|
טקסט הדף מנוקד
עַל גַּבֵּי חֶרֶס מוּתָּר
וְרַבָּה אָמַר עַל גַּבֵּי חֶרֶס נָמֵי אָסוּר מִשּׁוּם דְּקָא מוֹלֵיד רֵיחָא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ סַחוֹפֵי כָּסָא אַשִּׁירָאֵי בְּיוֹמָא טָבָא אָסוּר מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּקָמוֹלֵיד רֵיחָא וּמַאי שְׁנָא מִמּוֹלְלוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ וְקוֹטְמוֹ וּמֵרֵיחַ בּוֹ הָתָם רֵיחָא מִיהָא אִיתָא וְאוֹסוֹפֵי הוּא דְּקָא מוֹסִיף רֵיחָא הָכָא אוֹלוֹדֵי הוּא דְּקָמוֹלֵיד רֵיחָא רָבָא אָמַר עַל גַּבֵּי גַּחֶלֶת נָמֵי מוּתָּר מִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי דָּרֵשׁ רַב גְּבִיהָא מִבֵּי כְתִיל אַפִּתְחָא דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא קִטּוּרָא שְׁרֵי אֲמַר לֵיהּ אַמֵּימָר מַאי קִטּוּרָא אִי קִטּוּרָא בִּידֵי מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא וְאִי לְעַשֵּׁן אָסוּר דְּהָא קָא מְכַבֶּה אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְעוֹלָם לְעַשֵּׁן מִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי אִיכָּא דְאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ אַמֵּימָר מַאי קִטּוּרָא אִי קִטּוּרָא בִּידֵי מַעֲשֵׂה אוּמָּן הוּא אִי לְעַשֵּׁן אָסוּר דְּקָא מוֹלֵיד רֵיחָא אָמַר רַב אָשֵׁי אֲנָא אַמְרִיתַהּ נִהֲלֵיהּ וּמִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה אַמְרִיתַהּ נִהֲלֵיהּ לְעוֹלָם לְעַשֵּׁן וּמִידֵּי דְּהָוֵה אַבִּשְׂרָא אַגּוּמְרֵי וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקוּלָּס תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי לֶאֱכוֹל גְּדִי מְקוּלָּס בְּלֵילֵי פְּסָחִים שְׁלַחוּ לֵיהּ אִלְמָלֵא תּוֹדוֹס אַתָּה גּוֹזְרָנוּ עָלֶיךָ נִדּוּי שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קָדָשִׁים בַּחוּץ קָדָשִׁים סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא כְּעֵין קָדָשִׁים מַתְנִי' שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה אֲבָל מְקַרְצְפִין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין מְקָרְדִין אַף לֹא מְקַרְצְפִין גְּמָ' לְמֵימְרָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חֲדָא פָּרָה הַוְיָא לֵיהּ וְהָאָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב תְּלֵיסַר אַלְפֵי עִגְלֵי הֲוָה מְעַשַּׂר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מֵעֶדְרֵיהּ כׇּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא תָּנָא לֹא שֶׁלּוֹ הָיְתָה אֶלָּא שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ הָיְתָה וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא מִיחָה בָּהּ נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזֶהוּ קֵרוּד וְאֵיזֶהוּ קִרְצוּף קֵרוּד קְטַנִּים וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה קִרְצוּף גְּדוֹלִים וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר רַבִּי יְהוּדָה סָבַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין אָסוּר מִיהוּ קֵרוּד קְטַנִּים וְעוֹשִׂין חַבּוּרָה קִרְצוּף גְּדוֹלִים וְאֵין עוֹשִׂין חַבּוּרָה וְלָא גָּזְרִינַן קִרְצוּף אַטּוּ קֵרוּד וְרַבָּנַן סָבְרִי נָמֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין אָסוּר וְגָזְרִינַן קִרְצוּף אַטּוּ קֵרוּד וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין מוּתָּר וּבֵין קֵרוּד וּבֵין קִרְצוּף שְׁרֵי אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב נַחְמָן לְחוֹדֵיהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְלֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁהֲרֵי חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ אֲמַר לֵיהּ אֲנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לִי וְעוֹד שֶׁהֲרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֶה לוֹ רש"יעל גבי חרס. שהסיקו: מותר. דכבוי ליכא והבערה נמי ע''י שינוי היא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא: דקמוליד ריחא. שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה: סחופי כסא אשיראי. לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהן ריח הבושם שבכוס: אסור. דקא מוליד ריח בשיראים: מאי שנא ממוללו ומריח בו. דתניא (במשילין) גבי עצי בשמים מוללו בין אצבעותיו כדי להוציא ריחו או קוטמו שיהא מקום הקטימה לח ונותן ריח ובתלושין קמיירי: רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר. כשמואל דאוכל נפש הוא עשון פירות זה ושוה לכל נפש ואי משום כבוי והבערה ואולודי ריחא מידי דהוה אבשרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי: קטורא שרי. כן דרש להם ולא פירש דבריו: אי קטורא בידי. שעושין לבתי שוקים ולבתי ידים של חלוקי הנשים שמקמטין אותן על עץ חלק או על אגודה של קשים וקורין אופרונציי''ר מעשה אומן הוא ואסיר וקטורא לשון קשר: ואי קטורא. לשון קטור הכבשן דהיינו לעשן: אסור משום דמוליד ריח. והיכי דריש דשר: בשרא אגומרי. מוליד נמי ריח בפחמין: אלמלא תודוס אתה. חכם גדול ונכבד: קדשים סלקא דעתך. מאי קרוב להאכיל קדשים איכא היאך יכולין להיות קדשים ואין אדם מקדישן: אימא כעין קדשים. והכי שלחו ליה שאתה מאכיל את ישראל כעין קדשים והרואה אומר הוקדשו לפסח: מתני' פרתו יוצאה. בשבת: ברצועה שבין קרניה. לנוי ואמור רבנן משאוי הוא ואינו תכשיט לה: ומקרדין. אישטריליי''ר במגרדת של ברזל ששיניה דקות ואע''ג דעביד חבורה: ברחים שלהן. כעין אותם שלנו: מקרצפים. במגררת של עץ ששיניה גסות ואין עושה חבורה: גמ' במאי קא מיפלגי. כולה לישנא לא גרסינן וה''ג ושלש מחלוקות בדבר ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור מיהו קרוד קטנים ועושין חבורה קרצוף גדולי' ואין עושין חבורה ולא גזרינן קרצוף אטו קרוד ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור וגזרינן קרצוף אטו קרוד ור' אלעזר בן עזריה סבר דבר שאין מתכוין מותר ופירש ר' יהודה סבר חבורה אע''פ שאין מתכוין לה אסור מיהו הך חששא בקרוד איתא הלכך אין מקרדין אבל בקרצוף ליכא למיחש משום חבורה: ורבנן סברי נמי כר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור. ואין מקרדין ומחמירי מיניה דגזרי קרצוף אטו קרוד: ור' אלעזר סבר. הואיל ואין מתכוין לחבורה אף על גב דזמנין דמתרמי שרי הלכך אפי' קרוד שרי: הלכה כר' שמעון. דאמר (שבת כב. מו:) גורר אדם מטה כסא וספסל דדבר שאינו מתכוין מותר: תוספותעל גבי חרס מותר. פי' רש''י משום שאין כאן כבוי ואי משום הבערה הוי הבערה כלאחר יד ושרי לעשותה ביום טוב והר''ר יצחק פירש דשפיר הוי הבערה כדרכה ומ''מ שריא דקסבר דהבערה שלא לצורך שרי לעשותה ביום טוב וכן משמע בירושלמי [דמשילין] מהו לאדלוקי נר של בטלה ביום טוב ר' יוסי אסר ורבנן שרו והטעם מאן דאסר סבר דהבערה לחלק יצתה והוי מלאכה ואסור לעשותה בי''ט ומאן דשרי סבר דללאו יצתה והבערה שלא לצורך מותר לעשותה בי''ט ולא הוי אב מלאכה ומיהו התם קאמר לא תאסור ולא תשרי ומכאן יש ליזהר מלעשות הבערה שלא לצורך כדקאמרינן בירושלמי לא תאסור ולא תשרי ומכל מקום על גבי גחלת אסור לפי שיש כבוי עם הבערה דלכולי עלמא האי לא שרי הואיל דאין זה דבר השוה לכל נפש ואפי' למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל בירושלמי היינו לפי שישנו פעמים לצורך אוכל נפש אבל כבוי דלעולם אינו לצורך תקון אוכל נפש ודאי אסור לכולי עלמא בי''ט ורבא דשרי אף על גבי גחלת היינו משום דחשיב ליה דבר השוה לכל נפש דאם היו עשירים צריכין הן לכך: תליסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה וכו'. ותימה והא ר' אלעזר בן עזריה היה אחר חורבן הבית טובא דהא רבן גמליאל היה נשיא קודם ר' אלעזר בן עזריה ורבן גמליאל היה לאחר חורבן הבית דהא רבן יוחנן בן זכאי היה עושה תקנות מיד לאחר חורבן הבית משום דרבן גמליאל לא הגיעו ימיו להיות נשיא כדאמר משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי ואח''כ רבן גמליאל ואחר כך ר' אלעזר ור' אלעזר לא היה כי אם בן שמנה עשרה שנה כשהיה נשיא ונשיאותו לאחר חורבן ואמרינן בבכורות (דף נג.) דלאחר חורבן נתבטל כל מעשר בהמה ויש לומר דלא נתבטל לאלתר כי אם לאחר זמן אי נמי אפטרופוס של רבי אלעזר בן עזריה שהיה בימי הבית היה מעשר אי נמי לאו דוקא מעשר אלא שהיה נותן למלך בכל שנה העשירית: ושלש מחלוקות בדבר מר סבר גזרינן קרצוף וכו'. פירש ר''י דהלכה כר' שמעון שמתיר ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ''ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות הוא שתולש שערות: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|