אמר לו: "הרי אתה עלי חרם" — הרי הנודר אסור, וממונו של המודר (זה שנאמר הדבר אודותיו) אסור על הנודר. אמר לו: "הריני עליך ואתה עלי" — שניהם אסורים זה בזה. ומותרין בכל דבר של עולי בבל השייך לכלל עם ישראל ולא ליחידים כלשהם, ואסורין ברכוש השייך לאותה עיר, שהם כשותפים בו.

ומפרטים: ואלו הן דברים של עולי בבל כגון: הר הבית, הלשכות שבהר הבית והעזרות שבמקדש, ובור מים של אמצע הדרך. ואלו הן של אותה העיר — הרחוב של אותה העיר ובית הכנסת ובית המרחץ.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בור זה של עולי בבל בירא דשותפי [בור של שותפים] הוא, אם כן אמאי [מדוע] יהא מותר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: השותפין שנדרו הנאה זה מזה — אסורין ליכנס לחצר המשותפת לשניהם, כדי לרחוץ עצמם בבור!

ומשיבים: לרחוץ במים שבבור — הכי נמי [כך הוא גם כן] הדין שאסור, לפי שרוחץ בכל מי הבור, וחלק מהם שייך לשותפו, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]: למלאות מים, שלדעתו מר מדידיה קא [זה משלו הוא] ממלא ומר מדידיה קא [וזה משלו הוא] ממלא, ולכן מותר לשניהם.

ושואלים: וכי סבר רב נחמן כי יש ברירה? והתנן [והרי שנינו במשנה]: האחין שהיו שותפין ברכושם, כאשר חייבים בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים למחצית השקל כדי לכסות את הוצאות החלפנות ובלאי המטבע), וכגון שלאחר שחילקו בראשונה את הרכוש שירשו, חזרו ונשתתפו, שדינם כדין שני שותפים סתם שנתנו ביחד שקל שצריכים להוסיף קלבון לנתינתם — פטורים אז ממעשר בהמה, כדין שאר שותפים.

וכשחייבין במעשר בהמה וכגון שעדיין לא חילקו ביניהם את ירושת האב, ועדיין הם נחשבים כיחידה אחת — פטורין מן הקלבון כדין אחים הסמוכים על שולחן אביהם.

ואמר רב ענן: לא שנו שלאחר החלוקה שוב אינם נחשבים כיחידה אחת, אלא כשחלקו גדים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדים, כלומר, שחלקו לפי הערכת שווי הנכסים, ועל פי הערכה זו נטלו חלקם גדיים וחלקם טלאים בשווי זהה, שאנו אומרים שאין זו כחלוקה בירושה אחת אלא כמקח וממכר, ולכן גם כאשר חוזרים ומשתתפים הרי הדבר נחשב כשותפות חדשה לגמרי.

אבל אם חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים, שכל אחד מן האחים נטל בחלקו מכל הדברים שירשו בפני עצמו, אומר אני: זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, ואם חזרו ונשתתפו, חזרה הירושה להיות כדבר אחד וחייבים במעשר בהמה ופטורים מן הקלבון.

ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדים כנגד גדים וטלאים כנגד טלאים אין אומר אני כי זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך? הרי שלדעת רב נחמן אין ברירה, ואם כן אין מקום לתירוץ זה גם במילוי מים מבור השותפים.

אלא עלינו לחזור בנו מן התירוץ הראשון ולומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] בור זה של עולי בבל בירא דהפקרא [בור של הפקר] היא, אלא הכא [כאן] בבעיה אחרת נחלקו, בשאלה של המגביה מציאה עבור חבירו קא מיפלגי [חלוקים הם], מר [חכם זה, רב נחמן] סבר: שאם מגביה מציאה עבור חבירו — הרי בהגבהה זו קנה חבירו כאילו הוא עצמו הגביהה, ולכן הממלא מים לחבירו זכה בהם חבירו והרי הם כרגליו. ומר [וחכם זה, רב ששת] סבר: לא קנה חבירו, אלא קנה המגביה, וחבירו אינו זוכה בהם עד שיקנה לו אותם כדרך שמקנה לו שאר דברים השייכים לו, ומשום כך דין המים כרגלי הממלא.

א משנה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת מחוץ לתחום וערבו בני אותה העיר שהוא גר בה כדי שיוכלו ללכת בשבת לאותה עיר, אם רוצים הם ללכת לשם ולהביא אצלו מפירותיו — לא יביאו לו. שדין פירותיו כרגליו, ומכיון שהוא עצמו אינו יכול להלך מעירו לשם — אף פירותיו אסורים בטלטול משם לעירו. ואם ערב הוא — הרי דין פירותיו כמוהו ומותר לאחרים שאף הם עירבו, להביאם לו.