ומשיבים: התם [שם] בשטיחת העור לא מוכחא מלתא [אין הדבר מוכח] כל כך ששטיחתו לצורך עיבודו נעשתה, משום דחזי [שראוי] העור כמות שהוא למזגא עליה [לשכב עליו] ולכן אפשר לומר שמניחו לצורך זה. אולם הכא אתי למימר [כאן בענין החלבים יבוא אדם לומר]: מאי טעמא שרו לי רבנן [מה טעם התירו לי חכמים] — כי היכי דלא לסרח [כדי שלא יסריח], אם כן מה לי ההבדל אם למשטחינהו [לשטוח אותם], מה לי אם לממלחינהו [למלוח אותם], ויבוא כתוצאה ממחשבה זו למלחם, ומליחה זו אסורה משום מלאכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם ביום טוב כמה חתיכות בשר בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת בלבד, שהרי פעולת המליחה אחת היא לכולן. רב אדא בר אהבה היה מערים ומלח [והיה מולח] גרמא גרמא [עצם עצם]. שהיה מולח עצם אחת, ואחר כך היה אומר: לא בזו אני רוצה אלא באחרת, ועל ידי כך היה מולח את כל הבשר שבידו.

א משנה בית שמאי אומרים: אין מסלקין (מסירים) את התריסין (כעין דלתות הניתנות לפירוק) ביום טוב, ובית הלל מתירין לא רק לסלק אלא אף להחזיר.

ב גמרא ושואלים: מאי [מה הם] תריסין אלה? אמר עולא: מדובר כאן בתריסי חניות (שהן עגלות גדולות כעין בית קטן, שבהן מוצגים דברים למכירה), שיש אנשים שלא הספיקו להכין כל צורכם לצורך יום טוב, וביום טוב באים ולוקחים צרכיהם בחנות ועושים חשבון עם החנווני לאחר החג. ועל כך נחלקו אם מותר לפתוח ולסלק את תריסי החנויות הללו ביום טוב.

ואמר עולא: שלשה דברים התירו סופן שאינו לצורך יום טוב משום תחלתן שהוא לצורך יום טוב. והטעם, משום שאם לא תתיר את סופם, ימנע מלעשות אף את תחילתם שהוא צורך יום טוב. ואלו הן: הותרה שטיחת עור בהמה שנשחטה ביום טוב לפני הדורסן (אנשים הדורסים על העור כחלק מתהליך עיבודו), מתוך שהותרה שחיטתה. והותרה החזרת תריסי חניות למקומם ביום טוב, מתוך שהותרה הסרתם לצורך הספקת צרכי החג לאלו הרוצים בכך (בהקפה),

והותרה החזרת רטיה (תחבושת) במקדש, שכהן שנפצע בידו ונחבשה בתחבושת, כיון שבתוך זמן עבודת הקודש אסור שתהיה כל חציצה בין ידו לבין העבודה, הריהו מסיר את התחבושת, ולאחר סיום עבודתו הריהו חוזר וחובשה אף בשבת, אף על פי שלשאר אדם הדבר אסור. וכולם מפני הטעם שאם לא יתירו — ימנעו אנשים מלהתחיל באותה מצווה.

ורחבא בשם ר' יהודה אמר: אף חבר הנזהר בטומאה הפותח חביתו של יין כדי למוכרה לעולי הרגל, או חבר המתחיל במכירת עיסתו על גב הרגל (לצורך הרגל)

ואליבא [ולדעת] התנא ר' יהודה שאמר יגמור. שהעיסה והיין הללו נחשבים כטהורים בכל ימות הרגל ונקנים אף על ידי חברים הנזהרים בטומאה, אף שכרגיל המוכר יין או עיסה לכל, כיון שיד הכל ממשמשת בהם — יש לפיכך לחשוש למגע של טמאים (כגון עמי ארצות שאינם מדקדקים בהלכות טומאה) ולטמא את המאכל והמשקה מספק, מכל מקום אמרו חכמים שברגל עצמו אין לחשוש לכך והכל נחשב כטהור. וזאת כדי שלא לבייש את עמי הארצות. והוסיף ר' יהודה שאם רק התחיל למכור ברגל ולאחריו נותרה בחביתו כמות של יין — יכול לסיים ולמכור יין זה אף לחבר הנזהר בטומאה ועדיין נחשב היין כטהור.

על דבריו של עולא שואלים: הלכה זו של עור לפני הדורסן הלא כבר תנינא [שנינו] ומה טעם הוצרך עולא לומר דברים המפורשים במשנה? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי טעמייהו [טעמם] של בית הלל משום דחזי למזגא עלייהו [שראוי העור לשכב עליו] ואפילו אם נשחטה הבהמה מערב יום טוב נמי [גם כן] מותר לשטוח את עורה ביום טוב עצמו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] עולא שהטעם הוא משום שהתירו סופן משום תחלתן, ומשום כך רק בהמה שנשחטה ביום טוב — אין [כן], אולם זו שנשחטה בערב יום טוב — לא.

ועוד שואלים: תריסי חנויות נמי תנינא [גם כן שנינו], שהרי נאמר במשנתנו בענין זה: ובית הלל מתירין אף להחזיר! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי טעמייהו [טעמם] של בית הלל הוא משום שלשיטתם אין איסור בנין בכלים ואין סתירה בכלים וכיון שהחנויות הללו שהם בעצם עגלות גדולות, אינן נחשבות כבתים, אלא ככלים הם — אין איסור בכך. ואם כן פירוק והחזרת תריסי כלים גדולים אפילו של אלו הנמצאים בתוך הבתים נמי [גם כן] יהא מותר לפרק ולהחזיר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהטעם הוא כי התירו סופן משום תחלתן, ולכן תריסים של חנויות — אין [כן], ושל בתים — לא.

ומוסיפים לשאול: חזרת רטיה במקדש הלא נמי תנינא [גם כן שנינו] במפורש במסכת עירובין (קב, ב): מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] טעמא מאי [טעמו של דבר שמחזירים רטיה מהו] — משום שאין איסור שבות במקדש והרי איסור הנחת הרטיה אינו אלא גזירת חכמים משום שבות, והם לא גזרו במקדש ואפילו כהן דלאו בר [שאינו בן] שאינו מסוגל לעשות עבודה הוא ואינו צריך לכך, גם כן יהיה מותר לו להחזיר רטיה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהתירו סופן משום תחלתן; לומר: דבר [זה שהוא בן, ראוי] עבודה — אין [כן], אבל דלאו בר [זה שאינו בן, שאינו ראוי] לעבודה — לא.

ושואלים גם על רחבא: פותח את חביתו הרי נמי תנינא [גם כן שנינו], שכן שנינו: הפותח את חביתו כדי למכור את היין שבתוכה, וכן חבר המתחיל בעשיית עיסתו ובמכירתה על גב [לצורך] הרגל, שאמרו חכמים שאף על פי שיש חשש שימשמשו עמי הארצות את הדברים הללו ויטמאום, מכל מקום, כדי שלא לבייש את עמי הארצות לא גזרו טומאה זו ברגל והתירו אף לחברים לקנות מהם במהלך החג. ונחלקו אם נותר מהם אף לאחר החג, האם מותר לסיים את המכירה לאחר החג אף לחברים, או לא. ר' יהודה אומר: יגמור. וחכמים אומרים: לא יגמור. ואם כן, הרי שכבר נאמרו הדברים במפורש!

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] שטעמו של ההיתר הוא כי טומאת עם הארץ ברגל כטהרה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] ואמרו שלא תחשב זו כטומאה כל עיקר, ואף על גב [ואף על פי] שלא התחיל למכור ברגל אלא קודם לכן נמי [גם כן] יהיה מותר לו לסיים, שכן ברגל לא קיבלו הדברים טומאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהטעם הוא שהתירו סופן משום תחלתן; לומר: התחיל — אין [כן], לא התחיל — לא.

ושואלים: ועולא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר הא [ הלכה זו] בין שאר הדברים שמנה? ומשיבים: בפלוגתא לא קא מיירי [במקום מחלוקת אין הוא עוסק] שמנה רק נושאים שהם לדעת הכל ולא דבר השנוי במחלוקת. ומקשים: הנך נמי פלוגתא נינהו [אלה גם כן מחלוקות הן], שהרי כולם הם ממחלוקות בית שמאי ובית הלל! ומשיבים: שיטת בית שמאי במקום שיטת בית הלל, אינה משנה. שהכל יודעים שדברי בית שמאי נדחו מההלכה מכל וכל ואין לחשוש להם, ולכן אינם נדונים כמחלוקת.

ג מעירים: מתניתין דלא כהאי תנא [משנתנו אינה כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בתוספתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב, לא נחלקו אלא בשאלה האם מותר אף להחזיר. שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין. ובמה דברים אמורים — בשיש להן לתריסים אלה ציר הנכנס לתוך מקום העשוי בדופן, אבל אם אין להן ציר — דברי הכל מותר, שאין כאן חשש בניה כלל אלא הכנסת קרש למקומו.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: במה דברים אמורים שנחלקו — בשאין להם ציר, אבל יש להן ציר — דברי הכל אסור! אמר אביי: יש ליישב — בשיש להן ציר מן הצד — דברי הכל אסור שהעמדת הציר מן הצד הריהי פעולה מורכבת ודומה כמעשה בנין. ואם אין להן ציר כל עיקר — דברי הכל מותר, שאין פה אלא הכנסת קרש למקומו. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בשיש להן ציר באמצע ולא בצד