מקשרי אצבעותיו ולמעלה כלומר אינו מניח את השבלים בכף היד אלא על גבי האצבעות, שהוא דרך שינוי.

מחכו עלה במערבא [היו צוחקים על הלכה זו בארץ ישראל] והיו אומרים: כיון דמשני [שהוא משנה] מדרך עשייתם בחול — אפילו בכולה ידא נמי [בכל היד גם כן] מותר. אלא הלכה כפי שאמר ר' אלעזר: מנפח בידו אחת ולא בשתים, ויכול לעשות זאת אפילו בכל כחו, ואין חוששים משום מלאכה.

א משנה בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין ביום טוב בשינוי מה, וכגון במדוך של עץ. והמלח נידוך רק בפך של חרס ובעץ הפרור (ידית של כף המבשלים) לעשות בכך שינוי רב. ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן אפילו במדוך של אבן, והמלח אינו נידוך אלא בשינוי, אולם די בשינוי מה והריהו נידוך במדוך של עץ.

ב גמרא דכולי עלמא מיהת [על כל פנים לדעת הכל], בין לבית שמאי ובין לבית הלל, דיכת מלח בעיא [צריכה] שנוי, ואין עושים אותה כדרכה בחול, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נחלקו בכך רב הונא ורב חסדא; חד [אחד מהם] אמר: הכל יודעים כי כל הקדרות (תבשילים) כולן צריכות מלח, והיה לו להכינו עוד מבעוד יום, ומשלא הכינו, שוב אינו יכול לעשות כן ביום טוב עצמו אלא בשינוי, אולם אין כל הקדרות צריכות תבלין ויתכן שלא ידע מבעוד יום שיצטרך לתבלין.

וחד [ואחד מהם] אמר טעם אחר: כל התבלין מפיגים טעמן ואינו יכול להכינם מבעוד יום, ומלח אינה מפיגה טעמה ולכן היה יכול להכין את המלח מבעוד יום, ומשלא הכינו, שוב אינו יכול להכינו בחג אלא בשינוי.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה, אם זה או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל כגון שידע מראש מאי קדרה בעי לבשולי [איזה מין תבשיל רוצה הוא לבשל], ויודע איזה תבלין יצטרך והיה לו להכינו מבעוד יום ואם לא הכינו, אינו יכול להכינו ביום טוב אלא בשינוי, אי נמי [או גם כן] במוריקא [בכרכום] שאין טעמו נפוג במשך יום אחד, ויכול היה להכינו מבעוד יום.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנדוכין דברים שצריך לדוך אותם לצורך אכילה נדוכין כדרכן, ואפילו מלח. ומקשים: והא אמרת [והרי אמרת] מלח בעיא [צריך] שנוי בהכנתו לדעת הכל! ומשיבים: הוא שאמר הלכה זו כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנדוכין שנדוכין כדרכן ומלח עמהן,

לא נחלקו אלא לדוכה את המלח בפני עצמה, שבית שמאי אומרים: מלח דכים בפך ובעץ הפרור לצורך צלי, כלומר כמות קטנה, שאין הצלי צריך הרבה מלח, אבל לא בכמות מרובה כדי מליחת בשר לקדרה. ובית הלל אומרים: בכל דבר. ותוהים: בכל דבר סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שיוכלו לדוכו בכל דרך שהיא? והרי אמרנו שאין עושים כן אלא בשינוי! אלא אימא [אמור]: לכל דבר. כלומר, בין לצלי בין לקדירה.

אמר ליה [לו] רב אחא ברדלא לבריה [לבנו]: כי דייכת [כאשר אתה דך מלח] — אצלי אצלויי [הטה אותו על הצד קצת] ודוך, שתעשה בו על כל פנים שינוי מעט ביום טוב. וכיוצא בו מסופר: רב ששת שמע ביום טוב קל בוכנא [את קול המדוך] הדך מלח, אמר בלבו: האי לאו מגוויה דביתאי [קול זה אינו מתוך ביתי] הוא, שהוריתי לבני ביתי שלא לעשות כן.

ושואלים: ודלמא אצלויי אצלי [ושמא הטו אותו ודכו] בהיתר גמור? ומשיבים: דשמעיה דהוה צליל קליה [ששמע אותו שהיה קולו צלול] וכשדכים על הצד לא נשמע קול צלול. ושואלים: ודלמא תבלין הוו [ושמא תבלים היו], שאותם מותר לדוך ביום טוב כדרכם? ומשיבים: תבלין נבוחי מנבח קלייהו [נשמע קולם כנביחה], שכשהם נדוכים יש קול מיוחד בדיכתם, ואפשר להבחין בו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: אין עושים ביום טוב טיסני מין גריסים שעושים מגרגרי החיטה שכותשים אותם עד שנחלקים לארבע חתיכות, ויש במלאכה זו טירחה רבה, ואין כותשין במכתשת. ותוהים: תרתי [שתים]?! שני דברים סותרים כאחד? שהרי תחילה אמר שאין עושים טיסני בלבד, שהיא מלאכה קשה, ואחר כך אסר כל כתישה במכתשת! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר], כלומר, כך יש לתקן את לשון הברייתא: מה טעם אין עושין טיסני — לפי שאין כותשין במכתשת. ושואלים שוב ולשם מה הוצרך לומר שני דברים?

ולימא [ושיאמר]: אין כותשין במכתשת וממילא נבין שאין עושים טיסני! ומשיבים: אי תנא [אם היה שונה] רק אין כותשין במכתשת — הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא במכתשת גדולה שהעבודה בה נראית כמלאכת חול, אבל במכתשת קטנה אימא שפיר דמי [אמור שיפה, שטוב, הדבר] ויכול לעשות אף טיסני, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לעשות טיסני בכל דרך שהיא.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא במפורש]: אין כותשין במכתשת גדולה, אבל כותשין במכתשת קטנה! אמר אביי: עלינו לפרש כי תניא נמי מתניתא [כאשר שנויה גם כן הברייתא] האוסרת לכתוש — במכתשת גדולה תניא [שנויה היא] ולא לגבי קטנה. והלכה שניה נאמרה בברייתא, שאין עושים טיסני אפילו במכתשת קטנה.