הרי אדם שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין חטין של חבירו, וכי יאכל הלה וחדי [וישמח]?! שהרי לדעה זו שאם היה זה דבר קטן ובלתי נחשב הרי הוא בטל. וכיון שאנו אומרים שאין אדם מבטל את רכושו לאחרים — כן הוא גם לגבי המים והמלח בעיסה. אחיכו עליה [צחקו עליו] החכמים. אמר להו [להם]: וכי גולתיכו שקלי [את גלימתכם לקחתי] שאתם מביישים אותי? הדור אחיכו עליה [חזרו וצחקו עליו].

אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה [יפה עשו שצחקו עליו], כלומר, יפה סברו שאין דמיון בין הדברים. וטעמם: מאי שנא [מה שונה] אם נתערבו חטין של אחד בשעורין של חבירו שלא קאמר להו [אמר להם] ר' אבא כדוגמה — דהוה ליה [שהרי הוא] מין בשאינו מינו, וכלל הוא: מין בשאינו מינו — בטיל [בטל]. אם כן כשנתערבו חטין של אחד בחטין של חבירו נמי [גם כן], נהי [אם אמנם] שלדעת ר' יהודה לא בטיל [בטל], אולם לדעת רבנן [חכמים] הריהו מבטל בטיל [מתבטל] ואפילו שהוא מין במינו.

אמר ליה [לו] רב ספרא לר' אושעיא: משה, גדול הדור! שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! וכי לא שמיע להו [שמעו] אותם חכמים שצחקו הא דאמר [זו שאמר] ר' חייא קטוספאה [מהעיר קטסיפון] משמיה [משמו] של רב: הבורר צרורות (אבנים) מתוך גרנו של חברו — חייב לשלם לו דמי חטים כנגד משקל אותם צרורות. כי קודם לכן כשהיה מוכר — היו הצרורות נמכרים יחד עם החיטה, וכאשר נטל את הצרורות, נמצא שהפסידו במידה מסויימת.

אלמא [מכאן]: כילא חסריה [מידה החסירו] וכיון שהחסיר לו מן המידה — הריהו מתחייב לשלם לו על חסרון זה, ולכך אינו בטל. הכא [כאן] בעיסה נמי [גם כן] כילא חסריה [דבר מידה חיסרו] ואפילו שמידת המים והמלח קטנה — אינה בטילה.

אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: וכי לא שני ליה למר [שונה לו לאדוני] בין ממון שיש לו תובעין כמו הבורר צרורות מן הגורן שאינו בטל; לבין ממון שאין לו תובעין? כמו מים בעיסה, שיש לומר שהם בטלים, כיון שאין להם תובעים!

אמר ליה [לו] רב ספרא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שיש להבדיל בין ממון שיש לו תובעים לבין ממון שאין לו תובעים, הא [זו] שאמר רב חסדא: לדעת האומר כי מין במינו אינו בטל ושאינו במינו בטל, נבלה בטלה בשחוטה שאם נתערב כזית מן הנבילה בתוך הרבה זיתים מן השחוטה — הרי הוא בטל, והנוגע בתערובת זו אינו נטמא, לפי שהנבילה נחשבת כמין אחר לגבי השחוטה. וטעמו של דבר: לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, וכיוון שלא יתכן שיחול עליה איסור נבילה, לכן היא נחשבת כמין אחר, ומין בשאינו מינו — בטל.

אולם אם נתערב כזית מן השחוטה בהרבה זיתים מן הנבילה — שחוטה אינה בטלה בנבלה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה. כי אם הנבילה מתקלקלת ואינה ראויה עוד לאכילה, בטילה ממנה טומאתה ונעשית לענין זה כשחוטה.

אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר דכי אית [שאם יש] לה לנבילה בעלים — לא בטלה? וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן]; והא תניא [והרי שנינו בברייתא] אמר ר' יוחנן בן נורי: חפצי הפקר שאינם שייכים לאיש, מכל מקום קונין הם שביתה במקומם, וכל המוצאם בשבת יכול ללכת מהם והלאה אלפיים אמה לכל צד. שאף על פי שאין להם בעלים — דומין כמי שיש להם בעלים. משמע שאין העדר בעלים גורם משמעותי בהלכה זו.

אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: מי קא מדמית [האם מדמה אתה] דין איסורא [איסור] והיתר לדין ממונא [ממון]? איסורא [איסור] — בטיל [בטל], ואילו ממונא [ממון] — לא בטיל [בטל].

ומכל מקום חוזרת השאלה: וטעמא מאי [ומה הטעם] אין המים בטלים בעיסה?

אביי אמר: הטעם הוא גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. שאמנם במקרה שנתפרש במשנתנו; הדבר המועט שנתנה השכנה — בטל. אלא יתכן שיבואו השכנות לעשות עיסה בשותפות ולא תדענה שיש להקפיד בדבר וכל אחת מהן תוליך את העיסה למקומה, ולכן גזרו אף בנתינה מועטת.

רבא אמר טעם אחר: תבלין לטעמא עבידי [לצורך נתינת טעם הם עשויים], וכלל הוא: וטעמא [וטעם] לא בטיל [בטל], שהרי אין רוצים שטעמם יתבטל, ולכן אינם בטלים לגבי העיסה למרות מיעוט כמותם.