|
טקסט הדף מנוקד
תַּלְמוּד לוֹמַר חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ כְּחֵלֶק עֲבוֹדָה כָּךְ חֵלֶק אֲכִילָה וּמַאי אֲכִילָה אִילֵּימָא קׇרְבָּנוֹת מֵהָתָם נָפְקָא לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אוֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה אֶלָּא לֶחֶם הַפָּנִים
יָכוֹל אַף בְּחוֹבוֹת הַבָּאוֹת שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל תַּלְמוּד לוֹמַר לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת מָה מָכְרוּ הָאָבוֹת זֶה לָזֶה אֲנִי בְּשַׁבַּתִּי וְאַתָּה בְּשַׁבַּתֶּךָ בָּעֲצֶרֶת אוֹמֵר לוֹ הֵילָךְ וְכוּ' אִיתְּמַר רַב אָמַר סוּכָּה וְאַחַר כָּךְ זְמַן רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר זְמַן וְאַחַר כָּךְ סוּכָּה רַב אָמַר סוּכָּה וְאַחַר כָּךְ זְמַן חִיּוּבָא דְיוֹמָא עֲדִיף רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר זְמַן וְאַחַר כָּךְ סוּכָּה תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר תָּדִיר קוֹדֵם לֵימָא רַב וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה בִּפְלוּגְתָּא דְּבֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל קָמִיפַּלְגִי דְּתָנוּ רַבָּנַן דְּבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁהַיּוֹם גּוֹרֵם לַיַּיִן שֶׁיָּבֹא וּכְבָר קִידֵּשׁ הַיּוֹם וַעֲדַיִין יַיִן לֹא בָּא וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לְקִידּוּשָׁא שֶׁתֵּאָמֵר דָּבָר אַחֵר בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה תָּדִיר וְשֶׁאֵינוֹ תָּדִיר תָּדִיר קוֹדֵם לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה דְּאָמַר כְּבֵית הִלֵּל אָמַר לְךָ רַב אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְבֵית הִלֵּל עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם אֶלָּא שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לְקִידּוּשָׁא שֶׁתֵּאָמֵר אֲבָל הָכָא אִי לָאו זְמַן מִי לָא אָמְרִינַן סוּכָּה וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר לָךְ אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְבֵית שַׁמַּאי עַד כָּאן לָא אָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָתָם אֶלָּא שֶׁהַיּוֹם גּוֹרֵם לַיַּיִן שֶׁיָּבֹא אֲבָל הָכָא אִי לָאו סוּכָּה מִי לָא אָמְרִינַן זְמַן תְּנַן בָּעֲצֶרֶת אוֹמֵר לוֹ הֵילָךְ מַצָּה הֵילָךְ חָמֵץ וְהָא הָכָא דְּחָמֵץ עִיקָּר וּמַצָּה טָפֵל וְקָתָנֵי הֵילָךְ מַצָּה וְהֵילָךְ חָמֵץ תְּיוּבְתָּא דְּרַב אָמַר לְךָ רַב תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא הֵילָךְ מַצָּה הֵילָךְ חָמֵץ אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר הֵילָךְ חָמֵץ הֵילָךְ מַצָּה דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לֹא כְּדִבְרֵי רַב דְּאָמַר סוּכָּה וְאַחַר כָּךְ זְמַן אֶלָּא זְמַן וְאַחַר כָּךְ סוּכָּה וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר סוּכָּה וְאַחַר כָּךְ זְמַן וְהִלְכְתָא סוּכָּה וְאַחַר כָּךְ זְמַן מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ [וְכוּ'] וּשְׁאָר קׇרְבְּנוֹת צִבּוּר לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהוּא מַקְרִיב אֶת הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי קֵייץ הַמִּזְבֵּחַ מַתְנִי' יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ הָיוּ כׇּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּחִילּוּק לֶחֶם הַפָּנִים חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד [לְהַפְסִיק] בֵּינָתַיִם מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתַּיִם וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם בִּילְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה גְּמָ' מַאי מִלְּפָנֶיהָ וּמַאי מִלְּאַחֲרֶיהָ אִילֵימָא לְפָנֶיהָ יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן לְאַחֲרֶיהָ יוֹם טוֹב אַחֲרוֹן הַיְינוּ שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג אֶלָּא לְפָנֶיהָ יוֹם טוֹב אַחֲרוֹן לְאַחֲרֶיהָ יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּהָנֵי מְקַדְּמִי וְהָנֵי מְאַחֲרִי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מִילְּתָא כִּי הֵיכִי דְּנֵיכְלוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי חָל יוֹם אֶחָד רש"יתלמוד לומר חלק כחלק. בתריה דההוא קרא דלעיל כתיב דאוקמא ברגל: חלק אכילה. שוה בכולן כחילוק עבודה דאתרבי לעיל מובא בכל אות נפשו ושרת: ומאי אכילה. איצטריך לאשמועינן: אילימא אכילה דקרבנות. דשעירי חטאות וחזה ושוק: מהתם נפקא לכהן המקריב אותה וגו'. מי שעובדה אוכלה וכיון דאתרבי לעבודה פשיטא דמיכל נמי אכלי: אלא לחם הפנים. איצטריך לרבויי שאין בו שום עבודת לחם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה: יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל. יהו זוכין בעבודתן ויחלוקו: ת''ל לבד ממכריו. חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה: ומה מכרו אבות זה לזה. כלומר שהתנו ביניהם שיהו משמשין כל אחד בשבתו קבוע: אני בשבתי ואתה בשבתך. ונדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהו שוין בהן אלא למשמר שבאותו שבוע יהו כבשאר ימות השנה הלכך על כרחך לא אתרבו מחלק כחלק יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה לית ביה: סוכה ואח''כ זמן. מי שלא בירך שהחיינו בעשייתה שהיתה עשוייה ועומדת ותניא בפרק לולב וערבה (לעיל דף מו.) כשנכנס לישב מברך שתים סוכה וזמן ואמר רב סוכה לימא ברישא והדר זמן: זמן תדיר. שנוהג בכל הרגלים: דברים שבין ב''ש וב''ה בסעודה. דברים שנחלקו בהלכות סעודה: מברך על היום. כשמקדש בערבי שבתות קדוש היום תחילה ואחר כך ברכת היין: שהיום גורם ליין שיבא. שאם לא מפני קידוש לא היה נזקק לכוס לפני סעודה: וכבר קדש היום כלומר ועוד טעם אחר שקדש היום מאליו משחשיכה ועדיין יין לא בא לפניו: שהיין גורם לקידוש שתאמר. שאם לא היה לו יין לא היה מקדש בכדי והוא הדין נמי למקדש על הפת מקדים ברכת הפת מהאי טעמא שהפת במקום יין: לימא רב. דאמר חובת היום עדיפא מתדיר דאמר כבית שמאי: ורבה כב''ה. דאמרי תדיר עדיף: אלא שהיין גורם כו'. אי לאו דהאי טעמא נמי איכא משום תדיר לא הוו מקדמו ליה דחובת היום עדיפא: אי לאו סוכה. אי לאו ישיבת סוכה מי לא אמרינן זמן כגון הולכי דרכים דפטורין מן הסוכה אומרין זמן בשביל המועד כמו בשאר רגלים: דחמץ עיקר. שהיא חובה ליום: ומצה טפל. שהוא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף: פר העלם דבר של צבור. אם אירע בהן ברגל שעברו עבירה בהוראת ב''ד: קייץ המזבח. כשהוא בטל שכלתה הקטרת תמיד ואין מביא נדר ונדבה היו שופרות שם שנותנין בהם מעות כל מותרות השנויין בהש''ס בכל מקום וכל מקום שאמרו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ומהן לוקחין עולות לקייץ המזבח ולשון קייץ כאדם האוכל תאנים בקינוח סעודה: מתני' בין מלפניה בין מלאחריה מפרש בגמרא שחל יום טוב לאחריה. דלא הוי ליה שבת שבתוך החג ואפילו הכי הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע''ש בשביל יו''ט שהרי בשבת לא יוכלו לבא חולקין בלחם הפנים וכן אם חל שמיני לפניה בע''ש אע''פ שאין השבת בתוך החג חולקין בו הואיל ולא יוכלו ללכת: חל יום אחד להפסיק בינתים. כגון שחל יו''ט ראשון בשני בשבת שהיו יכולין לבא באחד בשבת והם קדמו ובאו מע''ש או שחל יום טוב האחרון בחמישי בשבת שהיו יכולין לילך מערב שבת ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות שנתעכבו אין נוטלין אלא שתי חלות ומשמר שזמנו קבוע נוטל עשר וחולקין אותן בין משמר הנכנס למשמר היוצא כדרך כל שבתות השנה: הנכנס נוטל שבע. מפרש בגמרא שהמשמרות מתחלפות בשבת זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית כדאמרינן בגמרא בברייתא: הנכנסין חולקין ביניהם בצפון. את המגיע לחלקן כדאמרינן בגמרא כדי שיראו הנכנסין שהצפון עיקר שהרי קבעו הכתוב לשחיטת קדשי קדשים: והיוצאים חולקים בדרום. כדי שיראו שהן יוצאין והולכין להם לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר: בילגה. שם המשמרה: לעולם חולקת בדרום. ואפי' כשהיא נכנסת קנס הוא שקנסוה כדמפרש בגמרא: וטבעתה קבועה. כ''ד טבעות היו בעזרה במקום בית המטבחים כנגד עשרים וארבע משמרות והיו נתונות באבני רצפה והטבעת פתוחה מצד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה לתוך הרצפה וטבעת של בילגה קבועה ואינה נהפכת כדי שתשתמש בשל אחרים וגנאי הוא לה: וחלונה סתומה. חלונות היו בבית החליפות בעובי כותלי התאים שבצפונו של היכל ששם גונזין את סכיניהן כדתנן במסכת מדות (פ''ד נשנה ז) וסתמו חלונה של בילגה: תוספותעד כאן לא קאמרי ב''ה התם אלא שהיין גורם לקידוש שתאמר. תימה הא קאמרי ב''ה דהיין תדיר וי''ל לא מטעם זה לחודיה קודמת לחובת היום דנימא מטעם זה יקדים זמן לסוכה ושמא אינו בא ליישב דברי רב אלא לפי דבריו בדין ולא לפי טעמי בית הלל: והלכתא סוכה ואח''כ זמן. ולא ' חיישינן לסתם מתני' דקתני הילך מצה הילך חמץ א''נ חשיב נמי לחם הפנים חובת היום אף על פי שהם משבת שעברה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|