שהחדש, כלומר, הירח מתכסה בו — הוי אומר זה ראש השנה, כי זה הוא החג היחיד החל בראשית החודש, כאשר עדיין אין הירח נראה בו. וכתיב [ונאמר] בסמוך לו: "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה), משמע שיום זה הוא יום המשפט.

על אותו כתוב תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" — מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש, שלאחר שישראל קובעים את היום הזה כחוק — אז נעשה המשפט בבית דין של מעלה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], נאמר: "כי חק לישראל הוא", אין לי אלא שהוא יום דין לישראל, שהוא יום דין אף לאומות העולם מנין — תלמוד לומר: "משפט לאלהי יעקב" שהוא המושל בכל העולם כולו. אם כן, אם הוא חוק לכל באי עולם, מה תלמוד לומר "כי חק לישראל", אלא מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין.

וכדברי רב חסדא בנושא אחר, שאמר רב חסדא: מלך וצבור הבאים לדין לפני ה' — מלך נכנס תחילה לדין, שנאמר: "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלוקינו יומם ולילה לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (מלכים א' ח, נט).

ושואלים: ובאמת מאי טעמא [מה טעם] מקדימים את המלך? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי [אין זה דרך ארץ שיעמוד המלך בחוץ] וימתין עד סיום משפטם של נתיניו, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מקמי דליפוש [מלפני שירבה] חרון אף על רשעי ישראל, ומשום חרון אף זה יענש גם המלך, ומשום כך אמרו שיכנס המלך תחילה ועל ידי כך יוכל להנצל מדין קשה.

א שנינו במשנה כי אחד בתשרי הוא ראש השנה לשמיטין. ושואלים: מנלן [מניין לנו] שכן הוא? דכתיב [שנאמר]: "ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד) וגמר [ולמד] בגזירה שווה מן המילים "שנה" "שנה" מתשרי, שנאמר: "מראשית השנה" (דברים יא, יב) ושם מדובר בשנה המתחילה עם תקופת הגשמים.

ומקשים: ולגמור [ושילמד] "שנה" "שנה" בגזירה שווה מניסן, דכתיב [שאף בו נאמר] "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב)! ומשיבים: דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים הכתובה בחודש תשרי, ואין דנין שנה שאין עמה חדשים שבשמיטה משנה שיש עמה חדשים, לפי שבאותו כתוב הכוונה היא בעיקר לסדר החודשים בתוך השנה.

ב עוד שנינו במשנה כי אחד בתשרי הוא ראש השנה ליובלות. ושואלים: וכי יובלות באחד בתשרי הוא תחילתם? הלא ראש השנה ליובלות בעשרה בתשרי הוא! דכתיב [שנאמר]: "בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה, ט-י).

ומשיבים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : זה שנאמר לגבי היובל "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה, ט—י), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר שתהא תקיעת השופר של יובל ביום הכפרים, יכול לא תהא מתקדשת שנת היובל אלא מיום הכפרים ואילך — תלמוד לומר: "וקדשתם את שנת החמשים" — מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה מהיום שבו מתחילה השנה.

מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא ששני הכתובים מתיישבים באופן זה: שמראש השנה עד יום הכפורים של שנת יובל לא היו עבדים נפטרין לבתיהן — שהרי עדיין לא נשמעה תקיעת שופר, ולא היו משתעבדין לאדוניהם — שהרי כבר התחילה שנת היובל אלא אוכלין ושותין ושמחין, ואם רוצים, אף יניחו עטרותיהן בראשיהן כבני חורין. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות שנמכרו חוזרות לבעליהן.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], כיצד מפרשים הם את הכתוב "וקדשתם את שנת החמישים שנה"? ומשיבים: הם למדים מכאן ששנים אתה מקדש ואי (אין) אתה מקדש חדשים. כאותה שיטה שאין בית דין מצווים לקבוע ולקדש את החודש כלל, אבל הם מצווים לקדש את שנת החמישים, שעליהם לומר: "מקודשת השנה".

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: זה שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה, ט—י), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים", יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת והולכת בסופה, שעד יום הכיפורים של שנת החמישים ואחת תשאר קדושת שנת היובל, ואל תתמה שכן הוא, שהרי מוסיפין מחול על קדש בכמה זמנים בין בכניסתו בין ביציאתו של זמן בקודש — תלמוד לומר: "יובל היא שנת החמשים" (ויקרא כה, ט—י) ללמדנו: שנת החמשים אתה מקדש, ואי אתה מקדש את שנת החמשים ואחת ואפילו בחלקה.