דף ח - ב
איזהו חג שהחדש, הירח [222] מתכסה בו?
כלומר, איזה חג חל בראש חדש, שאז בזמן המולד, מתכסה הלבנה, וגם אם היא מתגלית בו הרי היא קטנה מאוד, ואינה נראית היטב?
הוי אומר זה ראש השנה, שהוא החג היחיד שחל בראש חודש. [223]
וכתיב בפסוק הבא: "כי חק לישראל הוא, משפט לאלהי יעקב". שאלהי יעקב יושב בו במשפט.
מכאן שראש השנה הוא יום הדין.
ואגב שהבאנו את הפסוק "כי חק לישראל הוא" מביאה הגמרא עוד ברייתות שדורשות פסוק זה בקשר לדין, שהקב"ה דן את העולם:
תנו רבנן:
נאמר: "תקעו בחדש שופר. כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".
"חק לישראל הוא", שבית דין של ישראל קובעים בו את חוק [מצות] קידוש החדש.
מלמד הכתוב, שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש.
וכך אמר הכתוב: אם קבעו ישראל את החדש, הרי אז יהיה המשפט שעושה אלהי יעקב.
תניא אידך, ברייתא אחרת, שמפרשת את המקרא באופן אחר:
"כי חק לישראל הוא", שראש השנה הוא היום שבו הקדוש ברוך הוא דן את ישראל.
אין לי ללמוד מכאן שראש השנה הוא יום דין, אלא לישראל בלבד.
אך זה שראש השנה הוא יום דין גם לאומות העולם - מנין לנו?
תלמוד לומר [לכך נאמר]: "משפט לאלהי יעקב", ומשמע שיש משפט לכל.
אם כן, שיש משפט לכל - מה תלמוד לומר "כי חק לישראל הוא"?
מלמד הכתוב שישראל נכנסין תחילה לדין, לפני שאר האומות.
ודבר זה הוא כעין דבריו דרב חסדא.
דאמר רב חסדא: כשהקדוש ברוך הוא דן מלך וציבור, אזי מלך נכנס תחילה לדין.
שנאמר, על ידי שלמה המלך [מלכים א, ח כט]:
"לעשות משפט עבדו [והתכוין שלמה לעצמו], ומשפט עמו ישראל". הזכיר הכתוב את משפט עבדו של הקב"ה, שהוא שלמה המלך, לפני משפט שאר העם.
ועם ישראל כנגד שאר העמים - הרי הם כמלך כנגד העם. [224]
ומפרשינן: מאי טעמא? מהו הטעם שהמלך קודם לשאר העם?
אי בעית אימא, לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי. אין זה דרך ארץ שהמלך ימתין בחוץ.
ואיבעית אימא, המלך נכנס תחילה, מקמי דליפוש חרון אף, לפני שיתרבה חרון אף הקב"ה, מחמת עונות הציבור.
שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין.
והוינן בה: מנלן מנין לנו ששנת השמיטה מתחילה באחד בתשרי?
דכתיב [ויקרא כה]: "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
וגמר, ונלמד את השנה שהוזכרה כאן, בגזירה שוה "שנה - שנה" מתשרי.
דכתיב [דברים יא]: "מראשית השנה", ופירשנו לעיל [בסוף עמוד א'] ששנה זו מתחילה בתשרי.
ומקשינן: ולגמור, מדוע לא נלמד בגזירה שוה "שנה - שנה" מחודש ניסן?
דכתיב [שמות יב ב]: "החדש הזה [ניסן] לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה"! [225].
ומתרצינן: דנין לומדים בגזירה שוה "שנה" בשמיטה, שאין מוזכרים עמה "חדשים", מ"שנה" המתחילה בתשרי, שאין מוזכרים עמה חדשים.
ואין דנין גזירה שוה "שנה" בשמיטה שאין מוזכרים עמה חדשים, מ"שנה" המתחילה בניסן, שיש עמה חדשים. שנאמר בה "לחדשי השנה".
שנינו במשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים, וליובלות.
ומקשינן: וכי ליובלות - באחד בתשרי הוא ראש השנה?!
והרי יובלות - בי' בתשרי הוא ראש השנה!
דכתיב [ויקרא כה] בענין היובל: "ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמישים שנה"!
ומתרצינן: הא מני, כדעת מי נשנית משנתנו? - כדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היא!
דתניא: זה שאמר הכתוב [שם]: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" - מה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו?
והרי כבר נאמר דין זה של קידוש שנת החמישים בתחילת הענין [פסוק ח], שנאמר:
"וספרת לך שבע שבתות שנים, תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי [שאחרי 49 השנים] בעשור לחדש".
ומובן מאליו שזהו בשנת החמישים! לפי שנאמר "ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".
יכול לא תהא מתקדשת שנת החמישים, אלא מיום הכיפורים ואילך. תלמוד לומר [לכך נאמר]: "וקדשתם את שנת החמישים".
מלמד הכתוב שתהא שנת החמישים מתקדשת והולכת מתחילתה.
מכאן אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא: מראש השנה עד יום הכיפורים אמנם לא היו עדיין עבדים נפטרין לבתיהן, [226] שהרי עדיין לא תקעו בשופר [ונאמר: "תעבירו שופר", ורק אחר כך נאמר "וקראתם דרור"].
ואולם, כבר לא היו משתעבדין לאדוניהם [שהרי כבר נכנסה שנת החמישים].
אלא, היו אז העבדים אוכלין ושותין, ושמחין, ועטרותיהן בראשיהן. [227]
כיון שהגיע יום הכפורים - תקעו בית דין בשופר.
ואז, נפטרו עבדים לבתיהן, והיו השדות חוזרות לבעליהן.
ומעתה קשה על שיטת חכמים הסוברים ששנת היובל מתחילה ביום הכיפורים: מדוע חזר הכתוב ואמר "וקדשתם את שנת החמישים"? הרי מובן מאליו שמדובר בשנת החמישים, שנאמר "וספרת לך תשע וארבעים שנה, והעברת שופר".
ומתרצינן: ורבנן סוברים, שהפסוק בא להדגיש שרק שנים אתה מקדש, שכאשר נכנסה שנת החמישים מצוה על בית הדין לומר "מקודשת השנה".
ואי אתה מקדש שום חדשים.
והיינו, שלדעת רבנן, בית הדין רק מברר אימתי יתחדש החודש, אך אין בית הדין צריכים לומר דבר. והחודש מתקדש מאליו, לפי מהלך הלבנה. [228]
הגמרא מביאה ברייתא נוספת הקשורה למחלוקת חכמים ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא:
תניא אידך, שנינו בברייתא אחרת:
"יובל היא" - מה תלמוד לומר!? מה בא כתוב זה ללמדנו? [229]
לפי שנאמר "וקדשתם את שנת החמישים", ומכאן ששנת היובל מתקדשת מתחילתה, לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.
יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה לפני יום הכיפורים, כך מתקדשת והולכת בסופה עד יום הכיפורים שאחרי היובל.
ואל תתמה כיצד מעלים אנו על הדעת ששנת היובל תמשיך גם בשנת החמישים ואחת עד יום הכיפורים, שהרי מוסיפין מחול על קדש.
תלמוד לומר, לכך נאמר "יובל היא - שנת החמישים". והמילה "היא" ממעטת, שדוקא את שנת החמשים אתה מקדש, ואי אתה מקדש את שנת החמשים ואחת כלל.
ודרשה זו נצרכת לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא, הסובר ששנת היובל מתקדשת מתחילתה [ולפי זה היה מקום ללמוד שאף בסופה היובל ממשיך עד יום הכיפורים].
אבל לדעת רבנן, שאין היובל מתחיל אלא ביום הכיפורים, אין צורך ללמדנו שאין היובל ממשיך עד יום הכיפורים.
ומעתה קשה, לדעת רבנן מדוע נאמר בפסוק "יובל היא"?
הערות
[222] כך פירש רש"י. ותמהו עליו שהרי אמרו ש"החדש מתכסה", ולא אמרו ש"הירח מתכסה" ! [תוספות ביצה טז א]. והריטב"א הוכיח שהלבנה נקראת חודש [בסנהדרין מא ב] - "מאמתי מברכין על החודש" [דהיינו על הלבנה]. ורבנו משולם פירש, שהחדש מתכסה בו, היינו שאין מוזכר בתורה בפירוש מוסף של ראש חדש בענין ראש השנה, וכן אין מזכירים אותו בתפילת מוסף. תוספות, עיין שם. ועיין ריטב"א. וטורי אבן.
[223] הקשה הפני יהושע: מדוע הגמרא הוצרכה ללמוד מסוף הפסוק ["בכסה ליום חגנו"] ולא למדנו מתחילת הפסוק - "תקעו בחדש [בראש חדש] שופר"? שהרי אין תוקעים בשופר בראש חדש, אלא בראש השנה ! עיין שם. ו"בערוך לנר" כתב על פי הגמרא במסכת נדה [לח] שבכל חודש היו בית דין תוקעים בשעת קידושו.
[224] ריטב"א.
[225] הגמרא לעיל ז א הוכיחה שהכתוב מדבר בחדש ניסן.
[226] נאמר [ויקרא כה י]: "וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור [חופש] בארץ לכל יושביה". ופירש רש"י: וקראתם דרור - לעבדים, בין [עבד] נרצע, ובין [עבד עברי] שלא כלו לו שש שנים משנמכר.
[227] אם רצה העבד, הרי הוא יכול להניח עטרה בראשו להראות שהוא בן חורין. רש"י. ועיין ריטב"א ומאירי.
[228] כך דעת רבי אלעזר ברבי שמעון [להלן כד א] רש"י. אבל להלכה נפסק שם שמצוה לקדש חדשים, ולפיכך הפסוק "וקדשתם" אינו נדרש כדרך שדרשוהו חכמים, אלא כדברי רבי ישמעאל והלכה כמותו. ריטב"א. [וכן כתבו תוספות ט א ד"ה ולאפוקי].
[229] מדברי רש"י בהסבר תירוץ הגמרא, נראה ששאלת הברייתא היתה למה נאמר בפסוק "היא"? הרי מילה זו מיותרת! אבל הריטב"א פירש שהברייתא שאלה על המשך הפסוק: " [יובל היא] שנת החמישים": למה הוצרך הכתוב לומר "שנת החמישים"? הרי נאמר במקרא לעיל - "וקדשתם את שנת החמשים שנה". [וגרס בשאלת הברייתא: "יובל היא שנת החמשים מה תלמוד לומר"].
ולשמיטין מנ"ל דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון וגו' וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה וליובלות וליובלות אוקימנ' כר' ישמעאל דסבר האי דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' מלמד שמתקדשת שנת היובל מתחלתה כלומר מר"ה ודייק מלישנא יתירא מאחר דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה למה בא אלא ללמד שקידוש שנת היובל מר"ה. ורבנן שחולקין על ר' ישמעאל אומרים למה בא שנה ללמדך כי היובל שנים אתה מקדשו ולא חדשים.
תניא אידך יובל היא שנת החמשים שנה מת"ל לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שיכול בכניסתה תהא מתקדשת בר"ה ויציאתה תהא מושכת והולכת עד יוה"כ שכן מוסיפין מחול על קודש ת"ל יובל היא שנת החמשים שנה תהיה לכם אין קדושתה אלא עד ר"ה.
איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. פירש רש"י ז"ל: שהחדש מתכסה בו שהלבנה אינה נראית לרחוקים, כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח, לפי שקטנה היא סמוכה לחידושה. וכן פירש רבינו תם ז"ל, והביא ראיה ממה שאמרו בויקרא רבה בפרשת אמור אל הכהנים (פרשה כט, ה) דקאמר התם, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו, והלא כל חדשים אינם חדש, אלא בכסה, והלא כל החדשים אינם מתכסים, אלא ביום חגינו, והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג, אלא שחגו בן יומו, אין לך חדש שהיא נתכסה ויש בו חג וחגו בן יומו אלא תשרי. ויש מפרשים שהחודש מתכסה בו, שאין שעיר חטאת הקרב בראש חודש קרב בראש חודש זה, כדכתיב (במדבר כט, ו) מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. ואינו נכון דשעיר ראש חודש ודאי קרב הוא אף בראש השנה, וכדתניא בתוספתא דריש פרק קמא דשבועות (הלכה א) שלשים ושנים שעירים לצבור כל ימות השנה, וקא חשיב שנים עשר בשנים עשר ראשי חדשים. ואל תאמר דמכל מקום הא איכא שעיר הבא בראש חודש תשרי מחמת החג והוא ניהו דקא חשיב, לא היא דההוא מצד אחר חשיב ליה התם. ויש לומר דאי משום הא לא קשיא דדילמא משום דאיכא שנה מעוברת, והתם כל השעירים שאפשר לבא לציבור כל ימות השנה קא חשיב, הלכך בשנה מעוברת שנים עשר הוו, דאם איתא דלא חשיב ליה פעמים דהוו שלשה ושלשים.
לעשית משפט עבדו כו'. פי׳ וישראל לגבי עכומ״ז כמלך לגבי ישראל חשיבי מטעמא דדריש בגמ׳ דלא ליפוש חרון אף ולא ליתבו מאבראי:
(יובל היא קדש תהי׳ לכם) [וקדשתם את שנת החמשים שנה] מה ת״ל מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. פי׳ בשמטת הארץ ולנהוג קצת בענין שיחרורי עבדים וכדמפרש ואזיל:
ועטרותיהן בראשיהן. לאו דוקא אלא לומר שאינן משתעבדין כלל והולכין כדרך בני חורין:
ורבנן. דפליגי עליה התם בעירכין וסברי דמי״ה ממש חייל יובל ולא קודם לכן כלל האי וקדשתם את שנת החמשים מאי דרשי ביה ואמרינן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים פרש״י כששנת היובל נכנסת חייבין ב״ד לומר מקודשת השנה ואי אתה מקדש חדשים כר״א בר״ש (דפריך) [דאמר] הכי לקמן בפ״ב בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ויליף טעמא מהכא ע״כ וכיון דכן ש״מ דהלכתא כר׳ ישמעאל דהא קיי״ל דמצוה לקדש חדשים הילכך האי וקדשתם לכדר׳ ישמעאל הוא דאתא:
תניא אידך יובל היא שנת הנ׳ וכו'. פי׳ למה לי למכתב כי היובל הוא בשנת הנ׳ דהא כתיב לעיל מיניה וקדשתם את שנת החמשים שנה ומהדרי׳ לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה יכול כשם שמתקדשת מתחלתה פי׳ כר׳ ישמעאל דדריש הכא לעיל דהא מתני׳ נמי כוותיה היא כך מתקדשת והולכת בסופה פי׳ עד י״ה של שנת נ״א ואל תתמה פי׳ על שממשיכין בקדושתה בסופה כמו שנמשך מתחלתה שהרי מוסיפין מחול על הקודש פי׳ בכל מקום בין בתחלתה בין בסופה כדאי׳ לקמן:
ת״ל יובל היא שנת הנ׳ שנה. שנת חמשים אתה מקדש פי׳ ואפי׳ מתחלתה ואי אתה מקדש שנת נ״א פי׳ שיהא בכלל עקר קדושה להשמיט הארץ אבל מדין תוספת אכתי איכא כדלקמן:
יובלות בא' בתשרי הוא בעשרה בתשרי הו'. קשיא לי מאי קושיא אפילו תמצא לומר שאין חירות מתחיל לעבדים עד י' בתשרי אכתי מר"ה מתחיל יובל לענין איסור מלאכה שבשדה דודאי כי אמרי' במתני' דתשרי ר"ה ליובלות לענין עבודת קרקע הוא דאמרינן שהוא דבר שאיסורו נוהג שנה אחת וקמ"ל שאותה שנה מתחלת מתשרי דאי לענין שלוח עבדים קאמרינן היכי שייך למתני ביה ר"ה הרי בין שתאמר דמר"ה מתחיל או ביוה"כ מ"מ אין לו המשך מיוה"כ ואילך וכל כי האי גונא לא מקרי ר"ה דא"כ נימא דיום ראשון של סוכות ר"ה לנטילת לולב ושל פסח לאכילת מצה ומ"מ עבודת קרקע לא נפקא מכללא ומאי קשיא לן. וניחא לי דאפילו הכי לא הו"ל למפסק ולמתני דא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שאין מתחילין עד י' בתשרי למקצת דיני יובלות עד י' בתשרי ודקאמר בי' הוא דמשמע מקמי הכי לא לפי שעיקר שמו של יובל על שם שלוח עבדים הוא אי משום שופר דמקרי יובל או מפני שהעבד רשאי לצאת ולבא כענין שנאמר יובילוה רגליה מרחוק לגור וכדאמרינן בסמוך ומוביל סחורה לכל מדינה. ומשנינן דהא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא וכיון דאית ליה דמר"ה הוא דחייל יובל שפיר מצי למתני דבא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שכל דיני יובל מתחילין בו ומיהו עיקר ר"ה משום עבודת קרקע שהוא דבר שיש לו המשך שנה אחת. אי נמי אפשר דאפילו לשלוח עבדים נמי יש לו המשך שעבד הנמכר בשנת היובל עצמה אינו מכור וכדשמואל דאמ' הכי גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמ' כדאיתא בפ' בתרא דערכין:
מכאן א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא קשיא לי והיכי יליף לה מהכא דלמא קרא לאיסור עבודת קרקע מר"ה הוא דאצטריך ולא לענין שלוח עבדים. וניחא לי דלהא לא אצטריך דנהי דכתי' ביום הכפורים תעבירו שופר אמאי נימא שלא תהא אסורה בעבודת קרקע מתחלתה הא קרא דתעבירו שופר לצורך שלוח עבדים הוא דכתיב ומשו"ה משמע לן דקרא דוקדשתם את שנת החמישים לענין שלוח עבדים הוא דאצטריך. אי נמי דמדכתיב יובל היא שנת החמשים שנה ודרשי' לה באידך ברייתא בסמוך לומר שאינה מתקדשת בסופה אעפ"י שמתקדשת בתחילתה שמשמע לן דלגבי שלוח עבדים כתיב שאותו פטור שעבוד שיש להם מר"ה ועד יוה"כ הוי כעין תוספ' שהרי עיקר חירות שלהם ביוה"כ הוא ומשו"ה איצטריך מיעוטא דיובל היא שנת החמשים שנה לומר שאע"פ שמוסיפין לה בתחלתה אין מוסיפין לה בסופה אבל אי נימא דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה לאוסרה בעבודת קרקע מתחלתה הוא בא א"כ אין כאן תוספת בתחלתה כלל דליצטרך מיעוטא לומר שאין עושין לה תוספת בסופה. ומ"מ לא מסתפקא לן כלל ממאי דתשרי ר"ה ליובלות דלמא ניסן ר"ה ועבדי' אוכלין ושותין ושמחין מניסן עד יוה"כ דכיון דפשטי' מקראי דתשרי ר"ה לשמיטין ממילא פשיטא לן דבתר שבעה שמיטין מקדשין יובל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מנין שנות היובל הוא שהיו מונים מתחלת מנינם שבע שמטות משבע שנים לשבע שנים ותשרי של שנה שביעית הוא תחלת השמטה כמו שביארנו במשנה והיו סופרין בזה תשע וארבעים שנה ושנת תשע וארבעים עצמה היו עושין שמטה ושנה הסמוכה לה שהיא שנת חמשים הוא מתקדש לשם יובל ושנת חמשים ואחת היה תחלת מנין לששת שני השבוע ואין שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וזהו שאמרו שנת חמשים אתה קורא אותה ואי אתה קורא אותה אחת ר"ל ראשונה לשמטות הבאות.
שנת היובל מתחלת מתשרי ומ"מ לא היה הדבר מוחלט לחירות עד יום הכפורים ומשנכנס ר"ה לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדניהם וכן אין השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים יושבים ואוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופרות נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן ולשנה אחרת מר"ה מתחילין למנות שש שנים לשבוע האחר ואין מוסיפין ממנה להיותה בכלל קדושת שנה שעברה אפילו יום אחד ואין צריך לומר עד יום הכפורים.
זה שכתבנו כאן ועטרותיהם בראשיהם פירשוה בתלמוד המערב מפני שהכורך סודר על ראשו מברך ברוך עוטר ישראל בתפארה והעבדים לא היו כורכין סודר מפני שהוא סימן לחרות וכשהגיע זמן היובל היו כורכין ומברכין וזהו שאמרו ועטרותיהם בראשיהם.
שמטה ויובל בית דין היו מקדשין אותם ואומרים שנה זו מקודשת לשמטה שנה זו מקודשת ליובל וכן בחדשים הבאים בזמנם ר"ל ביום שלשים ואין הלכה כדברי האומר שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים:
בא"ד ולתקופה מונין מניסן ולמולדות מתשרי כו' כצ"ל:
בד"ה בעשרה כו' ארבעה ראשי שנים בד' ראשי חדשים ולרב חסדא לעיל כו' עכ"ל כצ"ל מת"י ר"ל לרב אשי דלא חשיב אלא ד' ר"ה שבארבעה ראשי חדשים ולרגלים דקתני אינו מן המנין אלא כרב חסדא רגל שבו ה"נ מצינו לשנויי הכא דלא חשיב יובלות ר"ה ואינו מן המנין אלא רגל שבו ולא פריך הכא אלא לרבא דחשיב רגלים נמי ר"ה ליחשיב נמי יובלות ומיהו לר"נ ב"י דאמר ד' ר"ח ובהם כמה ר"ה נמי לא פריך מידי ודו"ק:
בד"ה ורבנן כו' טעמא דתוספת ממילא כו' עכ"ל כצ"ל:
ואי בעית אימא מקמי דליפוש חרון אף כו' מפורש פ"ק (דב"ק) [דע"ז]:
תד"ה שהחדש. והשיב לר"ת של"א שאין בו חטאת אלא כו'. כצ"ל:
תד"ה בעשרה. מש"כ המהרש"א דלרנב"י נמי לא פריך מידי. הן לעיל פריך גם לדידיה והרי יובלות כו' וי"ל דלזה יכוון גם כאן בי' בתשרי הוא כו' וא"כ לא חיילי מאורתא ותלי במעשה. אבל לעד"נ דלא שייך הכא לתרץ יוה"כ שבו. לא מיבעיא למאי שפרשתי שם בס"ד. אלא אפי' לפרש"י שם י"ל דהתם כיון דאמר לרגלים מובן ממילא דהמכוון על רגל שבו. אבל הכא אינו מובן על איזה יום כוון אם על ר"ה או יו"כ או סוכות או אפי' על אחד מימות החול:
"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים", (ויקרא כה, י) "מְלַמֵּד: שֶׁמִּתְקַדֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת מִתְּחִלָּתָהּ מִכָּאן אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכוּ'. נראה הטעם שיהיה אתחלתא דחירות קודם יום הכיפורים מיום ראש השנה וגמר החירות יהיה ביום הכיפורים שיהיה זה דוגמא לגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שיהיה תחילה אתחלתא דגאולה בזמן ידוע ואחר כך יהיה גאולה עיקרית של ביאת המשיח.
מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא הָיוּ עֲבָדִים נִפְטָרִים לְבָתֵּיהֶם, וְלֹא מִשְׁתַּעְבְּדִים לַאֲדוֹנֵיהֶם. נראה לי בס"ד על דרך זה היתה החירות והגאולה לישראל ביציאת מצרים כי בראש השנה פסקה העבודה מאבותינו ובניסן יצאו ממצרים, נמצא מתשרי ועד ט"ו ניסן לא נפטרו ויצאו לחירות שלימה ממצרים אלא עודם במצרים אך לא היו משועבדים שם, וכיוצא בזה יהיה לעתיד בגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] דכמה שנים קודם הגאולה יהיה חירות לישראל חזקה בכמה דברים שיהיה להם מעלה וכבוד כאלו הם בני מלכים, וגם לא יהיו נגאלין לגמרי וכשיבא מלך המשיח בב"א יהיה חירות ממש ויהיו ישראל מלכים וישובו לארצם ולמולדתם היא ארץ ישראל.
תד"ה שהחדש וכו'. והר"ר משולם מפרש. עיין יומא ג ע"א תד"ה אלא למ"ד:
בא"ד ודבר תימא הוא במה נחלקו ר"א ור"י כו' ב' ד' תל"ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו ב' ימים עכ"ל ולכאורה היה נראה ליישב דדוקא לר"א אמרינן דבכ"ה באלול נברא העולם ור"ה מנינן מיום הששי שנברא אדם שלכך נקבע ר"ה ליום הדין הואיל ואדם הראשון יצא בדימוס משא"כ לר"י אין לנו שום הכרח לומר דבכ"ה באדר נברא ואפשר דמונין ר"ח ניסן מיום ד' שבו נתלו המאורות. ולפ"ז מצינן למימר דלכ"ע מולד תשרי של תהו היה בהר"ד אף למ"ד בניסן נברא העולם ולכו"ע מולד ניסן של בריאת עולם היה בד'. אלא דהתוס' מקשין כן לדבריהם הקודמים דאנן קי"ל כר"י ואפ"ה אנו מסירין ז"ט תרמ"ב והיינו ע"כ משום דחשבינן לר"י ניסן של בריאת עולם בז"ט תרמ"ב וא"כ מקשי שפיר. אמנם מצאתי מקום ליישב משום דמצינו במדרש רבה לפ' נח דפליגי רבי יהודה ורבי נחמיה אם שנת המבול עולה מן המנין וידוע שיתרון שנה היא ד"ח תתע"ו וע"כ לפ"ז אם נצרף ב"ד תל"ח לד"ח תתע"ו הרי לך שבוע שלימה פחות י"ב שעות והשתא לאחר המבול חזר הדבר לחשבונו וליכא בינייהו אלא י"א שעות ובהא מצינן למיטעי דכ"ד שעות מיכסי סיהרא. ולפ"ז לכ"ע מולד שנה שאחר המבול היה ביום ידוע מימי השבוע אלא דלר"א שנת המבול עולה מן המנין וא"כ ע"כ החשבון עולה לאותו יום ידוע לפי חשבון שמונין מולד תשרי של תוהו בהר"ד ולר"י אף דמולד תשרי היה ב"ד תל"ח קודם בהר"ד אפ"ה חזר החשבון למקומו דס"ל שנת המבול אינו מן המנין והרי צריכין להסיר שבוע שלימה פחות י"א שעות ודו"ק:
בגמ' איזהו חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה. ולכאורה יש לתמוה דטפי הו"ל למימר איזהו חג שתוקעין בשופר הוי אומר זה ר"ה אלא משום דמפשטא דקרא הוי משמע דבכסא ליום חגינו מילתא אחריתא היא ולא קאי אר"ה דהא לא אשכחן דר"ה דאיקרי חג כמבואר בל' הרא"ש ז"ל שילהי מכילתין. וא"כ סד"א דבכסה ליום חגינו מילתא אחריתא הוא וסדר החדש הוא מונה דבתחילת החודש תוקעין ואח"כ הוא בכסה ליום חגינו והיינו חג הסוכות כדאיתא להדיא בפסיקתא וא"כ הא דכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב היינו נמי חג הסוכות שבו נידונין על המים. וחק היינו ל' מזונות כדאיתא בריש פ"ב דביצה משו"ה איצטריך לאתויי שהחודש מתכסה בו:
תוספות בד"ה שהחודש מתכסה בו וכו' והר"ר משולם מפרש וכו' שאין חטאת ר"ח קרב בר"ה וכו'. והקשה לו ר"ת דבתוספתא דשבועות קחשיב י"ב שעירים לראשי חדשים עכ"ל. וכתב הרא"ש דמה"ט הנהיג ר"ת לומר בפסוקי מוסף דר"ה מלבד עולת החודש ושני שעירים לכפר ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים שיטת רבי משולם ולא תקשי ליה מהתוספתא דהתם בתוספתא איתא היה ר"ש אומר ל"ב שעירים קרבו וקחשיב י"ב דר"ח ולפ"ז מצינן למימר דר"ש לטעמיה דשעיר ר"ח מכפר על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף ושעירי רגלים אינן מכפרין אלא על הטהור שאכל את הטמא. ולפ"ז ודאי בר"ה היה צריך להקריב שעיר ר"ח כמו בכל ר"ח כדי לכפר על טומאת מקדש וקדשיו דבשעיר של ר"ה אין לו כפרה. משא"כ לכולהו תנאי דאמרי כל השעירים שווין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו א"כ אין צורך להקריב בר"ה שעיר של ר"ח דבלא"ה יש לו כפרה בשעיר של ר"ה שמכפר גם כן על טומאת מקדש וקדשיו וחטאת בכדי לא אשכחן דקרב. ואע"ג דבפ"ק דזבחים מקשה הש"ס כה"ג בשני שעירי עצרת נזרק דמו של ראשון שני למה הוא בא ומסיק על טומאה שאירע בין זה לזה. מ"מ כבר פירשתי שם דאין לפרש כפשוטו דמעיקרא מאי קשיא ליה אטו טעמא דקרא ניקו ונידרוש במספר כל הקרבנות ועוד דמאי קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ואטו שעות מי כתיבי בקדשים וא"כ נקריב שעיר א' קודם זמן התמיד של בין הערבים ויכפר על כל הטומאות עד אותו זמן ואכתי למה מקריבין שנים אע"כ דשני שעירי עצרת קריבין מגזירת הכתוב. אלא דעיקר קושיית התוספתא במה שנקראין שעירי חטאת ואין חטאת אלא מה שמכפר כפרה גמורה ולא אשכחן חטאת שמכפר לחצאין וכ"ש בשעירי רגלים דסגי בחד כדאשכחן בשאר רגלים וא"כ השעיר השני למה נקרא חטאת לאיזו כפרה בא כיון שכבר נתכפר בראשון דנקרא ג"כ חטאת. וע"ז קאמר על טומאה שאירע בין זה לזה ומש"ה שניהם קרויים חטאת. נמצא דטעם זה לא יתכן אלא בשעירי עצרת דאשכחן בהדיא בקרא משא"כ הכא לענין שעיר ר"ח בר"ה שלא נזכר בכתוב א"כ אדרבה יש לנו לומר שהתורה לא צוה להביאו כיון שכבר נתכפר על טומאת מקדש וקדשיו בשעיר ר"ה כנ"ל נכון ליישב שיטת רבי' משולם ולולי שתוס' כתבו שר' משולם בעצמו הודה לר"ת שהיו מביאין שעיר ר"ח בר"ה והנלע"ד כתבתי להתלמד וצ"ע ודוק ועיין בקונט' אחרון:
בגמרא וליובלות בא' בתשרי בעשרה בתשרי הוא ויש לדקדק מאי קושיא דנהי דלענין שילוח עבדים אינו אלא מעשרה בתשרי אפ"ה קתני שפיר א' בתשרי ר"ה ליובלות לענין דאסור לחרוש ולזרוע דלכ"ע אסור מטעם תוספת מחול על הקודש כדאשכחן בשביעית וה"ה ליובל כמ"ש הרמב"ם להדיא דשוה יובל לשביעית לכל דבר והא דקתני א' בתשרי אף ע"ג דמטעם תוספת אסור ל' יום קודם מ"מ לא איצטריך ליה למיתני קודם תשרי דבלא"ה אסור שהיא שנת שמיטה עצמה משא"כ מתשרי ואילך איצטריך לאשמעינן דאסור מטעם תוספת יובלות ואע"ג דלענין שמיטין נמי קתני א' בתשרי ולא קתני אחד באלול משום תוספת היינו כדפרישית במתני' משום דלשמיטין לא פסיקא ליה למיתני תוספת דקי"ל כר"ג ובית דינו בריש מ"ק דתוספת לא נהיג אלא בזמן שב"ה קיים אבל שלא בזמן הבית לא משו"ה לא פסיקא ליה משא"כ ביובל דאינו נוהג אלא בזמן הבית. נמצא דלעולם לא משכחת יובל בלא איסור תוספת קתני שפיר אחד בתשרי וכן לאידך טעמא שכתבתי דלא קתני א' באלול ר"ה לשמיטין משום דתוספת ל' יום ואלול חסר וכל זה לא שייך הכא וקתני שפיר א' בתשרי. ואין לפרש קושיית הש"ס דנהי דשפיר קתני א' בתשרי ר"ה ליובל לענין חרישה וזריעה אכתי הו"ל למתני נמי עשרה בתשרי שהיא ר"ה לענין שילוח עבדים הא ליתא דלרב אשי ודאי לא קשה דלא קחשיב אלא ד' ר"ה שהן בד' ר"ח ולרב נחמן בר"י נמי לא קשה דקתני ד' חדשים ובהן כמה ר"ה ולרבא נמי לא תקשי לחשוב נמי עשרה בתשרי דהא מסקינן לעיל אליבא דרבא דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא ומידי דלא תליא במעשה וא"כ מה"ט לא קתני י' בתשרי לענין שילוח עבדים דלא חייל מאורתא ותליא במעשה וכ"ש דקשה יותר למאי דמוקמינן לעיל מתניתין דר' היא ונסיב אליבא דתנאי ולר' ודאי תוספת שביעית אסור מדאורייתא מבחריש ובקציר תשבות וע"כ לא ס"ל כרבי ישמעאל דהא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל מסקינן להדיא דלרבי אין קצירת עומר דוחה שבת:
ונלע"ד ליישב לפי מה דמצינו בערכין דפליגי רב ושמואל אליבא דר' אי ס"ל שנת חמשים עולה לכאן ולכאן או לא. ואם כן מקשה הכא אליבא דמ"ד לרבי אינו עולה ויליף לה מיובל היא שנת החמשים וא"כ ע"כ לית ליה לר' תוספת ביובל דאי אית ליה הוי לן למימר דכשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת בסופה כדמשמע בשמעתין והא ודאי ליתא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא תיפוק ליה דבלא"ה אסור מאחד בתשרי משום תוספת שביעית דלאחריו אע"כ דלרבי לית ליה תוספת ביובל אף ע"ג דאית ליה תוספת בשביעית או שנאמר דבשביעית נמי לית ליה וקרא דבחריש ובקציר דריש לה לחילוק מלאכות כדדרש רבי נתן בפ' כלל גדול וסובר הש"ס עכשיו דהלכתא נמי לית ליה. ועוד דאפי' אית ליה הלכתא אפ"ה לית לן למילף יובל משביעית דלא ילפינן ק"ו מהלכה וכ"ש לבנין אב דלא ילפינן כנ"ל. ובזה נתיישב מיהו מה שהקשו תוספת לעיל בד"ה והרי יובלות תימא דלא מתוקמא אלא כרבי ישמעאל ולמאי דפרישי' א"ש דהמקשה דהכא סבר כמ"ד דלרבי שנת חמשים אינו עולה לכאן ולכאן משו"ה מקשה שפיר משא"כ המקשה דלעיל סבר כאידך מ"ד דרבי ס"ל שנת החמשים עולה לכאן ולכאן ואם כן מייתר ליה שנת החמשים לומר דאינה מתקדשת בסופה. ולפ"ז לא איצטריך ליה לאוקמיה מתניתין כרבי ישמעאל אלא דבלא"ה א"ש דקתני א' בתשרי משום איסור תוספת ואפ"ה מקשה לעיל שפיר אמאי קחשיב ליה הא הוי מידי דתליא במעשה כיון שאם לא תקעו אין כאן יובל כלל כ"ש שנתבטל למפרע איסור התוספת זה למאי דפרישית לעיל בד"ה והרי יובלות דלא שייך קושיית התוספת אלא אליבא דמ"ד מידי דתלי במעשה לא קחשיב ע"ש ודוק היטב:
בתוס' בד"ה בעשרה בתשרי לרב אשי וכו' עיין במהרש"א שהגיה הנוסחא לפי מה שמצא בתוספת ישנים ואף לפי נוסחתו קשיא לי דהוי מצי לפרש נמי דלרב נחמן בר"י לא פריך ולולי שכתב שמצא כן בתוס' ישנים היה נ"ל לקיים הנוסחא שלפנינו דדוקא לרב אשי פריך דלרבא ולר"נ בר"י לא פריך דלדידהו בלא"ה הא אוקמינן לעיל מתני' דיובלות כר"י בנו של ריב"ב דמשום דקשיא לדידהו מעומר ושתי לחם איצטריך לשנויי דלא קחשיב אלא מידי דחייל מאורתא או מידי דלא תלי במעשה וא"כ ע"כ יובלות כר"י בנו של ריב"ב משא"כ לרב אשי דלא איצטריך לאוקמי בהכי פריך שפיר. ולפ"ז מ"ש התוספת עוד דלר"ח דאמר רגל שבו מצי נמי לשנויי הכא הכי הוא ענין בפני עצמו דאף לרב אשי פריך שפיר מיהו מצי לשנויי כדר"ח וכמ"ש התוספות דהוי מצי לשנויי ולא משני כנ"ל בישוב והמשך לשונם. מיהו בעיקר דבריהם במ"ש דהו"מ לשנויי כדר"ח לולי דבריהם נ"ל דלא דמי דדוקא לעיל דליכא למטעי כלל לומר דבא' בניסן ר"ה לרגלים קאמר ר"ח שפיר רגל שבו קאמר משא"כ הכא כיון דאיכא למטעי ולומר דבאחד בתשרי ממש מתחיל היובל לא הו"ל למינקט האי לישנא אלא בעשרה בתשרי הול"ל כי היכי דלא ליטעו כנ"ל:
שם בגמ' יכול כשם שמתקדשת מתחילתה וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקודש משמע לכאורה דמה שמתקדשת מתחילתה היינו משום תוספת וזה דלא כר"י בנו של ריב"ב דלדידיה לפניו נמי לאו משום תוס' מיתסר אלא שהיובל מתחיל מר"ה לגמרי וזה דוחק לומר דברייתא דהכא לא מתוקמי כר"י בנו של ריב"ב. ועוד דרש"י מפרש להדיא בד"ה ורבנן דלא ילפי' מוקדשתם שתתקדש מתחלתה ולא איצטריך היא למעוטי משמע דהנהו רבנן דפליגי אדר"י בנו של ריב"ב לית להו ברייתא דהכא וא"כ ע"כ ברייתא ר"י בנו של ריב"ב היא לכך נראה דודאי אי לאו דכתיב יובל היא שנת החמשים הו"א דמה שמתקדשת מתחלתה היינו משום תוספת והוי אסרינן אפילו סופה אבל לבתר דממעטינן מיובל היא שאין מתקדשת בסופה ממילא משמע דמאי דמרבינן נמי מוקדשתו לאו משום תוספת הוא אלא שמתחיל היובל ממש מר"ה דכל היכא דשייך תוס' לא שני לן בין לפניו ולאחריו כמו שאפרש לקמן בשמעתין:
בגמרא שהחדש מתכסה בו: הפ"י הקשה למה צריך למילף מהא ולמה לא יליף מרישא דקרא דכתיב תקעו בחודש שופר והרי תקיעת שופר לא היה רק בר"ה. ולענ"ד י"ל דמזה אין ראיה דבנדה (דף ל"ח) אמרינן שיפורא גרם ופירשו רש"י ותוס' שיפורא היינו השופר שתקעו ב"ד בקידוש החודש הרי דבכל קידוש החודש תקעו בשופר ועיין מה שכתבתי בספרי ע"ל שם ולכן מתקעו בחודש שופר אין ראיה שקאי על א' בתשרי דוקא וצריך להוכיח כן מכסא ליום חגינו:
למיקם מלכא אבראי: ק"ק איך שייך כן גבי דין שלמעלה שהוא בזכירה ופקידה בעלמא ויש לומר דשני הטעמים דמייתי הכא לא פליגי אלא דטעם ראשון מייתי לגבי דין בב"ד שלמטה כשדנין מלך ורבים המלך נכנס תחלה דאע"ג דתנן בסנהדרין (דף י"ח) המלך לא דן ולא דנין אותו הרי אמרינן שם דמלכי בית דוד דן ודנין אותו ולזה נותן הטעם דלאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי וטעם השני דמקמי דליפוש חרון אף נותן לגבי דין שלמעלה שהרי גבי דין בב"ד של מטה לא שייך חרון אף:
שהרי מוסיפין מחול אל הקודש: הפ"י תמה שהרי מה שמתקדש מתחלתה לא משום תוספת הוא אלא מגזירת הכתוב ולענ"ד ודאי אף שמן התורה הוא להוסיף מן החול אל הקודש לא בכל ענין אמרינן כן אלא גם לזה צריך דרשה שהרי לקמן ילפינן שמוסיפים מחול אה"ק משביעית. ובשביעית עצמו לא דומה הוספה לעיקר שביעית שהרי בעיקר שביעית אסור החריש והקציר ובתוספת שביעית לא אסור רק החרישה לפניו אבל מה שגדל בעת התוספת אין בו קדושת שביעית ולאחרי' לא אסור רק מה שגדל דהיינו הקציר אבל עבודת קרקע מותר ולכן מה שאסרה התורה ביובל מר"ה חרישה וזריעה וקצירה לא מטעם תוספת הוי אמרינן כן דמאין נליף כן כיון דגם בתוספת שביעית אינו כן אבל לאחר דגלי קרא דלפני יוה"כ של יובל שהוא העיקר אסור חרישה וזריעה י' ימים לכן ה"א דנילף כמו כן לאסור י' ימים לאחרים מטעם תוספת. והנה לכאורה יש נפקותא אם מה שאסור מר"ה עד יוה"כ הוא מגזה"כ או משום תוספת דאם הוא מגזה"כ דינו כעיקר יובל ואם חרש וזרע וקצר לוקין עליו ואם הוא משום תוספת הוא רק בעשה ואין לוקין עליו אכן למ"ד התראת ספק ל"ש התראה י"ל דגם אם מגזה"כ הוא אין לוקין שלפי מה דאמרינן לקמן (דף ט') תלוי איסור זריעה וקצירה ביובל באם תקעו ביוה"כ לר' יוסי ובאם שלחו העבדים לר' יהודה ובאם שמטו ג"כ לרבנן וכיון דזה לא חל רק ביוה"כ הוי עד יוה"כ התראת ספק שמא לא יהיה יובל אם לא יתקעו וישמטו וישלחו עבדים ביוה"כ. שוב ראיתי שאם לוקין על התוספת אפילו של שביעית דליכא משום התראת ספק תלוי בפלוגתא דרבוותא דבמ"ק (דף ג' ע"ב) אמרינן יכול ילקה על תוספת והקשו התוס' הרי ליכא רק עשה ותירצו דבזה גלי קרא דשביעית מתחיל מקודם וא"כ הוא כשביעית. אבל הריטב"א שם הביא בשם רש"י (ואינו ברש"י שלפנינו) שמה דקאמר יכול ילקה על התוספת אינו מלקות מן התורה אלא מכות מרדות ע"ש הרי דלרש"י אין לוקין על תוספת שביעית דאתיא מחריש וקציר ולשיטת התוס' לוקין:
ברש"י ד"ה מנלן. ואסור בעבודת הקרקע: הא דהוצרך רש"י לפרש זה וכי לא ידענו מה דין שמיטה נראה דאתי לאפוקי שמיטת כספים דלענין זה לא תלי בהתחלת שמיטה כי אם בסופו דאין שמיטה משמט אלא בסופו כדילפינן ממה דכתיב מקץ שבע שנים:
בתוס' ד"ה שהחדש. מתכס' מזומן: בביצה (דף ט"ז) כתבו שר"ח מזדמן בו כלומר שרגיל לבא בו ע"ש. ובפי' זה י"ל שהרי החג התחיל קודם שקדשו החודש שהחג התחיל בערב של יום ל' והעדים לא באו עד היום ועכ"פ לא קדשו ב"ד כ"א ביום ל' ולכן קאמר שהחודש רגיל לבוא בו:
בא"ד תניא ל' שעירים: ובביצה (שם) כתוב ל"ו שעירים ושניהם ט"ס שצ"ל ל"ב שעירים שכן הוא בתוספתא ונחשבים שם:
בא"ד וחשיב י"ב בראשי חדשים: הפ"י והט"א לדבר א' נתכוונו שאין מתוספת' זו ראיה לר"ת די"ל כיון שהתוספת' ר"ש אמרה א"כ י"ל דר"ש לשיטתו קאי דס"ל שאין כפרת שעיר ר"ח ושעיר ר"ה שוה דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטמא ושל ר"ה על אין בו ידיעה בתחלה ובסוף (בפ"י כתוב איפכא והוא ט"ס) ולכן הוצרכו להקריב שניהם. אבל לשאר תנאי דפסקינן כוותייהו דכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו לא הוצרכו שניהם וגם מפני טומאה שאירע בין זה לזה לא הוצרכו להפ"י מפני שהיה אפשר להקריב האחד סמוך לתמיד של בין הערבים ולהט"א מדלא גלי קרא שיקריב שניהם ע"ש. ותמהני על שני המאורות הגדולים שבמכ"ה נעלם מהם הירושלמי פ"ק דשבועות דמייתי ברייתא שני כבשי עצרת ושני שעירי ר"ה אם כיפר הראשון על מה שני מכפר על טומאה שאירע בין זה לזה ופריך הלא ר"ש היא ור"ש חולק כפרות פי' ל"ל לר"ש טעם זה תיפוק ליה דבלא"ה צריך שניהם כיון דכפרתן חלוקה ע"ש. ובפירוש פני משה שנראה שיסלק בקושיא ועכ"פ נראה משם שלכ"ע הקריבו ב' שעירים שכן מקשה שם למ"ד שאין מזכירין ר"ח בר"ה ר' יוסי בעי מעתה שני שעירי ר"ה משום ר"ח באין ותימר שאין צריך להזכיר ר"ח הרי שפשיטא להירושלמי שלכ"ע הקריבו ב' שעירים בר"ה וגם פשיטא ליה ששייך משום טומאה שאירע בין זה לזה לכ"ע אלא שהקשה דלר"ש ל"צ לטעם זה ודלא כהפ"י והט"א. שוב מצאתי בברכי יוסף (ה' ר"ה) שעמד כבר על מהירושלמי זה:
(ח ב תוספות) ד"ה שהחודש וכו' דאמרינן רשב"ג ה"ל בריה וכו'.—מקור מאמר זה נעלם ממני. ועי' עירובין מ ע"א וירוש' שבועות פ"א ה"ד [לג סע"א].
הא מני ר"י בנו של ריב״ב כו' מלמד שמתקדשת והולכת. עיין משנה למלך פ"ד דערוכין הכ״ד:
שנה אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים גם לר״י בנו של ריבב״ב הי׳ מקדשין השנה ובזה אין חולק והראי׳ לזה דהרמב"ם בפ״י מהלכות שמטה ויובל פסק כר' ישמעאל ואפ"ה פסק שם בתחלת הפרק דמצוה לקדש שנת חמשים וכן דעת רשי׳ בחומש שכתב וקדשתם שנת החמשים מצוה לקדש השנה בכניסתה וכוונתו בזה דלר״י הי׳ מקדשים בכניסתה כיון דשם התחיל היובל ולרבנן לא הי׳ מקדשין אלא ביום הכפורים ולא בכניסת השנה וכן כתב שם הרא"ם ולאפוקי ממה שכתב בנחלת יעקב שם דאישתמיטתיה להרא״ם סוגיא דהכי ולר' ישמעאל לא הי׳ מקדשין השנה דוודאי ליתא ומדברי הרמב״ם מוכרח להיפך דגם לר״י הי׳ מקדשין ועיין בקרבן אהרן שם ובמנחת בכורים:
תוס' ד״ה שהחדש מתכסה בו כו׳ והקשה לו ר״ת דבריש תוספתא דשבועות תניא. בפני יהושע כתב לתרץ דהך תוספתא ר״ש היא דאמר כפרת השעירים לא היה שוה אבל למ"ד דהי׳ שוין לא הוצרכו להקריב של ר״ח בראש השנה ועיין בירושלמי סוף פ״ק דשבועות דשם משמע דלכ"ע הי׳ מקריבין בר"ה של ר״ח ואדרבה מקשי שם מהאי ברייתא לר״ש משמע דלשאר תנאי ניחא וכבר השיגו בברכי יוסף ע״ש ובלימודי ה׳ לימד קי״ז. ובשופרא דיעקב ומ״ש בביצה דף י״ו:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי או' זה ר"ה. התוס' פי' בשם הר' משולם שהחדש מתכס' בו שאין חטאת ר"ח קרב בר"ה כדכתי' מלבד עולת החדש ולא כתיב מלבד חטאת ועולה. והקשה לו ר"ת דבריש תוספתא דשבועות תניא ל' שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י"ב בר"ח. ולי י"ל כסברת ר' משולם דשעיר ר"ח לא קריב בר"ה למאי דס"ל לר"י ברפ"ק דשבועות דבין של רגלים בין של ר"ח כפרתן שוה לכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף וכיון דכפרת שעיר של ר"ח ושל ר"ה שווין קרב א' (שעי') [צ"ל שני] למה בה. כדתניא בפ"ק דזבחים (דף ז') רש"א ב' שעירי עצרת למה באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו נזרק דמו של א' שני למה קרב על טומאה שאירע בין זה לזה אמור מעתה ראוי' הי' ישראל להקרי' קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב ודווקא התם דגלי קרא בהדיא להביא משום טומאה שאירע בין זה לזה אבל בר"ה דלא גלי אדרבה מדכתיב עולת החדש וחטאת שיירי' א"ל דא"צ אלא א' בלבד ולא חייש קרא לטומאה שאירעה בין זה לזה מפני החיסך כמו שחס מלהקריב בכל עת ובכל שעה. מיהו ה"ט ל"ש אלא לר"י דס"ל כפרת שעיר ר"ח וכן של רגלים שוין וכן לר"מ דאמ' התם כל שעירי' כפרתן שווים אבל לר"ש דאמר התם דשל רגלים מכפרים על שאין לו ידיעה כלל ושל ר"ח על טהור שאכל את הטמא כיון דאין כפרתן שוה צריך להקריב זה וזה זה לכפר על שלו וזה לכפר על שלו והשתא ההיא דתוספתא ר"ש היא וההיא דשמעתין ר"מ ור"י היא ומיהו לר"ש בן יהודא דאמר התם של ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטמא מוסיף עליו של רגלים שמכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה א"ל נמי דבר"ה קרב שעיר של ר"ח:
וכ"ת תינח של ר"ח בעי לשל ר"ה דמרובה כפרתו משל ר"ח אבל תסגי לי' בשל ר"ה בלבד דהא בכלל מאתי' מנה י"ל כיון דתנן רפ"י דזבחי' (דף פ"ט) כל התדיר מחבירו קודם את חבירו מוספי ר"ח קודמין למוספי ר"ה נמצא לפי סדר הקרבתן לק"מ ראשון קרב שני למה בא כיון דשל ר"ח קרב ראשון וקודם לשל ר"ה שני של ר"ה מפני תוספ' כפרתו לכפר על שאין בו ידיעה והא ל"ל דתסגי בשל ר"ה לחוד ושל ר"ח ל"ל. די"ל כיון דשל ר"ח קרב קודם ובשעת הקרבתו מכפר כפרתו לא רצה הכתוב לשנות ר"ח של ר"ה משאר כל ר"ח ואח"כ בא של ר"ה ומירק כפרתו רגלי' לכפר על שאין בו ידיעה:
אבל קשה על הא דפי' דלר"מ ור"י דס"ל דשעיר של ר"ח ושל ר"ה כפרתן שוה ואין צריך להקרי' שעיר של ר"ח ור"ה ובשל ר"ה לחוד סגי. למה לי דכתב רחמנא לשעיר כלל גבי סדר קרבנות ר"ה. כיון דכפרת של ר"ח ושל ר"ה שוין ודין הקרבתן שוה לשתוק קרא מיני' וממילא ידענו דמקריבן בו שעיר מידי דהוי אשאר ר"ח דמקריבין בו שעיר ומה לי' קרב משום ר"ה ומה לי' אם קרב משום ר"ח. וכיון שכן אפשר לומר להפוך דלר"מ ור"י כיון דכפרתן שוה בע"כ קרב של ר"ח ושל ר"ה דאלת"ה שעיר דגבי ר"ה דכתב רחמנא ל"ל. ת"ל משום ר"ח. א"ו דזה וזה קריב. וכ"ש לר"ש דאמר של ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטומאה ושל רגלים על שאין בו ידיעה וכפרתו של זה אינו ככפרתו של זה וזה קרב לעצמו וכן זה. אבל לר"ש בן יהודא דשל ר"ח מכפר על טהור שאכל את הטומאה ומוסף עליו של רגלים שמכפרים על זה ועל שאין בו ידיעה י"ל דמקריב את של ר"ה ודיו וא"צ לשל ר"ח דאית' בכלל מאתי' מנה. והשתא שמעתין דאמ' מהחודש מתכסה בו שאין קרב של ר"ח ר"ש בן יהודא היא וההיא דתוספ' כשאר תנאי:
אין לי אלא לישראל לאו"ה מנין ת"ל משפ'. ק"ל הא ודאי האי חק לישראל דדווקא לישראל ולא לאו"ה דהא בקידו' החודש איירי כדאמ' בסמוך מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אא"כ קידשו ב"ד של מטה את החודש. ולקמן רפ"ג אמ' אימת הוי חק בגמר דין וקרא לי' משפט מה משפט ביום קידוש החודש ביום וי"ל דהאי כי חק משמע הכי ומשמע הכי משמע בחק של קיה"ח ומשמע בחק של דין כדאמרי' רפ"ב דביצה (דף ט"ז) כל מזונותיו של אדם קצובין לו ונפקא לן מחק לישראל וחק לישני דמזוני הוא. וה"נ משפט דרשינן לי' הכא אדין של מעלה ולאו"ה. וברפ"ג דריש לה אקידש החודש והכא ה"ק אין לי חק של דין אלא לישראל כו':
יובלת בעשרה בתשרי הוא. כתבו התוס' לר"א דאמ' לעיל ד' ר"ה בד' ר"ח פריך הא דאמ' ר"ח לעיל רגל שבו ר"ה לרגלים המנ"ל הכא הכי ול"נ דא"א לומר כן הכא דהא אחר יובלת קתני לנטיעה ולירקות ולהני ודאי ר"ה שלהם א' בתשרי הוא ואי ליובלות ר"ה עשרה בתשרי הוא הו"ל למיתני יובלו' בתר הני שהרי קדים ר"ה דידהו לשל יובלו'. ובע"כ צל"כ דאל"כ לר"א נמי לק"מ דאפ"ת יובלות בי' בתשרי אכתי איכא ד' ר"ה בד' ר"ח דהא א' בתשרי ר"ה הוא לשנים ולשמיטין ולירקות ואיכא למימר דיובלת לאו אד' ר"ה קאי כמו שלא קאי ארגלים שהוא בט"ו בניסן אלא ודאי כדפרי' והשתא פריך לכ"ע:
וקדשתם את שנת החמשים מה ת"ל פרש"י מכיון שאמר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחודש השביעי יודע אני שהיא שנת החמישי'. וק"ל הא קרא דוקדשתם מיבעיא ליה שצריך לקדש שנה הנ' לומר מקודש השנה וכדאיתא בסמוך ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וגם לרבנן קשה מנ"ל למעוטי חדשים מקידוש דלמא לגופי' איצטרך לומר ששנת היובל צריך קידוש:
ונרא' לי דשנה יתירה דריש דהוה מצי למכתב וקדשתם את שנת החמישי' לחוד שנה ל"ל א"נ המ"ל וקדשת' את החמישים שנה. שנת ל"ל. אלא לדרשא:
מר"ה ועד יוה"כ לא הי' עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדין. נ"ל דה"ט דר' ישמעאל או דס"ל כר"י לקמן דמצות יובלת תלוי בתקיעת שופר או אפי' כרבנן דאף בשמיטת קרקעות נמי תלוי מ"מ ת"ש נמי בעי. והיינו דקאמ' תקעו ב"ד בשופר היינו ביוה"כ עבדים נפטרים לבתיהם הלכך מר"ה ועד יו"הכ מצות יובל תלוי וקיימא אי תקעו שופר ביוה"כ לרבי יהודא ולרבנן שמיטת קרקעות עם תקיעת שופר חייל יובל למפרע מר"ה ואי לא לא חייל ובטל יובל זה לגמרי מש"ה אין עבדים נפטרים מר"ה לגמרי לבתיהן דלמא לא עבדין ביוה"כ הא דמעכב את היובל ומ"מ לא משתעבדין דדלמא עבדי להו וחיילי יובל למפרע מר"ה ודמי הא מילתא לי"ט של ר"ה דתלוי וקיימא דאי מקדשין ב"ד את החודש ביום ל' חל י"ט למפרע מתחילת הלילה ואי לא לא מש"ה אסור במלאכה ביום ל' של אלול מבערב מספק כדאמר לקמן בפרק ד' וה"נ דכוותי' והא ל"ל דר"י דס"ל מר"ה חייל יובל פליג על הני תנאי דלקמן וס"ל שאין שום אחד מהן מעכב למצות יובל דא"כ לקמן דפריך לרבנן הא כתיב יובל ה"ל למפרך נמי לר"י הא כתיב היא וה"ל להגמ' לפרש היא לר"י למאי אתי אלא ודאי כדפי':
ואין לפרש שמצות יובל מר"ה ועד יוה"כ חל בהחלט ואינו תלוי בתקיעת שופר אלא הימים הבאים מיוה"כ אי תקעו שופר קדשו ואי לא בטל היובל להבא מיה"כ ואילך אבל הימים דלמפרע מר"ה ועד יוה"כ לא בטילן. דאין זה סברא דא"כ לפעמים אין יובל נוהג אלא ימים מועטי' הללו שמר"ה ועד יוה"כ בלבד בדלא תקעו. ועוד דא"כ סברת ר"י הפוכה לגמרי משל רבנן דלרבנן ימים הללו שמר"ה ועד יוה"כ קילי מכל השנה ולעולם הן חול דיובל אינו חל לעולם עד יוה"כ. ולר"י אלימא טפי דקדושי לעולם בלי תנאי משא"כ מיוה"כ ואילך דקדושתן תלוי בתנאי דתקיעת שופר ואי לא תקעי לא קדשי. אלא וודאי כדפרי' עיק':
וכ"ת הא אמר לעיל (דף ח') כי קחשיב מידי דלא תלוי במעשה כו' ופריך והרי יובלות ומשני ר"י היא ולמאי דפי' הא אפי' לר"י יובלות תלוי במעשה בת"ש המעכבו לק"מ דהא דקאמר מידי דתלוי במעשה לא חשיב היינו שהמעשה קדמה לשנה וא"א לשנה לחול בשום ענין אא"כ קדמה לה מעשה ואר"ה דעומר וב' הלחם קאי התם דא"א לשנ' להתחד' בי"ו בניסן ובו' בסיון להתי' החד' במדינ' ובמקדש אא"כ קרבו לעומר וב' הלחם קודם. אבל יובל השנה מתחלת קודם למעשה שהשנה תלוי בו שהשנה מתחדשת לר"י בר"ה והמעשה שתלוי בה השנה בא ביוה"כ מאוחר לה ובהכי ניחא לי מאי דקשה להתוס' התם אהא דפריך והרי יובלות מאי ס"ד הא לא מתוקמי כלל אלא לר"י לקמן. ולמאי דפי' א"ש דס"ד דאף לר"י תלוי במעשה הוי כיון דא"א אלא ע"י מעשה הבא אחריה. ומשני ר"י היא ואין זה קרוי תלוי במעשה כיון דחלות היובל קדים למעשה מיהו קושיות התוס' בלא"ה לק"מ וכדפי' התם:
ושדות חוזרות לבעליהן. וק"ל הכא משמע דאפי' לר"י דס"ל דיובל מר"ה חייל אפ"ה שדות אינן חוזרות עד לאחר תקיע' שופר ביוה"כ ואלו בספ"ד דערכין (דף כ"ח) לא משמע הכי דאמר התם א' יובל ואחד שביעית משמטין כאחד. פירוש שמיטת קרקע דיובל ושל כספים בשביעית חלין כאחד. מפני שהיובל משמט בתחלתו ושביעית בסופו ופריך יובל בתחלתו ביוה"כ הוא ומשני הא מני ר"י היא דא' יובל מר"ה הוא דחייל. ש"מ דשמיטות קרקעות לר"י מר"ה הוא (הא) [צ"ל הא הכא משמע] דבת"ש דיוה"כ הוא דחוזרין ולא מר"ה וי"ל דלמאי דפי' א"ש דמצו' יובל מר"ה ועד יוה"כ תלוי וקיימא בספק אי תקעי ביוה"כ חיילא למפרע ואי לא לא חיילי. ולפי"ז שמיטו' קרקעו' מר"ה ועד יוה"כ נמי תלוי בספק אי תקעי ביוה"כ חל למפרע מר"ה נמצא שביעית ויובל משמטין כאחד ולפי"ז דין קרקעות כדין עבדי' מר"ה ועד יוה"כ דלא משתעבדין ולא נפטרין עד דאיגלי מילתא ביוה"כ אי חייל או לא חייל כדפי' בסמוך. ה"נ קרקעות מר"ה ועד יוה"כ תלוין ועומדין בספק ואין הלוקח משתמש בהן ולא חוזרות להמוכר עד דתיגלי מילתא ביוה"כ. וכיון דחילק ברישא גבי עבדים דלא משתעבדין ולא נפטרין מר"ה ועד יוה"כ סמיך בסיפא גבי קרקעות נמי אההיא חלוקה ול"צ לפ' דממילא משמע דמ"ש קרקעות מעבדים:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שהחדש מתכסה בו. לרחוקים כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחידושה: אלא אם כן קדשו החדש כו'. וה''ק אם קבעו ישראל את חק החדש יהא משפט להקב''ה: מלך וציבור. כשהקב''ה דן אותם מלך נכנס תחילה: משפט עבדו. שלמה קאמר ליה: דליפוש חרון אף. בשביל עונות צבור: מנלן. ששנת שמיטה מקודשת מר''ה ואסור בעבודת הקרקע: וקדשתם שנת החמשים מה ת''ל. מכיון שאמר שבע שבתות שנים והעברת שופר בחדש השביעי יודע אני שהיא שנת החמשים: לא נפטרים לבתיהן. דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור: ולא משתעבדין. דכתיב וקדשתם את שנת החמשים: ועטרותיהן בראשיהן. אם רצה לשום עטרה בראשו להראות שיצא חפשי: שנים אתה מקדש. כששנת יובל נכנסה מצוה על ב''ד לומר מקודשת השנה: ואי אתה מקדש שום חדש. כר''א בר''ש דאמר לקמן בפרק שני (ד ' כד.) בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ויליף טעמא מהכא: לפי שנאמר וקדשתם את שנת החמשים. דילפינן מיניה שמתקדשת מתחלתה: יכול כך מתקדשת בסופה. אחר ראש השנה ותמשוך עד יום הכפורים: ואל תתמה. אם משמרין אותה בתוך שנה שלאחריה: שהרי מוסיפין מחול על קודש. כדאמרינן לקמן בשמעתין: ת''ל יובל היא. מיעוטא היא:
בתחילת שעה ט''ו דהיא שעה שלישית של יום וסימן וי''ד פי' ביום ו' בסוף שעה י''ד היה המולד מאחר שלא היה ר''ה עד יום ו' שקידש אדם הראשון החדש נמצא שנברא העולם בכ''ה באלול ואותה שנה של תוהו שמונין משום דיום אחד בשנה חשוב שנה וכשתדקדק על מולד ניסן של תוהו שלפני תשרי של יישוב שבו נברא אדם תמצא מולד ניסן ברביעי בתשע שעות תרמ''ב חלקים שאתה צריך להשליך ב' ד' תל''ח לאחריו ב' ימים ד' שעות תל''ח חלקים ומולד תשרי של תוהו שלפניו שנמצא ב' ה' ר''ד ולתקופה מניסן של תוהו מונין שהיתה התקופה בתחילת ליל ארבעה ונמצאת תקופת תשרי של יישוב של אחריו ביום ד' ט''ו שעות כדאמרינן בפרק כיצד מעברין אין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום וז' שעות ומחצה נמצא דשתי תקופות ט''ו שעות ונמצא דקדמה תקופת תשרי למולד א' כ''ג פי' יום אחד כ''ג שעות ונמצא דקדמה תקופת ניסן את המולד ז' ט' תרמ''ב דל חצי (שעה) עודפת התקופה על המולד ה' י' תרמ''ב פי ה' ימים י' שעות תרמ''ב חלקים וכשתצרף ה' י' תרמ''ב עם א' כ''ג עולה ז' ט' תרמ''ב והרי עכשיו נוהגין למנות מתשרי של תוהו שנות העולם כדפי' דיום אחד בשנה חשוב שנה ותקופת ניסן מונין מולד תשרי ב' ה' ר''ד וזקוקים להסיר ז' ט' תרמ''ב ודבר תימה הוא במה נחלקו ר''א ור' יהושע דתניא לקמן (דף יב.) מונין לתקופה מניסן ולמולדות מתשרי והלא היו יכולים לברר הדבר דכ''ד שעות מיכסי סיהרא בין חדתא לעתיקא כדאיתא בסוף פ''ק דערכין (דף ט: ושם) והם מרחיקין המולד זה מזה ב' ד' תל''ח כולי האי אין ראוי לטעות דאיך יטעו בו שני ימים: שהחדש מתכסה בו. שאין הלבנה נראית לרחוקים כגון שחרית לבני מערב וערבית לבני מזרח לפי שקטנה היא סמוך לחדושה כפי' הקונטרס והביא ר''ת ראיה מויקרא רבה בפרשת אמור אל הכהנים דקאמר התם תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו והלא ניסן חדש ונכסה ויש בו חג אלא זה שחגו בו ביום ואין לך חדש שהוא נכסה ויש בו חג וחגו ביומו אלא תשרי ועוד מפרש ר''ת מתכסה מזומן כמו ליום הכסא יבא ביתו דבפרק חלק (סנהדרין דף צו:) גבי עמון ומואב שיבבי בישי דארעא דישראל הוו וכו'. והר''ר משולם מפרש שהחדש מתכסה בו שאין חטאת ר''ח קרב בראש השנה כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ולא כתיב מלבד חטאת ועולה והקשה לו ר''ת דבריש תוספתא דשבועות תניא (ל') שעירים מקריבים ישראל בכל שנה וחשיב י''ב בראשי חדשים ובאופן דמוסף דר''ה וחיות אשר הנה מרובעות יסד ר''א הקלירי מוספי חדש עשתי עשרה דהיינו פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר לכפר והשיב לר''ת שלא אמר שאין בו מוסף אלא מתכסה שלא הזכיר הכא חטאת בקרא דמלבד כמו שהזכיר עולה ועוד פי' מתכסה שאין מזכירין מוסף של ר''ח בתפלה משום דאמרי' רשב''ג ה''ל בריה דבסים קליה עייל קמי תיבותא כי מטי לראשי חדשים אישתיק ולא רצה לאמרו פי' דמוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על הזכאי פירוש ההוא דר''ח קרוי חייב משום דאמרי' אמר הקב''ה הביאו כפרה וכו' עכ''ל ור''ת רגיל להזכיר ולומר מלבד עולת החדש ולסיים ושני שעירים לכפר חד דר''ח וחד דר''ה: בעשרה בתשרי הוא. לרב אשי דאמר לעיל ארבעה ראשי השנה בד' ראשי חדשים. פריך הא דא''ל רב חסדא לעיל רגל שבו ר''ה לרגלים הוה נמי מצי לשנויי הכא הכי: ורבנן שנת חמשים אתה מונה. לרבנן כיון דאינה מתקדשת מתחילתה איצטריך ליה קרא להכי ולא איצטריך למעוטי סופה מחמת דמוסיפין מחול על הקדש דהשתא מבציר בציר אסופי מבעיא וא''ת אדרבה כ''ש דצריך טפי משום דכתיב בקרא שנה ואין כאן שנה שלימה אא''כ תמשך עד יוה''כ אחר ויש לומר דכיון דלא שייך טעמא דתוספת ממילא בלא שום יתור ממעטא מקרא דוקדשתם דמשמע דוקא שנת החמשים: