שמואל — הלכה למעשה אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו]. שהרי ידע שיש ברייתא המתירה, ולכן היה הוא עצמו צריך לומר שאין הלכה כן.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין שונין, כלומר, אין מנפין שנית קמח ביום טוב, שיש בכך טרחה יתרה שאינה הכרחית. משום (משמם) של ר' פפייס ור' יהודה בן בתירה אמרו: שונין. ושוין (ומסכימים) גם חכמים האוסרים שאם לאחר שניפו את הקמח מבעוד יום נפל לתוכן צרור (אבן) או קיסם, ששונין ומנפים, כדי לברר את הקיסמים.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבינא הלכה זו: אין שונין קמח ביום טוב, אבל אם לאחר הניפוי הראשון נפל צרור או קיסם — בורר בידו. אמר ליה [לו] רבינא: כל שכן שאסור באופן זה, דהוה ליה [שהרי הוא] כבורר ממש באופן האסור במלאכת בורר, ומוטב שינפה את הקמח בנפה ונמצא הקיסם מתברר מעצמו.

דרש רבא בר רב הונא זוטי [הקטן] אפתחא [על פתחה] של נהרדעא: שונין קמח ביום טוב. אמר להו [להם] רב נחמן לתלמידים העומדים לפניו: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לאבא, כלומר, לרבא בר רב הונא (שרבא הוא קיצור של ר' אבא): שקילא טיבותך ושדי אחזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין צורך בחידושים שחידשת לנו, כי פוק חזי כמה מהולתא הדרן [צא וראה כמה נפות מסתובבות] בנהרדעא, שכל הנשים כבר יודעות שדבר זה מותר.

מסופר: דביתהו [אשתו] של רב יוסף נהלא קמחא אגבא דמהולתא [היתה מנפה את הקמח על גב הנפה] מן הצד ההפוך. אמר לה: חזי, דאנא רפתא מעליתא בעינא [ראי, שאני לחם מעולה אני רוצה], כלומר, רמז לה שאין צורך להפוך, ויכולה לנפות כדרכה. וכן מסופר: דביתהו [אשתו] של רב אשי נהלא קמחא אגבא דפתורא [היתה מנפה קמח על גבי השלחן] כדי לעשות שינוי בדבר ולא לנפות לתוך קערה. אמר רב אשי: הא דידן [זו שלנו] אשתי, ברתיה [בתו] של רמי בר חמא היא, ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה [בעל מעשים היה] ואי לאו דחזיא מבי נשא לא הוה עבדא [ואם לא היתה רואה אשתי מבית אביה שכך עושים לא היתה עושה] ואפשר ללמוד ממנה איפוא הלכה למעשה.

ב משנה הולך אדם ביום טוב אצל חנוני שהוא רגיל לקנות אצלו ואומר לו: תן לי ביצים ואגוזים במנין במספר כזה וכזה, שכן דרך בעל הבית להיות מונה גם בתוך ביתו ואין בכך דרך מקח וממכר, שהרי דרכו של אדם לחשב כמה ביצים ואגוזים הוא צריך לעצמו.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: הולך אדם אצל רועה שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי גדי אחד או טלה אחד. וכן הולך אדם ביום טוב אצל טבח (קצב) הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי כף (כלומר רגל קדמית של בהמה) אחת, או ירך אחת. הולך אצל פטם של עופות שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי תור אחד או גוזל אחד. הולך אצל נחתום שהוא רגיל אצלו ואומר לו: תן לי ככר אחד או גלוסקא (עוגה) אחת.

ואצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו: תן לי עשרים ביצים, או חמשים אגוזים, עשרה אפרסקין, וחמשה רמונים ואתרוג אחד. ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה. כלומר, שלא יאמר לו מידה כגון ליטרא או קב אלא יאמר לו לפי מספר, שהוא שינוי מן הדרך שרגילים כרגיל לקנות. ר' שמעון בן אלעזר אומר: ובלבד שלא יזכיר לו סכום המקח, כלומר: באיזה סכום כסף הוא קונה, אלא יקח כל צרכו, ולמחר יחשב עמו.

א משנה המביא כדי יין ממקום למקום — לא יביאם כדים כדים בתוך סל או בתוך קופה כדרך שהוא עושה בחול, שנראה הדבר כזלזול ומעשה חולין בחג. אבל מביא הוא חבית אחת או שתים על כתפו, או מחזיקן לפניו. וכן המוליך את התבן להסקה או למאכל בהמה — לא יפשיל (יניח) את הקופה (סל) לאחוריו, כיון שנראה הדבר כמעשה חול, אבל מביאה הוא בידו לפניו בדרך שינוי. ומתחילין לקחת תבן להסקה