מה שאין כן בביצה שנולדה ביום טוב! ששני הימים נחשבים כקדושה אחת. הרי שרק לענין קבורת המת התירו, אבל בשאר דברים — שני ימים טובים של ראש השנה נחשבים כיום אחד!

אמר ליה [לו] אמימר: אנא כנהרדעי סבירא לי [אני כדעת חכמי נהרדעא סבור אני], דאמרי [שאמרו] דין זה אף בביצה שנולדה, והוא הדין לשאר דברים, שאין הבדל בין שני ימי ראש השנה לשאר ימים טובים. ומאי דעתיך [ומה דעתך] למה חושש אתה — דלמא מעברי ליה [שמא יעברו אותו] את חודש אלול ויתברר אז שהיום השני הוא אכן ראש השנה האמיתי — האמר [הרי כבר אמר] רב חיננא בר כהנא: מימות עזרא ואילך לא מצינו שיהא אלול מעובר, ואם כן אין מקום לחשוש לכך.

א שנינו במשנה: ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין. תנו רבנן [שנו חכמים]: בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה בפסח, ובית הלל מתירין. וכמה שיעורה של פת עבה שהתירו בית הלל — אמר רב הונא: עוביה טפח. שכן מצינו (מצאנו) בלחם הפנים במקדש, שאף הוא אסור שיהא חמץ והיה עוביו טפח.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אם אמרו היתר זה בכהנים שהם זריזין ויכולים לאפות פת שעוביה טפח מבלי שיהיה בה חשש חימוץ — יאמרו כמו כן בשאר אנשים שאינן זריזין? אם אמרו בפת עמלה (שנילושה היטב) — יאמרו כמו כן אף בפת שאינה עמלה?

אם אמרו בעצים יבשים שהיו משתמשים בהם בבית המקדש, שהם בוערים היטב ונאפה הלחם במהירות, יאמרו כמו כן אף בעצים לחים, שרוב בני אדם משתמשים בהם? אם אמרו בתנור חם של המקדש יאמרו כמו כן אף בתנור של כל אדם שהוא בדרך כלל צונן מזה של המקדש? אם אמרו בתנור של מתכת שהיה במקדש, המתחמם מהר, יאמרו כמו כן אף בתנור של חרס שרוב בני האדם אופים בו לחמיהם?

אמר רב ירמיה בר אבא: שאלית [שאלתי] את רבי ביחוד (ביני לבינו) ומנו [ומי הוא] רבי זה — רב, ושאלתי היתה: מאי [מה פירוש] "פת עבה"? והסביר לי, שפירושו, פת מרובה. ואין הטעם משום חשש חמץ, אלא משום שיש באופן אפייתה משום טירחה יתירה בחג.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן זה אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאלית [שאלתי] דבר זה את רבי ביחוד, ומנו [ומי הוא] רבו של רב — רבינו הקדוש, והסביר לי: מאי [מה הפירוש] "פת עבה" — פת מרובה, ואמאי [ומדוע] קרו ליה [קוראים לה] פת עבה — משום דנפישא [שהיא מרובה] בשעת לישה ובשעת לישתה הריהי נראית עבה ביותר. אי נמי [או גם כן] באתריה דהאי תנא [במקומו של תנא זה], פת מרובה — "פת עבה" קרו ליה [קוראים לה].

ושואלים: מכדי [הרי] האיסור משום דקטרח [שהוא טורח] טרחא דלא צריך [שאינו צריך] הוא, אם כן מאי אריא [מה שייך] מדוע דווקא, שנינו דין זה בפסח? אפילו בשאר ימים טובים נמי [גם כן]! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] ואין דין מיוחד זה לפסח. ותנא זה שאמר את הדברים, ביום טוב של פסח קאי [עמד] וכיון שדן בשאר דברים השייכים לפסח אמר גם הלכה זו כאחד מדיני הפסח, אבל הוא הדין לחגים אחרים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], בית שמאי אומרים: אין אופין פת מרובה ביום טוב, ובית הלל מתירין.

ב משנה אף הוא רבן גמליאל אמר שלשה דברים להקל כנגד דעת רוב החכמים: מכבדין (מטאטאים) את בית המטות, מקום שהיו יושבים בו לאכול כשהם מסובים על גבי מיטות, ואין חוששים שמא על יד כיבוד זה הריהו מיישר את הגומות שבאדמה. וכמו כן מניחין את המוגמר (מיני בשמים) על גבי גחלים בוערות כדי לבשם את הבית ביום טוב. וכן עושין גדי מקולס שצולים אותו בשלימות כשאבריו הפנימיים בסמוך לו בלילי פסחים כדרך שהיו עושים במקדש. וחכמים אוסרין בכל שלושת הדברים הללו, בכיבוד — משום חשש יישור גומות, בנתינת מוגמר על גבי גחלים — משום שאין בכך צורך אוכל נפש, ובגדי מקולס — משום שנראה כמקריב קדשים בחוץ.

ג גמרא אמר רב אסי: מחלוקת זו במוגמר היא כאשר הוא מניחו לגמר, כלומר: לבשם בגדים על ידי הבשמים הללו, אבל כאשר מניחו כדי להריח — דברי הכל מותר שדבר זה הוא כשאר הנאות ובכלל אוכל נפש הוא.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: אין מכבדין את בית המטות ביום טוב מפני חשש יישור הגומות, ושל בית רבן גמליאל היו מכבדין ולא חששו לכך. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא, ר' צדוק, לבית רבן גמליאל וראיתי שלא היו מכבדין ממש את בית המטות ביום טוב, אלא כך היו עושים: מכבדין אותן מערב יום טוב, ופורסין עליהם סדינין כדי שלא יתלכלכו, ולמחר כשהאורחים היו נכנסין, היו מסלקין את הסדינין ונמצא הבית מתכבד (מתנקה) מאליו. אמרו לו: אם כן — אף בשבת מותר לעשות כן, ולא בזה נחלקו.

וכן ואין מניחין את המוגמר ביום טוב על גבי גחלים בוערות, ושל בית רבן גמליאל היו מניחין. אמר ר' אליעזר בר' צדוק: פעמים הרבה נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, ולא היו מניחין את המוגמר ביום טוב ממש, אלא היו מביאין ערדסקאות (מחתות נקובות) של ברזל ומעשנין אותן (ממלאים אותם בעשן מבושם) מערב יום טוב, ופוקקין נקביהן מערב יום טוב כדי שלא ייצא מתוכם ריח הבושם, ולמחר כשהיו האורחים נכנסין היו פותחין את נקביהן והריח יוצא ומתפזר בבית, ונמצא הבית מתגמר (מתבשם) מאליו.

אמרו לו: אם כן — אף בשבת מותר לעשות כן. ולענייננו למדנו שלא דובר כאן על בישום בגדים, אלא אף על הולדת הריח עצמו.

אלא עלינו לחזור מן הדבר כפי שאמרנו, ואי אתמר הכי אתמר [ואם נאמר דבר בענין זה כך נאמר], אמר רב אסי: מחלוקת זו היא כשעושים כן כדי להריח, אבל אם עשו כן כדי לגמר (לבשם את הבגדים) — לדעת הכל אסור.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] השאלה: מהו האם מותר לעשן פירות ביום טוב בעשן בשמים בוערים כדי לבשם את ריחם? רב ירמיה בר אבא אמר בשם רב: אסור, לפי שאין בכך משום אוכל נפש. ושמואל אמר: מותר. רב הונא אמר: אסור, מפני שמכבה, שכאשר מניחים את אבקת עצי הבושם על הגחלים הרי הן כבות מעט. אמר ליה [לו] רב נחמן: ונימא מר [ושיאמר אדוני] מפני שמבעיר, שהרי אחר כך הבשמים מבעירים את הגחלים ביתר שאת, ומדוע אין אתה חושש להבערה? אמר ליה [לו]: אכן כך הוא, ושני איסורים יש בדבר — תחלתו מכבה וסופו מבעיר.

אמר רב יהודה: להניח אבקת בשמים על גבי הגחלת עצמה — אסור, מפני הטעמים שהסברנו.