ואתקיף עלה רב כהנא והא הני קראי מפרשי דבבנין הבית הוו עסקי ומי החמיץ קודם שיבנה הבית והא כתיב ומה חשחן ובני תורין ודכרין ואמרין לעלון לאלה שמיא וגו' אמר ליה ר' יצחק דמטונך כלומר מן המקרא שהבאת מוכיח שהחמיץ שנאמר די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי. הנה לא נתנדב לשם שמים אלא להנאתו.

ואמרינן ומאן דעבד כי האי גוונא לאו מעליותא היא. והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעוה"ב הרי זה צדיק גמור. ויש שמפרשין הרי זו צדקה גמורה ושנינן ה"מ לישראל אבל בעובדי כוכבים לא.

ואיבעית אימא מנ"ל דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע וגו' למה לי' למעבד נדבך דאע אלא אמר אי מרדו בן יהודאי אקליה בנורא. והא שלמה נמי עבד הכי כו' ואיבעית אימא מנ"ל דאחמיץ מהכא שנאמר ויאמר לו המלך והשגל יושבת אצלו מאי שגל אמר רבה בר לימא כלבתא.

ואסיקנא לעולם שגל מלכתא היא. ורבה בר לימא גמרא גמיר כו' איבעית אימא מנ"ל דאחמיץ דכתיב עד כסף ככרין מאה ועד חמר בתין מאה וגו' מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצות' כו'. ירושלמי מה בין דאמר מניסן מנינן למ"ד מתשרי מנינן א"ר יונה שטרות היו יוצאין נפק שטר מלוה וכתיב ביה באייר שנה שניה למלכות פלוני. מ"ד מניסן מנינן ר"ה למלכי' מלוה קדמה. מ"ד מתשרי מנינן השנה למלכים מכירה קדמה. ירושלמי היו מונין ליציאת מצרים שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' נבנה הבית היו מונין לבניינו שנא' ויהי מקץ ארבעים שנה אשר בנה שלמה וגו' לא זכו מנו לחורבן הבית שנאמר בעשרים וחמש שנה לגלותנו וגו' לא זכו נתחייבו למנות לאוה"ע שנאמר בשנת שתים לדריוש בשנת שלש לכורש:

מתני' ולרגלים. אוקמה רב חסדא רגל שבו ראש לרגלים.

נפקא מינה לנודר כלומר אם יתנדב אדם ויעברו עליו ג' רגלים וחג המצות תחלה עובר עליו בבל תאחר ומני ר' שמעון היא דתניא אחד הנודר כו'. ופשוטה היא עד הרי כאן ארבעה:

מנלן דאחמיץ מהכא נדבכין די אבן גלל חדא וכו'. תימה דההוא לאו כורש זה צוה עליו כן אלא דיכרן פיתגמי די אשכח באחמתא במגלה דכתב כורש קדמאה הן, וכדכתיב (עזרא ו, א) באדין דריוש מלכא שם טעם ובקרו בבית סיפריא די גנזיא מהחתין תמה בבבל והשתכח באחמתא בבירתא די במדי מדינתא מגלה חדא וכן כתיב בגווה דכרונה בשנת חדא לכורש מלכא כורש מלכא שם טעם וגו' נדבכין די אבן גלל תלתא וגו'. ויש לומר, דמכיון שסמך הוא על אותן דברים ולא צוה לבנות כמו שירצו אלמא שניהם החמיצו לאחר שהיו כשרים. והתימה הגדול שאם כן מתי היה כשר דריוש זה ומת החמיץ, שהרי הכתב הראשון ששלח בתחלת הענין היה זה, ואם כן מתי מנו ליה כמלכי ישראל ומתי חזרו בהן. ויש לומר, שמתחלה לא נתגלה להם הענין הזה, אלא מכיון ששמעו דצוה שלא לבטל המלאכה ונתן רשות לבנות חשבוהו למלך כשר ומנו לו מניסן כמלכי ישראל, וכשחזרו וראו שלא נתן רשות לבנות אלא נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת חשבוהו שהחמיץ בכך וחזרו ומנו לו מתשרי.

חייבי הדמים והערכין וכו'. וצדקות. כתבו בתוס' דהא דאמרינן הכא דצדקה לא עבר עלה בבל תאחר עד שיעברו עליה שלש רגלים הני מילי בדליכא עניים הכא, הא קיימי הכא עניים עובר עליה לאלתר והיינו דרבא, דאמרינן לקמן (ראש השנה ו, א) וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים.
ולדידי קשיא לי טובא, חדא דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו שלשה רגלים, היינו משום דלא אטרח עליה עד שלש רגלים, וכיון שכן אילו איתיה בירושלים ואפרשיה לקרבן יעבור עליה לאלתר, דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימי בהמה. ועוד דכיון דחייבו בעשה ברגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) ממילא ליקום בבל תאחר וכר' מאיר (לקמן ע"ב) דהא חייבו להביאו, וכיון שהוא מחויב בכך ובא לירושלים יעבור, דהא קאי מקדש וכהנים. ועוד, בכל שלשה רגלים ליחייב בבל תאחר, ואמאי בעי ר' שמעון כסדרן, אי משום טירחא הא עברו שלשה רגלים, ומאי טעמא עבר חד בשלשה ואידך לא עבר עד ארבעה ואידך עד חמשה. אלא שהיא גזרת הכתוב, וכיון דגזרת הכתוב היא בלאו דבל תאחר מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד, דאם איתא דצדקה לאלתר קא עבר עלה בבל תאחר אם כן קרא לצדדין כתיב. ואם תמצא לומר דקרא בדליכא עניים אם כן לא הוה ליה למימר וצדקה מיחייב עלה לאלתר, דמשמע דלעולם מסתמא עבר עליה לאלתר, אלא כיון דקרא נסיב לה בדליכא עניים ובהכין משתעו הכין הוה ליה לרבא למימר, וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר. ועוד, דאקשינן עליה דרבא פשיטא ומאי פשיטותא אדרבה צריכא רבה, דמסתמא כיון דלא חייבה התורה אלא בשלשה רגלים כסדרן הוי אמינא דגזרת הכתוב היא בין קיימי עניים בין לא קיימי עניים.
וגדולה מזו דקתני הכא לקט שכחה ופאה, והני היכי דמי אי דאיכא עניים לאלתר הוא עובר כצדקה, ואי ליכא עניים אינו חייב בהן כלל אלא לוקט ולוקח לעצמו, וכדאמרינן בפרק הזרוע (חולין קלד, ב) לוי זרע בכישור לא הוה תמן עניים אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם אמר רחמנא ולא לעורבים ולעטלפים, דמוכח התם בהדיא דאינו חייב ליתנם לאחר מיכן לעניים ואפילו אתי תמן בתר הכין. ובתוס' (שם ד"ה לקט) הוצרכו לדחוק ולהעמידה בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן, דתנן בפ"ד דפאה (מ"ט) ומייתינן לה בגמרא בריש פרק קמא דמציעא (ב"מ ט, ב), מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ולדבריהם אתיא הא כר' אליעזר, דאילו לרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מיחייב בה לאלתר, ומי נימא דהא דרשא לא סבירא להו לרבנן. ועוד דאם כן היה להו לאקשויי עלה הניחא לר' אליעזר לרבנן מאי איכא למימר, כדאקשינן בסמוך (ה, ב) לאוקימתא דרב ששת דאוקי ולא חליפין בשהומם לאחר שני רגלים וחללו על אחר, הניחא לרבנן אלא לר' מאיר מאי איכא למימר. ועוד דמנא לן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך שלשה רגלים שיהא צריך לחזור אחר העניים ולהוליך אחריהם למדי, ומי שלקט את הפאה לפלוני עני שיהא צריך להוליך אחריו באיזה מקום שיהיה, דאלו לדבריהם ודאי וצריך הוא לחזור אחריו תוך שלשה רגלים, דאילו איתיה הכא מיד קא עבר דהא קאי עני והא לא אשכחן.
אלא מסתברא לי דלעולם שלשה רגלים לבל תאחר גזירת הכתוב הוא, ועד שיעברו עליו אינו עובר ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים והיינו ברייתא, ודרבא לחייבו בעשה דמוצא שפתיך (דברים כג, כד) וכדדרשינן (לקמן ו, א) מוצא שפתיך זו מצות עשה, והיינו נמי דרבא לא אמרה אהאי פלוגתא דהני תנאי ולא אברייתא דכי תדור נדר, אלא אאידך ברייתא דמוצא שפתיך. והיינו נמי דלא קאמר, וצדקה קא עבר עלה לאלתר וקאמר מחייב עלה לאלתר. והא דלקט שכחה ופאה נמי ניחא בכל ענין ואתיא ככולהו תנאי.
ואי קשיא לך הא דאמרינן עלה דרבא מהו דתימא הואיל ובענינא דקרבנות הוא דכתיבה עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות קמ"ל, ואי מיחייב עלה בעשה קאמר לא הוה ליה למימר עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות אלא עד דעבר רגל אחד, דהא קרבנות ברגל אחד עבר בעשה מובאת שמה והבאתם שמה (דברים יב, ה) כדאמרן בסמוך. יש לומר כיון דהתם לאו דוכתא הוא למידק בקרבנות אי בשלשה רגלים בבל תאחר או ברגל אחד [לעשה] לא דק למימר ברגל אחד, אלא פשיטותא דמלתא קא נסיב, דפשיטותא כיון דהדר כתב (דברים טז, טז) בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ועלה קאמר פרשת כי תדור דאית בה בל תאחר ומוצא שפתיך, כי היכי דלא עבר בל תאחר אלא בשלשה רגלים הכי נמי לא עבר אעשה אלא בשלשה רגלים. אלא דאיכא למימר דכיון דכתיב (דברים יב, ה) ובאת שמה והבאתם שמה ליחייב עליה ברגל אחד בעשה הוא דקאמר, ואיהו לא מעייל נפשיה השתא בהכין. ועוד דאפילו גבי קרבנות דייקינן ואתינן למימר דאפילו לעבור בעשה לא עד דעברו עליה שלש רגלים, וכדאותיבנא עליה דרבא דאמר לקמן (ראש השנה ו, א) וקרבן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה, מיתיבי העיד ר' יהושע ור' פפיס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים וכו', ואע"ג דפריקנא לה מכל מקום השתא לא מעייל נפשיה בהכין. ובכמה דוכתי אורחיה דתלמודא דלא חייש למנקט כהלכתא אלא כפשיטותא, כיון דלאו ההוא דוכתא עיקרא דההוא מילתא. וכדאמרינן בריש פרק קמא דקידושין (ג, ב) ההוא ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ואע"ג דהך דרשא דר' יוסי הגלילי הוא, דלרבנן לא מיבעיא להו כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה, ומוכתב לה הוא דנפקא להו דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ובמסכת סנהדרין (לד, ב) מה נגעים ביום אף ריבים ביום, ונגעים ביום מנא לן דכתיב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו, והך דרשא דאביי היא, אבל רבא נפק ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי כדאיתא במסכת משקין (מועד קטן ח, א), וכן במסכת מגילה (כ, א) גבי אין מוהלין אלא ביום דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול ביום ולא בלילה. ובמסכת שבת (קלב, א) מפקינן לה ביום ואפילו בשבת, ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים ימול. ובמנחות פ"ק (ו, ב) תניא, מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה, ואמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קא סמיך, וכן יש עוד במסכת קידושין.
ותדע לך עוד דרבא לעשה קאמר, דהא בתר ההיא נמי אמר כיון שעבר רגל אחד, כלומר בקרבן, עובר עליה בעשה דאלמא שתיהן בחדא מחתא מחית להו, ודבר הלמד מענינו הוא, כך נראה לי. אחר כך שאלתי את פי הרב ר' משה ב"ר בנימין מרומי והודה לי לדברי, ואמר אלי כי הרב ר' ישעיה ז"ל הזקן מטרני כתב כן בפסקיו, וזה לשון הרב ר' ישעיה: ונראה לי דלאו בחיוב לאו קאמר רבא אלא בחיוב עשה, דלא תאחר בג' רגלים הוי אפילו לצדקה, משום דקיימי עניים לא מצינן למעקר קרא, אבל עשה דקרא דלא פרשת אימת מצינן למימר דקאי בעשה. ע"כ לשונו.

ומעשרות. פירוש: אחד מעשר ראשון ואחד מעשר שני ומעשר עני. ואם תאמר היכי קא עבר עליהו בשלשה רגלים והא קבע להן התורה זמן ביעור, כדכתיב (דברים יד, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו'. ויש לומר בשלשה רגלים עובר בבל תאחר, ובשנה השלישית של שמטה אם לא נתנן נתוסף עליו עוד עשה דביעור, דכתיב (דברים יד, כח) תוציא את כל מעשר תבואתך. ואי נמי איצטריך קרא לחייב על זמן הביעור בלא רגלים, וכדתנן בפרק בתרא דמעשר שני (פרק ה, מ"ו), ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור, ואי נמי יש לומר דהתם בדלא אפרשיה, דכיון שהגיע זמן הביעור צריך לאפרושיה ולבעריה, דאילו משום בל תאחר, איכא למימר דלא מיחייב אלא בדאפרשיה ולא יהביה, ואלו אפרשיה קאי עליה בבל תאחר אע"ג דלא מטא זמן ביעור. ותדע לך דלקמן (ראש השנה ו, א) איצטרכי לקראי חד לאקדשיה ולא אפרשיה וחד לאפרשיה ולא אקדשיה, וכיון שכן במעשרות דלא אשכחן אלא חד קרא לא עבר עליה אלא מכי אפרשיה ולא יהביה. אי נמי בשמרחו בין רגל לביעור, דודאי כל זמן דלא מרחו לא מיחייבא מידי.

א״ל רבי יצחק רבי מטונך. כלומר ממשא שבאת להטיל עלינו נטיל עליך דכתיב בסופיה ומצלין לחיי מלכא ובנוהי ולא נתכוין אלא להנאתו. וא״ת כיון דהשתא הוי חומץ אימת הוי כשר תירצו תוספת שבתחלה כשצוה הבנין חשבוהו לכשר דמנו לו כמלכי ישראל אח״כ הוכיח סופו על תחלתו דהי׳ חומץ ומנו לו כמלכי או״ה:

ומאן דעביד הכי לאו מעליותא וכו'. פי׳ בכמה מקומות:

כאן בישראל. פי׳ דישראל אם אינו נשכר בעוה״ז אינו חושש כי מאמין הוא בעוה״ב אבל או״ה כשאינו נשכר מקלל במלכו ובאלהיו:

איבעית אימא מנלן דאחמיץ וכו'. וא״ת דהא לא עביד הכי מדעתיה אלא משום דהכי אשתכח באחמתא קמא וי״ל כיון שהסכים בדבר הוי רשע:

אמר רב חסדא רגל שבו תחלה לרגלים. וה״ק בא׳ בניסן הוא ר״ה לרגלים שהרגל שבו הוא תחלה לרגלים וכר״ש וכיון דסתים לן תנא כר״ש הלכתא כוותי׳ דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין:

ת״ר חייבי הדמים וכו'. וא״ת היכא מני צדקה לג׳ [רגלים] דהא אמר רבא לקמן וצדקה מחייב עלה לאלתר וי״א דהתם מחייב בעשה דצדקה כדבעינן לפרושי. אבל בתוס׳ פי׳ דההיא לבל תאחר והא דהכא מיירי בדליכא עניים באתריה ולא רמא עליה קרא לאהדורי בתריהו אלא תלוהו ברגלים כשעולה לירושלים לא סגיא דלא משכח עניים תוך ג׳ רגלים ובתר הכי יהיב ליה לגזבר וכיוצא בו ואפי׳ תימא דלא סגיא דלא משכח עניים בירושלים ברגל ראשון מ״מ כיון שהוצרך הכתוב כלל לתלותו ברגלים לא חלק בדבר משאר נדרים ונדבות וצרכי גבוה. ומיהו ק״ל דהא לכ״ע סיפא דמתניתין בדאיכא עניים באתריה מיירי כדאמר לקט שכחה ופאה ואי דליכא עניים דידיה הוי וי״ל דאפ״ה (ת״ק) [תנא קרא] דריש וע״כ כיון דקרא לצדדין כתיב צדקה בדליכא עניים ולקט שכחה ופאה בדאיכא עניים איהו לא חייש ויש מתרצים דהא לא איירי לענין רגלים אלא לענין בל תאחר וכדי נסבה כדאמרינן לקמן פסח כדי נסבה:

מעשרות. פי׳ בין מעשר א׳ ומעשר ב׳ ומעשר עני וא״ת דהא מעשרות בשנה ג׳ תלוהו רחמנא בהדיא כדכתיב כי תכלה וכו׳ מכלל דעד ההוא שעתא לא מיחייב וי״ל דההיא היכא דמטא שנת ג׳ מקמי רגלים (א״נ כגון שהי׳ ממוכח ברגלים הילכך) [כגון שלא היה ממורח ברגלים] ועבר בין הרגלים בלא שלישית או שלישית בלא רגלים ופעמים שעובר בשתיהן:

בכור ומעשר. פי׳ מעשר בהמה וא״ת והא שלמים הוא וכבר קתני ליה שלמים וי״ל תנא שלמים הבאים בנדר ותנא שלמים הבאין בחיוב:

האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיו בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא אינו מפקיע שכר צדקתו בלשון זה אע"פ שהדבר דומה כעובד על מנת לקבל פרס שאין זה אלא כמתעורר לעמוס על עצמו עול מצות מחמת יראת העונש ואם מגיעהו עונש אח"כ אינו קורא תגר ואינו מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה בכך אלא שמצדיק את דינו ומברך על הרעה כעל הטובה ואם עשה על מנת כן ר"ל שאם יגיעהו אח"כ שיקרא תגר ויהרהר אחר מדותיו ית' הרי זה רשע וסכל גמור וזהו שאמרו כאן בישראל כאן באומות העולם ופירשו עליה בתלמוד המערב מפני שהגוי קורא תגר אבל ישראל אינו קורא תגר אלא מברך על הרעה כעל הטובה.

אחד הנודר ר"ל שנדר איזה נדר או שאמר דמי עלי ששמין אותו כעבד הנמכר בשוק ונותן לבדק הבית והם הקרויים כאן חייבי הדמים ואחד המקדיש איזה דבר בלשון הקדש ולא פרט בו מה יעשו בה שסתמו לבדק הבית ואחד המעריך והוא שאמר ערכי עלי או ערך פלני עליו שנותן כפי החשבון הקצוב בתורה כיון שעברו עליו שלשה רגלים כסדרן עובר בבל תאחר ונמצא שלפעמים עובר בשלשה פעמים בארבעה פעמים בחמשה הא כיצד נדר לפני הפסח שלשה לפני החג ארבעה לפני עצרת חמשה וכן בחרמים שאמר הרי עלי כך וכך בחרם או הריני מחרים כך וכך שסתם חרמים לבדק הבית וכן במי שנתחייב להביא קרבן שאין לו זמן קבוע כגון חטאת או אשם או שהתנדב עולות ושלמים וכן אם עכב מעשרות ר"ל מעשר ראשון וי"מ אף בשני ולענין הבאתו לירושלים ושמא תאמר והן ראשון הן שני היאך עובר עליהם בשלשה רגלים והלא תורה נתנה בהם שיעור שלש שנים דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך פירשו בה שאף ענין זה אינו אמור אלא לאחר שלש שנים ר"ל שאם עכבם בידו אחר ג"ש הרי הוא בדין שלש רגלים לבל תאחר וי"מ שלש רגלים להפרשה ושלש שנים לביעור וא"כ שמועה זו בשלא הפריש ומה שהעמידוה למטה בשהפריש ולא הקריב אפשר שעל השאר נאמר כן וכן י"מ שלשה רגלים אם לא הודיע ללוי ואם הודיעו דינו בשלש שנים וכן אם עכב בכור בידו שלא ליתנו לכהן הרי הוא עובר בבל תאחר בשלשה רגלים וי"מ אותה לענין כהן וכמו שפירשו בבכורות כ"ו ב' שאסור לשהותו יותר משנה ואמר ששלשה רגלים חשובים שנה לענין זה ונמצא עובר בשלשה רגלים כסדרן אלא שהבכור לענין זה יש לו זמן אחר והוא שנה שלימה אע"פ שלא היו בה שלשה רגלים כסדרן כגון שנולד לאחר הפסח או שנולד בפסח שהוא מחוסר זמן ואינו מן החשבון וכן פירשוה בתלמוד המערב ויש פוסקין לענין זה בבכור שאין לו דין שלשה רגלים אלא שנה אבל שאר הדברים כלם נדונים לשיעור שלשה רגלים כסדרן אפילו עברה שנה שהרי פסקנו פעמים חמשה וכן מעשר בהמה וכן לקט שכחה ופאה ואע"פ שבשדה היה לו להניחם פירושה כגון שלקטן בעל הבית ואע"פ שזה גזל הוא ולא היה ראוי ליתן זמן לחזרתו אפשר לפרשה בשלקטן לתועלת עניים כגון שאין עניים מצויים והוא מתיירא שמא יפסדו או שמא אף אם לקטן בעבירה מ"מ לאו הניתן לעשה הוא ומצות עשה עליו להחזירן אפילו טחנם ובשלשה רגלים עבר בבל תאחר וכן פסח שאבד והפרישו אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון שהוא קרב שלמים ואין זמן קבוע להקרבתו וכן התרומות ונטע רבעי אע"פ שלא הוזכרו בגמ' הרי הם בכלל מעשרות בכל אלו שיעורן שלשה רגלים לבל תאחר אבל בכורים לא נמנו בכאן לבל תאחר מפני שהבכורים זמנם עד חנכה הן אם בכרו לאחר חנכה שאין מביאין אותם הן אם הופרש קודם חנכה שמחנכה ואילך אינו מביאם אלא ירקבו וכן התבאר בתלמוד המערב במסכת מנחות פרק כל קרבנות הצבור ומה שנתגלגל בידנו תחלה שאם בכרו לאחר חנכה אין מביאין גדולי המחברים כתבו הטעם מפני שהם של שנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת וגדולי המגיהים תמהים עליהם שהרי חנכה קודם שבט הוא ופירשו הטעם מפני שהפירות המבכרות אחר חנכה אינן אלא פסולת וכן הדברים נראין ואותם שהופרשו שלאחר חנכה ירקבו נראה הטעם מפני שיש בהם שאין מתקיימין כל כך ושמא תאמר יעבור עליהם בזמן זה ר"ל עד חנכה אפשר שכל שיש לו זמן להיות נפקע מכל וכל אינו בדין בל תאחר וכן קרבנות שיש להם זמן קבוע כגון פסח שיעורו בשעה הקבועה לו וכל שלא הקריבו בזמנו אינו מקריבו עוד בתורת קרבן פסח ויש מי שאומר שאף באלו שהזכרנו שיעורם בשלשה רגלים שאם עברה עליהם שנה שלימה בלא רגלים שעובר עליהם בבל תאחר כדין בכור וכך היא שנויה בספרי והוא שאמרו למטה ו' ב' אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעבר שנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עובר ואין הדברים נראין לענין פסק שהרי פסקנו למעלה פעמים חמשה:

אחד הנודר פי' סתם נדר הוי שנדר הרי עלי קרבן ולא האומר הרי דמי עלי. כדפריש המורה:

גמרא ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה עד כו' משח מאה ומלח כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בשביל כו' היינו כעין אומות העולם כו' עכ"ל כצ"ל מת"י וכן נראה דאין סברא דמתניתין איירי דוקא באומות העולם דהא צדוק ובייתוס ישראלים היו וטעו בדבריו וק"ל:

בד"ה צדקות כו' להדורי בתרייהו כל זמן כו' כצ"ל:

בד"ה ומעשרות כו' ומה שקבע עליהם הכתוב זמן ביעור כו' ותנן כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאצטריך לקבוע זמן ביעור לכל מה שגדל בשנה הג' ובשנה הששית שלא עברו עליו ג' רגלים דמקצה שלש שנים תוציא גו' משמע גם מה שכבר היה גדל בשאר שנים וק"ל:

בא"ד כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור דהא כו' עכ"ל נראה דרצה לומר שנתמרח בין סוכות לביעור דהיינו ערב פסח של ד' וז' דהשתא כשיבא פסח ליכא רק רגל אחד ולא יעבור בבל תאחר מיהו קשה דאכתי האי תירוצא לא יתכן למאן דאמר לקמן דברגל אחד נמי עובר בבל תאחר ובת"י האי תירוצא אינו ודו"ק:

ונדבך די אע גו'. פרש"י כתב ששלח ביד עזרא כתוב בו כו' עכ"ל ולא נמצא כן בכתוב אלא מקודם שעלה כתיב ובכתב שנמצא ממלך כורש הראשון אלא דמסתמא גם כורש האחרון בן אסתר צוה לבנותו כן לפי שהחמיץ דאלו לא החמיץ היה משנה לבנותו גם בכותל רביעית באבן גלל:

מאי שגל כו' כלבתא כו'. פרש"י למשכב שבני נח הוזהרו על כך כו' ע"ש והוא בכלל ז' מצות בני נח שנצטוו על העריות:

במקום שגל כו'. ר"ל דמקום שגל הוזכר בקרא להעמידה בימין כמ"ש נצבה שגל לימינך והוא הושיב את הכלבתא לימין כדכתיב והשגל יושבת וגו':

גמרא רגל שבו ר"ה לרגלים. נ"ל לפרש דבשנה יש ג' רגלים וקאמר תנא דהשנה מתחלת לענין זה מא' בניסן ור"ל דמא' מניסן עד א' בניסן יש ג' רגלים וא"כ הוה חה"מ ראשון. ועמש"כ לקמן (ח ב) בתד"ה בעשרה. אמנם לפ"ז לא יתיישב שפיר הא דפריך לקמן (ז ב) א"ה ארבעה חמשה הוו וכן קושיית והלא רגלים דלא חיילי מאורתא ותירוצה וי"ל:

גמ' שם נ"מ לנודר למיקם עליה בב"ת דתניא כו'. כ"ה גירסת הרי"ף והרא"ש ותיבות ור"ש היא ליתא וכ"נ שהיה גי' התוס'. ועמש"כ ביומא (לו ב) במה שפסק הרמב"ם דלא כסתמא דמתניתין:

גמ' שם ואחד המקדיש ואחד המעריך. בתוספתא הגי' המעריך קודם המקדיש והיא יותר נכונה:

גמ' שם ת"ר כו' חטאות כו'. ק"ל מדוע שייר למנחת חוטא. ואולי בכלל חטאות היא הואיל ובאה תחת חטאת וכתיב בה כי חטאת היא:

תד"ה ומעשרות. אתא קרא דביעור לעבור עליו בשני לאוין. הט"א כתב דל"ד דהא קרא דביעור עשה הוא. ואולי יכוונו ע"ד שאמר הש"ס לקמן ור"מ כיון דאל"ר אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בב"ת ורבנן ל"פ אלא משום יתורא דבחה"מ כו':

בא"ד כמו בכ"ד דקתני חייב כו'. עט"א. ול"נ דכוונו למש"כ התוי"ט פ"ד דדמאי מ"א (ועמש"כ בב"ר פ"א אות ו' במ"ת) וצריך להגיה קצת בדבריהם:

הָאוֹמֵר: תְּנוּ סֶלַע זֶה לִצְדָקָה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי. כך הגרסא בעין יעקב וכן העתיק בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד. וצריך להבין לגרסא זו למה נקיט הברייתא בהאי לישנא של 'תְּנוּ' שהוא מדבר לאחרים ולא נקיט לשון 'הָאוֹמֵר סֶלַע זֶה לִצְדָקָה עַל מְנָת שֶׁיִּחְיוּ בָּנַי' שהוא מדבר כן בינו לבין עצמו?
ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו רבותא בזה אף על פי שהוא מברר דבריו ומפרסם הענין לפני בני אדם דהשתא איכא למיחש דמלבד שהוא עצמו יהיה קורא תגר הנה גם אותם אחרים שעשאם שלוחים ליתן אשר בירר דבריו ופירש כונתו לפניהם יהיו קורין תגר אם לא יחיה ואפילו הכי אשמעינן דשרי זה בישראל דליכא למיחש שיקראו תגר אחר כך בין הוא בין אחרים אלא תולין הדבר בחטא.
והנה התוספות הקשו מדתנן (משנה אבות א, ג) 'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס'? ותירצו היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות עיין שם, והקשה הרב פתח עינים ז"ל דאי הכי מאי פריך הש"ס הרי בלא הא דכורש תיקשי ליה: ההיא ד'אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים'! ולפי התוספות מוכרח לומר דההיא באומות שתוהין ומעתה תו לא תקשי מכורש וכדפריך בתר הכי כאן בישראל כאן באומות והמקשן מוכרח לשנויי הברייתא עם המשנה ומאי פריך? עד כאן עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהמקשן הוה משני הברייתא עם המשנה כפי חילוק מהר"ש [רבי יהודה שמואל] פרימו ז"ל שהביאו הרב בעצמו שם דמתניתין דאבות איירי בעושה מצות שחייב בהם אבל ברייתא איירי כגון שכבר נתן צדקה לפי ערכו ואחר כך אומר סלע זו לצדקה שזו תוספת על חיובו שרי לעשותה בשביל שיחיה בנו. ברם הכא מקשי שפיר דהא כורש היה גוי שהוא בן נח דאינו חייב בכל דברים אלו שנתן לבית המקדש דאינו מצווה מאת ה' בכך ולפי חילוק הנזכר כל שעושה דבר שאינו חייב ומצווה בו שרי למעבד לקבל פרס.
ועוד נראה לי בס"ד דהמקשן מתרץ הברייתא עם המשנה כמו שאמרו המפרשים ז"ל דההיא דאבות משנת חסידים היא ואינו אוסר מדינא, ומכל מקום שפיר מקשי בהא דכורש דאמרת שהחמיץ ובודאי אי לא עביד מילי דחסידותא אינו נחשב דהחמיץ ודוק.

אִי מָרְדוּ בִּי יְהוּדָאֵי, אִיקַלְיֵיה בְּנוּרָא. נראה לי בס"ד לכן נקרא כּוֹרֶשׁ שהוא בהפוך אתוון כְּשׁוֹר רוצה לומר כמו השור שיש בו הנאה מצד אחר שעושה מלאכה של חרישה ודישה וכיוצא, ויש בו נזק וקלקול שמנגח וממית, כן כורש היה בו צד טוב שבנה בית המקדש והיה בו רע שהכין דבר לשריפתו משעת בניינו על דרך מה שאמר הכתוב (קהלת ז, א) 'וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'.
או יובן בס"ד שנקרא 'כּוֹרֶשׁ' אותיות 'כְּשׁוֹר' על פי מה שכתב הרב פתח עינים בשם מהרי"א על פסוק (ישעיהו מה, א) 'כֹּה אָמַר הֳ' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ' שנקרא כּוֹרֶשׁ שהוא כלב בלשון פרסי שינק ונתגדל מכלבא יעוין שם. והדבר יפלא אף על פי שינק מן כלבתא עם כל זה שם זה שקראו אותו בו הוא גנאי! ומה ראו הפרסיים לקרא מלכם בשם מגונה כזה?
וראיתי בסדר הדורות שהביא המעשה שהיה בדבר זה והוא דאסטרגיס מלך פרס לא היה לו אלא בת אחת יורשת מלכותו ואהבה שר משרי אביה ותהר לו וכשמוע אביה הרג את השר ושם את בתו במאסר ויהי בלדתה נתן המלך את הילד למשרת שלו לשלוח אותו המדברה ועשה כן ויניחהו שם וימן ה' כלבה אחת והניקתו ויגדל הילד ונעשה בן חיל ויאספו אליו אנשים ריקים ויהי עליהם לשר, וכשמוע המלך קבץ אנשים רבים וישלח להרגו וזה השר נקרא כּוֹרֶשׁ בלשון פרסי כלב לפי שנתגדל מכלבה ונתאמץ על זקינו והרגו ויכבוש את העיר וימלוך עליה ויכנע כל הארץ לפניו.
ולפי שדריוש מלך מדי לא היה לו אלא בת אחת נתן אותה לו לאשה וירושת מלכות מדי ואחרי זה אמר כורש לדריוש הנה אנחנו מלכים למה נהיה משועבדים לבלשצר נלחמה בו ויאמר דריוש עשה! וילחמו בבלשצר ותחלה נצחו צבאות בלשצר ושמח ועשה משתה והוציא כלי בית המקדש ונשתמש בהם ואז נראתה בכותל אותם דברים של (דניאל ה, כה) 'מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין' ופתרם דניאל ע"ה שניתנה מלכותו למלכי מדי ופרס. והנה סריס אחד שמע פתרון דניאל ואז בלילה כשישן בלשצר חתך ראשו והלך אצל דריוש וכורש ויספר להם המעשה ונדרו נדר 'אם תנתן בבל בידם יתנו רשות לבנות בית המקדש' וכן היה שהצליחו ולכדו את בבל והרגו הרבה, ואז מלך דריוש בבבל ושאר מלכיות מסרם ביד כורש, וכשמת דריוש בא כורש ומלך במקומו. עיין שם.
נמצא לפי זה כורש הוא מזרע המלוכה שהיה בן בתו של מלך פרס והיה חוק לפרס שלא ימלוך בהם זר שאינו מזרע המלך אך הם נתברר אצלם מעשה הנזכר לעיל דכורש היה בן בתו של מלך וחיה ונתגדל מן הכלבא ולכך קראוהו על שם הכלב לעשות בזה מזכרת למעשה הנזכר לעיל ששם זה הוא לעדות שאינו זר אלא הוא מזרע המלך, ולכן אף על פי דעצם השם הוא גנאי מכל מקום מצד חוק המלכות שהיה אצלם הוא היה לשבח שזה השם הוא מעיד שהוא אשר נולד מבתו של המלך.
והנה ידוע מה שכתב הרב זרע ברך ז"ל בפרשת בא בשם זוהר הקדוש דמזווג שתי קליפות של שׁוֹר וַחֲמוֹר יצא מהם קליפת כֶּלֶב, וכתב בשם הרב מגלה עמוקות ז"ל על כן אותיות אמצעיות של שׁוֹר וַחֲמוֹר הם מספר כֶּלֶב [52] עיין שם. נמצא לפי זה הכלבתא שינק ממנה כורש יש בה תערובת שׁוֹר וַחֲמוֹר אך כורש שינק ממנה אף על פי שינק מן תערובת שור וחמור מאחר שהיה מלך כשר שבנה בית המקדש אינו מתייחס אחר חלק החמור שיש בכלבתא שינק ממנה אלא יתייחס אחר חלק השור שיש בה ולכך נקרא כּוֹרֶשׁ בהיפוך אתוון כְּשׁוֹר וגם יש בשם זה אותיות כָּשֵׁר ולכן זכה שיכתב עליו 'כֹּה אָמַר הֳ' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ'.
והנה בזאת המעשה הנזכר פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר מצאתי כתוב במדרש תלפיות שהביא מספר שלשלת הקבלה דכורש המלך היה לו כח הזכרון גדול מאד באופן שבהיותו במלחמה שהיה לו ת"ר אלף שכירים היה קורא כל אחד מהם בעת הפרעון בשמו, והוא פלא! עיין שם. ואמרתי הואיל וינק מכלב בדרך נס לכך זכה לזכירה גדולה כזו בלבבו, דאמרו רבותינו ז"ל 'כֶּלֶב-כֻּלּוֹ לֵב' גם נראה לי מטעם זה שנבנה בית המקדש על ידי כורש שינק מכלבתא ונתגדל ממנה, גברה קליפת כלב השולטת בבעלי לשון הרע, ושלטה בזמן בית שני להחטיא את ישראל בעון לשון הרע השייך לה, ולכן גאולה של גלות זה שהוא אחר חרבן בית שני שנבנה על ידי כורש תהיה בשורתינו בה על ידי אֵלִיָּהוּ [52] זכור לטוב שמספר שמו נ"ב שהוא מבטל קליפת כֶּלֶב [52] שמספרו נ"ב וגבר ישראל!

בִּשְׂכַר שֶׁחֲבִיבָה תּוֹרָה לְיִשְׁרָאֵל, כְּשֵׁגַל זוֹ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, זָכוּ לְכֶתֶם אוֹפִיר. קשה וכי לא יש דבר חביב לעכו"ם כמו השגל כדי שיבא לדמות חבוב תורה על ישראל כוותה והלא נשותיהם חביבה עליהם יותר מהשגל?
ונראה לי בס"ד דנקיט חיבוב השגל אשר בחיבוב זה שמחבבין השגל הם מתבזין ועם כל זה מחבבין אותה כן ישראל מחבבין את התורה מאד ואף על פי שבחיבוב זה מתבזין שיבזו עצמן בשביל חיבוב תורה!
וכמו שמצינו בדוד מלך ישראל דאף על פי שהיה מלך גדול היה מכרכר בכל עוז לפני ארון הקודש משום חיבוב תורה וכמו שכתוב שאמרה לו מִיכַל (שמואל ב' ו, כ) 'אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים' והשיב לה וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי הֳ', וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וכו'. וכן אמרו על רבינו יעקב רבו של רש"י ז"ל שהיה מכרכר לפני ארון הקודש בזקן שלו, וכן אתמר על כמה רבנן קדישי שהיו מבזין עצמן בשביל חיבוב תורה, וכנזכר בגמרא. ועל זה מדמה חיבוב תורה של ישראל לחיבוב השגל גבי עכו"ם.
ולכן אמר נחמיה (נחמיה ב, ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וכו'. וקשה מה שייכות יש להא דהשגל יושבת אצלו עם דברים אלו שנתן לו המלך רשות? ובזה ניחא דבא לומר מה שזכיתי שיתן לי המלך רשות הוא בזכות התורה שחביבה אצל ישראל כמו השגל לעכו"ם.

גמ' וכן היה רשב"י אומר. כעין זה ב"ב צג ע"ב, נדה מז ע"ב:

בתוספות ד"ה בשביל שיחיה בני והא דתנן פ"ק דמסכת אבות עכ"ל. ועיין במהרש"א אבל הר"ן ז"ל בדרשותיו כתב בע"א דידוע הוא שיש הפרש והבדל בין צדיק גמור ובין חסיד וראיה לדבריו דלקמן בפירקין רמי קראי אהדדי כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו נמצא דלפ"ז לא קשיא דהכא בישראל נמי לא קאמר אלא דהוי צדיק גמור כשאומר בשביל שיחי' בני אבל חסיד לא הוי משא"כ ההיא דאבות משנת חסידים היא כדאמרי' בעלמא מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולענ"ד הדבר ברור דההיא דבשביל שיחי' בני לא גרע מעובד מיראה ואפ"ה איתא בסוטה דאקריינהו בחלמ' דתרוייהו צדיקי גמורי אתון מר מאהבה ומר מיראה וא"כ ע"כ ההיא דאבות עצה טובה היא שלא לעבוד אלא מאהבה גמורה:

בגמ' א"ר חסדא רגל שבו ר"ה לרגלים ונ"מ לנודר וכו'. וקשיא לי אכתי מאי נ"מ איכא דהא לקמן מסקינן אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה ומאי נ"מ בין איסור עשה לאיסור לאו דליקבע ר"ה משום כך ולקמן מסיק הש"ס דאפילו מאי דבדיעבד כשר לא פסיקא ליה לחשוב בהדי ר"ה וכ"ש ההיא דהכא דלא משכחת לה אלא בשעבר על מצות עשה ואי לענין מלקות הא לאו דבל תאחר לאו שאין בו מעשה הוא וקי"ל דאין לוקין עליו וכ"כ הרמב"ם להדיא וכ"ש למאי דמוקמינן למתניתין כר"ש ושמעינן ליה להדיא בפ"ק דתמורה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין ולכאורה נראה לע"ד ליישב דע"כ הא דקאמר רבא לקמן דברגל אחד עובר בעשה היינו לפי מה שפוסק כרבנן דהכא דלית להו כסדרן וכנראה מפשטא דלישנא דרבא דאידך מימרא כיון שעבר על ג' רגלים סתמא וכמ"ש הסמ"ג ליישב פסק הרמב"ם ז"ל דלא בעינן כסדרן והיינו מההיא דרבא ודוקא לדידהו קאמר דעובר בעשה משא"כ לר"ש דמיקל לענין בל תאחר דבעינן כסדרן דוקא ממילא לא מוקי אז קרא דובאת שמה אפילו לעשה לענין רגל ראשון ומנא אמינא לה דשייך פלוגתא דר"ש ורבנן לענין עשה דרגל הא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אלא משום דקשיא ליה טובא בהא דקאמר ר"ש רגלים פעמים ארבעה פעמים חמשה והיכי משכחת לה ד' וה' הא כבר עבר עליו שנה ולקמן אמרי' בפשיטות דשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר וליכא למימר דר"ש לית ליה ופליג אברייתא דלקמן הא מקרא מלא הוא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ואי מוקי ליה ר"ש לדרשא אחריתי ומפיק ליה מפשוטו א"כ הו"ל לתלמודא לפרש פלוגתייהו כדמפרש טעמייהו לענין אי בעינן כסדרן או לא ויותר תימא דלקמן דף ו' ע"ב מהדר תלמודא מאן האי תנא דפליג אדר"ש ופרש"י היינו ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים ודחיק לאוקמי כאחרים ומאי דוחקיה לאוקמיה הכי דילמא הא דלא איירי ת"ק היינו משום דלית ליה האי סברא ומוקי לקרא דשנה בשנה לדרשא אחריתי כמו ר"ש אע"כ דמאן דמשכחת אליביה שנה בלא רגלים ע"כ מוקי לקרא כפשטיה ודוקא מאן דלא משכחת שנה בלא רגלים ע"כ שבקי' לקרא דשנה בשנה ודחיק לאוקמי בגוונא אחריתי וא"כ הקושיא עצומה הא לר"ש משכחת שנה בלא רגלים ברווחא ואפ"ה לא ס"ל דעובר בשנה בלא רגלים מדקאמר פעמים חמשה:

והנראה לע"ד בענין זה דודאי ר"ש אית ליה דרשא דשנה בשנה כפשטיה אלא דמוקי ליה לעשה דהא קושטא דמילתא עשה בלחוד הוא והא דקאמר פעמים חמשה היינו בלאו דבל תאחר ואזדו לטעמייהו דתנא דברייתא דאית ליה שנה בלא רגלים בלאו דבל תאחר אע"ג דעשה הוא מ"מ כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר ואע"ג דלענין עשה דרגל אחד לית ליה האי סברא דממילא לא קם בבל תאחר היינו משום דג' רגלים ילפינן מקרא דבחג המצות ובחג השבועות דמייתי לגמרי וע"כ לבל תאחר הוא דאתא ממילא גילה הכתוב בפירוש דליכא לאו ברגל אחד אלא בשלשה רגלים משא"כ לענין שנה בלא רגלים כיון דמשכחת לתרוייהו האי בלא האי ממילא אמרינן דבל תאחר אתרוייהו קאי מטעם אייתי ולא אייתי דשני זמנים קבע הכתוב או שלשה רגלים או שנה וכל דלא אייתי בזמן הראשון שבא עליו ממילא קם ליה בבל תאחר אבל לר"ש דמייתי ליה חג הסוכות לכסדרן כדמסיק הש"ס אליביה וקשיא לן מאי דוחקא דתלמודא למימר דטעמא דבעינן כסדרן היינו מקרא דחג הסוכות דבפשיטות מצינו למימר דטעמא דבעינן כסדרן היינו משום דס"ל כאחרים ולא כרבי לקמן וא"כ מיותר שנה בשנה דהא לא משכחת שנה בלא רגלים אע"כ דכסדרן בעינן:

אלא דהש"ס מקשה שפיר דהא לר"ש לית ליה רגלים בלא שנה מדקאמר פעמים חמשה ואהכי גופא מהדר תלמודא מאי טעמא דר"ש ומסיק דיליף מחג הסוכות דמייתר ואי לכסדרן גרידא לא איצטריך דבלא"ה ידעינן מדלא משכחת שנה בלא רגלים אלא בהכי אע"כ דקרא דחג הסוכות אתי לאורויי דלעולם אינו עובר אלא כשחג הסוכות אחרון ואתי למעוטי שנה בלא רגלים מלאו ומוקי לה אעשה:

נמצא דלפ"ז דר"ש מוקי לשנה בשנה אעשה א"כ ע"כ דברגל אח' ליכא אפי' עשה גרידא דאל"כ עשה דשנה היכי משכחת לה. וא"כ הא דקאמר נ"מ לנודר היינו אליבא דר"ש דלדידיה ברגל אחד אפילו עשה ליכא ואפילו בג' רגלים שלא כסדרן היכא דליכא שנה אינו עובר כלל כן נלע"ד. ומה שיש לי לדקדק עוד על זה יבואר לפנינו בסוגיא דשמעתין ובסמוך בלשון התוס' נבאר בדרך אחר ודו"ק:

ועוד נראה דנ"מ טובא בין עשה דרגל אחד ובין לאו דבל תאחר דעשה דרגל א' אינו אלא בשעת הרגל עצמו דהכי משמע פשטא דקרא ובאת שמה והבאתם שמה אבל כשעבר הרגל או שנאנס ולא עלה ובהני דפטירי לעלות ברגל כגון טמא או מי שאין לו קרקע תו לא מחייב כלל ואפילו עשה ליכא וכמ"ש נ"ל שכן שיטת הירושלמי דבין רגל לרגל אינו עובר בעשה משא"כ בלאו דבל תאחר אמרינן לקמן בהדיא דכיון שעברו ג' רגלים בכל יום עובר בבל תאחר וממילא נראה דמה"ט גופא אפילו אם נאנס ולא עלה לרגלים אפ"ה משהגיע זמן חיוב אף לאחר הרגל צריך להביאו או לשלחו ע"י שליח. וכן נראה להדיא מדקאמר רבא לקמן כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה ולבתר הכי קאמר באידך מימרא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר ולגבי עשה לא קאמר בכל יום ויום ע"כ יש לחלק כמ"ש ומה שיש לדקדק ע"פ סברא זו יבואר לפנינו בסוגיא דשמעתין ובדברי תוספות ודו"ק:

בתוס' בד"ה ג' רגלים כסדרן ומתני' כו' עד סוף הדיבור. ודבריהם בזה סתומים מאד וכבר צווחו קמאי דקמן ועפמ"ש בסמוך באריכות יש ליישב בנקל והמבין יבין מדעתו ולפי שמסתימות לשונם נראה שלא נתכוונו לזה לכן לא כתבתי והאמת יורה דרכו דהתוס' לא גרסי בשמעתין ור"ש היא עד לקמן בפיסקא דאחד באלול וכן נראה שהיא גרסת הרי"ף והרא"ש ז"ל בשמעתין:

בד"ה והחרמים בין חרמי גבוה וכו' ר"ת פסק דצדקה שפוסקין עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא מאי ענין פסק של ר"ת בדיבור זה בפיסקא דחרמים ובסמוך בפיסקא דצדקה הו"ל לאתויי. והנלע"ד דמה שפסק ר"ת לא פשיטא ליה אלא מההיא דחרמין ולכאורה היה נראה דעיקר פסק של ר"ת וחידושו היינו לענין שאין הגבאי עובר ומייתי ראיה מחרמים של גבוה דהיינו קדשי בדק הבית וא"כ פשיטא דלא שייך בל תאחר בקדשי ב"ה על הגזבר כדמצינן בכמה דוכתי שהיו משהין האוצרות לימים רבים וזימנין דהוי תליסר עיליתא דדינרי ומצינן נמי שגפן היה במקדש ומי שהתנדב דבר היה תולה שם ומראין אותן לעולי רגלים. ואי ס"ד דשייך בל תאחר בכה"ג לגבי הגזבר א"כ כשהגיע רגל א' הוי עבר בעשה. אלא דלפי זה קשה מ"ש דמייתי לה מחרמין דהא מברייתא שלפניה דאיירי בנודר ומקדיש ומעריך נמי הוי מצי לאתויי דהיינו קדשי ב"ה. ועוד דאפילו בדבר הראוי למזבח נראה דפשיטא דלא שייך בל תאחר לגבי הגזבר דמהיכי תיתי כיון שהוא לא נדר ואין הממון שלו אם כן מאי לא תאחר לשלמו איכא. ותדע דאפי' בשעת השקלים שהיו גובין לקנות בהן תמידין וקרבנות ציבור והיינו מא' בניסן ואפ"ה מצינו בדוכתי טובא שהיה נשאר מעות בתרומה ישנה לכשיגיע ניסן הבא אע"פ שעברו עליהם ג' רגלים ושנה אע"כ מלתא דפשיטא היא דלא שייך בל תאחר בכה"ג. ועוד נראה דאפי' בצדקה גופא לא הוצרך ר"ת להביא ראיה ע"ז שאין הגבאי עובר דהא ע"כ בדלא קיימי עניים איירי דאטו ברשיעי עסקינן שיש לו מעות בקופת הצדקה וקיימי עניים קמיה ואין נותן להם שודאי ה"ז כשופך דמים ולא סגי ליה בלאו. אע"כ בדליכא עניים איירי וא"כ פשיטא שאין הגבאי עובר:

לכך נלע"ד דעיקר הפסק של ר"ת הוא לענין דשייך בל תאחר לגבי הנודר למסרו לגבאי אע"ג דלא קיימי עניים:

ומשום דמסברא היה נראה לכאורה דאינו עובר דכיון שהוא מפורש ועומד מה לי אם משהה אותו בביתו ומה לי אם הם צרורין ומונחין ביד הגבאי דהא דמרבינן לקמן אפריש ולא אקריב ולא אמרינן כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא היינו בדבר שעומד להקרבה דעלה קאי כל הסוגיא דלקמן כמו שאפרש שם וכן בקדשי ב"ה שייך אפריש ולא אקריב כגון שהקדיש בפירוש איזה דבר לצורך הבנין או לכלי שרת דבכל הני שייך אפריש ולא אקריב דאקריב קרינן בדבר שנגמר הנדר משא"כ בצדקה ליד הגבאי ס"ד דלא מיקרי אפריש ולא אקריב כשאינו מוסרו ליד הגבאי דכיון דליכא עניים מה לי הוא ומה לי הגבאי ואשמעינן ר"ת דשייך בל תאחר בכה"ג. וע"ז מייתי ראיה מחרמי גבוה דהיינו שמחרים איזה דבר ידוע מנכסיו ולא פירש מה יעשה בו עד שנחלקו חכמינו ז"ל בערכין בסתם חרמין אם הם לכהנים או לב"ה וא"כ לפ"ז לא שייך כלל לגבי חרמים אמר ולא אפריש דהא לא צריך הפרשה כיון שאמר בפירוש דבר זה הוא חרם וכדמקשה הש"ס לקמן לענין נדבה כיון שאמר הרי זו לא שייך אמר ולא אפריש וכ"ש בחרמין דלא שייך כלל לשון הרי עלי אם לא שאמר בפירוש דבר זה עלי חרם ואף כה"ג נראה דל' קונם הוא ולא ל' הקדש סוף דבר לא משכחת בחרמים אם לא שאמר ה"ז חרם וא"כ תו לית ביה אלא עיכוב גזברין בלבד וע"כ דבל תאחר דידיה היינו למוסרו ליד הגזבר אע"פ שיהא מונח ביד הגזבר ימים רבים שאין עניות במקום עשירות אע"כ שייך בכה"ג בל תאחר ממילא דה"ה לצדקה דאע"ג דלא קיימי עניים צריך למסרו ליד הגבאי כנ"ל בכוונתו. מיהו אכתי קשה לי לפמ"ש התוספות בסמוך דבלא קיימי עניים שייך בל תאחר לאחר ג' רגלים דמחייב לאהדורי בתרייהו א"כ מאי אשמעינן ר"ת שמחויב למסרו ליד הגבאי וע"כ היינו לאחר ג' רגלים ותיפוק ליה דמחייב לאהדורי בתרייהו ואדרבה איפכא הול"ל אם מסרו ליד הגבאי נפטר בכך ולא מחייב לאהדורי בתרייהו כיון דמעיקרא נדר למסרו ליד הגבאי זה גמר מצוותו וכבר קיים נדרו והל' של ר"ת לא משמע כן דאיירי בהכי ול"ל איפכא דאשמעינן שצריך למוסרו דוקא ליד הגבאי ולא שיחלקנו בעצמו הא ליתא דהא בפ"ק דערכין אמרינן להדיא בברייתא דהאומר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה לדבר מצוה אפי' לצדקה אחרת כל שכן לחלקם לעניים. ואף דמל' הפוסקים משמע דכשנדר ליתן ליד הגבאי אינו רשאי לחלק אלא מדעת הגבאי נראה דהיינו לכתחלה מפני החשד אבל בל תאחר דאורייתא ודאי לא שייך כלל בכה"ג. אמנם מצאתי שכתב המרדכי בסוגיין ובפ"ק דב"ב משמו של ר"ת דכל שתבעו הגבאי עובר לאלתר דהו"ל כמו קיימי עניים וכיון שדבר זה מתורתו של ר"ת למדנו א"כ פסק ר"ת דהכא בל' התוס' איירי נמי בכה"ג כגון שתבעהו הגבאי ועובר לאלתר ועיין בק"א מה שיש לדקדק בזה בלשון המרדכי בפ"ק דב"ב:

בא"ד אבל מה שאדם נודר ביד עצמו ולכשירצה. פירוש אם פירש בשעת נדרו שיחלקם מעט מעט כפי שירצה כ"נ מל' הפוסקים:

בד"ה צדקות ומעשרות והא דאמר רבא לקמן וצדקה וכו' אבל לא מחייב לאהדורי בתרייהו כל זמן עכ"ל. מסתימות לשונם והמשך דבריהם נראה דקודם ג' רגלים לא מחייב כלל לאהדורי אפי' למצוה בעלמא וקשיא לי כיון דלסברתם היכא דלא קיימי עניים הושוו צדקה ומתנות עניים לקרבנות וא"כ הו"ל למימר דכיון שהגיע רגל א' מחייב לאהדורי בתרייהו לעשה בעלמא ואי משום דבעשה ובאת שמה לא כתיב צדקה דאע"ג דכתיב מעשרות היינו מעשר בהמה ומעשר שני אבל צדקה ומתנות עניים לא כתיבי מ"מ לענין ג' רגלים נמי הא לא כתיבי כלל ואפ"ה משמע להו לתוס' דסוגיא דשם דכיון דבל תאחר אכולהו קאי לקמן ובהאי קרא גופא דבל תאחר כתב מוצא שפתיך זו מצות עשה וא"כ כיון דלענין קרבנות היינו ברגל א' ה"ה לענין צדקה דמחייב לאהדורי אבתרייהו ואי לא עבר בעשה אבל לענין לאו בג' רגלים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

והנראה מזה דסברת התוספות דעשה דרגל א' בקרבנות גופייהו לא מחייב לאהדורי בתרייהו ודוקא כשעלה לרגל הוא דמחייב דהו"ל כמו לאלתר דצדקה ומקרא גופא דובאת שמה משמע להדיא דדוקא כשהוא בירושלים איירי כדדרשינן לענין ראייה כל שאינו בביאה אינו בהבאה ונהי דלענין ראייה בביאה לעזרה איירי מ"מ לאינך קרבנות דדרשינן מהאי קרא היינו דוקא כשהוא בירושלים דנהי דליתא בראיה הא איתא בשמחה כדאמרינן לקמן בסוגיא משא"כ כשנאנס ולא עלה כלל לרגל או בהני דפטירי לעלות כגון טמא או מי שאין לו קרקע או חולה וזקן תו לא שייכי גבייהו עשה דרגל א' משא"כ בג' רגלים מחייב לאהדורי ולשלוח קרבנות ע"י שליח ומיניה ילפינן נמי לענין צדקה דמחייב לאהדורי לאחר ג' רגלים. ואף שראיתי בל' התוספות רפ"ק דחגיגה דף ד' דמשמע לכאורה להיפך שכתבו שם דנהי דדרשינן לענין ראייה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה מקרא דובאת שמה מ"מ לענין נדרים ונדבות לא דרשינן ליה התם לא איירי כלל לענין זמן דרגל ראשון אלא לענין דטמא וערל שמותרין לשלוח ע"י שליח משא"כ לענין עולת ראייה אין רשאין לשלוח ע"י שליח משא"כ לענין עשה דרגל ראשון כיון דדרשינן ליה מהאי קרא דובאת שמה ממילא שמעינן דכל שאינו בביאה כלל אפי' בשמחה אינו בהבאה לענין עשה וכמו שאדקדק עוד בזה לקמן גבי אשה מאי היא בבל תאחר ע"ש:

ולפ"ז מצינו עוד נ"מ לענין ר"ה לרגלים. והיינו לענין שמחוייב לשלוח ע"י שליח משעברו ג' רגלים וכמ"ש בל' הגמרא. אלא דלפ"ז מצינן למימר דלר"ש אית ליה נמי עשה דרגל א' אע"ג דאית ליה דשנה בלא רגלים עובר בעשה דשנה בשנה כמ"ש באריכות בל' הגמרא מ"מ השתא דאתינן להכי נתקיימו שלשה כתובים במקום א' דאליבא דר"ש ברגל ראשון עובר בעשה היכא שהוא מצוי שם אבל היכא דליתא שם אינו עובר בעשה ברגל וכל שכן בימים שבינתיים בין רגל לרגל לא מחייב לאהדורי ולשלוח על ידי שליח:

ועוד נראה דכל עיקר אין רשאי לשלוח על ידי שליח כדי שלא לבטל מצות עשה דסמיכה וימתין עד שיעבור האונס משא"כ כשהגיע הזמן בל תאחר והוא אנוס מותר לשלחו ע"י שליח כן משמע להדיא בתוס' פ' כל הגט ובחדושינו שם הארכתי והטעם נ"ל דאין עשה דסמיכה דוחה עשה ול"ת דבל תאחר. משא"כ כשעבר שנה בלא רגלים כסדרן מחייב לאהדורי לשלוח ע"י שליח ואי לא עבר בעשה אבל בג' רגלים מחייב לאהדורי ואי לא עבר בלאו. והרבה יש לי לדקדק ע"פ סברא זו וקצתן יבוארו לפנינו בסוגיא דשמעתין. מיהו כל זה לסברת התוספת אבל הר"ן כתב שהרשב"א הקשה על דבריהם דאי איתא דשייך לאפלוגי בכה"ג בין קיימי עניים קמן או לאהדורי בתרייהו א"כ גבי קרבנות נמי אמאי לא מפלגינן בין קיימי כהנים קמן או לא לכך תירץ בע"א דמה שאמרו צדקה חייב לאלתר היינו בעשה וכבר הקשו התוספות על סברא זו דא"כ הו"ל למימר עד דעבר עליה רגל א":

מיהו בר מן דין קשיא לי על שיטת הרשב"א דמאי מקשה איהו על שיטת התוספות ליקשי איהו לנפשיה כיון דבצדקה פשיטא לן דבקיימי עניים מחייב לאלתר מיהא בעשה א"כ גבי קרבנות נמי אמאי לא מפלגינן דהיכא דקיימי כהנים מחייב לאלתר בעשה ובדלא קיימי כהנים עובר ברגל ראשון אע"כ דהרשב"א גופא מודה דרגל ראשון לענין קרבנות לאלתר דעניים קיימו דלא מיקרי כהנים קיימי קמיה אלא ברגל דוקא דאהכי קפיד קרא ובאת שמה והבאתם שמה נדריכם ונדבותיכם אלמא דעיקר מצוותן בכך ברגל ראשון ולא קודם לכן או משום כבוד הרגל שמצוה גוררת מצוה שיוצאין בהם ידי שלמי שמחה או משום ברוב עם הדרת מלך ואנן טעמא דקרא ניקום ונידרוש וא"כ לפי סברא זו ממילא על שיטת התוס' נמי לק"מ וכמ"ש. ובהכרח נפרש כוונת הרשב"א מה שאין במשמע לשונו ונאמר דכוונתו להקשות כיון דסוף סוף רגל ראשון דקרבנות הו"ל כמו לאלתר דצדקה דהא ברגל קיימי קמיה כהנים ואפ"ה לא מחייב בלאו אלא בעשה וא"כ בלאלתר דעניים אמאי אמרינן דעובר בלאו אלא דגם זה אינה קושיא דלענין צדקה כיון דמצינו שני חלוקי זמנים האי בלא האי כגון לאלתר בדקיימי עניים ולאחר ג' רגלים לענין לאהדורי א"כ אמרי' שפיר דלאו בל תאחר אתרוייהו קאי משא"כ לענין רגל אחד דקרבנות לא מצינן למימר דהיינו בלאו היכא דאיתא שם דהא פשטי' דקרא דבחג המצות דדרשינן מיניה ג' רגלים איירי כדאיתא שם דהא בהדיא כתיב שלש פעמים בשנה יראה בחג המצות אלמא בדאיתא שם לא עבר בלאו עד ג' רגלים. ועוד דלאלתר דעניים שייך בכל יומי וא"כ שייך שפיר לישנא דבל תאחר דבכל יום ויום עובר משא"כ רגל ראשון דקרבנות שאינו אלא בשעת הרגל כמ"ש באריכות א"כ לא שייך כה"ג בבל תאחר שהרי לאחר הרגל רשאי לאחרו. ודע שהר"ן עוד בו שלישית דעת שלישית מכרעת דנפשיה שאין לחלק כלל אלא כל מידי דתליא בבית המקדש תליא ברגלים אבל כל מידי דלא תליא במקדש לא תלינהו נמי ברגלים אלא בדאיכא עניים קמיה עובר לאלתר ובדליכא עניים לא מחייב לאהדורי אלא מפריש מיד ומניח עד שיבואו עניים זה תמצית דבריו ומ"ש כ"כ הרמב"ם ובאמת מענין צדקה הושוו דבריו לדברי הרמב"ם אבל לענין מתנות עניים לא שוו אהדדי שהרמב"ם ז"ל כתב להדיא בפרק ט"ו מהל' מעשה קרבנות דבמתנות עניים עובר לאחר ג' רגלים ואילו הר"ן כללא כייל דכל מידי דלא תליא במקדש לא תלי ברגלים וא"כ לדידיה מעשר דגן ולקט שכחה ופיאה לא תלי ברגלים ולא נקטינהו בברייתא כהדדי אלא לענין דעובר בבל תאחר וזה דוחק. תו קשיא לי על שיטת הרמב"ם והר"ן במ"ש דבליכא עניים לא שייך בבל תאחר כלל וא"כ קשה הא לקמן לענין צדקה גופא איצטריכו תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב דהא מלה' אלהיך מרבינן צדקה וכתיב נמי בפיך זו צדקה ואמרינן לקמן דהא דאיצטריך קרא דאפריש ולא אקריב היינו כי היכי דלא נימא כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואי כדעת הר"ן לענין צדקה לא צריכא קרא לאפריש ולא אקריב דהא מקשה הש"ס פשיטא דהיכא דקיימי עניים מחייב לאלתר ואי בשלא קיימי עניים להר"ן לעולם לא מחייב ויש ליישב ומבואר לקמן בל' התוס' בד"ה ומעשרות ובכור ובל' הש"ס בסוגיא דאמר ולא אפריש ע"ש. מ"מ תמוה לי טובא על הפוסקים שהטור והש"ע בהל' צדקה סי' רנ"ז השמיטו דעת התוספות שלפנינו דבליכא עניים חייב לאחר שלשה רגלים ולא ידעתי למה דלכאורה היא שיטת הרי"ף מדהביא ההיא דלרגלים נ"מ לנודר ומייתי נמי פלוגתא דרבנן ור"ש אע"ג שאין דרכו להביא דברים הבלתי נוהגים בזמנינו אע"כ דנ"מ לענין צדקה דניסן ר"ה לרגלים לענין בל תאחר דצדקה דבדליכא עניים או שנדר ליד הגבאי אף ע"פ שלא תבעו הגבאי מחייב לאהדורי בתרייהו ולדעתי לדינא צ"ע ודו"ק:

בא"ד ואין לפרש דהא דקאמר עובר לאלתר היינו בעשה וכו' כבר כתבתי שם פי' הרשב"א ולפ"ז צ"ל דהעשה הוא מוצאשפתיך וא"כ א"ש הא דקאמר בגמ' מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב. והיינו בקרא דמוצא שפתיך ואפ"ה דחו התוס' פי' זה מדקאמר בגמרא מ"ד הואיל ובעניין דקרבנות כתיבי עד דעברי עליה ג' רגלים ואי איתא דמעשה איירי הו"ל למימר מהו דתימא עד דעבר עליה רגל אחד וק"ל:

בד"ה מעשר כגון מעשר וכו'. ועוד משכחת לה כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור עכ"ל. דאי בשלא נתמרח כלל אפילו לענין ביעור לא מחייב ואפילו נתמרחו ולא ראו פני הבית נמי פטורין מביעור כדילפינן מקרא דבערתי הקדש מן הבית. ולפ"ז מ"ש בסמוך ועוד דאפילו את"ל חייב היינו לענין בל תאחר דרגלים ולא לענין ביעור וזה ברור ולכך הוצרכו לפרש דאיירי כשנתמרחו בין רגל לביעור והיינו כדינו שראו פני הבית. ומהרש"א הקשה דאכתי קשה למ"ד לקמן דברגל א' עובר בלאו וכוונתו דא"כ אמאי איצטריך קראי דביעור דבלא"ה מחוייב להפריש ברגל ראשון של אחר המירוח. ובאמת דלפי גירסת התו' שלפנינו דבעי"ט הראשון ש"פ היה הביעור א"כ אין מקום לקושית מהרש"א דמש"ה גופא איצטריך קרא דביעור דבלא"ה לא עבר בבל תאחר עד שיעבור עליו כל הרגל כדאיתא לקמן להדיא אליבא דר"מ אלא משום שיש גירסא אחרת שבעי"ט האחרון ש"פ היה הביעור וכן היא גירסת הרמב"ם ועיין בתי"ט שם. ולפ"ז מקשה מהרש"א שפיר דבלא"ה מחויב להפריש עי"ט האחרון ש"פ כי היכי דלא ליתי לידי בל תאחר דבי"ט לא מצינן להפריש דאין מפרישין תרומות ומעשרות בי"ט ואפילו לכהן לא יהיב ליה כיון דטבילן מאתמול כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף ל"ז) (אלא דבאמת אף לפ"ז לק"מ כיון דהפרשת מעשר בי"ט אינו אלא שבות). אלא דלענ"ד צ"ע דבסיפרי משמע להדיא דבי"ט ראשון ש"פ היה הביעור מדילפינן בג"ש מהקהל מה להלן ברגל אף כאן ברגל אי מה להלן סוכות אף כאן סוכות ת"ל כי תכלה רגל שמעשרות כלין בו ואיזה זה פסח משמע מיהו דלענין תחלת רגל ילפינן שפיר מהקהל מה להלן תחלת רגל כדאיתא בסוטה להדיא אלא דמדרבנן נדחה עד מוצאי י"ט הראשון של חג מפני בנין הבימה שהיה בונין בעזרה א"כ ה"נ משמע דהיינו בתחלת הרגל ואם כן אין מקום לקושית מהרש"א לפי גירסת התוס' שלפנינו וק"ל:

בא"ד לעבור עליו בשני לאוין. פי' דעובר שני פעמים על בל תאחר אחד משום איסור זמן רגלים ואחד משום איסור זמן הביעור וע"ז הוצרכו להביא ראיה מפ"ק דנדרים דנהי דבדוכתי טובא אשכחן לעבור בשני לאווין היינו כשהם שני לאווין דאתיין מתרי קראי אבל כה"ג לא אשכחן אלא בפ"ק דנדרים לענין בל תאחר ונזירות. ובזה נתיישב ג"כ מאי דקשיא ליה דבריש פרק איזהו נשך כתבו התוספת דהיכא דליכא מלקות לא אמרינן לעבור בשני לאוין והכא ליכא מלקות ולאו שאין בו מעשה הוא אלא שכבר כתבתי שם בחדושי דהיכא שהן משום שני שמות אמרינן שפיר לעבור בשני לאוין והיינו שני איסורין וה"נ דכוותיה איכא איסור דאיחור רגלים ואיסור זמן ביעור וק"ל:

בגמרא די לא שלו. אין להקשות מאי קושיא דילמא בעת שנכתב האגרת דע"כ היה קודם שעלה עזרא דעדיין לא החמיץ אבל כשבא עזרא לירושלים בחודש החמישי כבר החמיץ ולכן כתיב שנת השביעית די"ל כיון דע"כ נכתב האגרת סמוך לניסן שעלה בו עזרא וע"כ בתשרי שלפניו עדיין לא החמיץ ולא התחילו למנות לו שנה וא"כ ע"כ באותה שנה עכ"פ מניסן מנו לו ואיך קרי ליה שנה שביעית:

בתוס' ד"ה בשביל שיחיו. על מנת לקבל פרס: לענ"ד י"ל דודאי מי שאומר לרבו אעבוד אותך באמונה בשביל שתתן לי שכר הרי זה מגונה. אבל האומר לרבו אעבוד אותך באמונה בשביל שתרשני שנים רבות להיות עבדך אין זה מגונה אדרבה הרי זה משובח שמראה דבקות לרבו ולכן מי שאומר ה"ז סלע לצדקה בשביל שיחיה בני או שאזכה לחיי עוה"ב הרי הוא חפץ חיים לו ולבניו בלבד וכבר נאמר כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך א"כ אינו חפץ רק ענינים להודות לה' חסדו ושיעבדו בניו להקב"ה ימים רבים לזה באמת צדיק גמור יקרא ולכן מקשה שפיר שהרי גם ארתחשסתא רק בקש שיבקשו חיים מהקב"ה לו ולבניו ודלמא כוונתו למען יכול עוד להטיב לישראל הוא ובניו. ולמה קרא לו על זה שהחמיץ:

ד"ה ונדבך. אע"פ שכבר החמיץ: לא זכיתי להבין קושיא זו שהרי אגרת זאת שמוכיח ממנה שהחמיץ נכתב כשעלה עזרא שהיה שנת שביעית לדריוש ופסוקי נבואת חגי היו בשנת שתים שלו וא"כ הרי י"ל כשהצדיק בשנת שתים שלו ונתן רשות לבנות הבנין שבטל אחשורוש מנו לו מניסן ואח"כ כששלח האגרת ביד עזרא נדבכין די אבן גלל כו' כבר החמיץ שהיה זה בשנת שביעית שלו. ונ"ל שאע"פ שרש"י כתב כן בד"ה נדבכין ששלח אגרת זה ביד עזרא דעת התוס' אינה כן אלא מיד בשנת שתים כשנתן רשות לבנות נשלח אגרת זו לירושלים ונראה שמשום קושיית התוס' כתב רש"י כן אבל באמת מהמשך הכתובים נראה כדברי התוספות שבאגרת ששלח ביד עזרא לא נזכר זה נדבכין די אבן גלל כו' וגם איך אפשר שאז שלח איך יבנו שהרי כבר נשלם הבית ונתחנך. ובדברי רש"י צ"ע לא בלבד הכא אלא גם במה שכ' לעיל ד"ה והכתוב שכ' שם ג"כ שכתוב כן באגרת ששלח ביד עזרא ומהכתוב נראה ששלח כן באגרת שנתן רשות לבנות ועזרא לא עלה עד אחר שנה שכבר נשלם ונתחנך הבית כמ"ש התוס' לעיל ד"ה באותו זמן אמנם לא על רש"י בלבד אלא גם על התוס' קשה כן למה הקשו קושייתם רק על הראיה מפסוק דנדבכין ולא על הראיה דלעיל מפסוק ומה חשחן דגם זה כתוב באותו אגרת שכתוב שם הך דנדבכין ושנשלח לירושלים בשנת שתים לדריוש כנראה מהפסוק וצ"ע. גם מה שכתב רש"י ד"ה עד כסף תנו להם לבוני הבית צ"ע שלא לבוני הבית צוה לתת כ"א לעזרא בשביל קרבנות אבל הבנין כבר נשלם בשנה שעברה:

ד"ה והחרמין. ואין הגבאי בבל תאחר מלחלקה: עי' בפ"י שהאריך בדברי התוספת ותוכן דבריו שהוא מפרש דפסק דב"ת איירי בדלא קיימי עניים דאי בדקיימי אטו ברשיעי עסקינן שיש עניים ולא יחלק הגבאי. ולענ"ד ממה דכתבו התוס' דאין הגבאי בב"ת מלחלקה משמע דאיירי בדקיימי עניים דאי בדלא קיימי האיך שייך לחלקה למי יחלק ולכן י"ל דהפסק דב"ת איירי בדקיימי עניים ואעפ"כ בשפסק ליתן ביד הגבאי אינו עובר או אפילו אינו רשאי ליתן לעניים שבאים לפניו אח"כ דדילמא הגבאי יחלק לעניים אחרים וא"כ במה שפסק ליתן ליד הגבאי כבר פסק ליתן לעניים ההם וכן פסק הרמ"א י"ד סימן רנ"ז ע"ש ואינו עובר רק אם אין מוסר ליד הגבאי והגבאי ג"כ אינו עובר בב"ת מלחלק לעניים שבאים לפניו כיון שממונה לחלק לכל עניים מדי יום ביומו ואם יצטרך לחלק כל הצדקות שבאים לידו לעניים שבאים לפניו ראשון לא ישאר בידו מאומה לפרנס גם עניים אחרים ולכן רק היחיד צריך ליתן הצדקה שבידו לעניים שבאים ראשונים דלא נחשב אם אין בידו ליתן לעניים שבאים אח"כ משא"כ בגבאי שממונה לפרנס לכל העניים וכן נראה מדברי הרמ"א (שם) ממה שכתב והגבאי היה מחלק להם מיד משמע שתלוי ברצון הגבאי וכן נראה ממה שכתב הר"ן בשם ר"ת ומ"מ כתבו התוס' שיש תקנה גם ליחיד שלא יצטרך ליתן הכל לעני שנמצא ראשון אם יתנה בשעת הפרשה ליתן לכשירצה וכן נפסק בש"ע י"ד (סי' רנ"ז) כנלע"ד בכוונת התוס' דלא כהפ"י:

ד"ה ומעשרות. כגון מעשר ראשון: הט"א הקשה מנ"ל דעל מעשר ראשון עובר בב"ת שהרי על מעשרות הביא לקמן הפסוק ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות וזה לא כתיב רק במעשר שני בפסוק ואכלת לפני ה' אלהיך ובשלמא מעשר עני הוי בכלל מעמך דיליף מיניה לקט שכחה ופאה אבל מעשר ראשון מניין ולכן חולק על התוס' ומתרץ בזה ג"כ מה שהקשה התוס' למה לא חשיב תרומה שגם בתרומה לא כתיב ה' אלהיך. ולענ"ד הדין עם התוספת שהרי לקמן בברייתא קתני לה' אלהיך אלו הדמין הערכין והחרמין וזו הדרשה היה מדכתיב בהן לה' כמ"ש התוס' שם אף דלא כתיב בהו גם אלהיך והרי לה' כתיב גם במעשר ראשון דכתיב בפ' קרח כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' וגם בתרומה כתיב שם כל חלב יצהר וגו' ראשיתם אשר יתנו לה' וא"כ תרומה ומעשר ראשון הם בכלל הדרשה דלה' אלהיך. והרי אפילו קרבנות היו בכלל אי לאו דכתיב בהו קרא אחר כמו שכתבו התוס' לקמן בהך ברייתא ואע"ג דבברייתא שם לא חשיב מעשר ראשון בהדי דמין וערכין וחרמין היינו משום דבלא"ה חשיב מעשרות לחוד וכמו שפשוט ג"כ להטורי אבן דמעשר עני הוא בכלל מעמך אע"ג דגם שם לא חשיב רק לקט שכחה ופאה:

בא"ד. וכל זמן שלא הפריש לא עובר בב"ת: אבל משהפריש אעפ"י שפירותיו רחוקים ממנו עובר שהרי יכול לזכות לכהן וללוי ולעני כמו שעשו ר"ג ור"י כדאמרינן מעשר שני (פ"ה) לכן לא הבנתי מש"כ הט"א שיש נפקותא ג"כ בפירותיו רחוקים ממנו דלענין ביעור צריך לקרות שם אבל לענין ב"ת אינו מועיל ע"ש. שהרי קריאת השם לבד גם לענין ביעור לא מהני דצריך לזכות כמו שעשו ר"ג ור"י וזה ודאי גם לענין ב"ת מהני דנתינה גמורה היא:

בא"ד. כשנתמרח בכרי בין רגל לביעור: המהרש"א הקשה דאכתי יקשה למ"ד דברגל א' עובר בב"ת והניח בקושיא. ולענ"ד לק"מ שהרי הביעור הי' בערב יו"ט הראשון ואפילו לגירסת הרמב"ם עכ"פ בערב יו"ט האחרון של פסח כדתנן במעשר שני פ"ה במנחה של יו"ט האחרון היה מתודה בערתי הקודש מן הבית הרי שהוצרך לבער קודם כלות הרגל ועל בל תאחר אינו עובר עד כלות הרגל כולו כדאמרינן לקמן (דף ה') וא"כ משכחת שפיר גם למ"ד דברגל א' עובר שקדם חיוב הביעור לחיוב בל תאחר. אחרי כתבי מצאתי כן בפ"י והוא הנכון. אבל בלא"ה יש ליישב עוד קושיית המהרש"א עפ"י מה דתנן במעשר שני פ"ה אר"י בתחלה היו שולחין לב"ב מהרו ותיקנו עד שלא יגיע עונת הביעור עד שבא ר"ע כו' הרי שבתחלה היו סוברים שחיוב הביעור הוא גם קודם שנתמרח וכפי מה שכ' הר"ש שם זהו דעת ר"ג וכן כתבו גם התוס' בסנהדרין (דף י"א) ע"ש וא"כ י"ל דגם ר"מ ס"ל כן ולכן שפיר משכחת שיש חיוב ביעור קודם בל תאחר שעל זה פשיטא שאינו עובר כל זמן שלא נתמרח:

בא"ד דאפילו את"ל חייב. המהרש"א הקשה למה לא משכחת בתרומה ומעשרות מתבואה שגדלה ונקצרה בשנה שלישית וששית דצריכה ביעור ולא עבר על ב"ת שלא עברו עדיין ג' רגלים בשנקצר אחר חג השבועות. ונ"ל אע"ג דמשכחת כן בתרומה ומעשר ראשון ומעשר עני מ"מ לא משכחת כן במעשר שני דזה גדל ע"כ בשנה שניי' וחמישי וע"כ כבר עברו ג' רגלים בפסח של רביעית ושביעית והרי גם על מע"ש מתודה כדאמרינן מן הקודש זה מע"ש ונטע רבעי:

גמ' כיון שעברו עליו ג' רגלים כו'. הקשה בספר ברכת הזבח בסוף מס' ערכין בבאוריו להרמב"ם על מה שפסק הרמב"ם בפ' א' מהלכות בכורות כיון שעבר עליו שנה עובר בלאו דהרי פסק הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות מעשה קרבנות דג' רגלים עובר אפילו בשלא כסדרן כת"ק דברייתא [בגמ' שלפנינו) א"כ איך מצינו שנה בלא רגלים דהא קיי"ל כחכמים דערכין דאם נתעברה השנה נתעברה לו וגם קיי"ל כאחרים דאין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד א"כ תו לא משכחת שנה בלא רגלים. ע"ש בברכת הזבח דלאו על הרמב"ם לחוד קא מתמה אלא גם על סתם גמרא דקמבעי' בכור אימת מונין לו שנה ופליגי בי' אביי ור"א בר' יעקב הא לדידן לא נפקא לן מידי בהאי מנין שנה דבג' רגלים לחוד עובר בלאו אף דליכא שנה. והנה הברכת הזבח מתרץ לי' דאיירי כשהי' חולה ברגלים כמ"ש התוס' בד"ה ובשלמא לרבי והוא דוחק חדא הא הגמרא לא מתרץ לי' כן שהיה חולה ברגל ועוד דה"ל להרמב"ם לפרש כשהי' חולה ברגל דליכא לאו דרגלים ובגוף דברי התוס' דכתבו דהוה מצי לשנויי הכא לרבנן כשהיה חולה ברגל כבר שדא בי' נרגא בספר פני יהושע במלתא בטעמא דמאי מהני בי' דחלה ברגל סוף סוף הא עבר לי' זמנו דבשלמא על העשה דובאת שמה והבאת שמה שפיר קאמר הגמ' כגון שהי' חולה ברגל דהואיל והעשה קאי על הרגל עצמו אם כן כשהיה חולה ברגל ולא היה יכול להקריבו ברגל שוב עבר זמן העשה דאחר הרגל ליכא עשה כלל אבל לענין לאו דבל תאחר אף שהי' חולה ברגל עצמו מ"מ הוא מחויב להביאו תיכף כשהבריא הואיל וזמן הניתן לו הוא שלש רגלים ומה מהני לי מה שהי' חולה בתוך הרגל ע"ש בפ"י:

אמנם לדידי לא קשי' לי כלל קושית הברכת הזבח דאף שעובר בלאו בג' רגלים מ"מ כשעבר שנה הוא עובר עוד לאו משום שנה דכל זמן שעברו רגלים ואינו עבר השנה הוא בלאו אחד וכשעבר השנה הוא בתר' לאוין ואף דליכא בי' נפקותא בין לאו אחד לתרי לאוין דהא אינו לוקה על לאו זה דהוי לאו שאין בו מעשה כמ"ש הרמב"ם בפי"ד מהלכות מעשה קרבנות ועיי' בתוס' במס' ב"מ (דף ס"א ע"א) בד"ה לעבור עליו בשני לאוין דכתבו בהדי' דלא מוקי לה בלאו דגזל לעבור בב' לאוין הואיל ואינו לוקה על לאו דגזל ע"ש עיין תוס' דף ד' ד"ה ולמעשרו' וכו'] מ"מ הכא ע"כ צריכין לומר דמוקי בלאו יתירא אף דאינו לוקה עליו לענין אפושי איסורא להיות רשע גמור והדבר מוכח דאל"כ קשה לענין מאי פליגי כל הני תנאי אי עובר ברגל אחד או בג' רגלים ואי בעינן ג' רגלים כסדרן או לא מאי נ"מ בהך פלוגתא הא לענין איסורא תיכף ברגל אחד עובר בעשה דובאת שמה והבאת שמה כמו שאמר רבא לעיל ולענין הלאו ליכא נ"מ כיון דאינו לוקה עליו: **הג"ה לכאורה יש לדחות דשפיר יש נפקותא דבשביל העשה אם כבר עבר הרגל שוב ליכא עשה ויכול להשהות הקרבן עד רגל הבא אבל בשביל הלאו עובר בכל יום ויום אף שעברו הרגלים מ"מ מצינו בכמה דברים שהוא בלאו ועשה אף שאינו לוקה על הלאו כגון בכובש שכר שכיר למ"ד לאו שאין בו מעשה אינו לוקה והרי הוא בעשה ביומו תתן שכרו ואפ"ה יש גם לאו ועוד כיוצא בזה מצינו ואין כאן מקומו להאריך:** אלא ודאי דאף דאינו לוקה על לאו זה מ"מ איכא נפקא מני' אימת חל עליו איסור לאו לאפושי איסורא א"כ גם לענין שנה הוא נפקא לן בלאו זה שאף שכבר הוא קאי בלאו דרגלים מ"מ כשעבר שנה יש עליו עוד לאו והוא קאי באיסור שני לאוין וכן אמרינן על כיוצא בזה למאי נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים במס' יבמו' (דף ל"ב ע"ב) וע"ש בתוס' ד"ה בין רשעים גמורים ומ"מ אין בזה סתירה לדברי התוס' במס' ב"מ שהבאתי לעיל דשם מתרצים התוס' דטוב לאוקמי בלאו יתירא בכובש שכר שכיר שיש נפקותא רבה בין לאו אחד לתרי לאוין לענין מלקות מלוקמי בגזל גופי' לענין תרי לאוין שאין בו נפקותא אלימתא בין תרי לאוי ללאו אחד כיון שאין בו מלקות אבל הכא דאין לאוקמי לאו בשנה על דבר זולת על בל תאחר בודאי יש נפקותא להני תרי לאוין לענין אפושי איסורא לקוברו בין רשעים גמורים וא"כ על הרמב"ם ועל בעל אבעי' דקא מבעי' לי' בכור מאימתי מונין לו שנה לא קשה שנה בלא רגלים היכי משכחת ליה דאף דלא משכחת שנה בלא רגלים מ"מ איכא נפקותא לעבור בתרי לאוין [עיין בסמוך בהגה ג' כי שם דחיתי סברא זאת דהכא לא שייך לומר לעבור עליו בתרי לאוין כיון דלאו דבל תאחר לא נאמר אלא פעם אחד בתורה] אבל על הברייתא שפיר פריך הגמ' כיון דתני בברייתא בהדיא כיון שעבר עליהם שנה בלא רגלים שפיר קשה איך משכחת שנה בלא רגלים אך קשה על הרמב"ם למה לא פסק גם בשנה כיון שעבר השנה עובר בכל יום ויום כמו שכתב בעבר שלש רגלים עובר בכל יום ויום. והנה באמת ראיתי בזה אי אחר שנה עובר בכל יום ויום או לא פלוגתא בין רש"י ובעל המאור דרש"י בד"ה הניחא למאן דבעי כסדרן כתב דתנא דברייתא סבר כר' שמעון בחדא ופליג עליו בחדא וכוונת רש"י דאיך מצי לאוקמי הברייתא כר' שמעון הא ר' שמעון הוא דאמר רגלים פעמים שלשה פעמים ארבעה פעמים חמשה **הג"ה באמת לפי מה שכתב לעיל קושי' רש"י מעיקרא ליתא דאף דעובר משום שנה אפ"ה קאמר ר"ש פעמים חמשה היינו לעבור בשני לאוין אף משום רגלים ויש לומר דרש"י ס"ל דלא שייך תרי לאוין כיון דלאו דבל תאחר לא נאמר בתורה כי אם פעם אחד רק דקבעי' מתרי זמנים או בכלות שנה או ברגלים וכיון שעבר על לאו זה בכלות השנה שוב לא שייך לומר שיעבור עוד על לאו זה אחר רגלים דהא כבר הוא עומד בלאו זה שעבר עליו שנה וקן להיפך כשעבר על לאו זה ברגלים שוב לא שייך לומר שיעבור עוד הפעם על לאו זה בכלות השנה ודו"ק:** ומשמע דמקודם אינו עובר וקשה הא כבר עבר משום שנה דארבעה וחמשה רגלים אי אפשר בלי שנה והרי עובר בכל יום ויום משעבר לי' שנה. ועל זה כתב רש"י דפליגי עליו בחדא דבאמת לר"ש ליכא לאו דשנה כי אם ברגלים. ולתנא דברייתא איכא גם לאו דשנה. אך הבעל המאור מתרץ קושי' רש"י וכתב דאם עבר שנה אינו עובר בכל יום ויום כי אם בכל שנה ושנה דכן משמעות הקרא שנה בשנה אבל ברגלים עובר בכל יום ויום דמה דתלי' ברגלים הוא יום אחד דבראיית פנים תלי' שהוא ביום אחד. ומעתה יש לומר דהרמב"ם ס"ל כבעל המאור דאחר שנה אינו עובר בכל יום אך יש להקשות אף שדברי בעל המאור דברי טעם הם מ"מ קשה מנ"ל סברא זו לומר דבעבר שנה אינו עובר בכל יום אמאי לא נימא דשנה הוא דומי' דרגלים וכן משמע לשון הברייתא דכייל בחדא מחתא בכור שעבר עליו שנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה משמע דשוים הם ואם נימא דקרא דכתב שנה בשנה מוכיח כסברת בעל המאור דאינו עובר כי אם בכל שנה א"כ קשה מאי קאמר בגמ' והאי מאי תיובתא הא שפיר קא פריך מהאי ברייתא הואיל וכייל שנה עם רגלים מכלל דרגלים דומיא דשנה מה שנה אינו עובר בכל יום אף רגלים אינו עובר בכל יום ותיובתא דרבא דהא להיפוך ליכא למימר שנה דומי' דרגלים דהואיל ובשנה כתיב שנה שנה להיות עובר בכל שנה ולא בכל יום אלא ודאי צריך לומר דהגמ' לא ס"ל הך סברא דגם בשנה איכא למימר דכיון שעבר שנה עובר בכל יום ושפיר קאמר והאי מאי תיובתא דדלמא נקט בברייתא שנה דומיא דרגלים וכן מוכח דקרא דשנה בשנה לא נדרש להכי דהא במס' בכורות (דף כ"ז ע"ב) דרשינן מהאי קרא דשנה בשנה דבשנה דידיה מנינן. ולתנא דבי רב דרשינן מני' דבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד ע"ש ואי ס"ד דקרא אתי כדדריש ליה הבעל המאור להיות עובר בכל שנה א"כ קשה האי למוד דדרש לי' בגמ' מנא לן ובאופן דמהאי קרא אינו מוכח כלל אלא דבעבר שנה עובר ואין לנו הכרע אי עובר בכל יום ויום או לא:

אמנם אחר עיון קצת יש להוכיח מסוגיא זו כדעת בעל המאור דאי כדעת רש"י דגם בעבר שנה עובר בכל יום ויום קשה מאי קא מתמה הגמ' לומר האי מאי תיובתא. הא תיובתא ותיובתא היא והכי קא מותיב ליה דכיון דתני בברייתא שנה בלא רגלים קשה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה וע"כ צ"ל דברייתא ר"ש היא דבעי כסדרן וע"ז קשה למאי נ"מ קאמר ר"ש פעמים ד' פעמים ה' הא בלאו הכי עובר בכלות השנה בכל יום ויום. אלא ודאי דאחר כלות השנה אינו עובר בכל יום וקאמר ר"ש פעמים ארבעה ופעמים חמשה דכשבאו הרגלים עובר גם משום רגלים וכיון שמוכח דאחר כלות השנה אינו עובר בכל יום ממילא אחר כלות הרגלים אינו עובר בכל יום ויום דכמו שהוא בעבור הזמן הקבוע התלוי בשנה כן הוא הזמן הקבוע התלוי ברגלים וחד דינא אית להו לשיטת רש"י וא"כ שפיר קשה מהך ברייתא לרבא ולפ"ז מאי קא מתמה הגמ' לומר האי מאי תיובתא אלא ע"כ צ"ל דסתם גמ' סובר כדעת הבעל המאור דאין זה בזה תלי' דאף שאחר כלות הרגלים עובר בכל יום אפ"ה אחר כלות השנה אינו עובר בכל יום כי אם אחר כלות שנה כתירוץ הבעל המאור ושפיר קא מתמה האי מאי תיובתא דמברייתא לא מוכח כלל דלא כרבא: אמנם לרש"י צריכין אנו לדחוק ולומר דהגמ' דקא מתמה האי מאי תיובתא ידע מתרוצי דהגמ' דלקמן דיש לאוקמי הברייתא כדר' שמעי' ולא צריך לאוקמי כלל כר"ש ודוחק הוא לומר כן דאף שידע מהאי אוקימתא כדר' שמעי' אכתי לא הוי לי' לתמוה על המקשן לומר האי מאי תיובתא כיון שהמקשן לא ידע מהאי דר' שמעיה הלא שפיר פריך וכי משנת ר' שמעי' היה מפורסם כל כך עד שתמוה קא מתמה אמאן דלא ידע אותה ואם כן הוא למה לא קא מתמה הגמ' גם על המקשן דלקמן דפריך לרבנן היכי משכחת שנה בלא רגלים הלא ג"כ לא ידע מהך דר' שמעי' עד דמתרץ לי' כן וצריכין אנו לומר לשיטת רש"י ז"ל דקא מתמה לי' מכח האי סברא דיש לומר דתנא דברייתא פליג עלי' דר"ש בחדא וסבר לי' כוותיה בחדא ואף שיש בזה קצת דוחק מ"מ מרויח לן לשיטת רש"י פירוש אחר בגמ' דפריך לקמן מאן תנא דפליג עלי' דר' שמעי' ולכאורה יש לדקדק מנא הוי ידע הגמ' דאיכא תנא דפליג על רב שמעיה. וממ"נ אי לא הוי ידע מהך דאחרי' מנ"ל כלל דיש חולק על הך דר' שמעי' ואי ידע מאחרים א"כ ידע מי הוא החולק עליו והכי ה"ל להגמ' לומר סתם אחרים אומרים אין בין עצרת כו' ורש"י ז"ל בד"ה מאן תנא רוצה ליישב זה ומפרש תנא קמא דלא איירי בשנה בלא רגלים וגם זה קשה איך מוכח דיש תנא דחולק על זה ואי משום דלא הוזכר בברייתא לעיל רק רגלים אין מזה ראיה דלא משכחת לי' שנה בלא רגלים. (ועיין בתשובת חכם צבי סי' י"ב) אמנם לשיטת רש"י ניחא דכיון דגם אחר שנה עובר בכל יום ויום א"כ קשה על רבא למה נקט בעובר רגלים עובר בכל יום ויום אמאי לא נקט רבותא דאפי' בעבור שנה בלא רגלים ג"כ עובר בכל יום דהא איכא למטעי הואיל וכתיב שנה בשנה כסברת בעל המאור אלא ודאי לכך לא נקט רבא שנה הואיל ולא משכחת ליה שנה בלא רגלים. וקשה איך פליג רבא על הברייתא דתני שנה בלא רגלים וע"כ דאיכא תנא דפליג על הך תנא דברייתא דאתי' כר' שמעי' ושפיר קאמר הגמ' מאן תנא דפליג על ר' שמעי':

והנה עוד מתרץ הבעל המאור על קושי' רש"י דשפיר אתי הברייתא כר"ש דמשום שנה אינו עובר כי אם בעשה דהכי כתיב שנה בשנה תאכלנו ור"ש אמר פעמים חמשה דמשום רגלים עובר בלאו דבל תאחר ומה דקאמר הגמ' תנא אלאו קא מהדר היינו לאו הבא מכלל עשה ע"ש בבעל המאור והנה קשה לי לדבריו א"כ קשה למה נקט שנה הא ברגל אחד עובר בו עשה דובאת שמה והבאתם שמה כמו שאמר רבא לעיל. והנה רש"י לעיל בד"ה עובר בעשה כתב על הקרבן ולכאורה מאי רצה רש"י בזה. ונ"ל דלפי מה שמתמה המשנה למלך על הרמב"ם בפ' י"ד ממעשה קרבנות הלכה י"ג שפסק אחד נדרים ונדבות אחד שאר דברים שהאדם חייב בהן כו' הגיע הרגל ולא הביא ה"ז ביטל מצות עשה ומקשה המשנה למלך דפשטי' דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ולא בערכין וקדושת דמים ע"ש וא"כ רש"י מפרש על הקרבן דלא כהרמב"ם דהך עשה לא נאמר אלא במידי דהקרבה ולפ"ז מיושב גם על הבעל המאור דברייתא נקט שנה דהך עשה דשנה בשנה אף שנאמר גבי בכור מ"מ נלמד כל הדברים המקודשים ממנו דגם חייבי דמים עוברים בשנה אבל עשה דובאת שמה אינו אלא במידי דהקרבה: אבל היא גופא קשי' דמנ"ל לומר דילפינן חייבי דמים מבכור דילמא ילפינן מני' רק מידי דהקרבה שהם דומים לבכור וא"כ עשה דשנה בשנה באמת אינו אלא במידי דהקרבה ולפ"ז אין אנו צריכין לא לתירוץ רש"י דפליג עליו בחדא ולא לתרוצים של הבעל המאור דבלא"ה אתי שפיר דאף הברייתא ר"ש היא בשנה בלא רגלים מ"מ שפיר קאמר ר"ש פעמים חמשה דנפקא מני' בחייבי דמים דלא מחייב עליו משום שנה הואיל ולא ילפינן מבכור אמנם ברגלים עובר גם על חייבי דמים כמו שתני בברייתא לעיל דף ד' ע"א אחד הנודר ואחד המקדש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר וע"ז קאמר ר"ש דבעי כסדרן ופעמים ד' ופעמים ה':

והתניא האומר סלע זו לצדקה וכו'. התוספות הקשו מדתנן הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס והרב עיון יעקב ז"ל בפירוש אבות תירץ דההיא משנת חסידים ובריתא דידן קתני הרי זה צדיק. ונעלם ממנו שכן תירץ הר"ן הובא בעין יעקב בפסחים ע"ש ובדרושים הארכתי בס"ד:

והתניא האומר סלע זו לצדקה וכו' הקשו התוס' מדתנן אל תהיו כעבדים וכו' ותירצו היינו כאומות העולם שתוהין על הראשונות עכ"ל וק"ק דאי הכי מאי פריך הש"ס הרי בלאו הא דכורש תקשי ליה ההיא דאל תהיו כעבדים ולפי התוס' מוכרח לומר דההיא באומות שתוהין ומעתה תו לא תקשי מכורש וכדפריך בתר הכי כאן בישראל כאן באומות והמקשן הוא מוכרח לשנויי הבריתא עם המשנה ומאי פריך. ואפשר דהמקשן היה מחלק סתם בין תוהא ומתחרט לאינו תוהא וק"ל מכורש דמנ"ל דתוהא ומתחרט היה על זה דמסתמא לא אמרינן דתוהא. וחדית ליה התרצן לחלק בין ישראל לא"ה דבריתא דקתני ה"ז צדיק גמור בישראל דוקא אבל א"ה ודאי תוהים ומתחרטים ומש"ה אמר דכורש כבר החמיץ דודאי תוהא ומתחרט. והתוס' נקטי למילתייהו לפי המסקנא כמבואר:
שוב ראיתי להרב מהר"י פינטו שעמד על זה ומה שתרץ יש בו הגמגום. וק"ק על הרב ז"ל שהבין דהתוס' מוקמי למתני' באומות. דאיך יתכן דמשנת חסידים לא"ה נאמרה ומ"ש התוס' היינו כאומות העולם הוא בכ"ף כלו' המשנה מיירי בישראל התוהא כמו א"ה וכן מוכח ממ"ש התוס' פ"ק דפסחים. ושם בעין יעקב מביא דברי הר"ן בחידושיו שכתב משם התוס' דמתני' דאבות בתוהא כדרך שעושין א"ה ע"ש ועיין בחידושי הלכות:
והרב מהר"ש פרימו תירץ לקושית התוס' דמתני' דאבות היינו בעושה המצות שחייב לעשותם ובהא קאמר דחובת גברא לקיים מצותיו ית' שלא ע"מ לקבל פרס. אכן אם לאחר שכבר יצא י"ח המצוה דרמיא עליה עושה תוספת כגון שכבר נתן צדקה כמצותו לפי ערכו ואח"ך אומר סלע זו לצדקה כלומר תוספת על חיובי אז שרי לעשותה בשביל שיהיה בנו וכו' עכ"ד והוא תירוץ נכון ומעין דוגמא אמרינן פ"ק דקמא דהדור מצוה ביותר משליש משל הקב"ה ופירשו רש"י ותוס' דהוא אוכל פירות בעה"ז הן בעודנו חי עש"ב:

מאי שגל אמר רבא בר לימא משמיה דרב כלבתא. ראיתי למהר"י אבראבניל בישעיה פ' מ"ה על פסו' כה אמר ה' למשיחו לכורש שנקרא כורש דהוא כלב בלשון פרסי לרמוז שינק מכלבא ונתגדל מכלבא ומייתי התם מעשה שהיה ע"ש באורך. ואפשר שמפני זה היה טבעו נמשך לשגל. והיינו דאחמיץ דבדבר שאירע לו נס וניצול מהמות כמפורש בדברי מהרי"א הנז' בה עבד איסורא:

תוס' ד"ה ג' רגלים כסדרן ומתני' דניסן ר"ה ר"ש היא והכי אמרינן לקמן דף ז' עכ"ל ק"ק דהא בסוגיין אמתני' קאי וקאמר ור"ש היא ומייתי הך ברייתא ומה חידשו התוס' ומייתו מסוגייא דלקמן. ואפשר משום דקשה דהא קתני במתני' בא' באלול ר"ה למעשר בהמה ר"א ור"ש אומרים באחד בתשרי ומדמזכיר ר"ש דקאמר מעשר בהמה באחד בתשרי א"כ מתני' דקתני באחד באלול ר"ה למעשר בהמה והוא מאחד מד' ראשי שנים לאו ר"ש והיכי אמרי' דלרגלים הוא ר' שמעון. והא תכף קתני בא' באלול ולאו ר"ש היא כדקאמר בסמוך. לז"א דמתני' דניסן הוא ר"ש כדאמרינן לקמן דף ז' דהתם פריך הגמ' רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ ומשני רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי ונמצא דמאי דקתני לרגלים דהוא בא' ניסן זהו דוקא כר"ש ולקמן מבואר דרבי היא ונסיב אליבא דתנאי ועדיין יש לדקדק דאמאי לא תפסו במ"ש בש"ס ור"ש היא שם הול"ל מתני' וכו' ר"ה ר"ש היא כדאמרינן לקמן. לכן נראה דהתוס' לא הוו גרסי כנסחא דקמן דגרסינן למיקם עליה בבל תאחר ור"ש היא דתניא וכו' אלא גירסתם היתה כהרי"ף והרא"ש דגרסי למיקם עליה בבל תאחר דתניא וכו' ע"ש ובהכי נחה שקטה האר"ש:

כסדרן וחג המצות תחילה. הרמב"ם פי"ד דמעשה הקרבנות כתב וז"ל עברו עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו וכו' הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר ולא תאחר לשלמו אינו עובר בל"ת עד שיעברו רגלי השנה כלה עכ"ל וכתב מרן בכסף משנה וז"ל ואע"ג דסתם מתני' התם כר"ש לא חש לה רבינו משום דת"ק דבריתא פליג ור"מ וראב"י וכיון דרבים טובא פליגי עליה לא חיישינן לסתם ועוד דמשמע דרבא סבר הכי וסתם ספרי כת"ק דבריתא וכתב הר"י קורקוס עוד דאפשר דהאי סתמא דמתני' לא עדיף כולי האי דלאו האי דינא אתא לאשמועינן אלא אתא למימר דר"ה לשנים ניסן ולר"ש ר"ה לרגלים ולאו למסתם כר"ש נחית עכ"ל:
והנה מ"ש מרן דלא חש לס' מתני' כיון דסתם דברי' פליג וכו' דבריו קשים דמודעת זו דסתם מתני' הוי רבים דרבי ובית דינו אמבוה' דרבנן סתמי הכי וכל כי האי לא משגחינן בת"ק דבריתא ודעמיה. ותו דאי הכי מ"ט פסק כת"ק דברית' והא רבנן טוב' פליגי עליה וסתמ' דמתני' סתם גמור נמי פליג. ותו דכיון דעל סתם מתני' פליגי רבנן טובא. וגם על ת"ק דברית' פליגי רבנן טובא. טפי עדיף למנקט כסתם גמור דמתני' ולא כת"ק דבריתא. ותו דבכי האי גונא דתנאי דברית' כל חד דעת בפני עצמו הוא א"כ לא משכחת לפסוק הלכה דבכל סברא דנקטינן נימא רבנן טובא פליגי עליה:
ומ"ש וסתם ספרי כת"ק דבריתא קשה דהרי בספרי סוף פ' ראה שנינו וז"ל ר' שמואל אומר אין ת"ל חג הסוכות שבו מדבר הכתוב אלא מה ת"ל חג הסוכות מלמד שאינו עובר בבל תאחר עד שיעברו כל רגלי השנה עכ"ל ואין בספרי שם ולא בפ' תצא בריתא אחרת בזמן בל תאחר ובריתא זו דכתוב ר' שמואל נראה לי ההדיוט דהוא ט"ס וצ"ל ר' שמעון אומר. וכן מצאתי דגריס בילקוט דמייתי בריתא דספרי הנז' וגריס ר' שמעון אומר ע"ש וכן הוא בפסיקתא דידוע דמייתי ברייתי דת"כ וספרי ומייתי לזו בשם ר' שמעון. ומ"ש שיעברו כל רגלי השנה פי' כסדרן דהא יליף מדהוצרך לכתוב חג הסוכות דמה ת"ל שבו דיבר הכתוב כדקאמר בסוגיין. וא"כ ליכא סתם בספרי כת"ק דבריתא ולא מייתי אלא סברת ר"ש כמדובר ואיך כתב מרן וסתם ספרי כת"ק דבריתא. גם מ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס דבריו חלושים קצת דאי לאו למסתם הול"ל בא' בניסן ר"ה למלכים ר"ש אומר אף לרגלי' ומה גם למאי דקאמר בש"ס רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי משמע דלמסתם אתי:
ומ"ש עוד מרן ועוד דמשמע דרבא סבר הכי. הנה ראיתי להרב לחם משנה פ"א דחגיגה דין ז' שבתוך דבריו כתב דהרמב"ם פסק כרבנן דהיכא דעברי ג' רגלים עובר בבל תאחר וכתב עוד דהסמ"ג לאוין של"א פסק כת"ק דצריך שיעברו ג' רגלים וכתב שם הסמ"ג דלכאורה משנת ראב"י קב ונקי ואפי' בבריתא כדאיתא בהחולץ אמנם אומר רבא שם כיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר בכל יום הרי בהדיא פסק כרבנן ואגב ארחין למדנו מדברי הסמ"ג טעם נכון לרבינו ג"כ במה שפסק פי"ד ממעה"ק גם הוא כרבנן ובכן אין אנו צריכים לטעמי' שכתב הרב כ"מ והר"י קורקוס שם עכ"ל הרב לחם משנה. ויש לדקדק על הרב ז"ל דמשמע דחדשות הוא מגיד והלא מרן בכ"מ כבר כתבה כמו שהבאתי דבריו ז"ל שכתב ועוד דמשמע דרבא סבר הכי. ואדרבא הוה ליה למידק שהסמ"ג כתבה לראיה החלטית וכדמשמע מדבריו ז"ל שכתב שהוא טעם נכון ואלו מרן ז"ל כתב דמשמע דרבא סבר הכי ולא כתבו אלא לסניף בעלמא וצירף טעמים אחרי' וכפי הסמ"ג והרב לחם משנה הא דרבא לחוד יכריע:
אמנם קושטא דמילתא שדברי הרב לח"ם קשים בעיני דהוא השוה דעת הסמ"ג להרמב"ם ועל שניהם הוא אומר שפסקו כת"ק דבריתא דבג' רגלים סגי כאשר יראה המעיין והרי הסמ"ג שם לאוין של"א הוא לא הזכיר דעת ת"ק דבריתא כלל אלא הביא דעת ר"ש דבעי כסדרן וסברת ר"מ וראב"י וכתב דהיה צריך לפסוק כראב"י דמשנת ראב"י קב ונקי והא עדיפ' ליה להרב ז"ל מסתם משנה ולזה כתב דרבא אומר כיון שעברו ג' רגלים. ובודאי דזו ראיה מכרעת שלא לפסוק כראב"י דב' רגלים סגי דהרי רבא אמר שלשה רגלים. ונראה דסבר הסמ"ג דאע"ג דרבא קאמר סתם ג' רגלים כונתו כסדרן כסתם משנה ולא הוצרך לפרש רבא דלא אתא אלא לומר דברגל אחד עבר בעשה וכיון דעברו ג' עובר בכל יום על בל תאחר. וכן משמע קצת מדברי הרשב"א בחידושיו בסוגיין גבי צדקות. ומעתה מאי קאמר הרב לח"מ דנמצא טעם נכון להרמב"ם ממ"ש הסמ"ג הרי הסמ"ג פסק כר"ש והרמב"ם כת"ק דבריתא והסמ"ג סבר דרבא אתי כר"ש וכל הטעמים דמרן ומהר"י קורקוס הם למה שפי' הרמב"ם דלא כר"ש. ובהא ניחא דמרן לא עשה עיקר מהא דרבא רק לסניף בעלמא דמשמע דרבא סבר כת"ק ולא כר"ש מדלא אמר כיון שעברו ג' רגלים כסדרן ונקט סתמא ג' רגלים משמע כת"ק דכיון דאיכא סברת ת"ק הו"ל לפרושי ג' רגלים כסדרן ומדנקט ג' רגלים סתם משמע דלא סבר כר"ש אלא כת"ק ומיהו הוא משמעות בעלמא דיש לדחות כמש"ל:
הגם הלום ראיתי להרב שער אפרים בתשובות א"ח סי' ל"ב שעמד בדברי הרמב"ם ומרן בכ"מ הללו ושם ראיתי להרב ז"ל שדקדק על מרן דקדוק אחד מאשר דקדקתי בעניותי על מרן דגם לדבריו שפסק שלא כסדרן כת"ק דבריתא פליגי עליה ר"מ וראב"י ור"ש. גם כתב שם דמרבא ליכא שום משמעות ולכן כתב הוא ז"ל דהרמב"ם פסק כר"ש וזהו שכפל דבריו וסיים אינו עובר על בל תאחר עד שיעברו רגלי השנה כלה ור"ל שיהיו כסדרן וכן פסק הרא"ש כר"ש אף דליכא כ"כ הוכחה אבל ברמזים כתב בהדיא כר"ש עכ"ד. וראיתי להרב מרכבת המשנה ח"ג הנדפס עתה מחדש שהביא דברי הרב שער אפרים הנז' וכתב עליו וז"ל ואשתמיטיתיה דבהדיא כתב רבינו בפי' המשנה ור"ש וכו' ואינה הלכה אלמא דפסק כת"ק ומה שכפל רבינו לשונו כונתו לאפוקי הקדיש באמצע רגל ומ"ש ועוד דמשמע דרבא סבר הכי ר"ל דבדף ד' ע"ב קאמר ורבנן ההוא לעשה. ואע"ג דאין זה הכרח דגם לר"ש ההוא לעשה מ"מ מדנקיט רבא כיון שעברו ולא נקיט כסדרן מכלל דפליג אדר"ש. ונסתרו דברי שער אפרים עכ"ל ואני בעניי אומר דגם הוא אשתמיטיתיה מ"ש הרמב"ם בס' המצות לאוין קנ"ה וז"ל ובאה הקבלה שאינו עובר על לאו זה עד שיעברו עליו ג' רגלים כסדרן עכ"ל ואדמותיב ליה ממ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דכמה זימני חוזר בו בחיבורו ממ"ש בפירושו כידוע ליסייעיה מדבריו בס' המצות שפסק כר' שמעון. ועוד אשתמיטיתיה דברי הסמ"ג שפסק כר"ש וסובר דהוא סברת רבא כמש"ל וקצת יש הוכחה דהסמ"ג סבר דכן דעת הרמב"ם דאי סבר דפסק כת"ק דבריתא היה מביא דעתו וחולק עליו. ומ"ש בביאור דברי מרן שכתב ועוד דמשמע דרבא סבר הכי והור"ה גבר מ"ש דף ד' ע"ב ורבנן ההוא לעשה. ולא ידעתי אמאי הביא זה דהני מילי דש"ס הוו ואנן במילי דרבא קיימי' ושמא כונתו על מ"ש רבא דף ו' ע"א כיון שעבר רגל א' עובר בעשה ואגב ריהטיה הביא דברי הש"ס במקום דברי רבא. ומ"ש לישב כפל לשון הרמב"ם דאתא לאפוקי הקדיש באמצע הרגל לא שמיע לי דאינו במשמע לשונו. ויותר נראה לומר דאתא לאפוקי מ"ד לקמן דף ז' רגלים בלא שנה שנה בלא רגלי' אם עברו מחייב ושקיל וטרי הש"ס לאסבורי ניהלן ואמטו להכי כתב עד שיעברו רגלי השנה כלה לאפוקי שנה בלא רגלים דאינו מתחייב:
ולדעת הרב שער אפרים דפסק כר"ש ניחא דהאי לישנא דכתב הרמב"ם עד שיעברו רגלי השנה כלה הוא כמעט לשון ר"ש בספרי שאמרו עד שיעברו כל רגלי השנה כמו שהבאתי לעיל. ועתה אמת אגיד דבשלמא הספרי דקאמר מה ת"ל חג הסוכות ועלה קאמר עד שיעברו כל רגלי השנה מובן קצת דר"ל כסדרן אמנם לשון הרמב"ם לא משמע כלל כסדרן והרמב"ם דייק בלישניה ולא יש רמז כסדרן בלשונו וחג המצות תחילה. וזאת היתה למרן ומהר"י קורקוס לומר דהרמב"ם פסק כת"ק דבריתא משום דמשמע ליה דרבא הכי סבר כמדובר:
וראיתי להרב שער המלך שהביא קושית הרב ל"ם על הרמב"ם וסמ"ג שהביאו לימוד ר' אושעי' לתשלומי עצרת ובסוגיין אמרו דזה הלימוד לר"מ וראב"י אך ת"ק ור"ש נפ"ל תשלומי עצרת מדתני רבה בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וכו' והם שפסקו כת"ק לא הו"ל לאתויי לימוד ר' אושעיא ובשלמא להר"מ אפשר לידחק אבל לסמ"ג קשה וכתב הרב שה"ם דכן ק' על רבינו עובדיה ז"ל דהכא פסק כת"ק ופ"ק דחגיגה הביא דרשת ר' אושעיא ופריק שפיר לקושית הרב לח"מ ע"ש ובס' טורי אבן דף ו' ע"ג. אך יש להרגיש על הרב שה"מ שהקשה על רבינו עובדיה ואמאי לא זכר דהכי קשה על הרמב"ם בפי' המשנה דכתב בשני המקומות כרבינו עובדיה ע"ש ויש קצת תשובה על הרב לח"מ שכתב לידחק בדברי הרמב"ם בהיבור שאינו ר"ל לימוד ר' אושעיא. ולפי מש"ל דהסמ"ג פוסק כר"ש לא שייך תירוץ הרב שה"מ כמבואר. ברם כבר כתבו ז"ל דדרך הרמב"ם דכל שהדין אמת אינו מקפיד על הלמודים ואזלי בתריה הסמ"ג ורבינו עובדיה:
וחזיתיה להרב שער המלך שהביא דברי התוספות שהבאתי לעיל שכתבו ומתני' ר"ש וכו' ונתקשה בהם ופירש דרך חורפא ע"ש באורך ולא שוה לי ההדיוט כאשר עפעפיו יבחנו המעיין הישר ואיני רוצה להאריך ודוק הטב:

החרמין וההקדשות. רש"י פירש חרמין חרמי גבוה והתוס' כתבו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים והגאון מהר"ר ליב בספר טורי אבן הנדפס מחדש האריך בזה ובכלל דבריו הביא פלוגתא דסתם חרמים אי לבדק הבית או לכהנים וכתב דהלכה כריב"ב דאמר לבדק הבית ודלא כעולא וכן פסק הרמב"ם זהו תורף דבריו ועם האדון הסליחה דהרמב"ם פסק פ"ו דערכין כעולא דסתם חרמים לכהנים וכן פסקו הסמ"ג וס' יראים ויש לי ההדיוט אריכות דברים בזה במקומו בס"ד: