרו אפילו נטע בשוגג שהרי הכל יאמרו שנטיעה זו בשביעית היתה ואף שלשים אלו שהתרנו בקיומן יראה לקצת מפרשים שאף הם דוקא לאחר קליטה ר"ל שנטע שתי שבתות ושלשים קודם ר"ה ואף גדולי המחברים כתבוה כן וכן גדולי הרבנים בפירושיהם בסוגיא זו ובפ' הערל פ"ג א' ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו בזו שאע"פ שהנוטע בשבת בשוגג יקיים כדאיתא במס' גיטין נ"ג ב' כבר פירשו בתלמוד המערב הטעם מפני שאין מנין לשבתות עד שירגישו שבשבת נטעה אבל יש מנין בשנים וכל שרואה שאוכלים מפירותיהם לאחר שלש שנים יאמרו שבשביעית נטעה ומ"מ התבאר במקום אחר שאם לא עקר הפירות מותרין וכן התבאר במקום אחר שאם מת מחייבין את היורש לעקור ומ"מ י"מ שכל לענין שביעית אין צרך לקליטה ומה שאמרו לדברי האומר שתי שבתות צריך שתי שבתות ושלשים לענין ערלה נאמר ולא לענין שביעית שלא מצינו חומר הצרכת קליטה בשביעית ואע"פ שבשמועת שביעית נאמרה כך פירושה לדברי האומר לענין שביעית שתי שבתות צריך בענין ערלה שתי שבתות ושלשים וראיה לדבריהם שאם לענין שביעית גדולי הפוסקים מיהא למה הביאוה ומ"מ אינה ראיה שאף הם הביאוה לצורך ענין ערלה ומ"מ אחרוני הרבנים מוסיפים לומר שאין דין תוספת שביעית אמור אלא לענין חרישה שחרישת התוספת מועלת לשביעית אבל ליטע ולהבריך ולהרכיב מותר כל זמן שתקלוט קודם שביעית שהוא שתי שבתות וכן מותר לזרוע כל זמן שתשתרש הזריעה קודם ר"ה וכמו שאמרו למטה י"ג ב' הארז והדחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה מותרין בשביעית אלא שבפ' הערל הוזכרה בריתא זו ר"ל אין נוטעין וכו' בשביעית לבד ושלא בשום הזכרת ערלה ועליה אמרו לדברי האומר שלשים וכו' אלמא דלענין שביעית אתמר ונמצאת שהתוספת אסור בהברכה והרכבה ושצריך קליטה קודם שלשים והדברים רופפים:

בפרש"י בד"ה ת"ל היא כו' בקריאת דרור הס"ד ואח"כ מה"ד שאפשר כו' שילוח עבדים פעמים כו' הד"א:

בד"ה וא"א שלא כו' יש לנו לומר כשתלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאילו כו' הך דרשה ובהכי כו' ובד"ה מבריך כו' לצד אחד כפוף מעט כו' ובד"ה מרכיב כו' כלשון הרכבה באילן כו' ע"ש בפ' קמא דערלה בפי' הר"ש:

בא"ד וי"ל דהתם כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח לקמן דמונין לו משעת נטיעתו צריך כו' כצ"ל מת"י:

בד"ה ומותר כו' מדקדקין דאפי' לכתחלה שרי כו' עכ"ל ר"ל משום דברישא אחד הנוטע ואחד המבריך כו' דמשמע לשון דיעבד קתני בסיפא שוב בשביעית דמשמע דלא קאי ארישא דאיירי בדיעבד אלא דאפילו לכתחלה נמי שרי וק"ל:

בא"ד שמעינן לרבי מאיר דאמר כו' התם א"כ אם היה כו' משלשים יום הא ל' יום נוטעין לכתחלה וההיא כו' בפרק קמא דמ"ק שחורשין כו' כצ"ל:

תד"ה מרכיב. והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח בפ"ק דערלה. כ"ה גי' הישנה ור"ל שם במ"ז נפסקה מונה משעה שנפסקה:

גמ' וקסבר מקרא נדרש לפניו. עיין סוטה לג ע"ב תד"ה ור"י [שם ע"א]:

בתוס' בד"ה כאילו התענה וכו'. אבל השתא ודאי אסור להתענות וכו' וסבר לה כרבי עקיבא דאי כר"י לית ליה עכ"ל. ויש לתמוה דנראה מדבריהם דהשתא ודאי אסור להתענות הלכה למעשה כדאשכחן במר בריה דרב אשי דבתראה הוא וא"כ איך כתבו דלרבי ישמעאל לית ליה ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא דהא אנן קי"ל כרבי ישמעאל בריש פ' מ"ק דר"ג וב"ד כר"י סברי וכ"כ התוספת עצמם במנחות דף ס"ו ע"ש. אבל לפי מ"ש לעיל באריכות דלא כשיטת התוספת א"ש דלמסקנא רבי ישמעאל נמי אית ליה הא דתני חייא בר רב מדיפתי דמייתרא ליה קרא דועניתם את נפשותיכם להאי דרשא דאי לענין תוספת לפניו לא איצטריך דאתיא בק"ו מתוספת שלאחריו וכמ"ש באריכות ואף שאיני כדאי להשיג על דבריהם בהכי ניחא לי טפי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ומה שהביאו מדלא קאמר בפסחים הכל מודים בעי"כ היינו משום דברייתא דלעיל דדריש בהדיא קרא דועניתם את נפשותיכם לתוספת שלפניו א"כ לית ליה האי דרשא דחייא בר רב. ועוד נ"ל דשם לא מייתי אלא הני דבעינן לכם משום שמחת היום משא"כ איסור התענית דערב י"כ אינו משום שמחת היום אלא צורך העינוי דיום המחרת כדאי' במפרשים ובמדרש כנ"ל נכון ודוק היטב:

בגמרא ת"ר יובל היא אע"פ וכו'. נראה דהא דאיצטריך קרא לרבויי היינו דוקא מדכתיב היא דלא תימא מיעוטא אכולהו קאי אבל בלא"ה לא הוי איצטריך קרא דכיון דכל א' מצוה באפי נפשיה היא מהיכי תיתי נאמר שיעכבו זה את זה והיינו נמי דלא איצטריך קרא לרבויי דתקיעת שופר ושילוח עבדים אין מעכבין זה את זה וכן שמיטת קרקעות ושילוח עבדים ומלישנא דברייתא דקאמר אף על פי שלא תקעו יכול אף על פי שלא שלחו אלמא דשילוח ותקיעה אין מעכבין אהדדי והיינו כדפרישית דלקושטא דמלתא לא מוקמינן מיעוטא דהיא אלא לענין איסור עבודת קרקע לחוד אבל בהנך מוקמינן אסברא דאין מעכבין:

שם וכי מאחר שמקרא א' מרבה וכו' מפני מה אני אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו. הא דלא קיהיב רבי יוסי טעמא אהא דקאמר יובל היא אע"פ שלא שמטו ולא קממעט ליה ממעוטא דהיא אע"ג דבטעמא קמא קיהיב א"א לעולם בלא שמיטות קרקעות למאן דאית ליה האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. אלא דנראה דכל עיקרו של רבי יוסי לא איצטריך למיהב טעמא אלא לאפוקי מסברתו של רבי יהודה משום דרבי יוסי נמי מודה דשייך יותר לאוקמי מיעוטא דהיא אלפניו ולא לפני פניו ואם כן כ"ש דלא שייך לאוקמי אלאחריו כך נראה לכאורה אלא דבפ"ב דזבחים משמע להיפך דאיכא תנא דסבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו וא"כ משמע דכל שכן דשייך טפי לאוקמי לאחריו מלאוקמי לפני פניו ועיין שם בתוספת וצ"ע:

בפירש"י בד"ה פחות מל' יום וכו'. ואם ערב שביעית אסור לקיימן משום תוספת שביעית דמוסיפין מחול על הקודש עכ"ל. ואע"ג דלקמן מסקינן דהנך ל' יום היינו משום קליטה אבל משום תוספת סגי בחד יומא אפ"ה פי' רש"י כאן ל' יום משום תוספת והיינו למאי דס"ד מעיקרא דלא סליק אדעתא טעמא דל' לקליטה והוי סבר דל' יום בערלה היינו משום חשיבות שנה וא"כ לענין שביעית דלא שייך ה"ט הוצרך לפ' משום תוספת. וכן דרך רש"י בכמה דוכתי לפרש הסוגיא למאי דס"ד מעיקרא. ועוד דכאן פי' אליבא דהלכתא דקי"ל ל' יום בשנה חשוב שנה כמ"ש הרמב"ם וקי"ל נמי שתי שבתות לקליטה. וא"כ ע"כ ל' יום דשביעית היינו משום תוספת כך נראה לכאורה ובסמוך אפרש בזה באריכות בענין אחר:

בתוס' בד"ה ומותר לקיימן וכו' ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע עכ"ל. וכוונתם בזה משום דלכאורה היה נראה דלכתחילה אסור ליטע מערב שביעית אפילו קודם ל' יום כדאשכחן לענין חרישה דאסרו חכמים מפסח ועצרת כדמקשו בסמוך. וע"ז מייתי ראיה דשרי דאי ס"ד דאסור לכתחילה הוי אסרינן נמי בדיעבד מדמוקמינן לקמן כר"מ ובפרק הנזקין אוסר ר"מ אף בדיעבד משום קנסא ומה שהוצרכו לדייק מדמוקמינן כר"מ אע"ג דרבי יהודה לא פליג התם אלא לענין שוגג אי קנסינן אבל במזיד מודה אלא דאי כר"י הוי אפשר לאוקמי מתניתין דהכא בשוגג. ועוד דלר"י אשכחן התם דבדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן לא קניס אלמא דאסורא דאורייתא חמירא ליה טפי לענין קנסא וא"כ לפ"ז לא הוי מצי לאתויי ראיה מהא דשרינן הכא בדיעבד אלמא דלכתחילה נמי שרי דלעולם לכתחלה אסור והא דשרי בדיעבד היינו משום דתוספת דפסח ועצרת שקודם ל' יום לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן ומשום הכי לא קניס כלל אפילו במזיד אבל מדמוקמינן התם כר"מ דמחמיר טפי בדרבנן מבדאורייתא דבדאורייתא אדרבא לא קניס אלא בשביעית דוקא משום דנחשדו וא"כ דייקו שפיר אי ס"ד דהוי אסור לכתחילה הוי קניס בהו ר"מ אף בדיעבד וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד וה"ט דמפרש התם משום דנחשדו אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדקאמר התם וע"כ אם היה שום איסורא עכ"ל. והלשון תמוה מאד דמ"ש אבל אי לאו הכי מותר לקיים אין לו מקום כאן כלל דכ"ש אי הוי אסור בלאו האי טעמא הוי מצי למידק שפיר:

ולענ"ד יש ליישב משום דמייתי התם עוד טעמא אחרינא קודם זה משום שישראל מונין נטיעותיהם לשביעית משו"ה קניס ר"מ ופרש"י דישראל מונין משעת הנטיעה לענין ערלה וא"כ מינכרא מלתא טובא שניטע בשביעית ולפ"ז אזלא לה ראיית התוספת דלעולם לכתחילה אסור ליטע אף קודם שלשים משני פרקים ואילך והא דשרי בדיעבד היינו משום דלא שייך ה"ט דישראל מונין נטיעותיהם שהרי כיון שניטע קודם שלשים כיון שהגיע תשרי של שביעית מונין לו שני שנים וא"כ לפי מנין שנות ערלה אדרבא ניכר שניטע בשנה שלפני שביעית ולא מינכר כלל אם ניטע קודם שני פרקים או לאחר כן ומשום הכי שרי בדיעבד משום הכי הוצרכו התוספת לאתויי טעמא אחרינא משום דנחשדו על השביעית הא לאו הכי שרי דמשמע להו מסוגיא דפרק הנזקין דטעמא בתרא עיקר כדאיתא התם מאי דבר אחר וכ"ת שבת נמי וכו' ומשמע להו דמשום הכי אידחי טעמא קמא לגמרי וא"כ מייתי כאן שפיר ראיה לדבריהם ואע"ג דטעמא קמא נמי לא שייך אלא לענין שוגג כבר כתבתי בכוונתם דההיא דהכא נמי הוי מצי לאוקמי בשוגג. ועוד דבמזיד נמי איצטריכו הני טעמי דודאי לאו בכל איסורי תורה אסרו חכמים בדיעבד אלא הדבר מסור לחכמים היכא דאיכא טעמא לקנוס כנ"ל בכוונתם אלא דמסתימת לשון לא משמע כן דכל כי האי לא הו"ל לסתום וצ"ע ועיין בסמוך:

בגמ' לימא דלא כר"מ וכו' דתניא פר וכו'. הסוגיא תמיה לי טובא דמאי מייתי מפר ועגל דבתר שנה דידהו אזלינן ולא בתר שנות עולם וא"כ מאי ענין חשיבות שנה לכאן אלא גזירת הכתוב או סברא היא דאחר שנה ויום א' מקרי פר וצ"ע:

בגמ' אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים וכו'. קשיא לי אמאי איצטריכו תרי קראי בערלה וברבעי וליכא למימר משום דחדא מאידך ליכא למילף משום פירכא הא ליתא דע"כ גילוי מלתא בעלמא הוא דבאילנות בתר חנטה לעולם דאפילו מעשר ושביעית משמע לקמן דילפינן כמו שיבואר. ולענ"ד דאי מערלה לחוד הו"א דוקא בשאר אילנות משא"כ בענבים דילפינן לקמן דמיקרי תבואה וסד"א דאזלינן בתר שליש קמ"ל דאפילו לענין רבעי דעיקר קרא בענבים איירי אפילו הכי אזלינן בתר חנטה ולקמן דף י"ו אבאר יותר:

בגמרא כאלו התענה תשיעי ועשירי: ק"ק דהתינח על קרא דועניתם י"ל דר"ע דריש ליה להכי וגם על מערב עד ערב כבר כתבנו לעיל מאי דריש ביה ר"ע. אבל אכתי קשה קרא דתשבתו שבתכם מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי כל תוספת מקרא דבחריש ובקציר תשבות. ויש לומר דביומא (דף פ"א) מייתי בגמרא דרשות שונות מהיכא נפקא אזהרה לעינוי תנא דברייתא יליף מגז"ש דעצם עצם ותנא דבי ר' ישמעאל יליף מעינוי דאשת איש וראב"י יליף מגז"ש משבת בראשית ורב פפא יליף דיוה"כ עצמו איקרי שבת דכתיב תשבתו שבתכם ופריך וראב"י מ"ט לא אמר כרב פפא ומשני דצריך תשבתו שבתכם לדרשה דברייתא דהכא לתוספת שבת ויו"ט ע"ש. ולפי סוגיא זו רב פפא ע"כ לא מוקי קרא על תוספת וא"כ י"ל דר"ע מוקי תשבתו שבתכם לאזהרת עינוי כדרשת רב פפא ובהכי א"ש מה שמקשה כיון דתנאים ילפי אזהרת עינוי מדרשות אחרות ל"ל לרב פפא לדרוש מדרשה אחרת וכי לחלוק על התנאים בא. ולפ"ז י"ל דאדרבה ר"פ בא לתרץ ר"ע האי תשבתו שבתכם מה דריש ביה ולכן מפרש דאתי לאזהרת עינוי ומסתמא ר"ע דריש כן ופליג אדרשת התנאים והוא ס"ל כר"ע. ובזה יש ליישב פסק הרמב"ם שפסק ה' שביתת עשור (ספ"א) תוספת לעינוי דוקא ויליף מועניתם ולשבת ויו"ט לא ס"ל תוספת וכבר הקשה עליו הה"מ והלחם משנה כיון דפסק כברייתא דיליף תוספת עינוי מקרא דועניתם הו"ל למילף גם תוספת שוי"ט מהך קרא כדרשת הברייתא ע"ש שהלח"מ לא מצא יישוב אלא שלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמרא ותמהתי על הפ"י שרצה ליישב הרמב"ם שפסק כר"ע דלא מוקי ועניתם לתוספת עינוי ומה שפסק תוספת לעינוי אתי מדאצטריך בסוכה (דף כ"ח) האזרח לרבות נשים בתוספת עינוי מכלל דתוספת עינוי דאורייתא ומסיים דהוא הנכון בכוונת הרמב"ם. ותמוה דמלבד שאין למילף זה מהאזרח דוקא אי ידעינן כבר תוספת עינוי באנשים שייך לדרוש האזרח לרבות נשים אבל בשעדיין לא ידענו תוספת עינוי מהיכי תיתי לדרוש האזרח לתוספת מה שאינו במשמעות כלל מלבד זה במחכ"ה לא ראה שהרמב"ם עצמו הביא דרשה דועניתם לתוספת עינוי וא"כ בלא"ה לא שייך כתירוצו וא"כ קשה על הרמב"ם למה הביא תוספת על עינוי לבד ולא ג"כ על שוי"ט אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דהרמב"ם פסק דקצירת העומר דוחה שבת א"כ צריך בחריש ובקציר לדרשה זו ולא לתוספת כר"ע לכן פסק כר' ישמעאל דיליף תוספת לפניו מועניתם ותוספת לאחריו מערב עד ערב דאפילו לפי מה שכתבנו לעיל דדרשה זו לא שייך רק למ"ד עד ועד בכלל ג"כ א"ש פסק הרמב"ם בזה שהרי הרמב"ם פסק כמ"ד דעד ועד בכלל כדמוכח ממה שפסק בה' מאכלות אסורות (פ"י) בזמן שאין בהמ"ק קיים אסור חדש כל יום ט"ז לכן פסק לענין עינוי כולו כר' ישמעאל אבל לענין תוספת שבת ויו"ט דאתי מתשבתו שבתכם כיון דרב פפא דבתרא הוא מוקי הך קרא לאזהרת עינוי פסק הרמב"ם כוותיה ולכן ליכא למידרש אתוספת דשבת ויו"ט:

יכול אעפ"י שלא שלחו: לפי היוצא מהסוגיא לר' יהודה שילוח עבדים לבד מעכב ולר' יוסי תקיעה לבד מעכב ולחכמים שלשתן מעכבין דהיינו חוץ מאלו גם השמטת קרקעות והרמב"ם פסק כחכמים אבל לא מבואר ע"י מי יהיה העיכוב אם אפילו אחד שלא שלח לר' יהודה או שלא תקע לר' יוסי או שלא שמט לחכמים מעכב או אם תלוי הכל ברוב ישראל או אם אפילו אחד שקיים המצוה גורם שיהיה יובל אפילו אם הרוב לא קיימו. והנה לענין תקיעה ודאי הכל תלוי בתקיעת ב"ד כדאמרינן לקמן זו מסורה לב"ד ואע"ג דגם היחידים תוקעים ביוה"כ של יובל כמבואר לקמן (דף ל') מ"מ כל שתקעו בב"ד נתקדש היובל אפילו לא תקעו כל היחידים וכן איפכא אם תקעו היחידים וב"ד לא תקעו לא נתקדש דאל"כ לא שייך לומר זו מסורה לב"ד אבל לענין שילוח והשמטה יש לספק כנ"ל. ולכאורה היה נראה לפשוט ספק זה ממה דאמרינן לקמן וכי תימא א"א דליכא חד בסוף העולם דלא משלח דהכי פירושו משום דר' יוסי נותן טעם דרק תקיעה מעכב ולא שילוח לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואין סברא שתלה הכתוב קידוש יובל בדבר שלפעמים אי אפשר לקיימו אם אין עבד עברי שטעון שילוח וע"ז משיב וכי תימא אי אפשר דליכא חד בישראל שיהיה לו עבד ולא ישלחו דהיינו ודאי עכ"פ יהיה בכל יובל אחד בישראל שיש לו עבד וישלח אותו ומזה משמע דשילוח אחד מועיל לקדש יובל אפילו הרוב לא ישלחו דאל"כ איך אמר אי אפשר דליכא חד וכו' הא אפשר דיהא אחד וישלחו אבל יהיה עוד שנים אחרים שלא ישלחו והם יעכבו היובל אבל א"ע נראה שאין ראיה מזה די"ל דרק כלפי מה שאמר ר"י שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים אמר אי אפשר דליכא עכ"פ אחד בישראל שיהיה לו עבד ויקיים בו מצות שילוח אבל מהעוברים שלא ישלחו לא איירי וזה נכלל בטעם השני זו מסורה לב"ד וכו' פירוש דהב"ד ודאי יקיימו המצוה אבל ביחידים מסתמא לא תלה הכתוב שיהיה בידם לעכב היובל ולכן אכתי יש לספק לר' יהודה לענין שילוח ולחכמים גם לענין השמטת קרקעות אם תלוי ברבים או גם ביחיד ואם תלוי ביחיד אם לבטל או לקדש היובל וצ"ע:

שאפשר לעולם בלא שילוח: הקשה הרשב"א דהתינח על שילוח אבל האיך שייך זה על השמטה דאי אפשר בלא השמטה לר' יוחנן דס"ל האחים מחזירים זל"ז ביובל וכ' הט"א דלק"מ דאפשר דר"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וא"כ הא לא קאי אהשמטה כלל עכ"ד. ולא הבנתי שהרי הוא בעצמו כתב וכן כתב גם הפ"י דמה דאצטריך ריבוי דיובל שאינו מעכב הוא דוקא אחר דכתיב היא וא"כ כיון דר' יוסי אמר יובל היא אעפ"י שלא שמטו מכלל דבלא ריבוי דיובל הוי דרשינן גם על לאחריו ולכן שפיר הקשה הרשב"א הרי בזה לא שייך טעם דרבי יוסי ואע"ג דר' יהודה ג"כ אמר לשון זה יובל היא אעפ"י שלא שמטו ואעפ"כ מפרש בגמ' טעמו דס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו בגמרא שלפנינו באמת לא כתיב ולא לאחריו ואפילו לפי מה שנראה מהתוס' שגרסו ולא לאחריו י"ל דר' יהודה רק ע"י ריבוי דיובל לא דריש לא לאחריו דיותר סברא למעט לפניו מהיא מלמעט לאחריו אבל ר' יוסי דלא מפרש טעם למה לא מעכב השמטה משום דלא דרש לאחריו שפיר משמע דיש טעם כמו לענין שילוח עבדים שלא נמעט השמטת קרקעות מהיא וזהו קושיית הרשב"א הרי טעם דהשילוח לא שייך לענין השמטה מדר' יוחנן. אמנם ביישוב קושיית הרשב"א י"ל לענ"ד שהרי טעם דר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל הוא מטעם דאין ברירה כמבואר בגטין (דף נ"ה) ובעירובין (דף ל"ז) שקיל וטרי אי ר' יוסי אית לי' ברירה אי לא וכבר כתבתי בספרי ע"ל סוכה (דף כ"ד) לפי מה דמסיק בעירובין שם דטעמא דר"ש משום בקיעת הנוד ולא משום ברירה גם לר' יוסי יש לומר כן גם מהתוס' בסוכה שם נראה דמסקי דבדבר שעומד להתברר ודאי גם ר' יוסי אית ליה ברירה וא"כ י"ל דלר' יוסי האחים שחלקו אין מחזירים זל"ז ביובל וגם ר' יוחנן מודה דאית ליה לר"י הכי ולכן לר' יוסי לשיטתו ל"ק קושיית הרשב"א:

ולגמור שנה שנה מניסן: הכי פריך גם לעיל (דף ח') לענין שמיטה ולעיל (דף ז') לענין תרומת שקלים דיליף שנה שנה מניסן פריך ולגמור מתשרי. ויש לדקדק ממנ"פ מה מסתבר טפי. וא"ל דבכל אחד מהמקומות פריך מנ"ל דלמא מזה דא"כ הול"ל בלשון ואימא גמר וכו' כמו דאמר בסוגיות דלעיל ואימא אייר ואימא מרחשון ולא הול"ל בהחלט ולגמור מניסן או ולגמור מתשרי. וי"ל דלעיל בתרומת שקלים דעדיין לא ידענו דגמרינן מניסן גז"ש זו הוי מסתבר טפי לגמור מתשרי שיש בו ר"ה לרוב הדברים. אבל אחר שתירץ דילפינן מניסן טפי פריך לענין שמיטין ונטיעה למה גם זה לא ילפינן מניסן ומנ"ל לגמור גז"ש דשנה שנה משני מקומות:

בתוס' ד"ה כאילו. לית ליה הך דרשה: קשה דלפ"ז יקשה הלכתא אהלכתא דפסקינן כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ופסקינן ג"כ דמצוה לאכול ערב יוה"כ הן אמת דמדעת הרמב"ם נראה דלא פסק כברייתא דחייא בר רב דמדאורייתא חייב לאכול ערב יוה"כ שלא הביא כן בה' שביתת עשור אשר שם מקומו. ואע"ג דבהלכות נדרים (פ"ג) פסק דמי שנדר להתענות ופגע יו"ט וערב יוה"כ ור"ח חייב להתענות דדברי תורה א"צ חיזוק ומזה הוכיח הלח"מ ה' שביתת עשור (פ"א) שדעת הרמב"ם כברייתא דחייא בר רב ע"ש. לענ"ד א"א לומר כן שהרי הרמב"ם (שם) הביא קרא דועניתם לענין תוספת עינוי כנ"ל. ובסוגין וכן ביומא (דף פ"א) מוכח דמאן דס"ל הכי לית ליה דרשה דחייא בר רב ולכן ע"כ צ"ל כמש"כ הכ"מ בה' נדרים (שם) דדעת הרמב"ם דמצות אכילת ערב יוה"כ דרבנן. ולפ"ז לא יקשה על הרמב"ם סתירה שפסק הכל כר' ישמעאל חוץ מלענין תוספת שוי"ט מהטעם שכתבתי לעיל. אבל לפי הפוסקים דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא יקשה הלכתא אהלכתא. ונלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל ביישוב שיטת ר"ת שכותב דמה דמקשה הגמ' לר' ישמעאל מוסיפין מחול עה"ק מנ"ל הוא דוקא אתוספת שלאחריו אבל תוספת שלפניו שפיר יליף מהלכתא דעשר נטיעות ומה שהקשו התוס' עליו שהרי אין למדין ק"ו מהלכתא תירצתי דהר"ת ס"ל כשיטת התוס' דגז"ש ילפינן מהלכתא ויליף כן בגז"ש דשבת שבת ולפ"ז י"ל דגם לפי המסקנא ס"ל לר' ישמעאל כן ולכן שפיר י"ל דס"ל ג"כ כחייא בר רב אף שס"ל דקצירת העומר דוחה שבת וס"ל דתוספת לפניו ולאחריו דאורייתא דתוספת לפניו יליף מהלכתא ותוספת לאחריו מעד ערב. אבל להרמב"ם א"א לומר כן כיון דהביא קרא דועניתם על תוספת עינוי ולכן להרמב"ם צ"ל כמש"כ הכ"מ דס"ל אכילת ערב יוה"כ דרבנן וס"ל כשיטת רש"י דליכא למילף מהלכתא גם ע"י גז"ש. ועי' במג"א (סי' תק"ע) שמסיק להלכתא דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא ועפ"י שיטה זו יקשה הלכתא אהלכתא כיון דמוסכם מכל הפוסקים דקצירת העומר דוחה שבת אבל עפ"י דברינו א"ש:

ד"ה דאפילו. מקרא אחרינא: לענ"ד י"ל דלעיל (דף ח') דריש תנא דברייתא דס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דיובל מתקדש מתחלתו מיובל היא שאינו מתקדש בסופו ולרבנן דפליגי על ר"י בנו של ריב"ב דריש מניה שאין אתה מונה שנת נ"א ודלא כר' יהודה והשתא מאן דס"ל כר' יהודה וגם כרבנן דר' ישמעאל בנו של ריב"ב מיותר קרא דיובל היא שבפסוק שנת החמשים. וי"ל דר' יוסי הכי ס"ל ולכן דרש מניה דנוהג גם בחו"ל אבל רבנן דהכא ס"ל או כרבי ישמעאל או כרבנן דרבי יהודה ומצרכי יובל היא דכתיב בפסוק שני לדרשות דלעיל לכן מצרכי יובל היא שבפסוק ראשון לדרשה דנוהג בחו"ל אבל קשה דכתיב עוד שלישית יובל היא בפסוק לא תזרעו ולא נתפרש מה נדרש בו:

ד"ה מרכיב. וצריך לדקדק: עי' בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ק"י) שהאריך בזה לענין אתרוגים מורכבים:

ד"ה ומותר. אבל אי לאו הכי מותר: עיין בפ"י שדקדק מה בעי התוס' בזה והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דאי הוי אפשר לומר דנוטע בשביעית מן הדין צריך לעקור כמו שמשמע ברש"י ד"ה פחות שכתב אסור לקיימו משום תוספת שביעית אז אין ראיה דנוטע קודם שלשים אין איסור ממה שמותר לקיימו די"ל דדוקא בנוטע בשביעית או בתוספת שביעית הדין שאסור לקיימו ולא בקודם שלשים. אבל אחר שמוכח מטעמיה דהתם שנחשדו על השביעית רק מטעם קנס אסור לקיימו הוכיחו שפיר מדלא קנסו גם בנוטע קודם ל' לעקור שאין איסור:

יובל היא אע״פ שלא תקעו. ערוכין ל״ב ד״ה מנו יובל. סוטה ל״ג ד"ה ורבי יהודה:

דכ"ע מקרא נדרש לפניו. עיין זבחים כ"ד ד״ה במקרא:

אחד הנוטע כו' שלשים יום לפני ר״ה עיין בארוכה בליקוטי הרמב״ן שנדפסו מחדש ובפסקי הרשב״ץ. ובבעל המאור:

אחד המבריך. קדושין ל״ו ד״ה כל מצוה:

תוס׳ ד״ה מרכיב כו' וצריך לדקדק אי הוה שייך לשנוי הכי בפרק משוח מלחמה כו' משום מבריך עיין במהר״ם אלשך סימן ק"י שפירש דברי התוספות דוודאי גבי מבריך צריך לשנוי התם הכי אבל מדלא משני הגמרא נמי הכי גבי מרכיב כיון דבלא״ה צריך לתרץ כן משום מבריך צ״ל דגבי מרכיב לא שייך האי חלוקא בין נפסק או לא נפסק ועיין בית דוד חי״ד דף צ״ה שהניח דברי התוספות בצ"ע ולפי מה שכתב מהר״ם אלשך לא קשה מידי ובלי ספק דאישתמיטתיה ליה תשובת מהר״ם אלשך. ועיין בבעי חיי שנדפס מחדש חי״ד דף י״ג ע״ד שהאריך להוכיח דאף לראב״י דאמר מבריך ומרכיב אינו חוזר חייב בערלה ע"ש אמנם בליקוטי הרמב"ן שנדפסו מחדש הוכיח בהיפוך דאף לראב״י פטורין מן הערלה וע״ש בארוכה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

יובל היא אעפ"י שלא שמטו. נ"ל דלאו למימרא דאי לא כתיב קרא לגמרי ה"א דמעכבין דליתא דבלא קרא מסברא ודאי אינו מעכב כדא' לקמן אליבא דרבנן דדרשי ליובל דאפי' בח"ל והא נפקא לן דשלשתן מעכבת בו. אלמא אי לא כתב רחמנא היא לעכובא מסברא ה"א דא"מ. אלא תנא אהיא דסיפא דקרא סמיך כדמסיק. והכי קאמר אע"ג דהיא עיכובא משמע. מ"מ יובל אתי לרבוי אע"פ שלא שמטו ותקעו:

וא"א לעולם בלא תקיעות שופר הקשה הרשב"א תינח שלא שלחו שלא שמטוה מא"ל. דהא א"א לעולם בלא השמטת קרקע' לר"י דאמ' האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דהא א"א דהוי כ"ע חד בר חד ותירץ דמשום הא נמי תני ועוד זו מסורה לב"ד וחדא מנייהו נקיט ול"נ דא"צ לדחוק בזה דר"י אפשר דס"ל מקרא נדרש לפניו ולפני פניו אבל לא לאחריו מש"ה אין לדרוש עיכוב' דהיא אלא שמטו דלאחריו. מיהו הא בעי טעמא אמאי דריש עיכובא דהיא אתקיעה דלפני פניו ולא אשלחו דלפניו וקאמ' מפני שאפשר בלא שילוח וא"א בלא ת"ש:

קסבר מקרא נדרש לפניו כו'. ק"ל א"כ יובל לרבות לא (שלחו) [צ"ל שמטו] ולא תקעו ל"ל. הא כיון דאין מקרא נדרוש אלא לפניו לחוד ועיכובא דהיא לא קאי אלא אשלפניו הא מסברא אין מעכבין ורבויי' דיובל ל"ל ונ"ל דהאי כסבר מקרא נדרש לפניו אמקרא זה דיובל היא לחוד קאי ומשו' דיובל א"א לדרש מיעוטי דהיא אלא אלפניו לחוד אבל בכל מקום ס"ל דלפני פניו נמי נדרש וכ"ת (א"צ) [צ"ל א"כ] לדרשי' למעוטי דהיא אלפני פניו וכדדרש ליה ר' יוסי לק"מ דבשלמא ר"י דס"ל לה"ט דא"א בלא ת"ש. א"נ זו מסורה לב"ד ע"כ עקר למיעוטי דהיא משילוח דלפניו ושדי לי' את"ש דלפני פניו אבל ר' יהודא דל"ל להני טעמי מסתבר לי' יותר למדרש מיעוטא דהיא אשילוח דלפניו ורבויא דיובל את"ש דלפני פניו ולא נאמר דמיעוטי דהיא לא קאי אשילוח דלפניו דסמיך לי' אלא את"ש דלפני פניו דלא סמיך למעוטא דהיא דא"כ ה"ל למכתיב להיא בקרא דלעיל סמוך לת"ש:

ולא לפני פניו ק"ל אמאי ל"ק נמי ולא לאחריו דהא אם אי' דלאחריו דריש ה"ל למדרש מיעוטא דהיא אלא שמוט דלאחריו נמי דלעכב כמו לא שלחו דלפניו וכדא' בסמוך אליבא דרבנן ומיהו למאי דפי' בסמוך דבעלמא ס"ל לר"י מקרא נדרש לפני פניו נמי והכא משום רבויא דיובל לא דריש השתא י"ל דה"ט דל"ק ולא לאחריו משום דלאחריו לא מסיימי מאי ס"ל לר"י בעלמ' דאפשר דלא דריש לאחריו בעלמא ורבויא דיובל משום לאחריו ל"צ אלא משו' לפני פניו לחוד דדריש לי' בעלמא או אפשר דבעלמא דריש לאחריו והכא לא דריש משום דרבוי דיובל מרבי לא תקעו ולא (שילחו) [צ"ל שחטו] דלפ"פ ולאחריו ומיעוטא דהיא אלא שילחו דלפניו קאי לחוד ומשום דלא מסיימי מש"ה מסתים לה סתמא דגמ':

וכ"ת אס"ד דבעלמא דריש ר"י לפני פניו ולאחריו נמי והכא יובל מרבה לשתיהם ומיעוטי דהיא לא דריש אלא אלא שלחו דלפניו לחוד תקשה לך מאי חזית דרבוי דיובל מרבה ב' ומיעוטי דהיא אינו ממעט אלא לא'. איפך אנא דמיעוטי דהיא ממעט ב' ורבוי דיובל אינו מרבה אלא א' לק"מ כיון דמסברא בלא רבוי' דהיא שלשתן אינן מעכבות אלא דאתי היא ומלמד שתעכב וכיון דהיא לעכב ויובל ממעט מעיכובא די לך לעכב (לא) [צ"ל ל"א] משלשתן והרבוי אתי לב' מניהו כפי שהסברא נוטה:

מ"מ אכתי קשה מנ"ל להגמ' לר"י דריש לפני פניו בוודאי ובלאחריו מספקא לן. הא א"ל נמי דילמא דריש לאחריו ולא לפ"פ ורבוי דיובל ל"צ לרבות אלא משום לא שמטו דלאחריו:

והא ל"ל דאם אי' דדריש לאחריו כ"ש לפני פניו ליתא דהא ר"ש בפ"ב דזבחים [דף כט] גבי קבלה וזריקה בימין לאחריו דריש ולפניו לא דריש כ"ש דא"ל אדר"י דדריש לפניו ולאחריו ואפ"ה לפ"פ לא דריש ומהשתא נמי ל"ל דמשמע להגמ' דמרבוי' דיובל אין לך לרבות תרתי דהשתא אם אי' דדריש נמי לאחריו בעלמא הל"ל דשנים משלשתן מעכבי ורבוי דיובל לא אתיא אלא לחדא. דא"כ ה"ל להגמ' למימר איפכא דלפ"פ לא דריש בעלמא ולאחריו דריש ורבוי דיובל משו' לאחריו אתי:

וי"ל דהגמ' לישנא קטיע נקט דהל"ל כסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפ"פ ולאחריו ולאפוקי מדעלמא דדריש אפי' לפ"פ ולאחריו דהכי ניחא טפי דהשתא קאי ר"י בשיטת רבנן דבסמוך דדרשי הכי אלא דהכא לרבנן שלשתן מעכבין משום דלא דרשי יובל לרבוי' ור"י דריש לי' דלרבות קאתי ומ"מ במאי דמקרא ודרש ר"י ורבנן בחדא שיטתא קיימי אלא משום דר"י דאיירי בהאי ברייתא דרש לפ"פ ולא לפניו מטעמא דמפר' נקיט בדר' יהודא דדריש איפכא לפניו ולא לפ"פ דלית ליה טעמא דר' יוסי:

ולא לפ"פ. פי' התוס' והא דמשמע ליה רבוי דיובל לפ"פ ולאחריו משו' נמי דריש הכי אלא (דהכי) [צ"ל דהכא מוקי] מיעוטי בדדמי. א"נ רבוי דיובל משמע שריבה הכתוב שבכל ענין הוא יובל ול"נ משום דאי לא קרא מסברא שלשתן אין מעכבין הילכ' די לן לאוקמא מיעוטי דהיא אאחד משלשתן אשלפניו בלחוד ורבוי דיובל בתרתי דאין מעכב כפי שהסברא נוטה וכדפי' בסמוך:

ההיא בזמן כו' שא"נ בארץ כו' פירש"י בזמן שאין היובל נוהג כגון ק בזמן שאין כל יושבי' עלי' וק"ל ל"ל קרא דבארץ להא דרשא וכי ס"ד דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבארץ א"נ דרור ובח"ל ינהוג שוב ראיתי להרא"בד מביאו הרמ"בן בספר הזכות שלו שכתב ואמרינן בקדושין והכתיב בארץ ההוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בח"ל והאי למאי איצטריך שלא יהא נוהג בארץ ויהא נוהג בח"ל. אלא ודאי ה"ק אפי' בזמן שיושבי' עלי' אם אינו נוהג בארץ כגון שלא תקעו ולא שלחו א"נ בח"ל אפי' שיהא שם ב"ד ואני תמה דמה תיקן בזה הא ודאי לרבנן דס"ל שלשתן מעכבת בו הא ודאי אין השמטת שדות נוהג בח"ל וכן ת"ש דהא כתיב בחודש הז' העבירו שופר בכל ארציכם ולא בח"ל ואם לא השמיטו ות"ש בארץ השמיטה ות"ש של ח"ל אינו לא מעלה ולא מורדת שיהא יובל תלוי בה כיון שאין מצות הללו נוהגים בח"ל אלא קריאת דרור בלבד נוהג בו אלא שעיקר פירושו יש לקיי' עד"ז שאם השמיטו ות"ש באר' אבל לא שלחו אלא שבח"ל שלחו אעפ"י שקראו דרור בח"ל ה"א הא נתקיים שלשתן שתים שא"נ אלא בארץ ונתקיימו בארץ וקריאת דרור אעפ"י שלא נתקיים בארץ הואיל ונוהג בח"ל ונתקיי' שם סגי בהכי קמ"ל לקרא בארץ וכיון שלא נהג באר' קריא' דרור דח"ל אינו כלו' והרי לא נתקיים מצות דרור וכיון דשלשתן מעכבות אין יובל נוהג:

ולנטיעה מנ"ל דכתיב שלש שנים ערלים וכתיב בשנה הרביעי תיליף שנה שנה מתשרי ק"ל הא בספ"ו דנדה (דף מז) ובספ"ד דערכין (דף יח) ילפינן דשש שנים דעבד עברי בתר שנים דידי' אזלינן ולא בתר שנת עולם מתשרי מדכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית וי"ו מוסיף על ענין ראשון דבשביעית נמי יעבוד וה"נ נימא הכי דוי"ו דובשנה הד' מוסיף על ענין ראשון דבד' נמי נוהג ערלה דבתר שנים דידי' אזלינן ולא בתר מנין עולם [ציור בספר] וי"ל דש"ה דא"א לדרוש וי"ו דובשביעי' לדרשא אחרת בע"כ לאפוקי מגז"ש דשנה שנה אתיא (דממרא) [צ"ל למימרא] דלאו למנין עולם מונין אבל הכא כיון דאפשר למדרש הוי"ו דובשנה הד' פעמים שבד' ועדיין אסורה משום ערלה כדלקמן לא שבקינן לגז"ש דשנה שנה ודריש לה לדרשא דלקמן. מ"מ ק"ל מאי חזית דגמרי' שנה מתשרי דלמנין עולם מנינן נגמר שנה מעבד עברי דלמנין דיד' מנינן ועוד דאמר התם שנה האמור בקדשים ובבתי ערי חומה ב' שנים שבשדה אחוזה כולן מעת לעת דהיינו למנין דידי' ולא של עולם. נגמו' נמי לערלה בגז"ש דשנה שנה מנייהו דלמנין דידי' מנינן. והרי גז"ש מאילו עדיפא דלחומרא. ואפילו למאי דאפרש לקמן דפחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא ובזה אי אזלינן למנין עולם הוי חומרא מ"מ רוב פעמים הוי חומרא אי אזלי למנין דידי' בנוטע אחר א' בתשרי עד פחות מל' יום לפני א' בתשרי דאי אזלת בתר מנין עולם בא' בתשרי מיד עלתה לו שנה ואי בתר מנין דידי' מעת לעת בעינן. ועוד ר' מאיר דא' לקמן יום א' בשנה חשיב שנה וס"ל דר"ה לנטיעה בא' בתשרי. ע"כ הא דאזלת בתר מנין עולם קולא היא ולא משכחת לעולם לחומרא בשום ענין מאי איכא למימר. מיהו מאן דמפרש לקמן פי' נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט דוקא בנטיעה שהקלת' עליה בתחילתה להיות עולה לה ל' יום לשנה אבל לא בנטיעה שלא הקלתה עליה דאין סברא לומר דשנה שלימה לא תעלה לשנה ניחא קצת דמדדרשי' לקמן פעמים שבד' ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים מים שבה' ועדיין אסורה משום רבעי מדכתיב ובשנה הד' ובשנה הה' ש"מ דלא בתר שנה דידי' אזלינן. דאל"כ לעולם לא משכחת לה שתמשך ערלה בשנה הד' ורבעי בשנה הה'. דהא שנה דידי' לעולם מיום ליום היא ואין סברא להוסיף עוד אבל למאן דמפ' לעולם שנת ערלה ורבעי נמשכים עד ט"ו בשבט שלאחריה אע"ג שמנו להם שנים מיום ליום קשה:

וי"ל דכיון דגלי קרא יתירא בכל הני בעבד עברי ובקדשים ובבתי ע"ח ושדה אחוזה דלמנין דידי' מנינן הוי לי' ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ואפי' למ"ד מלמדים שלשה כתובים הבאים כא' דכ"ע א"מ. אע"ג דלאו בבנין אב אנו באין ללמוד מהני הא דלמנין דידי' מנינן אלא בגז"ש דשנה שנה מ"מ ב' או ג' כתובים ה"בכ אפי' בגז"ש אין מלמדין. וכ"הג אמר בספ"ה דזבחים (דף נט) דילף התם דפסח בזריק' כנגד היסוד בגז"ש דזריקה זריקה מעולה ופריך אי מה להלן ב' מתנות שהן ד' אף כאן כן ומשני אביי ל"ל למכתוב סביב בעול ובחטא' ה"ל ב' כתובי' הב"כ וא"מ ולמ"ד מלמדין הוי אשם שלש' וג' ודאי א"מ אלמ' אין מלמדין אפי' בגז"ש אותו הדבר הנכתב בשניה' כדפי' רש"י התם. ואפי' למאי דפירשו התו' ספ"ה דפסחי' (דף סד) דב' כתובים הב"כ מלמדין בגז"ש דע"כ אשם וחטא' דכתי' בהו סביב דאמ' התם דהוי ב' וג' כתובי' ילפי' בגז"ש מעול' או עול' ילפא מנייהו והשתא א"ש הא דמסיק ה"ל ב' כתוב' הב"כ דלמעוטי דלא נילף בגז"ש (את) [צ"ל אתי] דדומיא דידהו דכתי' בהו סביב קממעט דאית בהו גז"ש כדפי':

א"כ ה"נ שנ' דע"ע וקדשי' ובתי ערי החומה ושדה אחוזה הוי אפשר למילף חד מחברי' בגז"ש דלמנין דידי' מנינן ה"ל ב' וג' כתובים הב"כ למעוטי דלא נילף בגז"ש דומיא דידהו דכתיב בהו שנה קממעט דאית בהו גז"ש:

כתיב ש"ש ערלים וכתב ובשנה הד'. משמע מדמיית' נמי לקרא דבשנה הרביעית דמיירי מרבעי משמע דרצה ללמוד מגז"ש זו דלענין רבעי נמי אזלינן בתר שנה דמנין עולם לא בתר שנה דידי' דהוי מיום אל יום דהאי א' בתשרי לנטיעה דתנינן רבעי נמי בכלל:

דאי ערלה בלחוד הל"ל ר"ה לערלה וק"ל הא תניא בסמוך ופי' נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי וכיון דערלה נמשך לעולם עד ט"ו בשבט ומט"ו ואילך עד ט"ו בשבט דשנה הבא איסור דבעי נוהג הרי לעולם אין א' בתשרי ר"ה לרבעי לא בתחילתו ולא בסופו דלעולם תחילתו וסופו של רבעי ט"ו בשבט הוי הניחא למאי דאפר' בסמוך דהא דפי' נטיעה זו אסירה לערלה ולרבעי היינו דוקא בנוטע ל' יום או יותר קודם א' בתשרי אבל בנוטע פחות מל' יום מונין לו שנה מיום אל יום לנטיעתו ולפי"ז בנוטע כ"ט יום א' פחות קוד' אח' בתשרי מיד אחר ג' שנים מיום אל יום לנטיעתו יצא מידי ערלה ומתחיל רבעי ונהי דשנת רבעי נמי נמשך שנה שלימה מיום אל יום כיון דג"ש ערלה נמשך עד פחות מל' יום לפני א' בתשרי א"א לחשוב אותן הימים שעד א' בתשרי לשנת רבעי כדי שיצא מידי רבעי בא' בתשרי כיון דה"ל פחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד מיום אל יום וכלה שנת רבעי בחודש אלול ואין ר"ה שלו בא' בתשרי לא בתחילתו ולא בסופו. מ"מ משכחת לה בנטע בר"ח אלול ושנת הנטע הי' אלול חסר ואין מונין לו שנה בא' בתשרי דה"ל פחות מל' יום. ומונין לו שנה מיום אל יום לנטיעתו. דהיינו מר"ח אלול לר"ח אלול. ובר"ח אלול דכלו ג"ש ערלה והתחיל איסור רבעי עיברו לאותו אלול ועשו ל' יום ועלו אותן ל' ליום לשנה שלימה של שנא רבעי דה"ל ל' יום שנה רבעי דחשיב שנה אלא שצריך להמתין עד ט"ו בשבט לצאת מידי רבעי הואיל והיקלתה בתחילתה לחשוב יום לשנה אבל למאן דמפ' בנוטע פחות מל' לפני א' בתשרי אין אותן הימים עולים לו מן המנין ומונה ג"ש ערלה מיום אל יום מתשרי ומתשרי הד' עד תשרי ה' מיום אל יום לרבעי. השתא שנה יתירא דבשנה הרביעית ל"ל הא ממילא בלא ריבוי דקרא ידעינן דשנה מנינן מיום אל יום וכ"ש למאן דמפ' דאפי' בנטיעה שלא הקלתה עלי' כלל בתחילתה אפ"ה אינו יוצא מידי ערלה עד ט"ו בשבט דשנת ד' ומאותו היום מתחיל שנת רבעי מיום אל יום עד ט"ו בשבט דשנת ה'. א"כ לעולם לא משכחת לה א' בתשרי ר"ה לרבעי לא בתחילתו ולא בסופו ואינו לעולם אלא מט"ו בשבט לט"ו בשבט:

וי"ל דאפי' להאי פי' צרי' למיתי מקרא דלרבעי ר"ה תשרי דהא מתני' רבי היא כדאמ' (ר"ז) [צ"ל רב יוסף] לעיל (דף ז) ורבי הא ס"ל שנה תמימה מונה שס"ה יום אפי' בשנה פשוטה וה"א דלשנת רבעי נמי מונין לו שס"ה יום ונמשך כמה ימים אחר כלות שנתו דמיום אל יום עד תשלום שס"ה יום קמ"ל דר"ה לרבעי הוא א' בתשרי. מיהו עדיין למאן דמפרש דפירות נטיעה לעולם אסורה עד ט"ו בשבט אפי' בנטיעה שלא היקלת עליה בתחילתה בין לערלה בין לרבעי לעולה לא משכחת לה שיהא אחד בתשרי ר"ה לרבעי לא בתחילתה ולא בסופה ועדיין הקושיא במקומה עומדת:

אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב הקשו קמאי דבת"כ תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב. ותיר' התוס' התם בשלא נפסק' מאבי' ובאילן זקן והכא בשנפסק' מאביה כדמוכח בפ"ק דערלה ומ"מ אכתי מרכיב אמרכיב קשיא. ואפ"ת דהכא מיירי בשנפסק מאבי' אמאי חיי' בערלה הא אר"י בפ"ח דסוטה (דף מג) ילדה שסיבכה בזקינה לה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה וצ"ל דמיירי בילדה שסיבכה בילדה. אבל ל"ל דמיירי אפי' בזקינה ובדלא נפסקה מאבי' אלא שסיבכה בילדה:

דהא ודאי אין בה דין ערלה דמ"ש ילדה שסיבבה בזקינה דבטלה משום דיש לה צד היתר זקינה בילדה נמי הא אית לה צד היתר. והא דאר"י ילדה דסיבבה בזקינה ולא קאמר איפכא זקינה שסיבבה בילדה דבטלה משום דילדה בזקינה פסיקא לי' דבטלה לעולם אבל זקינה בילדה לפ"ל דזימנין דאינה בטלה וה"ד בנפסקה מאבי' דנעשית ילדה. ול"ל דה"ט דלא נקט איפכא:

משום דהתוס' במנחות (דף סט) פי' ע"פ הירושלמי דמיירי בשנטע אילן בפ"ע כדרך הנוטעים ונטעה אצל הזקינה וסיכך ענפיו בענפי הזקינה דאם קודם קליטת שרשיו בארץ נתאחז זה בזה בטלה הילדה בזקינה והא ל"ש בזקינה שסיבבה בילדה שכבר נקלטו שרשיו הא הוה מצי למימר זקינה שסיבבה בילדה וקודם קליטת שרשי הילדה נתאחז זה בזה א"ו טעם א' עיקר. וההיא דת"כ מיירי בסיבבה בזקינה ואפי' היא ילדה ומסיימי' התוס' וצריך לדקדק אי הוי שייך לשנויי הכי בפ"ט דסוטה לגבי חוזר מערכי מלחמה משום מבריך ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ואני או' מה מקום לדקדק בזה דהא הכי אמ' התם לא חי ולא חיללו פי' מדה"ל למכתב לא חילל וכתב לא חיללו מיעוטא משמע לזה ולא לאחר פרט למבריך ומרכיב ופריך והא תנן אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב ומשני עליה כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור והא ודאי לא הוי מצי לשנויי מתני' בהרכב' שחייבת בערלה ובריית' באינו חייבת. דא"כ קרא דלא חילל ל"ל דכיון דאין חייבת בערלה ורבעי ואינו בתורת חילל פשיטא שאינו חוזר עלי' כיון דלאו בת חילול היא כלל כדפריך התם האי הרכבת היתר ה"ד אלימא ילדה בילדה ת"ל דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקינה הא אר"י ילדה שסיבבה בזקינה בטילה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה:

אלמא כיון מדאין בה דין ערלה מסברא ידעינן לה דאינו חוזר עלי' דל"ל דה"פ כיון דבטילה ילדה בזקינה לענין ערלה ה"נ בטילה לענין חזרה ואינו חוזר עלי' דכמאן דליתא דמי דא"א לומר כן דהא מ"ל בילדה בילדה וכגון שנטע לקמייתא לסייג ולקורות דפטור מן הערלה ואי חזרה לאו בדין ערלה תליא אכתי תקשה להדר משום קמייתא שנטעה לסייג ולקורת אע"פ שפטורה מן הערלה אפ"ה חוזר עלי' ועוד דפריך התם מ"ש ילדה בזקינה דבטילה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטילה פירש"י בהך ילדה קמייתא דכזקינה היא לענין ערלה דלא בטילה הרכבה בה לפטור מן הערלה כמותה ש"מ שחזרה בדין ערלה תליא. ועוד דמשני התם אי מימלך עלה לא בת מהדר היא דהא מעיקרא לפירי קיימא. (הכי) [צ"ל הכא] אי מימלך עלה פי' לאכילה בת מהדר היא מ"ד אעלו מאליהם דחייב בערלה. ואי חזרה לאו בדין ערלה תליא מאי אהני טעמא דאי אימלך הא אדרבה אי אימלך על קמייתא לאכילה דאחשבה יותר כ"ש דבטילה השני' לגבה לאחר המלכה יותר מקודם המלכה אבל אי חזרה בדין ערלה תליא ניחא דילדה בזקינה דה"ל היתר גמור מש"ה בטלה אבל ילדה בילדה כזו שנטעה לסייג כיון דהיא גופה בת ערלה היא אי ממליך עלה אין עלה שם היתר גמור להפקיע דין ערלה מן השניי' וש"מ מהא דמן הסברא שמעינן להא דהיכא דליכא עלה דין ערלה אינו חוזר עלה א"כ א"א לומר דמיעוטי דלא חיללו להיכא דליכא עלה דין ערלה אתיא. דא"כ פשיטא שאינו חוזר עלה וקרא למעוטי ל"ל:

וראיתי להר"ן שכתב בשם הרמב"ן דאנו אין נוהגין ערלה בהברכה והרכבה משום דאמרינן בפ"ז דסוטה גבי הא דאמר לא חיללו פרט למבריך ומרכיב כלומר שאינו חוזר ממערכי מלחמה ואמ' התם לאו מי אמר ראב"י כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא הלכך נמי ונטעתם כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ומש"ה הוא שאין חוזר עליו מעורכי מלחמה לראב"י משום דלא נהגו בהו ערלה והכי וודאי מסתברא דאי הוי ס"ל לראב"י דונטעתם לאו דווקא אפי' מבריך ומרכיב נמי אמאי נימא גבי עורכי מלחמה נטע דווקא. א"ו כדפי' וכיון דקימ"ל כל המיקל בארץ הלכ' כמותו בח"ל לא נהגא ערלה בח"ל בהברכה ובהרכבה כלל. ולפ"ד י"ל דהאי דשמעתין כרבנן ודת"כ כראב"י דמבריך ומרכיב לאו בכלל נטע ולפ"ז צ"ל דלראב"י אפי מרכיב ילדה בילדה אע"פ ששניהם למאכל אין ערלה נוהגת בהן ולא תימא דהאי דת"כ מיירי במרכיב למאכל בתוך נטוע לסייג ולקורו' דווקא דאינו נוהג בה דין ערלה ומ"מ אין מורכב בה בטילה לגבי כמו ילדה שסיבבה בזקינה והיינו טעמא משום דאי מימלך עלה לאכילה היא גופ' בת חיוב ערלה היא משו' הכי ממעט לה מה"ט דאינו בכלל נטע כראב"י אבל אי א' מלוך אקמייה למאכל דבת ערל' היא א"נ במרכיב בתוך נטוע מתחיל' למאכל אע"ג דהמורכב מצד עצמה לאו בת ערלה היא לראב"י דאמר נוטע דווקא הואיל וקמייתא בת ערלה היא אין כח בשני לבטלה. דהא הרמב"ן רוצה ליתן טעם דאין אנו נוהגי' ערלה בהרכבה משום דס"ל כראב"י והא אנן אין נוהגי' שום ערלה בהרכבה אפי' הראשונה נטוע למאכל ש"מ דאתי של הרכב' ומבטל' דכמו דאם קמייתא של היתר מבטל להשני' ה"נ הב' דשל היתר היא לראב"י דאמר נוטע דווקא מבטלת לקמייתא וע"ד דפי' לעיל:

ואני אומר דא"א לומר כן דלראב"י האי ונטעתם דגבי ערלה דריש לה פרט למברי' ומרכיב דוודאי מודה דחייבין בערלה דהכי תני' התם אשר נטע כרם אין לי אלא כרם מנין לרבות ה' אילני מאכל אפי' משאר מיני' ת"ל אשר נטע פי' רש"י מדלא כתי' אשר כרם נטע דרוש בי' נמי נטע מ"מ אפי' אינו כרם שהרי לא הזכיר ברם עדיין יכול שאני מרבה ד' אילני מאכל וה' אילני סרק ת"ל כרם ראב"י אמר כרם כמשמעו לא חילל ולא חיללו פי' מדה"ל למיכתב לא חילל וכתי' לא חיללו בוי"ו מיעוטא משמע לזה ולא לאחר פרט למבריך ומרכיב ופריך הא אנן תנן א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב ושאני ר"ז אר"ח כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ובתר הכי גרסינן כי אתי ר"ד אמר הא מני ראב"י לאו אמ' ראב"י התם כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מו"מ לא. ופרש"י הא מני פרט למו"מ לאו סתמא היא אלא סיומא דמילתא דראב"י היא ואפי' הרכבת היתר לא הדר עלי' זה הוא סוגי' הגמ' התם. ומהכא דייק הרמב"ן כמו דהתם נטע דווקא לראב"י ה"ה לגבי ערלה דווקא ואין ערלה נוהג במו"מ. ויש לי למידק עלה טובא אס"ד דלראב"י מסברא נ"ל דאין במבריך ומרכיב בכלל נטע ומש"ה פטורין לדידי' מן הערלה. א"כ האיך מוקי (ר"ז) [צ"ל ר' דימי] להא דתני' לא חילל ולא חיללו פרט למו"מ. קרא דלא חיללו ל"ל למעטינהו הא גבי ערלה דליכא קרא למעטינהו אפ"ה ממעט להו מסברא דאינן בכלל נטע ועוד כיון דאין נוהג איסור ערלה ממילא אין חוזרין עליהם ול"צ קרא להכי דחזרה באיסור ערלה תלי' וכמ"ש לעיל ועוד ק"ל (ר"ז) [צ"ל רב דימי] דאמר דהאי לא חילל ולא חיללו דממעט מו"מ אתי כראב"י דאמר כרם כמשמעו וה"נ נטע כמשמעו ואיך אתי' כוותי' הא האי תנא אינו ממעט מו"מ אלא מיתורא דקרא דלא חיללו הא לא"ה ה"א נטע ל"ד אלא ה"ה למו"מ והיינו אדרבה דלא כראב"י דאמר כרם כמשמעו מסברא וא"צ ריבוי דקרא לזה [ציור בספר] הילכך נ"ל לפרש דהא וודאי אע"ג דכתיב נטע כרם לאו דווקא אלא אפי' שאר אילני מאכל נמי ככרם דמי בלא ריבוי' דקרא. ואע"ג דגבי בנה בית נמי אמר התם אין לי אלא בית מנין לרבו' בית התבן כו' ת"ל אשר בנה. מ"מ ש"ה דאי לא רבי קרא ה"א בית דווקא דחשיב דעיקר דירתו של אדם הוא בבית דווקא אבל שאר בנייני' אינן אלא להצניע חפיצו ולא דירת עצמו ומש"ה גבי מזוזה בית התבן וחביריו פטורים מן המזוזה משום דל"ד לבית כדא' בפ"ק דיומא [דף יא] ומש"ה ראב"י דלא משמע לי' ריבוי מאשר בנה אמר התם בית כמשמעו אבל הני לא דמו לבית דחשיב טפי אבל גבי נטע כר' לאו דווק' ה"ה לשאר אילני מאכל דמ"ש הני מכרם וכן נטע לאו דווק' דה"ה למברי' ומרכיב דמ"ש הא מהא וכדאמ' גבי ערלה בשמעתין דמו"מ חייבין בערלה כנטע בלא יתורא דקרא ובהא כ"ע מודי':

והא דא' ראב"י כרם דווקא גבי מערכי מלחמה ולת"ק אי לא ריבוי דאשר נטע ה"א כרם דווקא. נ"ל דה"ט משום דהתם כתיב אשר נטע כרם ולא חיללו וברי' פ"ה דברכו' (דף לה) איכא מ"ד נטע רבעי כלומר דרבעי נוהג בכל אילני מאכל כמו ערלה ואיכא מ"ד כרם רבעי דווקא ולא שאר אילני מאכל והנה למ"ד נטע רבעי וכל אילנו' שווים לענין רבעי כמו לענין ערלה כ"ע לא פליגי דלענין חזרה ממערכי מלחמ' נטע כרם לאו דווקא ה"ה לשאר אילנות אלא ת"ק וראב"י ס"ל כמ"ד כרם רבעי דווקא וכיון דכל אילנו' א"צ חילול וקרא אחילל קפיד מש"ה אמר ראב"י כרם דווקא דבר חילל הוא ולא שאר אילנו' דלאו בני חילל הן. וה"נ ה"ט דת"ק דנ"ל מקרא לשאר אילנו' הא לא"ה ה"א כרם דווקא מה"ט דאמרן והשתא א"ש הא דרב דימי דתלה להא דלא חילל ולא חיללו דממעט מבריך ומרכיב בדראב"י דאמ' כרם כמשמעו דהא דמרכיב אי אתה מוצא שיהא חוזר בשביל המורכב אלא ילדה בילדה שנטע לסייג ולקורו' דאלו ילדה בזקינה הא בטלה:

ואי ילדה בילדה שנטע למאכל ת"ל שחוזר משים ילדה ראשונה והיינו טעמ' דלא בטלה המורכב לגבי ילדה ראשו' שנטע לסייג ולקורו'. משום דאי מימלך על הראשונה למאכל היא גופה חייבת בערלה משום הכי אין בה כח לבטל את המורכב והא אמלוכי לא מהני לחיי' הראשונה בערלה אלא אי אימלך בתו' ג"ש לנטיעתה דקיימה בתוך שני ערלה אבל אי לא אימלך למאכל עד שנה הרביעית אין דין רבעי נוהג בה דכל שלא נהג בו ערלה כלל אין לו רבעי כדאמ' בירוש' פ"ק דמס' ערלה וכן פסקו הפוסקים ולפ"ז המורכב בתוך אילן שנטע לסייג ולקרות אי לא אימלך על הראשונה למאכל בתוך ג"ש לנטיעתו אע"פ שנמלך בשנת ד' אין דין רבעי על המורכב כיון דהראשונה גופה לא מהני לה אמלוכי מעתה להביא' לדין רבעי כ"ש להמורכב בהן ולא משכח' לה שינהג רבעי בהמורכב אלא א"כ אימלך על הראשונה בתוך ג"ש לנטיעתה דהואיל ונחית לה איסור ערלה ויש לה ולמורכב דין רבעי וכיון שכן הא וודאי לת"ק א"א למעט מולא חיללו למורכב כהאי גוונא דהשתא שאר אילני מאכל דלמ"ל דין רבעי לגמרי לעולם אפי' לת"ק מדאיצטרך לת"ק לרבות אותן מאשר נטע ולא גמר להא במה מצינו מכרם כמו שמצינו לגבי ערלה לכ"ע וכדפי'. אפ"ה חוזר עליו. כ"ש מרכיב כרם בכרם הנטוע לסייג שאפש' לבוא לתורו' רבעי ע"י המלכה דחוזר עליו הילכ' סיפ' דממעט למרכיב מולא חיללו דלא כת"ק אבל לראב"י ניחא כיון דס"ל כרם דווקא משום דכיון דקרא אחילל קפיד כרם דווקא דבעי חילל אבל אינך לא אפשר לומר דכרם המורכב בכרם הנטועה לסייג ולקורות אינו חוזר עליו. ולא דמי לנטע כרם דקרא דהתם וודאי יבא לידי לא חיללו דרבעי אבל הכא אפש' שלא יבא לידי חילל דרבעי דשמא לא מימלך על הראשונה למאכל בתוך ג"ש ואף אם ימלך בשנה הד' לא נחית לה תורת חילל רבעי וי"ל דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך ומ"מ אי לאו קרא יתירה דלא חיללו ה"א הואיל ואפשר לבא לידי חילל רבעי ע"י המלכה דינו כנוטע קמ"ל קרא דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך על הראשונה ומיהו אי אימלך בלא"ה ת"ל דחוזר משום ראשונה:

וה"נ יש לפרש האי מבריך דממעט תנא מלא חיללו דלאו בכל מבריך מיירי אלא במבריך דומיא דמרכיב כגון שנטע אילן לסייג ולקורות והבריך ענף ממנו בארץ למאכל ולא הפסיק הענף מאבי' ואע"ג דגוף האילן פטור מן הערלה אין הענף בטל לגבה מטעם דאי אימלך כדא' גבי מרכיב מיהו כיון דאכתי לא אימלך עלה קמ"ל קרא דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך אאבי' מש"ה אין חוזר אהברכה:

ואל תקשה לך למאי דפי' דבמבריך כה"ג איירי האיך תנא פרט למבריך סתם האיכא מבריך בנפסק הענף מאבי' דחוזר עליו לק"מ דהא אע"ג דתני סתמא פרט למו"מ אפ"ה מוקי לה ר"ח דמיירי בהרכבה והברכה דאיסור דווקא וכן האי דת"כ גבי ערלה דממעט מן מנטעתם מו"מ מוקי לה רבוותא דלאו בכל גוונא מיירי אלא בשלא נפסק מאבי' דווקא. ואדרבה לדידי א"ש טפי דנקט מבריך דומיא דמרכיב דע"כ מיירי בנטע לראשונה לסייג וכמ"ש:

וכ"ת אי ס"ד לומר דאהברכה והרכבה דכה"ג חוזרין מה"ט דאפשר לבא לידי חילל ע"י המלכה של ראשונה א"כ מאי איריא הברכה והרכבה ה"ל למעט נטע גופה כזה בנטע לסייג ולקורו' וס"ד דחוזר עליה הואיל ואפשר לה לבא לידי חיוב ע"י המלכה קמ"ל קרא דלא מה"ט דבתר השתא אזלינן לא קשה מידי דוודאי נטע גופה לא ס"ד שחוזר עליה מה"ט דאי אימלך דאפי' אי אימלך ותבא לידי חיוב חילל אין חוזר עלי' דהא טעמא דחזרה מפ' קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו פי' וה"ל עגמת נפש טפי שטרח ועמל בה ולא נהנה ממנה כלל שהרי משעת הנטיעה עד דחילל הפירו' אסורי' בהנאה אבל בנטע לסייג ולקורו' הא נהנה כבר קודם המלכה ואין כאן עגמת נפש ואפי' אי מימלך עלה ובת חילל היא אפ"ה אינו חוזר הואיל ונהנה כבר מעמלו אין כאן עגמת נפש דמה לי נהנה ממנה לבתר חילל ומה לי סמוך לנטיעתו סוף סוף הא נהנה מעמלו ויגעו. אבל במו"מ באילן שנטע לסייג ולקורו' דמשעת הרכבה אסור משום ערלה סד"א הואיל ולא נהנה מהן וגם אפשר שיבאו לידי חילל ע"י המלכה חוזר עליו קמ"ל דבתר השתא אזלינן ואכתי לא אימלך ולאו בת חילל היא ומיהו אי אימלך על מו"מ כזו בתוך ג' שני ערלה ודאי חוזר עליו כיון דלא נהנה מהן מעולם וסופו ודאי יבא לידי חילל ה"ל כנטע:

ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ק"ל מה ענין ל' יו' לפני ר"ה גבי מרכיב הא ודאי אין מונין ג' שני ערלה למרכיב משעת הרכבה אלא משעת נטיעת האילן הראשון שמורכב בו מונין. וכשמלו לו ג' שנים פקע איסור ערלה גם מן המורכב מעתה דה"ל כילדה שסבבה בזקינה דבטלה ולא תימא דווקא היכא דבשעת נטיעת הילדה ה"ל אידך זקינה הוא דבטלה הואיל ולא חל עלי' איסור ערלה מעולם:

אבל היכא דבשעת סיבובה ובשעת הרכבה עדיין לא מלו לאידך ג' שנים ולא יצאת מידי ערלה הואיל וחל על הב' שם איסור ערלה לא פקע איסורא מינה אף לאחר שמלו ג' שני' לנטיעת ראשונה ומונין לה לעצמה ג' שנים משעת הרכבה דהא ליתא דהא פריך שם האי הרכבת התיר ה"ד אלימא ילדה בילדה ת"ל דבעי מהדר משום ילדה א' כו' ומאי קושיא דילמא מיירי במלו שני ערלה ורבעי לראשונה ולא לשני'. אע"כ אי מלו לא' גם הב' מותרת דהשתא דין ילדה שסבבה בזקינה עלה דבטלה. ואפי' למאי דמוקי התם בנטע לראשונ' לסייג ולקורו' דאין הב' בטילה בה משום דאי אימלך עלה גופה בת מהדר לדין ערלה היא. ל"ל דהני ל' יום לפני ר"ה דהרכבה מיירי בנטע לא' לסייג דמונין לה משעת הרכבה דהא ליהא דק"ו השתא בהרכי' באילן מאכל דבת איסור ערלה היא עכשיו אפ"ה מונין לה משעת נטיעתה כ"ש מרכי' באילן הנטוע לסייג ולקורות דעכשיו אין איסור ערלה נוהג בה אלא משום דבת מימלך היא דלא בטלה בה. כ"ש דמונין לה משעת נטיעתה:

ועוד דהאי דנטע לסייג ולקורות אפי' אי מימלך למאכל אין מונין לה גופה משעת המלכה (לא) [צ"ל אלא] משעת הנטיעה כ"ש המורכב בה בעוד שעדיין לא אימלך על של סייג למאכל דמונין לב' משעת נטיעת הראשונה ואכתי (יום) [צ"ל ל' יום] לפני ר"ה מאי עבידת' גבי הרכבה:

וי"ל דנ"מ בהני ל' יו' דהרכבה כגון אם הרכיבה באילן של איסור כגון של אשירה דהא טעמא דילדה שסבב' בזקינה דבטלה היינו משום דאיכא צד היתר בזקינה אזלינן בתרה וה"ט נמי בילדה בילדה כשמלו שני ערלה להא' הותרה נמי הב' אע"ג שלא מלו לה עדיין דהשתא נמי איכא צד היתר וה"ט ל"ל אלא אי הראשונה היא בת היתר גמור אבל אם היא אסורה אפי' מחמת דבר אחר כגון שהיא אשירה א"א לך להפקיע דין ערלה מהב' דהא אין כאן צד היתר וממ"נ בין אזלת בתר הרכבה בין בתר קמייתא שניהם של איסור דהא אפי' הב' בתוך שני ערלה אלא שלאח"כ הב' יש בה כח לבטל האיסור של הא' כיון דהיא בת היתר עכשיו דמה לי הא' בת היתר דצד היתר שבה מבטל להאיסו' של הב'. ומה לי אם הב' של הרכבה בת היתר ה"נ צד היתר שבה אלים לבטל האיסור של הא' וכדפי' לעיל. וכיון שכן ע"כ צריך אתה למנות ג' שני ערלה לב' משעת הרכבתה ולא משעת נטיעת הא' ואין יוצאת מידי ערלה עד מלו לה ג' שני' משעת הרכבתה דלא דמי לשאר אילנות דמונין לב' משעת נטיעת ראשונה משום דכיון דמלו להא' ג' שני' ה"ל צד היתר ובתרה אזלינן. אבל היכא דהיא אסורה מחמת דבר אחר אפי' כבר מלו לה ג' שני' ויצאת מידי ערלה לגמרי קודם הרכבת הב' מונין לה ג' שני' לעצמה משעת הרכבה דהא אין כאן צד היתר ואדרבה אי אזלת בתר א' איסורה איסור עולם אלא צד היתר של הב' גורמת להתיר ולהפקיע האיסור הא'. וה"מ לאחר שעברו ג' שני' משעת הרכבה אבל בתוך ג' שני' אע"פ שעבר ג"ש לראשונה א"א לך למיזל בתר הא' כיון שהיא נמי אסורה מחמת ד"א ובע"כ בתר דידה אזלת הא מצד עצמה בתוך ג"ש להרכבתה איסור ערלה נוהג בה ואין כאן צד היתר כלל:

שוב ראיתי בירושלמי בפ"ק דערל' תני נכרי שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין רשאי לעשות כן פי' משום כלאי אילן חייב בערלה מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו ריש לקיש [אמר] ובלבד דברי' שהן באים במחשבה פי' סתמן אינו ראויין לאכילה אא"כ חישב אליהן לאכילה כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודי אבל ערבה פי' דעץ בעלמא הוא ולא מהני בה מחשבה להביאה לידי אוכל ה"ל כנוטע ההרכבה בארץ. פי' ומונין לה ג"ש ערלה משעת הרכבה ר' יוחנן אמר אפי' בערבה ופרי' עלה מההיא דמרכיב ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה דש"מ דמונין לו משעת הרכבה ולא משעת נטיעת האילן. על דעתי' דר"ל פתר לה בערבה על דעתי' דר"י קשיא תני ר' יהושוע אוני' לית כאן מרכיב פי' סמי' מברייתא מרכיב. והשתא גמ' דידן דלא מסמי מרכיב בע"כ כר"ל ס"ל ומוקי לה במרכיב בערבה דמונין לה משעת הרכבה ואל תתמה אגמ' דידן הא קי"ל כר"י לגבי ר"ל דכה"ג מצינו גבי הקלין שבדמאי דפ"ק דדמאי דר' יוחנן א' בירוש' דדמאי לאו דווקא ה"ה לודאי. ור"ל א' דמאי דווקא וסוגיא דגמ' דידן בפ"ו דברכות (דף מ) דקאמ' דמאי הוא דלא בעי עישורי כר"ל אזלא. אע"ג דמסיים עלה בירוש' א"ר אבא מרי אפי' כר"ל לית כאן מרכיב לשעבר הא לכתחילה לא. פי' דא"א לאוקמי במרכיב בערבה דה"ל כלאי אילן של מאכל בשל סרק ומשמע לי' דהמרכיב דקתני לכתחילה משמע י"ל דגמ' דידן לא חייש לה דשפיר י"ל דהמרכיב דעבד משמע וכ"ת אי במרכיב אילן מאכל באילן סרק מיירי איך תנא ומותר לקיימן בשביעית ופחות מל' יום אסור לקיימן הא לעולם אסור לקיים משום מקיים כלאים כדתנן רפ"ט דכלאים כלאי זרעי' אסור לזרוע ולקיים וה"ה לכלאי אילן דמחד קרא נ"ל לכלאי אילן וזרעי' בסוף פ"ק דקדושין (דף ל"א). לק"מ דהא רפ"ק דמ"ק תניא המקיים כלאי' לוקה לר"ע וחכמי' פוטרין. והשתא י"ל ברייתא דהכא רבנן היא ומתני' דרפ"ט דכלאים ר"ע היא ולפי"ז א"ל דר' אבא מרי דא' אפי' לר"ל לית כאן מרכיב לשעבר כו'. משום דס"ל כר"י דא' בירוש' פ"ח דכלאים דמתני' דאסור לקיים כלאים ד"ה היא דהכל מודין באיסור שהוא אסור פי' אפי' לרבנן בשלא קיים ע"י מעשה. פי' ופליגי לר"ע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולרבנן אין לוקין אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה פי' אפי' לרבנן. כהדא דתני המחפה בכלאי' לוקה אבל לגמ' דידן ס"ל כמ"ד התם בירוש' דלרבנן אפי איסורא גרידא ליתא במקיים כלאים וכבר הוכחתי בחידושי למס' מכות פ"ג (דף כ"ב) דהכי ס"ל לגמ' דידן. [עיין בט"א על מגילה דף י"ג ד"ה ועל הכלאים]:

פחות מל' יום לא עלתה לו שנה פרש"י עד תשרי הבא ולכאורה הי' נ"ל לפ' לא ע"ל שנה עד כלות שנה מיום הנטיעה מיום אל בשרה נטע בשני באלול לר"א דס"ל ליום בשנה חשיב שנה ולא פחו' בב' באלול לשנה הבאה כלתה לו שנה ומעתה מונין לו שנה שני' ולא גמרינן מ"ש דשנה שנה דמתשרי מנינן אלא להקל על הנטיעה בנטע ל' יום קודם תשרי חשוב לשנה שלימה אע"ג דלמנין דידי' הוא הרבה עד לסוף שנתו אבל בכלה שנתו מיו' אל יום א"צ להמתין עד כלות גם שנה למנין עולם דלהוסיף על שנתו אין לנו:

וכ"ת א"כ מאי פסקא הא דתנן בא' בתשרי ר"ה לנטיעה הא בכלה שנתו למנין דידי' פחות מל' יום לאחד בתשרי אין ר"ה שלו תשרי. י"ל מתני' ר"מ היא דס"ל יום א' בשנה ח"ש ויום ל' עולה לכאן ולכאן כדמסיק לקמן ולדידי' מלתא פסיקתא היא לא' בתשרי ר"ה לנטיעה דאפי' השריש בער"ה כלתה שנה בא' בתשרי א"נ אפ"ת ר"א היא והאי דא' בתשרי ר"ה לנטיעה דקאמ' היינו ברוב נטיעות דכל השנה חוץ מנוטע פחות מל' יום לתשרי דאינן אלא מעוטי דמעוטי. מיהו פרש"י יש להסב כדפי' והא דפי' לא ע"ל שנה עד תשרי הבא. לאו למאי דס"ד דברייתא זו אתיא כר"א דבעי ל' יום לחשיבת שנה. אלא לפי המסקנא דמוקי לה כר"מ דביום א' סגי והני ל' לקליטה ויום ל' עולה לכאן ולכאן פי' כן:

מיהו הרמב"ם (בפ"ט מהל' מ"ש) כתב בפחו' מל' יו' לקליטה אין עולה לו למנין שנה עד א' בתשרי וכ"פ שאר פוסקים. וזה תימא מנין לנו להוסיף על מנין שנתו. ונ"ל ראי' לדבריהם מדאמר לקמן ושניהם מקרא א' דדשו ויהי בא' ושש מאו' בראשון בא לחרש ר"מ סבר מדאכתי יום א' הוא דעייל בשנה וקא ק"ל שנה ש"מ יום א' בשנ' ח"ש. והרי האי בא' ושש מאו' שנה חשיב קרא לחיי נח ומשום דר"ה למנין שני הדורות היא תשרי וכמ"ש שם והא ר"מ ס"ל מקצת היום ככולו והשתא מנ"ל מכאן דיום א' ח"ש דילמא ל' יום בעי והא דחשיב בא' לחדש א' ושש מאות דילמא נולד נח כ"ט יום קודם ר"ה דמונין שני' שלו מיו' ליום וכלו לו שש מאו' שנה כ"ט יום קוד' ר"ה ובא' לחדש הא' הוי יום שלשים וכיון דמקצת היום ככולו ה"ל ל' יום מש"ה קרי לי' שנה וכן לר"י דאמר בניסן נברא העולם והאי בראשון דקרא הוא ניסן דממנו מונין שני הדורו'. דילמא נולד נח כ"ט יום קודם א' בניסן. אלא ודאי ש"מ שכל היכא דמנינן למנין עולם בפחות מל' יום למ"ד ל' יום חשיב שנה לא כלתה לו שנה עדיין במיום אל יום עד ר"ה שלו. ומהשתא בע"כ בראשון בא' לחדש יום א' הוא דעייל וקרי לי' שנה וש"מ יום א' בשנה ח"ש וכ"כ ריש פרקין גבי קסבר ניסן ר"ה למלכים כו' עוד ראיי' לזה ע"ש אבל ק"ל ע"ז מהא דרפ"ד דבכורות (דף כ"ז) דיליף התם הא דבכור נאכל בתוך שנה דלמנין דידי' מנינן ולא למנין עולם מדכתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה איזה שנה שנכנס' בחברתה הוי אומר זה שנה שלו. פי' של בכור. שכשאתה מונה לשנה דידי' נכנסת בתוך שנה שני' למנין עולם. והשתא אם אי' דבפחות מל' יום לא עלתה לו שנה עד תשרי כל היכא דמונין למנין עולם אפ"ת למנין עולם מנינן לבכור משכחת לה שנה נכנסת בחברת' להיפך בנולד פחות מל' יום לפני ר"ה. שכשאתה מונה לשנה דמנין עולם שהוא עד תשרי הבה נכנסת בתוך שנה שני' למנין דידי' שכבר כלה קודם תשרי וכ"ת כיון דלא משכחת לה דשנת עולם נכנסת בתוך שנה שני' דידי' אא"כ נולד פחות מל' יום של מ"ע לא קרינן בי' שנה נכנסת בחברתה דהא פחות מל' יום בשנה לא ח"ש וקרא אומ' שנה בשנה איברא משכחת לה כגון שנולד אשתקד בר"ח אלול והי' אלול חסר ולא עלתה לו שנה בא' בתשרי למ"ע כיון דהוי פחות מל' יום עד א' בתשרי ולשנה הבא עיברו לאלול נמצא שנה דידי' כלה ער"ח אלול ולמנין עולם לא כלה עד לאחר ל' יום שהוא א' בתשרי נמצא שנה נכנסת בחברתה דהא איכא ל' יום משנה דידי' לשנה דמ"ע. וכ"ש לרבי דס"ל לעיל (דף ח) דשנה תמימה מונין שס"ה יום כמנין ימות החמה בין בשנה פשוטה בין במעוברת דמ"ל שנה נכנסת בחברת' הרבה אפ"ת דל"מע מנינן בנולד פחות מל' יום קודם א' בתשרי ולשנה הבאה היתה מעוברת דלשנה דידי' כלה קודם ר"ח אלול ולמ"ע אינו כלה עד תשרי. מיהו זה יש לדחות דמאן דיליף דלשנה דידי' מנינן משנה בשנה ס"ל כר"מ דיום א' בשנה חשיב שנה ולדידי' למ"ל שנה נכנסת בחברתה אי מנינן למ"ע אבל ר"א יליף הא דלשנה דידי' מנינן מכבש בן שנתו שנה דידי' ולא של מ"ע כדיליף דבי' רב התם:

אלא שאכתי ק"ל מהא דאמ' בסוף פ"ו דנדה (דף מז) ובסוף פ"ד דערכין (דף יח) שש שנים שבעבד עברי מעת לעת פי' בתר שנים דידי' אזלינן ולח בתר מ"ע ונ"ל מדכתיב שש יעבד ובשביעית זמנין דבשביעית נמי עבד פי' היא ז' למ"ע ולמנין דידי' אכתי בששית קאי ואי כל היכא דאזלת בתר מ"ע אי כלה מנין דידי' קוד' מ"ע פחות מל' יום א"מ שנה עד א' בתשרי מנלן דלמנין דידי' דילמא למ"ע ומ"מ מ"ל דבשביעי' נמי יעבד בנמכר פחות מל' יום קודם א' בתשרי וכשעובד בסוף שש עד תשרי ה"ל שביעית למנין דידי' מאותו היום שכלה ש"ש מעת לעת מיום מכירתו עד תשרי ואע"ג דפחות מל' יום לא קרי שנה הא הכא לא כתיב ובשנה השביעית דתבעי חשיבת שנה אלא ובשביעית לחוד כתיב וא"ל מאי שביעית אתחלתא דשביעית כדאמ' לקמן גבי א' ושש מאות שנה אדר"א. וכ"ש אליבא דרבי דס"ל שנה תמימה בין בפשוטה בין במעוברת מונה שס"ה יום אפ"ת למ"ע מנינן אפ"ה מ"ל דבז' נמי יעבד הרבה אם היו כמה שני' מעוברים בתוך שש שנים הללו דכלו שש למנין דידי' בשס"ה ימים לשנה הרבה קודם א' בתשרי דז' של מ"ע. אע"כ כל היכא דאזלינן אחר מ"ע אי קודם שנה דידי' למ"ע א"צ להמתין עד כלות מ"ע מהשתא אי בתר מ"ע אזלי' למ"ל דבשביעית למנין דידי' עבד משום של מ"ע ומדכתיב דבז' יעבד ש"מ דלמנין דידי' מנינן. וי"ל כיון דשכיח טפי הא דבשביעית נמי יעבד כי אזלת בתר מנין דידי' מלמ"ע דלמנין דידי' משכחת לה מכי נמכר בתר א' בתשרי מיד למחרתו וכן כל השנה. אבל אי אזלת למ"ע למ"ל הא דבז' יעבד אלא בנמכר פחות מל' יום קודם תשרי ולא בנמכר ל' יום קודם וכ"ש יותר ואפי' לר' למ"ל אלא במיעוט נקטינן הא דבז' יעבד למנין דידי' דשכיח יותר וכה"ג פי התוס' התם גבי הא דיליף לב' שנים שבשדה אחוזה דלמנין דידי' מנינן מדכתיב במספר שני תבוא' ימכר לך פעמים שאדם אוכל ג' תבוא' בב' שנים והקשו התוס' שאפי' מונין למ"ע נמצא ג' תבוא' בב' שנים כגון שמכר לו בב' בתשרי שדה מלאה פירו' שכשיבא תשרי של שנים הבאים קצר כבר פירותיו מכ"ט באלול. ותי' דשכיח טפי ג' תבוא' בב' שנים שאנו מונין מעת לעת יותר משאנו מונין לבריא' העולם וה"נ דכוותי'. והשתא דאתית להכי הא דרשא דשנה בשנה כר"א נמי אתיא ואע"ג דאם אתה מונה לבכור למ"ע מ"ל שנה נכנסת לחברתה בנולד פחות מל' יו' לפני ר"ה ולר' בשנה מעוברת אפ"ה כיון שאין אתה מונה לשנה דידי' שכיח טפי להא דשנה נכנסת בחברתה נקטינן לה בדשכיח טפי:

מ"מ אכתי ק"ל לפי' המפ' דאמ' בפ"ג דזבחי' (דף כה) ובפ"ז דבכורו' (דף לט) שה תמים בן שנה יהיה שיהיו כל הוויותיו תמים ובן שנה ופריך ומי איכא מידי דבשעה שחיטה הוי בן שנה ובשעת זריקה הוי שנים וא' רבא ז"א שעות פוסלת בקדשים והשתא תקשה ל"ל קראי דרפ"ד דבכורו' דלשנה דידי' מנינן בקדשי' אי משנה בשנה אי מכבש ב"ש ח"ל דבע"כ אין מונין למ"ע דאי למ"ע מנינן הא לעולם כלתה לו שנה עם יציא' יום טר"ה וכניסת ליל ר"ה ולמ"ל לשעות פוסלת בקדשים שיהא בשעת שחיטה בן שנה ובשעת זריקה לאחר שנה. דאי בשחט בער"ה וזרק בליל ר"ה או אח"כ הא בלאו הכי הא קי"ל דם נפסל בשקיעת החמה בספ"ה דזבחי' (דף נ"א) ול"ל ה"ט דשעות פוסלת בקדשי' והשתא אא"ב דכל היכא דמנינן למ"ע אפ"ה בפחות מל' יום קודם ר"ה דקדים לכלות מנין דידי' למ"ע בתר דידי' אזל'. אפ"ת שנה דקדשים למ"ע מנינן אפ"ה מ"ל להא דשעות פוסלות בקדשים בנולד פחות מל' יום לפני ר"ה דהשתא בתר שנתו אזלי' הואיל וקדם לשל עולם ואם נולד בשש שעות לשנה הבאה בש"ש של אותו היום לחודש שנולד כלה לו שנה ואם שחט קודם שש וזרקו לאחר שש היינו שעות שפוסל' בקדשים. אבל א"א כל היכא דאזלי' בתר מ"ע אפי' בנולד פחות מל' יום לפני ר"ה לעולם לא עלתה לו שנתו עד ר"ה למ"ל שתתחדש לו שנה בין שחיטה לזריקה לעולם. ובע"כ מדגלי קרא לשעות שפוסלות בקדשים והיינו דאיכא חידוש שנה בין שחיטה לזריקה א"א אא"כ כשאתה מונה למנין דידי' ולא למ"ע והשתא קראי דפ"ד דבכורות דלמנין דידי' מנינן ולא למ"ע ל"ל הא ממילא ש"מ הא דאל"כ למ"ל הא דשעות פוסלת בקדשים דת"ל בלא"ה משום דדם נפסל בשקיעת החמה וכדפ':

וי"ל דולטעמך לר"מ דס"ל יום א' בשנה ח"ש ומקצת היום ככלו ולדידי' את"ל למ"ע מנינן לקדשים אפי' בנולד ער"ה סמוך ללילה עלתה לו שנה בר"ה מיד תו לעולם למ"ל הא דשעות פוסלת בקדשים אי מנינן למ"ע. ובע"כ מדגלי קרא להא דשעות פוסלת בע"כ ש"מ דלמנין דידי' מנינן והני קראי דפ"ד דבכורות ל"ל אלא י"ל משו' דהאי קרא דשה תמים בן שנה מיירי מתרתי שיהא תמים ושיהי' בן שנה ועליהם קאי יהי' ומשמע שיהי' כל הוויתיו תמי' ובן שנה ושיהא מום פוסל או עד אחר הזריקה והכי ס"ד התם אלא דבמסקנא אמ' דיהי' לא קאי אלא בבן שנה לחוד ולא אתמים ומייתי לה מהא דתניא כל הזבחים שנשתייר מהן כזית בשר או כזי' חלב זורק את הדם והרי אין לך בעל מום גדול מזה ואפ"ה זורק ש"מ יהי' דקפיד קרא אכל הוויותיו לאו אתמים קאי אלא אבן שנ' לחוד דסמיך ליהי' והיינו לבתר דגלי קרא דשנה דקדשים בתר שנה דידי' אזלי' ולא (בחד) [צ"ל בתר] שנה למ"ע. אבל אי לא גלי קרא ה"א דסת' שנ' הוא של מ"ע דסת' שנ' היכא דלא גלי קרא הוא של מ"ע וא"כ לא משכחת לה לשעות שיהא פוסלי' בקדשים ובע"כ א"א למדרש להאי יהי' אבן שנה דהא א"א שיהא בן שנה בשעת שחיטה ובן שתים בשעת זריקה אלא ודאי האי יהי' הוי דרשינן לי' אתמים דלפני פניו שיהא כל הוויותיו תמים:

ואל תתמה שנאמר שהאי יהי' קאי אתמים דלפ"פ ולא אבן שנה דלפניו דסמוך לי' דכה"ג מצינו בספ"ק דקדושין (דף לה) דדרש איסי בנים ולא בנות אקרחה ולפטור נשי' מלאו דקרחה ולא אגדיד' דסמוך לקרא דבנים משו' סברא בעלמ' דקרחה אינו אלא במקום שער אבל גדידה ישנה במקום שע' במקו' שע'. כ"ש הכא דה"ל למיעקר להאי יהי' מבן שנה דסמוך לי' כיון דסתם שנים דקרא למ"ע הן ולא משכחת לה שיהא בן שנה בשעת שחיטה ובן שתים בשעת זריקה ובע"כ אתמים שדינן לי' להאי יהי'. אבל השתא דגלי לן קרא דבקדשים בתר שנה דידי' מנינן ולא למ"ע מסתברא יותר למישד' להאי הי' אבן שנה דלפניו ללמד דשעות פוסלת בקדשי' ולא אתמי' דלפני פניו:

וש"מ מהא דאמרן דפחות מל' יום לפני א' בתשרי לע"ל שנה לענין ערלה עד א' בתשרי ומיהו בסוף ג"ש ערלה הא אמ' בסיפא דאיסורן עד ט"ו בשבט וי"מ דוקא נטיעה שהקלנו עליה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה לפיכך מחמירין עליה בסופה להמשי' שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן והיינו דקאמ' פי' נטיעה זו דמשמ' דוקא זו אבל הרז"ה כתב שכך הדין בכל נטיעה ואפי' באותו שלא הקלנו עליה בתחילתה וכי קא' פי' נטיעה, זו היינו לומר שהנטיעה שגורמת לה איסור ערלה היא מושכתה עד ט"ו בשבט כ"כ הר"ן והר"ן הכריע כדברי הרז"ה כיון דה"ט דמילתא דאילן גדל על רוב מים שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים דלפני ר"ה דמאותו יניקה חנטו הפירו' הללו לפיכך הרי הן כאלו חנטו קודם תשרי דחניטה זו משרף לפני תשרי' הוא. וכיון דה"ט דמילתא ליכא לאפלוגי בנטע ל' יום לפני ר"ה או פחות מכאן ולפי' הרז"ה ודאי קשה הא דתנן בא' בתשרי ר"ה לנטיעה לא משכחת לה כדפרי' במתני' וכן הא דא' לעיל וכתיב בשנה הרביעי' דמשמע דר"ה לרבעי נמי בא' בתשרי לא משכחת לה לא בתחילת שנת רבעי ולא בסופה דלעול' התחלת שנת רבעי הוא בט"ו בשבט ובסופה נמי ט"ו בשבט הוא. אבל עוד י"מ אילן הנטוע קודם ט"ו בשבט כלתה לו ג' שני ערלה בתשרי בשנה ג' ולשנה הבא כלוהה לו שנת רבעי דהואיל ועברו עליו ג' ט"ו בשבט דהוא ר"ה לאילן די בכך. וק"ל מאי אהני ט"ו בשבט הראשון שעבר עליו הא עדיין נטיעה היא ואין ר"ה שלו שבט אלא תשרי. אבל בסוף ג"ש כשנעש' אילן הוא ר"ה שלו ט"ו בשבט ואמאי יצא מידי ערלה ורבעי בא' בתשרי הא כבר בן אילן הוא דר"ה שלו שבט. ויש לרמב"ם שיטה אחרת והכל יתבא' במילואי':

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

יובל היא יובל אע''ג שלא שמטו כו'. יובל היא תהיה לכם לעיל מיניה כתיב והעברת שופר וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם וקרא יתירא הוא לדרשה והכי תדרשנה יובל היא לכם מ''מ ואפי' לא נעשו בו דברים הללו העברת שופר ולשוב אל אחוזה דהיינו שמיטת קרקעות שקנו זה מזה דכתיבא בתר האי קרא ושבתם איש אל אחוזתו אעפ''כ שם היובל עליו להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב לא תזרעו וגו': יכול אע''פ שלא שלחו. עבדים יהא יובל: ת''ל היא. אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל ולקמיה מפרש ויובל מאי חזי דתלי בקריאת דרור: שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים. פעמים שאין עבד עברי בישראל שיטעון שילוח: ואי אפשר. שלא יהא שופר מצוי בעולם לפיכך יש לנו לומר כשתלה הכתוב לא תלה אלא בדבר המצוי לעולם: ד''א תקיעת שופר מסורה לב''ד. לצוות לשלוחם לתקוע ושילוח עבדים מסורה ליחידים ואם ימאן יבטל היובל הלכך לא תלאו הכתוב בו: אמר קרא וקראתם דרור. וסמיך ליה יובל היא: מקרא נדרש לפניו. מיעוטא דהיא אקריאת דרור קאי דסליק מיניה ולא אתקיעת שופר הכתובה לפני פניו: כמדייר בי דיירא. מי שהוא ברשותו לגור בכל מלון שירצה: ולאחריו. שמיטת קרקעות דכתיב בתריה ושבתם איש אל אחוזתו: והכתיב יובל. לרבות במשמע יובל מ''מ: ולנטיעה מנלן. דר''ה שלה תשרי: מבריך. כופף את הזמורות בארץ שקורין פרופינ''א: מרכיב. אילן בחבירו שקורין אונישטי''ר: עלתה לו שנה. כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה: פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה. עד תשרי הבא אם אינה ערב שביעית ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על קודש:
כאילו התענה תשיעי ועשירי. כלומר כמו שצוהו הקב''ה להתענות והתענה אבל השתא ודאי אסור להתענות כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים (ד' סח:) מר בריה דרבינא כולי שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי וסבר לה כר''ע דאי כר' ישמעאל לית ליה הך דרשה ובהכי ניחא הא דלא קאמר התם הכל מודים בערבי יום הכפורים דבעינן נמי לכם כדקאמר התם אעצרת: יובל היא. להיות אסור בזריעה וקצירה כדכתיב (ויקרא כה) לא תזרעו ולא תקצרו ואע''פ שלא שמטו השמטת קרקע שדות החוזרות לבעלים ביובל: מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולאחריו. פירוש מיעוטא דהיא מוקמינן אקריאת דרור שהיא לפניו ולא אתקיעה דלפני פניו ולא אהשמטה דלאחריו דכתיב בתריה ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו והא דמוקמי' ריבוי דיובל לפני פניו ולאחריו משום דבעלמא נמי דריש הכי אלא דהכא מוקי מיעוטא בדדמי אי נמי ריבוי דיובל משמע שריבה הכתוב שבכל ענין הוא יובל [וע''ע תו' זבחים כ''ד: ד''ה במקרא]: דאפילו בחוצה לארץ. ר' יוסי מודה מדקאמר לעיל א''א דליכא חד בסוף העולם ושמא נפקא ליה מקרא אחרינא: מבריך. כופף היחור בארץ ומכסהו בעפר וקוצץ באמצע כפיפתו ואותו היחור יוצא לצד אחר כפוף מעט מעיקר האילן: מרכיב. הוא המרכיב אילן בחבירו ומשמע דמבריך ומרכיב חייב בערלה וקשיא דבפ''ק דערלה (משנה ה) משמע דהרכבה פטור מן הערלה ותניא נמי בתורת כהנים ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אתה אומר ספוק גפנים וספוקן וספוק ספוקן אע''פ שהבריכן בארץ מותר ולשון ספוק בגפנים כלשון [הרכבה] באילן ומה שמבריך בשנה זו ומוציא זמורות וחזר והבריכן לשנה אחרת זהו ספוק ספוקן וי''ל דהתם כשלא נפסקה מאביה ובאילן זקן והכא כשנפסקה מאביה כדמוכח [לקמיה דמונין לו משעת נטיעתו] (בפ''ק דערלה) וצריך לדקדק אי הוה שייך לשנויי הכי בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מג:) גבי חוזר מעורכי המלחמה משום מבריך ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר: ומותר לקיימן בשביעית. לא הוה צריך למיתני בשביעית כיון דתנא רישא ערב שביעית ומתוך כך מדקדקין דאפילו לכתחילה שרי ליטע ותדע דלקמן מוקמינן לה כר''מ ובפ' הנזקין (גיטין נג:) שמעינן לר''מ דאמר בנוטע בשביעית בין בשוגג ובין במזיד יעקר והיינו טעמא דמפרש התם דנחשדו על השביעית אבל אי לאו הכי מותר לקיים כדאמר התם א''כ אם היה כאן שום איסור לא היה מתיר לקיים ולקמן נמי קתני אין נוטעין פחות משלשים יום [הא שלשים יום נוטעין לכתחלה] וההיא דלדברי האומר שלשים צריך שלשים ושלשים מוקי לה ר''ת לענין ערלה ולא לענין שביעית כמו שאפרש ומדקאמר מותר לקיימו הוה משמע דלכתחלה אסור ליטע דאי לכתחלה שרי מה שייך מותר לקיימו ושמא איידי דבעי למיתני סיפא אסור לקיימו תנא רישא מותר לקיימו ותימה דבפ''ב דשביעית (משנה א) תנן ומייתי לה בפ''ק דמו''ק (דף ג:) שחורשין בשדה הלבן עד פסח ובשדה האילן עד עצרת וכיון דאפילו ליטע בתחילה שרי שלשים יום לפני ר''ה אמאי אסור לחרוש לשתרי נמי לחרוש עד לפני ר''ה שלשים יום ואור''ת דלא החמירו בנטיעה כמו בחרישה משום דאין תוספת שביעית דאורייתא בנטיעה אלא בחרישה דכתיב ביה קרא כדדרשינן לעיל (ע''א) מבחריש ובקציר תשבות ועוד יש ליתן טעם משום דכל חורש ערב שביעית הוי להועיל בשביעית אבל אין לאסור ערב שביעית ליטע מחמת שהאילן גדל בשביעית דכל האילנות נמי מיגדל גדלי בשביעית וא''כ לא יטע לעולם ובירושלמי מפרש טעמא אחרינא בריש מסכת שביעית דגרסינן התם ולמה עד עצרת עד כאן הוא יפה לפרי מכאן ואילך מנבל פירותיו והא תניא אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל עד כאן מעבה הקורות מכאן ואילך מתיש כחן ולפי טעם זה ניחא דכיון דאין מועיל לאילן מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד