דף ה - ב
לכן, כפסח דמו, דינם כדין הפסח עצמו, וברגל הראשון יעבור עליהם בבל תאחר. [103] קא משמע לן, השמיע לנו התנא, שאין עוברים עליהם בבל תאחר, אלא משעברו שלשה רגלים.
ועתה הגמרא מבארת, מנין למדה הברייתא שאיסור בל תאחר נאמר על כל הדברים המובאים בברייתא לעיל:
מנהני מילי? מנין שאיסור בל תאחר נאמר בכל הדברים המובאים בברייתא?
דתנו רבנן:
נאמר [דברים כג כב]: "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, והיה בך חטא".
והברייתא הולכת ומפרשת את לשון הפסוק:
נאמר בפסוק: "כי תדור נדר" -
אין לי אפשרות ללמוד מפסוק זה את איסור בל תאחר אלא רק לגבי איחור של נדר בלבד. דהיינו, מי שאומר "הרי עלי להביא קרבן פלוני", ולא הביאו בזמן. [104] נדבה, האומר "הרי בהמה זו קדושה לקרבן פלוני" - מנין שגם על כך נאמר "בל תאחר"?
נאמר כאן, לענין בל תאחר, "נדר", ונאמר להלן "נדר" [ויקרא ז טז] בענין קרבן השלמים: "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו".
מה להלן, כשם שבענין נדר האמור בענין קרבן השלמים, הוזכרה נדבה עמו - אף "נדר" שהוזכר כאן לענין בל תאחר, נדבה עמו,
ומכאן למדנו שאף בנדבה נאמר בל תאחר.
וכן נאמר בפסוק הזה: " (כי תדור נדר) לה' אלהיך". ושתי המילים הללו מיותרות. [105] ודרשו חכמים, שהכתוב בא לרבות כל דבר שיתן אדם לה', ואין לכהנים חלק בו:
אלו הדמין. האומר "דמי עלי", שמין אותו כעבד ונותן דמיו להקדש.
הערכין, האומר "ערכי עלי", שנותן להקדש ערך הקצוב בתורה לפי שנותיו.
והחרמין, האומר הרי זה חרם לבדק הבית.
וההקדשות, האומר "הרי זה הקדש".
ונאמר בהמשך הפסוק "לא תאחר לשלמו".
"לשלמו" היינו לשלם אותו, ומשמע שדוקא הוא, הקרבן עצמו, נכלל באיסור בל תאחר, ולא חילופיו!
שאם החליף את הקרבן בבהמה אחרת, ואיחר מ"לשלמה", להביאה ולהקריבה, אינו עובר בבל תאחר. ולהלן הגמרא תבאר באיזה אופן של חילופין מדובר כאן.
ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו". בא לרבות קרבנות הנדרשים מן האדם, כיון שהוא חייב בהן, ואלו חטאות ואשמות, שהוא חייב בהן בגלל שחטא. ועולות ראיה, ושלמים, שלמי חגיגה, שהוא חייב בהן כשעולה לרגל. [106], [107]
ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך". ושתי המילים האחרונות הן מיותרות. שהרי בתחילת הפסוק כבר נאמר "כי תדור נדר לה' אלהיך", והיה ראוי לומר "כי דרוש ידרשנו מעמך", ומובן מאליו שכל המשך הפסוק ממשיך לדבר על ה' אלהיך.
ולמה נאמר "לה' אלהיך"?
בא הכתוב לרבות חיובים נוספים שנאמר בעניינם "לה' אלהיך", לבל תאחר:
אלו צדקות שנאמר בהן: "ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך" [דברים כד].
ומעשרות, ובכור, שנאמר בהן: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך, ובכורות בקרך וצאנך". [שם יד] [108].
ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך".
והמילה "מעמך " היא מיותרת. ובאה לרבות מתנות עניים. שעל העני נאמר "העני עמך" [שמות כב] - זה לקט שכחה ופאה. [109]
ובהמשך הפסוק נאמר: "והיה בך חטא".
ומהמילה "בך" דרשו, שאם תאחר מלהביא את הקרבן יהיה רק בך חטא, ולא יהיה בקרבנך חטא [פסול].
שאף על פי שהמאחר מלשלם את קרבנו עובר בלא תעשה, בכל זאת אין הקרבן פסול. [110]
עד כאן דברי הברייתא, והגמרא מבארת חלקים מהברייתא:
אמר מר בברייתא: נאמר "לא תאחר לשלמו", ומשמע שדוקא הוא, הקרבן עצמו הוא בבל תאחר, ולא חילופיו, שאם החליף את הקרבן בבהמה אחרת ואיחר מלשלמה, אינו עובר בבל תאחר.
והוינן בה: חילופי מאי? בחילופי איזה קרבן מדובר?
אי, אם נאמר שהמדובר הוא בחילופי עולה ושלמים שאבדו, והפריש בהמות אחרות במקומן ולבסוף נמצאו הראשונות והקריבון, ומיעט הכתוב שאם איחר מלשלם את החילופין אינו עובר בבל תאחר. [111]
אי אפשר לומר כן.
שהרי החילופין הללו מקרב קרבי, ראויים הם להקרבה, והרי זה כמפריש בהמה לעולה ולשלמים, שודאי הם נכללים ב"לשלמו" המוזכר בפסוק!
אי, ואם נאמר שמדובר בחילופי חטאת, חטאת שאבדה, והפרישו הבעלים בהמה אחרת במקומה לחטאת, והקריבוה, ולבסוף נמצאה הראשונה, ומיעט הכתוב שאם איחר מלשלם אותה אינו עובר בבל תאחר, אי אפשר לומר כך.
שהרי חילופי חטאת - למיתה אזלא! שכונסים אותה לחדר ומרעיבים אותה עד שתמות. [112]
וכיון שאין מקריבים אותה, פשוט הדבר שלא שייך כאן בל תאחר כלל, ואין צריך מיעוט לזה!
אלא, מאי חילופיו - חילופי תודה.
תודה שאבדה, והפריש בהמה אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה. ולפני שהספיקו להקריבה התערבו הבהמות זו בזו. [113]
ודין חילופי תודה שונה מדין התודה עצמה, שהתודה עצמה קרבה יחד עם ארבעים חלות [114]. ואילו הקרבן שהוא "חילופי התודה" קרב בלא לחם. [115]
וכאשר התודה וחילופיה התערבו זה בזה, אפשר להביא ארבעים חלות ולומר "הרי הלחם הזה מוקדש לשם אותה הבהמה שהיא קרבן התודה". ושחיטת התודה מקדשת את הלחם, כדינה. [116]
והפסוק שממעט "הוא, ולא חליפיו" מדבר באופן שמתה אחת מן הבהמות, ואי אפשר להביא את החלות לשם קרבן התודה עצמה, שהרי יתכן שהיא מתה. [117]
דתני רבי חייא: תודה שנתערבה בתמורתה, [118] ומתה אחת מהן - חברתה, החיה, אין לה תקנה, ואי אפשר להקריבה. שהרי:
היכי ליעביד? כיצד יעשה?
ליקרבה, וליקריב לחם בהדה, אם תאמר שיקריב את הבהמה החיה, ויקריב איתה גם את הלחמים, הרי אי אפשר לעשות כן, שהרי יש לחשוש דלמא [שמא] תמורה היא, ותמורת תודה קריבה בלא לחם!
שמא תאמר, ליקרבה בלא לחם, הרי גם כך אסור לו לעשות. שהרי יש לחשוש דלמא שמא התודה עצמה היא, והתודה עצמה אינה קריבה בלא לחם!
ומאחר שחילופי התודה אין להם תקנה, לכן אם איחר מלשלמם שלשה רגלים אינו עובר בבל תאחר. [119] ומקשינן: והא כיון דבהמה שהיא "חילופי תודה" לאו בת הקרבה היא, אם כן, קרא למעוטי - למה לי!? מדוע יש צורך בפסוק למעט אותה מבל תאחר? הרי מאחר שאי אפשר להקריבה, מובן מאליו שלא שייך בה "איחור"!
אמר רב ששת: לעולם מה שדרשנו בברייתא "הוא" ולא חילופיו, בא למעוטי חילופי עולה ושלמים, שהמאחר מלשלמם שלשה רגלים אינו עובר בבל תאחר.
ומה שהקשינו על זה לעיל, שחילופי עולה ושלמים קריבים, וממילא הרי הם בכלל לא תאחר לשלמו, ואי אפשר לומר שהם התמעטו מבל תאחר!
על זה מתרץ רב ששת: והכא במאי עסקינן, במה מדובר כאן, כגון שכבר עברו עליו, על הקרבן הראשון המקורי, שני רגלים, ועדיין לא הקריבו, ואז הוא הומם, נפל בו מום, וחיללו על קרבן אחר תמים. ואמר "הרי התמים תחת בעל המום". והתמים מתקדש בקדושת הקרבן, ובעל המום יוצא לחולין.
ועבר עליו על התמים רגל אחד, ולא הקריבו, וסלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר: הואיל והקרבן התמים הזה מכח קדושת קרבן קמא קאתי, הוא בא, והרי הוא עומד במקומו, וכאשר עבר עליו רגל אחד כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי, שהרי שתי הבהמות קדושות באותה קדושה, ועל שתיהן יחד [על הראשונה שני רגלים ועל השניה רגל אחד, וביחד] עברו שלשה רגלים.
קא משמע לן, השמיע לנו הפסוק הזה, שדוקא אם עבר על קרבן אחד בפני עצמו שלשה רגלים הוא עובר בבל תאחר, ואין מצרפין אותו ואת חילופיו לאיחור של שלשה רגלים. [120]
אך עדיין יש להקשות.
מאחר שרב ששת פירש שהדרשה "הוא ולא חילופיו" באה ללמדנו שאין מצרפין את הקרבן ואת חילופיו לשלשה רגלים, תיקשי:
ולרבי מאיר, דאמר שבכל קרבן כיון שעבר עליו רגל אחד, עובר בבל תאחר - מאי איכא למימר? במה נעמיד את המיעוט "הוא ולא חילופיו"? והרי לדברי רבי מאיר אין צורך בצירוף של הקרבן וחילופיו זה לזה, היות שבכל אחד מהם מיד כשעבר עליו רגל אחד ולא הקריבו הרי הוא עובר בבל תאחר!
אמר תירץ רבא: לדעת רבי מאיר, הכא במאי עסקינן, במה דיבר הכתוב, בכגון שהומם הקרבן הראשון בתוך הרגל, באמצע הרגל הראשון, ואז חיללו על קרבן אחר [תמים], ועבר עליו סוף הרגל.
סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר כי הואיל וקדושתו של השני מכח קדושתו של קמא קאתי, באה, והרי הוא עומד במקומו, וכאשר עבר עליו סוף הרגל כמאן דעבר עליה כוליה רגל דמי, והרי זה כאילו עבר עליו רגל שלם, שהרי שתי הבהמות קדושות באותה קדושה, ועל שתיהן יחד עבר רגל שלם.
קא משמע לן, השמיע לנו הכתוב שדוקא אם עבר על האחד בפני עצמו זמן איחור [רגל שלם] הרי הוא עובר בבל תאחר, ואין מצרפין אותו ואת חילופיו. [121] שנינו בהמשך הברייתא:
כתיב "והיה בך חטא", ומהמילה "בך" דרשו, שאם תאחר מלהביא את הקרבן, יהיה רק בך חטא, ולא יהיה בקרבנך חטא, שאף על פי שהמאחר מלשלם את קרבנו עובר בלא תעשה, לא נפסל הקרבן בכך.
ומקשינן: והא, וכי דבר זה מהכא נפקא מכאן הוא נלמד?!
והרי מדבריהם של "אחרים" נפקא! הרי יש ללמוד דבר זה מהדרשה שדרש רבי מאיר [הקרוי גם בשם "אחרים"]:
דתניא: אחרים אומרים: מצוה להקריב את הבכור בשנה הראשונה לחייו. [122]
שנאמר [דברים טו כ] בענין הבכור: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה". ומשמעות הכתוב, שתקריב את הבכור ותאכלנו בשנתו הראשונה.
ומאחר שמצוה להקריב את הבכור בתוך שנתו, הייתי יכול לומר שיהא דינו של בכור שעברה שנתו ולא הקריבו, כדין "פסולי המוקדשין", קרבנות שהוממו, ויפסל להקרבה. [123]
תלמוד לומר, [דברים יד]: "ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך, תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך".
מקיש הכתוב בכור למעשר של תבואה, לומר לך שדיניהם שווים:
מה, כמו שמעשר תבואה אינו נפסל אם הוא נותר משנה אחת לחברתה.
שנאמר [דברים יד כח]: "מקצה שלש שנים [בשנה השלישית לשמיטה], תוציא את כל מעשר תבואתך. ובא הלוי". שאם עדיין לא נתן את מעשרות השנה הראשונה והשניה, נותנן בשנה השלישית. ולא נפסלו המעשרות משעברה שנתן. [124]
אף קרבן בכור אינו נפסל אם נותר משנה אחת לחברתה.
ומאחר שלמדנו מהפסוק הזה כי בכור שעברה שנתו אינו נפסל מהקרבה, מעתה קשה, מדוע הוצרך הכתוב בענין בל תאחר לומר "והיה בך חטא" כדי ללמד "ולא בקרבנך חטא"?
ומתרצינן: איצטריך. הכתוב הוצרך ללמדנו שאף המאחר מלשלם את שאר הקרבנות, לא נפסלו הקרבנות בכך, ולא היינו יכולים ללמוד דבר זה מבכור.
כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שאף על פי שלימד הפסוק שהבכור אינו נפסל משנה לחברתה, מכל מקום, הני מילי, הדברים אמורים דוקא בבכור, דלאו "בר הרצאה" הוא, שהקרבתו אינה נעשית בשביל להתרצות להקב"ה, אלא היא חובה מכח קדושת הבכור שחלה עליו עם הוולדו.
אבל שאר הקדשים, דבני הרצאה נינהו, שהקרבתם נעשית להתרצות, כגון עולה שמכפרת על העובר על מצות עשה, וכן שלמים, שהם דורון לתת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, [125] אימא לא לירצו.
שהואיל ונעשתה בהם עבירה [בל תאחר], אין הם ראויים לרצות את בעליהם, והרי הם פסולים. [126]
קא משמע לן הכתוב שאף על פי כן, הרי הם כשרים בדיעבד.
ומקשינן: ואכתי, עדיין אין צריך את הפסוק "והיה בך חטא", ללמד שקרבן שאיחרו מלשלמו אינו נפסל בכך.
הערות
[103] כך פירש רש"י. וראה לעיל הערה 100 שתוספות כתבו שפסח שלא הקריבו בזמנו עובר מיד בבל תאחר. וכתב הטורי אבן שאף רש"י סובר כן. ודוקא בשלמים הבאים מחמת הפסח כתב רש"י שאילו היה דינם כדין הפסח היה ראוי שיעבור עליהם ברגל הראשון, עיין שם שכתב טעם לדבר. אבל בערוך לנר [על תוספות הנ"ל] כתב שלדעת רש"י אף בפסח עצמו אין עוברים בבל תאחר אלא כעבור רגל אחד. [ועיין בערוך לנר הערה מבן המחבר].
[104] כלומר, שלא הפריש בהמה מסוימת לקרבן. אלא התחייב להפריש בהמה, ולהקריבה.
[105] ר"ח.
[106] שהרי סתם עולות ושלמים הבאים בנדבה, הרי הם בכלל נדר ונדבה שהוזכרו בברייתא לעיל. רש"י. והרשב"א והר"ן הוסיפו שמאחר שנאמר "דרוש ידרשנו" משמע שהפסוק מדבר בקרבנות חובה הנדרשים מן האדם. ולא בקרבן שנדר מדעתו. והקשו התוספות: הרי עולות ראיה ושלמי חגיגה יש להם זמן קבוע, [ברגל], ואם עבר הרגל ולא הקריבם, אינו חייב באחריותו, ואם כן היה ראוי לעבור עליהם בבל תאחר מיד! ותירצו: אף על פי כן, כיון שהקרבן לא נפסל, אם איחר מלהקריבו עובר בבל תאחר. ועיין ריטב"א ורשב"א ור"ן.
[107] כתב רש"י שמכאן יש לרבות אף בכור ומעשר בהמה ופסח שאף הם קרבנות חובה. והרי הם בכלל "דרוש ידרשנו". וראה להלן בהערה הבאה.
[108] רש"י [ד"ה ועולות ושלמים] כתב שמרבים את הבכור והמעשר והפסח מ"דרש ידרשנו", שהרי אף הם קרבנות חובה. וכתבו תוספות הרא"ש והמהרש"א [על תוספות ד"ה ומעשרות] שמדברי רש"י נראה שגרס: "ה' אלהיך - אלו צדקות ומעשרות". ולא גרס - "ובכור". שהרי כבר למדנו את הבכור מ"דרש ידרשנו" [ומעשרות, היינו מעשר דגן בלבד, ולא מעשר בהמה]. והב"ח גרס בדברי רש"י כאן אף את הבכור. והתוספות כתבו שאי אפשר ללמוד את הבכור ומעשר בהמה מ"דרש ידרשנו", מפני שאם אין לו בכור או עשר ולדות בהמה, אינו חייב בהם, ואין חיובם חיוב גמור כחטאת ואשם. ועיין ר"ח וריטב"א.
[109] מצות אלו התבארו לעיל, הערה 80.
[110] הקשו התוספות: מדוע צריך הכתוב ללמדנו שאין הקרבן נפסל? מנין היינו יכולים ללמוד שהוא פסול? [סוף ד"ה מה מעשר]. ותוספות הרא"ש תירץ, שצריך לומר שהיה איזה פסוק שהיינו יכולים ללמוד ממנו שהקרבן פסול בדיעבד, לולי הדרשה המובאת בברייתא. והערוך לנר תירץ על פי מה שכתב המשנה למלך [מעשה הקרבנות יד] בדעת הרמב"ם, שהעובר על בל תאחר, הרי הוא עובר גם באיסור "בל יחל" ["איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו". במדבר ל ג]. ומאחר ששנה הכתוב פעמיים, הייתי אומר שהקרבן פסול, שהרי נאמר כלל בקדשים, שכל מקום ששנה עליו הכתוב, הרי הוא מעכב. אבל הרמב"ן [ספר המצוות לא תעשה קנ"ז] סובר שהמאחר מלהביא את קרבנו אינו עובר בבל יחל [אלא רק כשעבר נדרו לגמרי ולא יוכל לשלמו לעולם], ועיין טורי אבן, פני יהושע, ושפת אמת.
[111] פירשנו שמדובר בעולה שאבדה ונמצאת הראשונה, ונתכפר בה, והרי החליפין לפנינו. על פי הגירסה הכתובה ברש"י שלפנינו, וכן כתב הריטב"א. ולזה הסכים בעל שפת אמת. אבל הב"ח גרס בדברי רש"י, שמדובר שנתכפר בשניה ואחר כך נמצאת הראשונה, ולדבריו הראשונה נקראת "חילופי עולה" [ונראה שהוצרך לומר כן מפני שכך נראה לפרש בחילופי חטאת דלהלן. ראה הערה הבאה].
[112] חמש חטאות [קרבנות חטאת] שאינם ראויים להקרבה לחטאת, למדו חכמים, הלכה למשה מסיני, שהן מתות [תמורה טז ב ועוד]. ואחת מהן היא חטאת שאבדה, והתכפרו בעליה באחרת, ונמצאה הראשונה, הרי זו תמות. ולא היו ממיתים אותה בידים, אלא מכניסים אותה לחדר עגול ["כיפה"] וסוגרים אותה שם עד שתמות ברעב [קידושין נה ב. ורש"י שם. ועיין רש"י סנהדרין קיב ב ד"ה היו]. וכתב הריטב"א כאן, שבין אם התכפרו הבעלים באבודה ובין אם התכפרו בחילופיה, הרי השניה מתה. אבל עיין במסכת תמורה [טו ב] שנחלקו רבי וחכמים בנמצאת האבודה לפני שהקריבו את השניה, לדעת רבי אחת קרבה והשניה תמות. ואילו חכמים סוברים שאין חטאת מתה אלא החטאת האבודה שנמצאה לאחר שכיפרו הבעלים [ועיין בגמרא שם, מחלוקת אמוראים בדבר, ועיין בתוספות שם כא ב ד"ה ולד, וד"ה אם, ושם כב ב ד"ה אפילו]. [וכנראה שמכאן למד הב"ח בהערה הקודמת, שמדובר בסוגייתנו שהתכפר בשניה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והיא הקרויה בסוגייתנו חילופי חטאת, ותמות לדברי הכל. ולכן הגיה את דברי רש"י לעיל בחליפי עולה ושלמים, שגם שם מדובר בראשונה, והיא הנקראת חליפין].
[113] השפת אמת [ד"ה חילופי עולה ושלמים בסוף הדיבור] הבין שכוונת הגמרא כאן לתמורת תודה [כלומר, שהתודה לפנינו, ואמר על בהמה אחרת: זו תהיה תמורת התודה, והרי שתיהן קריבות]. ומכח זה תמה על רש"י והריטב"א.
[114] נאמר [ויקרא ז יב]: "אם על תודה יקריבנו [את זבח השלמים] והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן. ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן". ופירשו חכמים שמקריב שלשה מיני לחמים: חלות בלולות בשמן, ורקיקין משוחים בשמן, שמורח עליהן שמן. ורבוכה, לחם חלוט במים רותחים. ומביא עשרה לחמים מכל מין, ובסך הכל שלושים חלות מצות, ועוד עשר חלות חמץ. שנאמר [שם יג]: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו".
[115] שנאמר "על זבח התודה", ודרשו חכמים [מנחות עט ב], דוקא התודה עצמה טעונה לחם, ואין חליפתה או תמורתה טעונה לחם. רש"י.
[116] ראה להלן סוף הערה 119.
[117] ואי אפשר להביא חלות, ולומר: אם הבהמה החיה היא התודה עצמה, הרי החלות קדושים, ואם היא התמורה הרי החלות חולין. מפני שאסור להכניס חולין לעזרה. מנחות פ ב.
[118] האומר על בהמת חולין "הרי זו תמורת בהמת קרבן", עבר בלא תעשה ושתי הבהמות קדושות [ויקרא כז לג]. ודין תמורת תודה הוא כדין חילופי תודה, שקרבה בלא חלות. [ועיין לעיל הערה 115 והערה 113].
[119] הגמרא במנחות פ ב מקשה: מדוע אין תקנה להביא בהמה אחרת וחלות. ולומר: אם הבהמה החיה היא תמורה, הרי הבהמה הזאת תודה, ועמה החלות. ואם הבהמה החיה היא התודה, הרי החלות יהיו עבורה, והבהמה הזאת תהיה שלמים [שאינם קרבים עם לחם]. והגמרא מתרצת: אסור לעשות כן מפני שאין מביאים קדשים לבית הפסול. [שאם יעשה כן, יתכן שהבהמה שמפריש היא שלמים, והרי ממעט את אכילתה ליום ולילה בלבד כדין תודה. ונמצא מביא אותה לבית הפסול, אם יותיר ממנה לאחר יום ולילה]. וכתב הטורי אבן, שמדאורייתא מביאים קדשים לבית הפסול, ועל כן הגמרא יכלה להעמיד את הפסוק בחילופי תודה, ויש לה תקנה מן התורה בהתנאה הנזכרת. אך הגמרא לא פירשה כן, מפני שאם יש לה תקנה, ודאי עובר עליה בבל תאחר. והשפת אמת תירץ, שהיות ואינו חייב בתקנה הזאת מן התורה, אינו עובר בבל תאחר אם לא עשה אותה.
[120] לפי מסקנת הגמרא כך כוונת הברייתא: "לא תאחר לשלמו". הוא [בפני עצמו], ולא [הוא ו] חילופיו [יחד].
[121] בגמרא כאן מוכח שלדעת רבי מאיר אין עוברים בבל תאחר אלא כשעבר רגל שלם על הקרבן, ולא חצי רגל. ודייקו מכאן הראשונים, שאף לדעת חכמים, שאמרו שעוברים על בל תאחר כעבור שלשה רגלים, צריך שיעברו שלשה רגלים שלמים. רשב"א ריטב"א ר"ן. והוסיף הרשב"א, שמכל מקום, לדעת חכמים שני חצאי רגלים מצטרפים, ואם הקדיש את הבהמה באמצע חג המצות, הרי כאשר הגיע אמצע חג המצות לשנה הבאה, הוא עובר בבל תאחר [ומכל מקום, לדעת רבי שמעון שצריך שלשה רגלים כסדרם, אין החצאים מצטרפין, אלא צריך שיעברו עליו שלשה רגלים שלמים, מתחילת חג המצות].
[122] להלן [ו ב, ז א] מבואר שבכור תם מונים לו שנה מהיום השמיני לחייו, שמאז אפשר להקריבו. ואילו בעל מום, שאינו ראוי להקרבה, מונים לו משעה שנולד.
[123] הקשו התוספות: מדוע הייתי חושב כי בכור שעברה שנתו פסול בדיעבד? מנין היינו יכולים ללמוד דבר זה? [ד"ה מה מעשר] ועיין לעיל הערה 110.
[124] התוספות כתבו לעיל [ד א ד"ה ומעשרות] שאיסור בל תאחר שנאמר במעשרות, היינו באופן שכבר הפרישם מהטבל, ואז, משעברו שלשה רגלים ולא נתנן לכהן וללוי עובר בבל תאחר. אבל כל זמן שלא הפרישם יכול לעכב את הטבל בידו עד זמן הביעור [ועיין לעיל הערה 76, שכתבו עוד פירושים אחרים בדבר]. ולפי זה קשה: הרי דין ביעור נאמר באופן שעדיין לא הפריש את המעשרות, ובאופן זה לא עובר על בל תאחר? ותירצו תוספות: שאף על פי שהפסוק לא הוצרך אלא לאופן שלא הפרישו, מכל מקום גם אם הפרישו הרי הוא נכלל בדין ביעור שהוזכר בתורה. [על פי הרשב"א וחידושי הר"ן].
[125] על פי רש"י זבחים כט ב ד"ה דלאו. ונראה שכך כוונת רש"י כאן. ועיין תוספות וטורי אבן.
[126] הקשו הראשונים: הרי באותו פסוק שהוזכרו בכור ומעשר הוזכרו אף נדרים ונדבות, שנאמר [דברים יב יז]: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך, ותירושך, ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך". וכשם שהגמרא לומדת את הבכור מן המעשר, כך יש ללמוד את שאר הקרבנות ממעשר! ותירץ הריטב"א: אין ראוי להקיש למעשר אלא את הבכור שהוזכר בפסוק, כי הוא דומה למעשר בכך ששניהם אינם באים להרצאה. אבל את שאר הקדשים שבאים להרצאה, אין להקיש למעשר ולכן הגמרא העדיפה לדחות את התירוץ מכח דברי בן עזאי. וכדלהלן. ועיין רשב"א.
ונאמר להלן אם נדר ונדבה כתבו התוס' הוה מצי לאתויי מהא עניינא גופי' דכתיב כאשר נדרת נדבה. ול"נ דההוא לא מצי לאתויי דאינו מופנה דחד בדאמר ולא אפריש וחד בדאפריש ולא אקריב ותרווייהו צריכא כדאמר לקמן. אבל אם נדר ונדבה מופנה הוא דרישא דקרא משלמי תודה איירי דנאכלין ליום ולילה וכתיב בסיפא אם נדר או נדבה קרבנו דהיינו שלא הביאו על הודאה על נס שנעשה לו שנאכלין לב' ימים ולילה אחד. דהוי מצי למיכתב אם לא על תודה יביאנו דהוי דבר וחילופי מריש' דקרא דאם על תוד' יביאנו דה' קרב' תוד' נמי לאו דבר שבחוב' הוא אלא נדר ונדב' הוא דהא אפי' אם נעש' נס אינו מחוייב להביא קרבן תוד' אא"כ נדר או נדב תודה א"ו מש"ה שינה קרא בסיפא למיכתב אם נדר או נדבה לאגמורי גז"ש להאי קרא דכי תדור דמה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו. והא דלה' אלקיכם אלו הדמים כבר נתבאר למעלה:
כי דרוש ידרשנו אלו חטאת ואשמות עולת ושלמים. פירשו התוספות בשם י"מ דנפקו להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב דרש דרש משה ואשם עולה ושלמים דאתקוש דזאת התורה בסוף התודה (דף פ"ב) ולא יתכן דאם כן נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפק מהתם דכולהו איתקוש ובפ"ק דנדרים (דף ד) אהא דמקיש נזירת לנדרים לב"ת מוקי לה מר זוטרא ברי' דרב מרי לב"ת קרבנותיו אתי ופריך הא נ"ל מדרוש ידרשנו אלו חטאת ואשמות. ופי' שם הרא"ש דאשכחן בחטאת דרישה דרש דרש משה ואשם כחטאת דכתב כחטאת וכאשם. ואני תמה על פי' זה. דא"כ עולת ושלמים דמיירי בשל חובה מנ"ל לב"ת דהא לא איתקשו בהאי קרא לחטאת. ומפני שראה הרא"ש לשם בפ"ק דנדרים לא מייתי הגמרא אלא חטאת ואשמות ולא עולת ושלמים פי' כן. ורש"י פי' אלו חטאת ואשמות שהן נדרשין ממך שהרי חובה הם מוטלין עליך וק"ל למאי דאפרש לקמן דהני תרי קראי דמרבו לחטאת ואשמות דאמר חד לאפריש ולא אקריב וחד לאמר ולא אפריש והרי אמר ולא אפריש לא שייך גבי חטאת ואשמות שהם של חובה אלא בדאמר אדם אחר הרי עלי לפטור את פלוני מחובתו. א"כ הוי לי' כנדרים ונדבות:
שהרי אותו שאמר הרי עלי אינו מחויב בהם מצד עצמו אלא מחמת מוצא שפתיו וא"כ אינן נדרשין מאותו הנודר והאיך נפקא ליה הא מדרוש ידרשנו [צ"ל וכי אילו החובות הי' מוטלין] על הנודר כלל. ושמא י"ל כיון שנדר לפטור את פלוני מחובתו וכיון דהחובה מוטלת על אותו פלוני והוא נדר לפוטרו הוי לי' בכלל דרישה דקרא. א"נ י"ל דהאי דדריש דרוש ידרשנו אלו ד' דברים שבחובה לאו ממשמעות גופי' דקרא דדרוש ידרשנו נ"ל הא. אלא מיתורא דקרא דדרוש ידרשנו נ"ל הא ועל דרך זה פי' רשי' לקמן גבי מוצא שפתיך דדריש לה' אלקיך אלו חטאת ואשמות עולת ושלמים קרא יתירא הוא לדרשא לרבות לדבר שבחובה אלמא לאו ממשמעותא דקרא נ"ל להו אלא מיתורא דקרא. וה"נ יש לפרש הכי ג"כ:
עולות ושלמים פרש"י כגון עולות ראי' ושלמי חגיגה שהן חובה דאלו נו"נ ברישא דקרא כתבא. והקשו התוס' אראי' וחגיגה זימני קביע להו דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותן א"כ אי אקרבי' אקרבי' וכו' כדאמ' לעיל גבי פסח ותירצו מ"מ היכא דהופרשו ולא הקרבו קאי עלייהו בב"ת כיון שלא נפסלו בכך וק"ל דהא לקמן מרבה להו מקרא דמוצא שפתיך תשמור ואמרינן לקמן חד דאמר ולא אפריש. שוב ראיתי להרשב"א שהקשה כן. מיהו למאי דפרי' לעיל גבי פסח דפריך אי אקרבי אקרבי וכו' משום דבל תאחר תלה רחמנא ברגלי' ופסח אידחי לי בע"פ ומיד עובר עליו בב"ת אין כאן אפי' רגל אחד כדפי' התוס' מהשתא משכחת לה לב"ת גבי ראי' וחגיגה שהן חובת הרגל אפי' בדלא אפרישם בעבר עליהן כל אותו הרגל. לא מיבעיא לר"מ דאמר ברגל אחד עובר בב"ת דמ"ל שפיר. אלא אפי' למאן דבעי ב' או ג' רגלים לב"ת בהני שהן חובת הרגל מודו דבעבר אותו רגל ולא אפרשי' דה"ל מעוות שאין יוכל לתקן ושוב אין להם תשלומין ולא דמו לשאר כל הקרבנות דיש להן תשלומין לעולם ואי לא אקרבי השתא מקרב והולך לאחר זמן וכ"ת כיון דבעבר רגל א' שוב א"צ להפרישן כלל. א"כ לעולם לא משכחת לי' ב"ת דידהו בג' רגלים והאיך חשיב להו תנא דלעיל בהדי אינך שעוברים עליהם בב"ת בג' רגלים. דהא ל"מל לב"ת דידהו בג' רגלים דהא כבר פקע חיובא דידהו לאחר רגל אחד כיון שלא הפרישן ברגל של זמן חיובן והשתא אין עובר עליהם בג"ר וכדפי' לעיל גבי צדקות ובהא דמקשה פסח זמן (קבעי') [צ"ל קביעה] לי' די"ל לעיל דחשיב לעולת ושלמים בהדי הני דעובר בב"ת בג' רגלים מיירי בדאפריש וכדברי התוס' וברייתא זו איירי בדלא אפריש דבההיא לא הוזכר ג' רגלים לב"ת וי"ל דכל חד וחד עובר עליו לזמן דשייך גבי' אי נמי עולת ושלמים דברייתא קמייתא לא מיירי בשל חובת הרגל אלא משל נדרים ונדבות מיהו למאי דפרי' לעיל דהא דפריך גבי פסח אי אקרבי היינו דלא שייך גבי ב"ת כלל כיון דאין לו תשלומין לאחר שעבר זמנו א"כ ראי' וחגיגה נמי בדלא אפרישי הואיל ואין להן תשלומין לאחר הרגל ל"ש בהן ב"ת כלל. הא וודאי קשה ב"ת דידהו בדלא אפרישי היכי משכחת לה:
ול"נ לפ' דהאי עולת ושלמים דתני לאו משל חובת הרגל איירי אלא בעולת מחוסרי כפרה של זב וזבה יולדת ומצורע איירי דכולן מביאים עולת ביום טהרתן. ושלמים משל נזיר איירי שמביא איל לשלמים במלאת נזרו דדבר שבחובה הן ולא נידחין מהקרבה לעול' בין אפריש בין לא אפריש וכ"ח ל"ל לרבות שלמי נזיר מכי דרוש ידרשנו הא רפ"ק דנדרים [דף ג'] מקיש נזירות לנדרי מלנדור נדר נזיר ואיכא למ"ד התם דהאי הקישא לב"ת קרבנותו אתא לק"מ דהא פריך התם מכי דרוש ידרשנו אלו חטאת (ושלמי') [צ"ל ואשמות] נפקא ומשני סד"א חידוש הוא דלא מתפיס לחטאת נזיר בנדבה ולאו לכפרה אתיא והתם רביי' קרא לחטאת נזיר לחוד לב"ת משום דחידוש הוא אבל שלמי נזיר איתרבי עם כל הקרבנות הכא וה"נ למאי דרצה לומר התם סד"א הינו חידושא הואיל ואם אמר הריני נזיר מן החרצן הוי נזיר לכל. א"נ אם גילח על אחד משלשתן יצא לא לעבור עליו בב"ת איכא למימר דכל זה אחטאת לחוד קאי ומשום דלא מתפס לי' בנדר אבל שלמי נזיר מכי דרוש ידרשנו נפקא ותדע לך דהא דנפקא ליה התם לב"ת קרבנותיו מהקישא משום חטאת לחוד הוא ולא משום שלמיו דהא התם משמע דבהאי הקישא כ"ע מודו דאהא דמשני דחידושא הוא אם אמר מן החרצני' לחוד צ"ל הוי נזיר לכל] פרי לר"ש דל"ל דהוי נזיר לכל (וא"ל) [צ"ל מאי איכא למימר] ולא משני ר"ש ל"ל האי הקישא ש"מ דכ"ע מודו בו והא ראב"י נ"ל דב' רגלים עובר בב"ת מאלה תעשו לה' במועדיכ' מיעוט מועדים שנים. ובסיפא דהאי קרא כתיב ולשלמיכם ודרשינן לה רפ"ב דתמורה [ד' י] לרבות שלמי נזיר. וכיון דשלמי נזיר גבי האי קרא דמיירי בב"ת כתיבא. ש"מ דע"ע בב"ת וא"כ הקישא דב"ת לקרבנותיו ל"ל. אלא ודאי הקישא לחטאת אתיא דחטאת משלמי' לא נפקא. וה"נ י"ל לשאר תנאי אע"ג דשלמי' מדרוש ידרשנו נפקא אפ"ה משום חטאת צריך להקישא:
וכ"ת הא משמע התם דנזירות נדר ונידב הוא ומרישא דקרא דנדריכם ונדבותיכם נפקא לן ולשלמיכ' לרבות שלמי פסח אתיא וא"כ ה"נ א"א לומר דהני שלמים דנ"ל מכי דרוש היינו שלמי נזיר הא בהאי קרא דב"ת נדרים ונדבות כתיב ושלמי נזיר נמי בכלל לק"מ דהא פלוגתא דתנאי היא בפ"ב דזבחים [דף קי"ז] ואיכא למ"ד נזירות לאו נדר ונידב הוא ומ"מ מהשתא אינו ראי' דהקישא ל"צ לשלמי נזיר מדראב"י דמרבי ב"ת מהאי קרא דאפשר לומר ראב"י משלמיכם מרבי שלמי פסח ולא של נזיר. ומ"מ ל"ק למאי דפי' דשלמי נזיר מרבי מכי דרוש. די"ל דהאי תנא ס"ל נזיר לאו נו"נ ואין שלמיו בכלל נו"נ דקרא דב"ת:
ה' אלקיך אלו צדקות ומעשרות. ה"ה נמי הוה חצי למילף לצדקות מקרא דמעמך כמו דדריש בסמוך מעמך זה לקט שכחה ופאה שהן חלקו של עני דכתיב בי' את העני עמך כדפי' רשי' והא צדקות נמי חלקו של עני הן כמות' אלא כיון דמצי לאתוי' מרישא דקרא טפי ניחא לי' למיתי:
צדקות ומעשרות ובכור רשי' נראה דלא גרס ובכור דהא גבי דרוש ידרשנו דמרבי חטאת כו' פי' דה"ה לבכור ומעשר ופסח שהן חובה והתוספות גרסי ובכור וכתבו בכור ומעשר מכי דרוש ידרשנו לא נפקא דל"ד חיובא דידהו לחיובא דחטאת ואשמות דאי ל"ל בכור ומעשר לא מחייב בהו ונ"ל גי' רש"י עיקר דהא תרתי קראי איכא חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ולא מסיימי הי מיירי מאמר ולא אפריש והי מלא אקריב כמ"ש שם. והשתא בכל הני דקחשיב משכחת לה מתרתי דאפי' קרבנות שבחובה כחטאת ואשמות משכחת לי' דומי' דאמר ולא אפריש דנו"נ דהיינו שנתחייב בהן ועברו ג"ר ולא הפרישן אבל בכור בחד הא דמשכחת לה דהיינו בלא אקרבו אבל בלא הפרישו למ"ל דהא קדש מרחם מאיליו מש"ה שייר לה כיון דקראי לא מסיימי ואיכא למימר דהאי קרא בלא אפריש איירי והא בבכור ליתא לפיכך לא קחשיב בכור בהדי הני:
ובהכי ניחא לי' דל"ח נמי מעשר בהמה בהדייהו דהא האי מעשרות דתני היינו מעשר דגן מש"ה מפיק לי' למעשרות בלשון רבים דאיכא מעשר שני ועני דעל שניהם עובר בב"ת. ואע"ג דמעשר עני הדבר ברור דנ"ל ב"ת דידי' ממעמך כדנ"ל לקט שכחה ופאה מהכא דהא נמי חלקו של עני כמותם וכתב את העני עמך וכדפי' רשי' דאלו מה' אלקיך לא משמע לן מ"ע דלא כתב שם זה לגבי' רק גבי צדקות ומ"ש כתב שם זה כדפירש רש"י. מ"מ כייל לי' בהדי דמ"ש דשם מעשר חד הוא. ועוד שהוא בא חליפתו דבשנת ג' וששה מפרישין מ"ע במקום מ"ש דשנים שלפניה:. אבל מעשר בהמה לא כייל לי' בהדי דמ"ש דלאו בני חדא בוקתא נינהו ול"ד להדדי והא בברייתא קמייתא לעיל תני צדקות ומעשרות בכור ומעשר הרי דנקט למעשר דגן בפני עצמו וקרא לי' מעשרות בלשון רבים ולמעשר בהמה' בפני עצמו וקרי לה מעשר בלשון יחיד הלכך וודאי האי מעשרו' דתנ' לא מיירי כלל ממעשר בהמה לא ממנו לחוד דלא מצינו בכולה גמר' דקרו לי' לשון רבים רק מעשר לשון יחיד ולא בכללן ג"כ אינו וכמ"ש א"ו האי מעשרות היינו מ"ש ועני לחוד ואלו מעשר בהמה לא קחשיב א"ו ה"ט משום [דמלמ' צ"ל דלא משכחת] דומיא דאמר ולא אפריש דבכה"ג אינו עובר ב"ת על מעשר בהמה אלא באפריש ולא אקריב לחוד כדפרי' לעיל (ד"ה ובכו') ואני תמ' על התוס' דמפרשי דמכי דרוש ידרשנו לאנפק' בכור ומעשר. א"כ מעשר דחשיב תנא לעיל בהדי הנך דעוברי' עליהם ב"ת מנלן. בשלמא בכור איכא למימר דנ"ל מלה' אלקיך דהא בהאי קרא דכי אם לפני ה' אלקיך בסיפא בכורות בקרך וצאנך כתיב אבל מעשר מנא לן דהא גבי מעשר שם זה לא כתיב א"ו מכי דרוש ידרשנו נ"ל מעשר וכדפרש"י:
לא תאחר לשלמו הוא ולא חילופו בסמוך מוקי לה בחלופי עולה ושלמים וקצת ק"ל הא אכתי לא עיילת' לעולה ושלמים גופייהו לב"ת עד סיפא דקרא דכי דרוש ידרשנו כדאמר בסמוך וכבר אפקית' לחלופי' מב"ת מיהו הא לק"מ דעולת ושלמים דאתרבה מכי דרוש היינו של חובה דהיינו עולת ראיי' ושלמי חגיגה כדפי' רש"י ותוס' אי נמי עולת של מחוסר כפרה ושלמי נזיר כדפרישת בסמוך אבל של נדר ונדבה מרישא דקרא דכי תדור נ"ל לב"ת אך ק"ל למאי דס"ד דהאי הוא ולא חילופיו למעוטי חלופי חטאת אתי הא ודאי קשיא דהא חטאת גופה לא אתרבו לב"ת עד כי דרוש סיפא דקרא והאיך ממעט ברישא לחלופי. מיהא אינו קשה כ"כ דבלא"ה פריך שפיר דהא למיתה אזלי:
והי' בך חטא ולא בקרבנך חטא. לקמן הקשה התוס' (בד"ה מה מעשר) וקצת תימה בכול' שמעתין מהיכא תיתי לן דנפסל דאיצטרך קרא דאינו נפסל וכן אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ל"ל. ולי לק"מ דהא לקמן אמרינן מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות ל"ת ופריך למה לי הא מובאת שמה ומלא תאחר לשלמו נפקא לן עשה ול"ת ומשני חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב וצריכא כדמסיק לקמן והשתא אי לא גלי קרא דאין קרבן נפסל באיחורו ה"א דהני קרא אתו תרווייהו ללא אפריש לחוד או ללא אקריב לחוד והני תרי קראי לשנה עליו הכתוב לעכב הוא דאתו. והשתא דנפקא לן מקרא דאין הקרבן נפסל באיחורו. בע"כ הא דשנה עליו הכתוב לאו משום לעכב אלא חד ללא אפריש ואידך ללא אקריב הא דאתי וכה"ג מצינו רפ"ק דזבחים (דף ד') דנ"ל מקרא דמוצא שפתך דבעינן זביחה לשמ' ופריך אימא היכי דשחיט להו שלא לשמה לפסלו והקשה התוס' הא בכל דוכתא בעינן בקדשי' שינה לעכב והכא לא שינה ותירצו דפריך משינה קודש דאיכא תרי קרא ואמרינן לעיל אם אינו ענין לשינה קודש תנהו ענין לשינה בעלי' ופריך השתא אימר תרווייהו בשינה קודש ולעכב:
והא כיון דלאו בת הקרבה היא קרא למעוטי ל"ל. נ"ל דעדיפא מיני' ה"ל להקשות דהא מן התורה יש לו תקנה ובת הקרבה היא דהא בפ' ח' דמנחות (דף פ"א) פריך עלה הא דר"ח אמאי אין לו תקנה וליתי בהמה וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תודה היא הא נמי תהוי תודה והא דתרווייהו הי' ואי הך דקיימא תמורה היא הא תודה והא לחמ' ולקדשו מ' מתוך (ב) [צ"ל פ] דקאמ' התם ואם איתא לדחזקי' דאמ' קדשי מ' מתוך פ'. כ"ע אית להו האי תקנת' כמו שכתבו התוס' התם. ואע"ג דמשני עלה משום דקא ממעט באכילה דד' או דפ' חילוף הגירס' דפירש"י שם מ"מ אם תדקדק היטב לכולן פירש"י שם תראה שאין במיעוט אכילה זו שום לתא דאיסור תורה אלא איסור דרבנן גרידא אלא לפום רהיטא דמילתא דר"ח דמשמע דאין לו תקנה מדינא פריך הכי:
כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם. ק"ל למה נאדי רב ששת ממאי דס"ד עד השתא דבחילוף ממש מיירי ובשלא הומם ובחילופי עולה ושלמים ובשאבד אחר שעברו עליו ב"ר והפריש אחר תחתיו ולא נמצא הראשון ועבר על השני רגל אחד וסד"א כיון דמכח קמא קאתי כו' קמ"ל וכדאמ' גבי הומם וי"ל דאם מיירי באבד והפריש אחר תחתיו בע"כ מיירי בקרבן חובה או נדר דהרי עלי דחייב באחריותן דאי בקרבן נדב' דהרי זו כיון דאין חייב באחריו' אי אבד אין צריך להפריש אחר תחתיו וכיון דהכי הא בע"כ מצטרף רגל זה לב"ר שקודם הפרשת השני כיון דאיכא משעת נדרו או משעת שנתחייב ג"ר דל הפרשות קרבנות הללו מכאן הא עובר על ג"ר משעה שנתחייב עד השתא. ופשיטא דעובר עליו בב"ת. אבל כשהומם א"ש דמיירי בקרבן נדב' דהרי זה דאי אבד אינו חייב באחריותו אלא בהומם צריך לחללו על אחר וקמ"ל דאין ב' קרבנות מצטרפין לב"ת דג"ר:
ויש לי להוכיח מכאן דבקרבן חובה או של נדר אין צריך ג"ר לב"ת משעת הפרשה דווקא אלא משעה שנתחייב בקרבן ועד שעת הקרבה מונין ג"ר ואע"ג דאיכא הפרשה בנתיים אינו מחלק מלצטרף ג"ר הללו מהדדי ולא אמרינן כיון דאמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב מתרי קראי נ"ל לקמן לב"ת בעינן שיעברו ג"ר לאחד מהנה לחוד ולא היכא דעברו מקצת מג"ר הללו לאמר ולא אפריש ומקצת לאפריש ולא אקריב דבהאי גוונא אין מצטרפין זה עם זה לג"ר. דא"כ אכתי הוה מצי לאוקמי באבד והפריש אחר תחתיו ובקרבן חובה או של נדר ובדאבד אחר שעברו עליו ב' רגלים (וה"א) [צ"ל והא] מדאפרישו הימים הראשונים דמשעת הנדר יפלו ואין מונים לו ג"ר אלא משעת הפרשה וכיון דלא עברו ג"ר אלא ע"י צרוף בין ב' קרבנות קמ"ל קרא דלא מצטרף:
ולא בקרבניך חטא מדאחרים נפקא קשה לי מאי פריך דאע"ג דגלי קרא דבכור שעברה שנתו אינו נפסל בכך אפ"ה איצטרך למאחר נדרו ג' רגלי' אע"ג דעבר בב"ת דנמי אינו נפסל ורש"י פי' דבכור שעברה שנתו דסד"א שיפסול הואיל ועבר ואיחרו שהרי אין שנה בלא ג' רגלי' ברוב שנים ואיני יודע כוונתי אי רצה לפרש דמאי פריך מעברה שנתו למאחר נדרו מש"ה פי' דא"א לשנה בלי ג' רגלים ברוב שנים אכתי לא תיקן כלום בזה הא מ"מ כיון דמשכחת לה במיעוט שנים כדרב שמעי' בעצרת דפעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' אי לאו קרא דבך חטא ולא בקרבנך ה"א דהקרבן נפסול היכא דעבר בב"ת. והא דמקיש למעשר היינו במיעוט השני' דמשכחת לה לשנה בלא רגלים ואי כוונתו מהיכי תיתי דבכור שעברה שנתו פסול לפיכך פי' דא"א לשנה בלי ג' רגלים ומשום דעבר על ב"ת ס"ד שיפסל ל"ל לתלותו בב"ת ת"ל משום דעבר על עשה דתאכלנו שנה בשנה דכתיב גבי בכור גופי' ס"ד דיפסול. לפיכך כוונת רש"י נעלמה מאתי:
מאי פריך מדאחרים נפקא וכמ"ש מיהו בהא י"ל דהא אחרים לית ליה דרב שמעי' כדאמר לקמן אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד ולפ"ז לא דק רש"י במאי דפי' בדאחרי' אין שנה בלא ג"ר ברוב שנים הא לאחרים לא משבח' לה כלל לעולם אפי' במיעוט השנים למאי דפי' רש"י לקמ' מאן תנא דפליג אדרב שמעיה ת"ק דלא איירי בשנה בל"ר אחרי' משמע דלאחרי' למ"ל לעולם כלל לשנה בלא רגלים ומיהו למאי דפי' שם דלאחרים נמי מ"ל לשנה בלא רגלים בהנה מעוברת הררי קושיא לדוכתי'. ועק"ל מאי פריך מדאחרים נפקא דילמא כרבי שמעון ס"ל דבעי ג' רגלים כסדרן והשתא משכחת לה לשנה בלא ג' רגלים כסדרן וכדאמ' לקמן. אי נמי כרבי ס"ל דאמר שנה תמימה מונה שס"ה יום ומשכחת לה לשנה בלא רגלי' בשנה מעוברת כדאמרי' לקמן אלא דבהא נמי י"ל דקי"ל אחרים רבי מאיר הוא כדאמ' בסוף מס' הוריות (דף יד) והא ר"מ ס"ל לעיל דברגל א' עובר בב"ת הא לעולם לא משכחת לה לשנה בלא רגל א' ולפי זה מאי דפריך מדאחרי' נפקא היינו למאי דס"ל לדידי' פריך הכי. מ"מ ק"ל דבפ"ב דזבחי' (דף כט) אד בן עזאי דאמ' אותו בלא ירצה ואין מאח' נדרו בל"י פריך מדאחרי' נפקא ומאי קושי' דילמא בן עזאי כר"ש או כרבי ס"ל ומשכח' לה שפי' לשנ' בל"ר ולא נפקא לן מאחר נדרו מהקישא דבכור למעשר ודוחק לומר דאין לחוש אם הגמ' הולך ומיישב בכל ענין. ועד"ז פי' התוס' אהא דפריך התם אדבן עזאי מדאחרים נפקא ובפ"ד דתמורה (דף כא) בן עזאי לית לי' דאחרים דמפיק הקישא דבכור למעשר לענין שאינו נפסל משנה לחברתה ובן עזאי מפיק לה לאכול לפנים מן החומה כמעשר. ויותר הי' לו לרש"י לפרש לפי שיטתו כיון דאיתקש בכור למעשר אפי' בג' שנים אין בכור נפסל כמעשר דכתיב מקצה ג' שנים תוציא כו' וזמן זה אי אפשר בלא ג' רגלים מיהו גם על פי' זה ק"ל דילמא הא הקישא דבכור למעשר דאחרים נ"מ למאן דפטור מן הראיי' ומן השמחה דליתא בלאו דב"ת ומ"מ בתאכלנו שנה בשנה איתא דאין זה תלוי בביאת רגלי' וכמש"ל. ומנלן ללמוד מדאין נפסל משנה לחברתה הה"נ דאין נפס' משו' ב"ת כיון דמשכח'בלה להא בענין שאין עוב' בב"ת ונ"ל דה"פ מדאחרי' נפקא וכיו' דגלי קרא דאין נפסל משו' עש' זו דשנה בשנה הה"נ דאין נפסל משו' לא תעש' דב"ת דמה לי אי עבר אמימרא דרחמנא בעש' או בלאו וכ"ש למאי דאפרש לקמן דבשנה בלא רגלים עובר בל"ת דב"ת ול"ת זו כיון דלאו ברגלים תלי' רחמנא כמו שתלי לל"ת דב"ת אין לחלק בין מאן דאית' בראי' ושמחה למען דליתא אלא כולן שוין לעבור בב"ת של שנה וכמש"ל. והכי נמי משמע מפי' רשי' בסוף פ"ד דתמורה (דף כ"א) שפי' יכול בכור שעברה שנתו כו' ויפסול מהקרבה הואיל וכתיב שנה בשנה וה"נ פי' בסוף פ"ב דזבחים (דף כ"ט) שעברה שנתו וזה איחורו דכתיב תאכלנו שנה בשנה אלמא הא דס"ד דפסול לאו משום לתא דב"ת ה"א הכי אלא משום הא גופי' הואיל ועבר משום תאכלנו שנה בשנה ה"א דנפסול:
מ"מ גם על פי זה ק"ל דאי פריך הכי כיון דגלי קרא דאין נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא משום שנה בשנה ה"ה אי עבר אלאו דב"ת. א"כ עדיפא מיני' ה"ל להקשו' הקישא דאחרים ולא אותו דבן עזאי ולא בך חטא ולא בקרבנך חטא דאס"ד דמשום דעבר אמי מרא דרחמנא נפסל הקרבן. באפריש ולא אקריב וה"נ נדבה דהרי זו דמרבינן לקמן לב"ת היכי משכחת לה הא ברגל א' עובר לכולי עלמא בעשה כדאמר לעיל ולקמן. וכיון דברגל א' כבר עבר אמימרא דרחמנא אי הקרבן נפסל בכך מה"ט. ב"ת לרגלים שלאחריו מנין כיון דכבר נפסל ושוב אינו ראוי כלל להקרבה מרגל א' ואילך וכ"ת דמיירי בחלה הקרבן ברגל אי נמי דהבעלים אין ברגל לא בראי' ולא בשמחה עד רגל האחרון של ב"ת דנראו הבעלים והקרבן לב"ת. הא ליתא דא"כ אין אותו רגל עולה למנין רגלים של ב"ת כדפי' לעיל דמש"ה כתיב רחמנא לחג השבועות לר"ש דבעי ג' רגלים כסדרן ללמד שיהי' הבעלים והקרבן ראויין ללאו דב"ת גם בחג השבועות מיהו למאן דמפרש דבשנה בלא רגלים עובר בלאו דב"ת י"ל דאע"ג דבעשה דרגל א' בע"כ אין נפסל הקרבן דאל"כ לא משכחת לה ללאו לב"ת. סד"א ה"מ בעשה דקיל אבל לא העשה דב"ת דחמיר כדאמר בפ"ק דיבמות (דף ז') בשיטה דעלי' אטו עשה דוחה את ל"ת לאו לא תעשה חמור מיני' דעשה. דתפסול. אבל מאן דמפרש דשנה בלא רגלים אין עובר אלא אעשה דשנה בשנה ואפ"ה רוצה ללמוד מיני' ללאו דב"ת שאין נפסל הקשה ה"ל בלא"ה אין נפסל. דאל"כ לא משכחת לה ללאו דב"ת בל עיקר דהא כבר נפסל משעברה עליו רגל א' דעובר בעשה ואין ראוי להקרבה ולא שייך בי' ב"ת דג' רגלים מיהו א"ל דלאחרים שהוא ר"מ לק"מ דאיהו ס"ל דברגל א' עובר בב"ת והרי העשה דובאת שמה לא קדים לל"ת אלא שניהם באי' כאחד וקודם לכן לא עבר אמימר' דרחמנא מידי וה"נ בן עזאי דדריש מאותו דאין מאחר נדרו בלא ירצה א"ל נמי כר"מ ס"ל ושאר תנאי דס"ל דאין עובר בב"ח ברגל א' א"צ קרא לא לשאינו נפסל לא משום משנה לחברתה ולא משום ב"ת. וקרא דוהי' בך חטא דרשי ולא באשתך כדמסיק והיקשא דבכור למעשר דרשי לכדר"י ור"ע דספ"ג דתמורה (דף כ"ה) מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר כן א"נ מה מעשר אינו בא מח"ל אף בכור כן. ואותו בלא ירצה דרשי כדר"א. ספ"ק דזבחי' אותו בזבח (היא) [צ"ל הוא מדבר] ואינו מדבר בכהן:
ומיהו ק"ל מהא דאמר התם בספ"ג דתמורה ולרבנן דמפקי להו לטעם אחר. משנה לחברתה מנ"ל נ"ל מלפני ה' אלקיך וכו' שנה בשנה והשתא ל"ל הא לימא דס"ל דאין עובר בב"ת ברגל א' א"כ בע"כ אינו נפסל מחמת עבירה ואם משום בן עזאי (פל"ה) פריך לה הא איהו מאותו נפקא הא ולמה לי' למימר דנ"ל משנה שנה. ובע"כ צ"ל דא"א ללמוד דאין נפסל מחמת עבירה דאי נפסל לאו דב"ת בג' רגלים היכי מ"ל הא מיד שעבר עליו רגל אחד עבר בעשה דובאת שמה ונפסל מהקרבה כבר די"ל דבעבר עשה בע"כ אינו נפסל אלא דשאני עשה דקיל מש"ה אונו נפסל אבל לאו דחמור מעשה איכא למימר בעבר עליו נפסל מש"ה איצטרך קרא לבכור שע"ע שנה שאינו נפסל וש"מ מהאי טעמא דאפרש לקמן. וכ"כ הרמב"ם בפ"א (מהלכות בכורות) עבר ואיחר הבכור בתר שנתו אע"פ שעבר בל"ת אם הי' תם ה"ז לא נפסל אלא מקרבו:
[ציור בספר] מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פי' רש"י דכתיב מקצה ש"ש תוצא כל מעשר תבואתך אם שהה מעשר שנה א' או ב' ואפי' למאי דפי' לעיל דקרא דשנת הביעור איצטרך במי שאינו בראיי' ובשמחה (דעובר) [צ"ל דאינו עובר] עליו טל לאו דב"ת מ"מ קרא משתעי' אפי' במי שיש בהן דשייך בלאו דב"ת ואפ"ה א"נ משנה לחברתה וה"ה בכור דאתקוש למעשר אין נפסל משנה לחברתה אפי' מי שישנו בהן דעב"ת. וכה"ג פי' התוספות לשיטתן דב"ת דמעשר בהפריש ולא נתנו וקרא דביעור בלא אפריש מ"מ בכולהו משתעי קרא דמתבער. ועוד דבקרא דביעור כתב מתנות עניים כדרשינן בפ"ה דמ"ש לגר וליתום ולאלמנה יהי' זה מעשר עני הלקט והשכחה והכאה והני כיון דלאו בביאת מקדש תליין דמו לצדקות דעוברים בב"ת לאלתר כדפי' לעיל וממילא דאפי' מי שאינו בראי' ושמחה נמי עובר עליהם בב"ת:
אבל קדשים דבני הרצאה כו' וכ"ת ליכתוב גבי קדשים אע"ג דבני הרצאה נינהו וכ"ש בכור והקישא דאחרי' ל"ל די"ל דאי מבך חטא ה"א דקמ"ל קרא דאינו נפסל לגמרי ומ"מ אינו מרצה קמ"ל הקישא דאינו נפסל ומהשתא אידך קרא קמ"ל דארצויי נמי מרצה. מ"מ אכתי ק"ל דפריך מדבן עזאי נפקא מאותו בל ירצה ומחמת קושי' זו מוקי לבך חטא לדרשא אחרית' ללא באשתך חטא ואם איתא דבקדשים דבני הרצאה מחד מיעוטי י"ל דאינו נפסל ומ"מ אינו מרצה הל"ל דצריכא אותו ובך חטא חד לאינו נפסל ואידך לומר דמרצה נמי והא הקישא דבכור י"ל דהא תנא דדריש ולא בקרבנך מיבעיא לי' כר"ע דדריש בפרק ג' דתמורה דאינו בא מח"ל. א"נ כבן עזאי דאינו נאכל אלא לפנים מן החומה או כר"י דאינו נאכל אלא לפני הבית כד"א התם וכל הני תנאי לית להו הא הקישא דאחרים כדמוכח התם וסוגיא דהתם יתבאר שם בחי' בס"ד:
קדשים דבני הרצאה נינהו. פי' התוספות דעולה מכפרת אחייבי עשה כדאמר פ"ק דזבחים [דף ז'] ואיני יודע למה פי' כן הא אפ"ת דאין עולה מכפרת כלום הא חטאת ואשמות נמי כתיבא בקרא דכי תדור נדר ומשום דידהו דבני הרצאה נינהו כתבו רחמנא בך ולא בקרבנך. ושמא משום דהגמ' קאמר סתמא אבל קרבנות דבני הרצאה נינהו משמע דאכל הקרבנות דהאי קרא קאמר הכי ומיהו לא מילתא היא הא שלמים נמי כתיב בהאי קרא ואינו מרצין כלום. מ"מ רש"י פי' בסוף פ"ב דזבחים [דף כט] קדשים דבני הרצאה נינהו כגון עולה שמכפרת על עשה ושלמים שמביא דורון ליתן שלום בין ישראל לאביהן שבשמים כו':
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שנתו וזמנו וחד לעברה שנתו ולא זמנו וחד ללא עברה לא שנתו ולא זמנו ומיהו ההוא נמי יש ליישב דאיירי במותר הפסח שדרך התנאים שמסמיכין אחד קרא אע''ג דנפקי מתרי קראי כדאשכחן בפרק אלו מציאות (ב''מ ד' ל) גבי והתעלמת מהם דדריש מיניה כהן והוא בבית הקברות זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חבירו אע''ג דנפקי מתרי קראי דלא אתי קרא אלא לחד כדמסיק התם וכן פ''ק דחגיגה (דף ד.) רגלים פרט לבעלי קבין והאי קרא גופיה דאם כשב דרשינן ליה בפרק מי שהיה טמא (פסחים צו: ושם) לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים ומוקי לה בנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה וקרא אסמכתא בעלמא דפשיטא היא ולא צריכא קרא: ונאמר להלן אם נדר או נדבה. הוה מצי לאתויי מהאי עניינא גופיה דכתיב ביה (דברים כג) כאשר נדרת נדבה: ערכין וחרמין והקדשות. בכולהו כתיב לה' גבי ערכין כתיב בערכך נפשות לה' (ויקרא כז) ובחרמין כתיב (שם) קדש קדשים הוא לה' וגבי חרמי כהן נמי דריש ליה בבכורות בר''פ כל פסולי המוקדשים (ד' לב.) ובהקדשות כתיב (שם) איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וא''ת מהאי טעמא נמי תיפוק ליה חטאת ואשם ועולה ושלמים כדדרשינן נמי לקמן בשמעתין מדכתיב לה' אלהיך בקרא דמוצא שפתיך תשמור וי''ל [דלקמן דאית ליה קרא אחרינא לקדשי בדק הבית מאשר דברת מוקי ליה קרא דלה' אלהיך לחטאות ואשמות דמסתבר אבל הכא] אי לאו דכתיב דרוש ידרשנו בחטאת ואשם הוה מוקמינן בהו האי קרא ולא הוה שמעינן ערכין חרמין והקדשות [וליכא למלפינהו נמי מדרוש ידרשנו דלא משמע אלא שבא על חטא]: אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך שהרי הם מוטלין חובה עליך ועולות ושלמים כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה דאלו נדרים ונדבות מכי תדור נדר נפקי ותימה שלמי חגיגה וראיה זמנא קביעא להו דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וא''כ אם אקרביה אקרביה וכו' כדאקשינן לעיל גבי פסח וי''ל דמ''מ היכא דהופרשו ולא הקריבם קאי עלייהו בבל תאחר כיון שלא נפסלו בכך וי''מ דנפקא להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב (ויקרא י) דרש דרש משה ואשם עולה ושלמים דאיתקוש בהיקישא דזאת התורה בסוף התודה (מנחות דף פב: ושם) ולא יתכן דא''כ נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפוק מהתם דכולהו איתקוש: ומעשרות ובכור. מעשר ובכור מכי דרוש ידרשנו לא נפקא דלא דמי חיובא דידהו לחיובא דחטאת ואשם דאי לית ליה בכור ומעשר לא מיחייב בהו ופסח לא גרסינן הכא דאי בשלמי פסח כרב ששת מהיכא דנפקא שלמים נפקא להו ומיהו יש לחלק: אי חליפי חטאת למיתה אזלא. ואי חליפי אשם לרעייה אזלא דקי''ל (נזיר כה:) כל שבחטאת מתה באשם רועה ולר''ת דמפרש דמן הדין באשם קרב עולה א''כ מקרב קרבי: שהומם בתוך הרגל. ואין בל תאחר אלא בכל הרגל: מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פירש בקונטרס דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך אם שהה מעשרות שנה ראשונה ושניה ואפילו למאי דפרישית לעיל דאיכא בבל תאחר במעשר שהופרש ולא נתנו וקרא דשנת הביעור אצטריך לאותו שלא הופרש מ''מ בכולהו משתעי קרא דמתבער וקצת תימה בכולה שמעתין מהיכא תיתי לן דנפסל דאיצטריך קרא דאינו נפסל וכן אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה למה לי: קדשים דבני הרצאה נינהו. דעולה מכפרת על חייבי עשה כדאמרינן בפרק קמא דזבחים (דף ז: ושם):