השתא [עכשיו הרי] יודעים אנו שדבר שמוכן לאדם לא הוי [אינו] מוכן לכלבים שדבר שהיה ראוי לאכילת אדם ונפסל אין אומרים שממילא מותר לאכילת כלב, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כדי להקל עליה את האכילה, ואת הנבלה אפילו מתה בו ביום חותכים לפני הכלבים. ר' יהודה אומר: אם לא היתה הנבלה מתה כבר מערב שבת, שאז היתה מוכנה מבעוד יום לכלבים, אלא מתה בו ביום — אסורה, לפי שאינה מן המוכן. הרי שאף שבהמה זו בחייה היתה ראויה לאכילת אדם, אין אנו אומרים שדבר המוכן לאכילת אדם ממילא נחשב כראוי לכלבים, אלא יש להכין עבורם במיוחד. וכי תוכל אם כן לומר כי דבר המוכן לכלבים הוי [הריהו] נחשב מוכן לאדם?!

אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא הדבר, ואין לתמוה, כי דבר המוכן וראוי לאדם לא הוי [אינו] נחשב כראוי ומוכן לכלבים — דמאי דחזי ליה לאיניש [שמה שראוי לאדם] לא שדי ליה [איננו זורק אותו] לכלבים, ולכן הקצה בהמה זו מדעתו, אולם דבר המוכן לכלבים נחשב ממילא כראוי ומוכן לאדם, כיון דדעתיה דאיניש על כל מידי דחזי ליה [שדעתו של אדם על כל דבר שראוי לו לאכילה] ואף שהועידו לכלבים אם נמצא שכשר וראוי הוא לאכילת אדם, לא הוקצה לגמרי מדעתו. ולכן עגל שבמעי אמו, אף שהיא עצמה טריפה, ראוי הוא לכשייוולד ודעתו עליו שכאשר יוולד יאכלנו.

ומעירים לגוף המחלוקת, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שכשיטתו של ר' יוחנן.

ומפרטים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עגל שנולד ביום טוב — מותר, אפרוח שנולד ביום טוב — אסור, ומה הפרש בין זה לזה? זה העגל מוכן אגב אמו בשחיטה, וזה האפרוח אינו מוכן אגב אמו.

תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל ואיתימא [ויש אומרים] שהיא שיטת ר' יוחנן: עגל שנולד ביום טוב — מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב — מותר, מאי טעמא [מה טעם] — זה העגל מוכן אגב אמו, וזה האפרוח מתיר עצמו בשחיטה.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אפרוח שנולד ביום טוב — אסור. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אף בחול אסור האפרוח בו ביום לפי שלא נתפתחו עיניו, ואפרוח קטן כל כך איננו נחשב עדיין כעוף הראוי לאכילה אלא כשרץ.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנויה] על הכתוב: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא, מב), שאמרו: הרי זה לרבות ולכלול באיסור אכילת שרצים, אף את האפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. כמאן [כשיטת מי הוא] — כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

א אמר רב הונא אמר רב: ביצה, עם יציאתה נגמרה יצירתה, וכל עוד לא נולדה, עדיין אינה נחשבת כביצה. על כלל זה שאמר רב שואלים: מאי [מה פירוש] ולאיזה ענין אמר עם יציאתה נגמרה? אילימא [אם תאמר] שכוונתו היא עם יציאתה נגמרה שרק אז היא קרויה ביצה ומותרת לאכלה בחלב, הא [הרי] שמעת מכאן שביצה כשהיא עדיין במעי אמה לפני שנולדה, אפילו שהיתה גמורה אסורה לאכלה בחלב? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן בחלב!

אלא יש לפרש את דברי רב כך: עם יציאתה נגמרה — ורק אם יצאה כולה בחול מותרת לאכלה ביום טוב. ותוהים: הא [הרי] תסיק מכאן כי ביצה שנמצאת במעי אמה אסורה לאכלה ביום טוב? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן ביום טוב!

וכי תימא [ואם תאמר]: קא משמע לן [השמיע לנו] בברייתא מאי דלא אשמעינן במתניתין [מה שלא השמיע לנו במשנה], שאף שהמשנה לא פירשה דבר זה, פירשה אותו הברייתא, וכיוצא בה אומר רב (תוספות), אולם הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו], כלומר, דבר זה אפשר להסיק מן המשנה עצמה, שהרי נאמר ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל. ועד כאן לא פליגי [נחלקו] בית שמאי ובית הלל אלא בביצה שכבר נולדה, אבל בביצים במעי אמן — דברי הכל שריין [מותרות].

וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש את המשנה להיפך שבית הלל אפילו ביצים במעי אמן נמי אסרי [גם כן אוסרים], והאי דקתני [וזו ששנינו] במשנה בלשון "נולדה" — להודיעך כחן של בית שמאי שאפילו בביצה שנולדה נמי שרו [גם כן התירו], אלא הא דתניא [ברייתא זו ששנינו]: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות — מותרות לאכלן ביום טוב, אם כן מני [כשיטת מי] תהא ברייתא זו? לא בית שמאי ולא בית הלל!

אלא ודאי אין לומר שרב בא לאסור ביום טוב ביצה שטרם נולדה, ועלינו לפרש את דברי רב כך: ביצה עם יציאתה נגמרה — ומגדלת אפרוחים, כלומר, ביצה שנולדה כדרכה, אפשר להדגיר אותה ולקבל ממנה אפרוח, אולם ביצה שנשארה במעי אמה ולא יצאה — אינה מגדלת אפרוחים. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] מקביעה זו הלכה למעשה? ומשיבים: למקח וממכר לענין מסחר, ללמדנו שיש הבדל בין ביצה זו לאחרת. וכבר אירע מעשה כי [כמו] ההוא [אדם אחד] דאמר להו [שהיה אומר ומכריז להם] לאנשים: ביעי