סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

פירוש שטיינזלץ

הרסנא [שומן הדגים] הוא העיקר וזה הרי מותר לאוכלו גם בבישולי גויים, קא משמע לן [השמיע לנו] כי קמחא [הקמח] הוא העיקר, ויש כאן מין תבשיל חדש וחשוב.

אמר ר' אבא: ערובי תבשילין צריכין שיהיה בהם כזית. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה זו ללומדים: האם צריך שיהיה כזית אחד לכולן לכל בני הבית הסומכים על עירוב זה, או דלמא [שמא] שיהיה כזית לכל אחד ואחד מבני הבית? תא שמע [בוא ושמע] שאמר ר' אבא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין שיהיה בהם כזית בין שמבשל לאדם אחד, בין שמבשל למאה אנשים.

ומעירים: תנן [שנינו במשנה]: אכלו לעירוב התבשילין שהכין או שאבדלא יבשל עליו בתחלה בים טוב לצורך השבת, ואם שייר ממנו כל שהואסומך עליו לשבת. ושואלים: מאי [מה פירוש] כל שהוא? לאו אף על גב דליכא [האם לא אף על פי שאין] בו כזית ואין צורך בשיעור כלל? ודוחים: לא, "כל שהוא" זה, כוונתו דאית ביה [שיש, שנותר בו] אף לאחר שאכל ממנו, כזית.

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע]: תבשיל שאמרו בעירוב תבשילין — זה צלי, אבל אפילו כבוש או שלוק (מבושל הרבה) או מבושל כרגיל, וכן קולייס האספנין (מין דג רך) שנתן עליו מים חמין מערב יום טוב ואז הוא כמוכן ומבושל — הרי זה בכלל תבשיל. לענין תחלתו וסופו (כלומר, בין שיעורו לכתחילה, ובין שיעורו כשנתמעט ואבד או שאכל חלק ממנו) של עירוב זה — אין לו שיעור. מאי לאו [האם לא] הכוונה אין לו שיעור כלל אפילו בכלשהו? ודוחים: לא, הכוונה היא שאין לו שיעור למעלה, כלומר: אין לו שיעור עליון שאין להוסיף עליו, אבל יש לו שיעור למטה, שאין פוחתים ממנו, ושיעור זה הוא בכזית.

א אמר רב הונא אמר רב: ערובי תבשילין צריכין דעת שיש צורך בידיעה על העירוב כדי שיחול ויועיל. ומעירים: פשיטא [פשוט הוא ומובן מאליו], כי את דעת מניח העירוב ודאי בעינן [צריכים אנו], והשאלה היא: האם את דעת מי שהניחו לו (עבורו) עירוב, בעינן [צריכים אנו] או לא בעינן [צריכים אנו]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר: דאבוה [שאביו] של שמואל היה מערב אכולה [עבור כל] העיר נהרדעא, ור' אמי ור' אסי מערבי אכולה טבריא [היו מערבים עבור כל העיר טבריה]. וכן היה מכריז ר' יעקב בר אידי: מי שלא הניח והכין ערובי תבשילין עבור עצמו, יבא ויסמוך על העירוב שלי. ושואלים: ועד כמה יכול לסמוך? כלומר עד לאיזה מרחק יכולים לסמוך על עירוב שאדם מזכה בו לאחרים? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה [משמו] של אביי: עד תחום שבת.

מסופר: ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה [עוור אחד שהיה מסדר משניות לפני] מר שמואל, חזייה דהוה עציב [ראהו שמואל שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה [לו]: שלא אותיבי [הנחתי] ערובי תבשילין. אמר ליה [לו]: סמוך אדידי [על העירוב שלי]. לשנה הבאה שוב חזייה דהוה עציב [ראה שהוא עצוב], אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אמר ליה [לו]: שלא אותיבי [הנחתי] ערובי תבשילין. אמר ליה [לו] מר שמואל: אם כך פושע (רשלן) את [אתה], שרואים שהתעצלת והתרשלת בדבר. ולכן לכולי עלמא שרי [לכל העולם מותר], שכל מי ששכח להניח עירובי תבשילין, מותר לו לסמוך על העירוב שלי ולבשל מיום טוב לשבת, אולם לדידך [בשבילך] אסור, לפי שאנשים כמותך לא התכוונתי להוציא בעירוב שלי.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: יום טוב שחל להיות בערב שבתאין מערבין בו ביום לא ערובי תחומין ולא ערובי חצרות לשבת, ואם לא תיקנום מערב יום טוב — אינו יכול לעשות כן ביום טוב.

רבי אומר: מערבין ביום טוב שחל להיות בערב שבת ערובי חצרות, אבל לא ערובי תחומין. וטעמו: מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו, ואי [ואין] אתה אוסרו בדבר המותר לו, שכיון שביום טוב עצמו אסור לצאת מחוץ לתחום — על כן גם אסור לו לעשות בו עירוב תחומין. אולם כיון שביום טוב אין כל איסור להוציא מרשות לרשות — על כן מותר לעשות עירוב חצירות ביום טוב.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה בענין זה, רב אמר: הלכתא [ההלכה] כתנא קמא [כדברי התנא הראשון], שאמר שהכל אסור. ושמואל אמר: הלכה כרבי, שמותר לערב עירובי חצירות.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: האם הלכה כרבי לקולא [להקל] או לחומרא [להחמיר]? ותוהים: פשיטא דלקולא קאמר [פשוט שלהקל אמר]! ומשיבים: משום דשלח [ששלח] ר' אלעזר מארץ ישראל לגולה: לא כגירסה זו שאתם שונין בבבל בברייתא זו שרבי מתיר וחכמים אוסרין, אלא צריך להפוך ולגרוס כי רבי אוסר וחכמים מתירין. ואם כן השאלה היא מאי [מה פסק ההלכה] האם להקל או להחמיר?

ומנסים להביא ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה שרב תחליפא בר אבדימי עבד עובדא כותיה [עשה מעשה כשיטתו] של שמואל שפסק הלכה כרבי, ואמר רב על כך בכעס: תחלת הוראה דהאי צורבא מרבנן [של תלמיד חכם זה] שהורה לרבים — לקלקולא [לקלקול] היא. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא לקולא קאמר [נניח אם אומר אתה שרבי להקל אמר]היינו קלקולא [זהו הקלקול בדבר] ועל כך כעס רב שהתלמיד סמך על עצמו ופסק להקל בדבר השנוי במחלוקת. אלא אי אמרת לחומרא [אם אומר אתה שדעת רבי היא להחמיר]מאי קלקולא איכא [מה קלקול יש בכך]?

ומשיבים: כיון דמקלקלי בה [שמתקלקלים בכך] רבים שאם אינם עושים עירוב חצירות, יכולים הם להיכשל ולטלטל בטעות בלא עירוב,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר