סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

אוֹכְלֵי בְּהֵמָה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם תִּקּוּן כְּלִי
אֵיתִיבֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב יְהוּדָה מְטַלְטְלִין עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶן וּלְהָנִיף בָּהֶן לַחוֹלֶה וּמוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ וְלֹא יִקְטְמֶנּוּ לְהָרִיחַ בּוֹ וְאִם קְטָמוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו לָא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ חַיָּיב חַטָּאת
אֲמַר לֵיהּ הַשְׁתָּא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר קָא קַשְׁיָא לִי חַיָּיב חַטָּאת מִבַּעְיָא אֶלָּא כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּקָשִׁין קָשִׁין בְּנֵי מְלִילָה נִינְהוּ
חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי מוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ קוֹטְמוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַכִּין אֲבָל בְּקָשִׁין לֹא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ פָּטוּר אֲבָל אָסוּר לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו לֹא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ חַיָּיב חַטָּאת
תָּנֵי חֲדָא קוֹטְמוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ תַּנְיָא אִידַּךְ לֹא יִקְטְמֶנּוּ לְהָרִיחַ בּוֹ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא הָא בְּרַכִּין הָא בְּקָשִׁין
מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּקָשִׁין אַמַּאי לָא מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי וְעוֹד הָא רָבָא בַּר רַב אַדָּא וְרָבִין בַּר רַב אַדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב יְהוּדָה הֲוָה מְפַשַּׁח וְיָהֵיב לַן אַלְוָתָא אַלְוָתָא אַף עַל גַּב דְּחַזְיָא לְקַתָּתָא דְּנַרְגֵי וַחֲצִינֵי
לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא רַבָּנַן דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נוֹטֵל אָדָם קֵיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִטּוֹל אֶלָּא מֵאֵבוּס שֶׁל בְּהֵמָה וְשָׁוִין שֶׁלֹּא יִקְטְמֶנּוּ וְאִם קְטָמוֹ לַחְצוֹץ בּוֹ שִׁינָּיו וְלִפְתּוֹחַ בּוֹ הַדֶּלֶת בְּשׁוֹגֵג בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת בְּמֵזִיד בְּיוֹם טוֹב סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּקָאָמַר הָתָם חַיָּיב חַטָּאת הָכָא פָּטוּר אֲבָל אָסוּר רַבָּנַן דְּקָא אָמְרִי הָתָם פָּטוּר אֲבָל אָסוּר הָכָא מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה
וְלֵית לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָא דִּתְנַן שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּמוּסְתָּקִי
וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר תָּנוּ רַבָּנַן מְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק שֶׁכׇּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה צִבּוּרִין צִבּוּרִין וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי מָר סָבַר מִחֲזֵי דְּקָא מְכַנֵּיף לִמְחַר וּלְיוֹמָא אַחֲרִינָא וּמָר סָבַר קְדֵרָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר וְכוּ' מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּקָא מוֹלֵיד בְּיוֹם טוֹב
וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים מַאי קָא עָבֵיד אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכָא בִּרְעָפִים חֲדָשִׁים עָסְקִינַן מִפְּנֵי

רש"י

אוכלי בהמה. כגון קש ועלי קנים אין בהם משום תקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו: להניף. ווכטליי''ר משום הבלא: ומוללו. בין אצבעותיו להוציא ריחו: ולא יקטמנו להריח בו. שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף גזירה דלא ליתי לקוטמו לחצוץ בו שניו דהתם כלי משוי ליה ואיכא איסורא דאורייתא: פטור. דאינו לשם כלי: חייב חטאת. בשבת ויש עצי בשמים שהן אוכלי בהמה ואפ''ה חייב: א''ל. רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני אם מצאת ברייתא אומרת לחצוץ בו שניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חיוב חטאת אבל אינה תשובה דכי תניא ההיא בעצי בשמים קשין שאינן ראויין למאכל בהמה: קוטמו ומריח בו. ואפי' לכתחלה דהא אף לחצוץ בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך רכין לתקנן לחצוץ: בקשין אמאי לא. להריח בו מי גזור רבנן כשאין מתכוין לכלי אטו מתכוין: והתנן שובר אדם חבית. מגופה שיש בה גרוגרות ואוכל ובלבד שלא יתכוין ליפות השבירה להיות לה לפה שתהא עוד כלי: הוה מפשח. איישבריי''ר בלע''ז כשמסעף בידו ענפים מעץ גדול כמו ויפשחני (איכה ג) עשה לי גדר בסעיפות בענפי עצי היער סביבות דרכי כדי שלא אצא כדרך שעושין בני היערים שקורין פליישי''ץ: הוה מפשח. לן מן התלושין: אלותא. מקלות גדולים כמו ולא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.): ואע''ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני. שהיא קשה וראוי לעשות ממנו בית יד לקרדום ולפסל שקורין דולויי''ר והוא היה שוברה להריח: לא יטול אלא מן האבוס של בהמה. דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל צורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה: שלא יקטמנו. אקיסם קאי: אחד זה ואחד זה. אחד שבת ואחד יום טוב: אינו אלא משום שבות. דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא הוא אלא א''כ מחתכו וממחקו בסכין והשתא קא מהדר לתרוצי קושיא דלעיל הא דתני לעיל בקשין לא יקטמנו להריח ר' אליעזר דאמר בקוטם לכלי חייב חטאת הכא גבי קוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב יהודה דמפשח להריח כרבנן דאמרי בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא להריח מותר לכתחילה: ולית ליה לרבי אליעזר כו'. והא הכא דכי מתכוין לעשות כלי איכא חיובא דאורייתא וכי לא מתכוין לא גזור רבנן לכתחילה: כי תניא ההיא. דמותר: במוסתקי. חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שקורין שף שעושין הימנו זפת וקורין אותו ריישינ''א וריחו דומה לריח לבונה ובלשון ערבי קורין אותו מוסתק''י ומדבקין בו קערות חרס הנשברים כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד מן ברבשט''א וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי:

תוספות

פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מבעיא. פרש''י תשובה גדולה חזרת להשיבני דאפי' פטור אבל אסור קא קשיא לי כ''ש דחייב חטאת קא קשיא לי אבל לא קשיא כלל דהתם מיירי בקשין שאינן ראויין למאכל בהמה וקשה מאי מאריך בלשונו השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי לשני ליה לאלתר התם מיירי בקשין וע''ק דמשמע דבקשין מתסר לרב יהודה ובסמוך מתיר רב יהודה אף להריח דאמר דמפשח ויהיב אלותא וכו' ואר''ת דגרסי' כגרסא דר''ח דגריס א''ל וה''פ דרב יהודה משיב לרב כהנא פשיטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא קשיא לי דאדרבה מותר לגמרי ואפי' לכתחלה חייב חטאת מבעיא כ''ש דנשנית בטעות כיון דקתני חייב חטאת וא''ל רב כהנא לרב יהודה מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין שאין ראויין כלל למאכל בהמה ולכך זהו דלהריח פטור אבל אסור לחצוץ בו שניו חייב חטאת אבל לדידך קשה דבקשין נמי קא אמרת דמותר להריח כדקאמר מפשח ויהיב אלותא וכו' ומ''מ רב יהודה לא הוה מודה ליה דרב יהודה ס''ל דלחצוץ שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפי' לכתחלה אף על גב דקשין הן להריח מותר: כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח לן כו'. ומיירי להריח כדמסיק דסבר כרבנן דאמרו התם גבי לחצוץ שניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפי' לכתחלה ולא גזרו שמא יקטום וא''ת למה נמנעו כשחל יו''ט במ''ש מלהריח בשמים משום שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס''ל כרבנן וגם אין שייך לפרושי טעמא משום אש גיהנם שמתחיל לשרוף ולהסריח ולכך מברכינן בכל מ''ש דעלמא וכשחל יו''ט במ''ש אז אין האש מתחיל לשרוף ולהסריח ולכך לא מברכינן דהא גם ביו''ט שובת דא''כ גם במוצאי יו''ט אמאי לא מברכינן אבשמים וגם אין לפרש דהא דמברכינן אבשמים במ''ש משום נפש יתירה שאבד ומריח הבשמים ומישב דעתו עליו וכשחל במ''ש אז אינו מפסיד נפש יתירה דביו''ט אית ליה נשמה יתירה דא''כ במוצאי יו''ט אמאי לא מברכינן אבשמים ואי ליכא הני טעמי א''כ מ''ט דמברכינן אבשמים במ''ש וי''ל דלעולם טעמא דמברכי' אבשמים במ''ש הוי משום נשמה יתירה ובי''ט ליכא נשמה יתירה וא''ת אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יו''ט להיות במ''ש כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים: כי תניא ההיא במוסתקי. מזופפת ורעועה פירש רש''י דלא חיישינן לתקון כלי דהואיל ורעועה הרבה יחוס עליה דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכל הפחות שיוכל וה''ר יצחק פירש במסכת ערובין (דף לד: ושם בד''ה ואמאי) דכיון שהם מדובקים בזפת ואין החתיכות שלמות לא הוי שום תקון כלי:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר