מאי לאו [האם לא] שברכה זו היא ברכת זמן ("שהחיינו")? ודוחים: לא, הכוונה היא לברכת המזון ותפלה שמזכירים בהם במפורש "יום שמיני עצרת" שלא כנוסח המקובל בשאר ימי חג הסוכות, ואין איפוא להוכיח מכאן.

ואומרים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שזה פירוש הדברים בברייתא, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שהכוונה היתה לברכת "שהחיינו", ברכה זו של זמן ("שהחיינו") כל שבעה מי איכא [האם יש]? שהרי אין מברכים "שהחיינו" אלא ביום הראשון בלבד! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה] ואין להוכיח מכך דבר, שכן אפשר לומר: דאי לא בריך האידנא [שאם לא ברך עכשיו] ביום הראשון — מברך למחר, או ליומא אחרינא [ליום אחר] בכל יום אחר מימי חג הסוכות, שכל עוד לא ברך "שהחיינו", עדיין חלה עליו חובה זו בכל אחד מימי החג.

ושואלים: אולם כיצד ייתכן שיוכל לברך "שהחיינו" בכל יום מימי חג סוכות, הלא מכל מקום כוס יין בעינן [צריכים אנו] לצרף ברכת "שהחיינו" לברכה על הכוס, ודבר זה אינו מצוי תמיד בימי חול המועד! ומאחר ולא השתמשו חכמים בנימוק זה לימא מסייע ליה [האם לומר שהדבר מסייע לו] לדעת רב נחמן, שאמר רב נחמן: זמן (ברכת "שהחיינו") אומרו אפילו בשוק ואינו זקוק לצרפו לענין אחר. דאי אמרת בעינן [שאם אומר אתה שצריכים אנו] כוס לברכה זו — כוס של יין האם כל יומא מי איכא [בכל יום היא מצויה] שיוכל לברך בכל יום מימי חול המועד? ודוחים: מכאן אין ראיה, דלמא דאיקלע ליה [שמא שנזדמנה לו] כוס של יין, שהרי אין מדובר בדרך קיום המצוה לכתחילה, אלא באפשרות בלבד.

ביחס לדברי ר' יהודה כי כשם שקיימת חובה להשאר ללון בירושלים במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, כך קיימת חובה זו גם לגבי מוצאי שמיני עצרת, שואלים : וכי סבר ר' יהודה כי מוצאי שמיני של חג טעון לינה בירושלים? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר: מנין לפסח שני, שבו מקריב את הפסח מי שהיה טמא בפסח ראשון ולא יכול היה להקריבו, שאינו טעון לינה אחריו — שנאמר בפסח ראשון: "ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז) וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "ששת ימים תאכל מצות" (דברים טז, ח) ומסמיכות הפסוקים הוא למד: את שטעון ששה ימים לאחריו — טעון לינה, אולם את שאינו טעון ששה ימים — אינו טעון לינה. למעוטי מאי [למעט את מה] בא ר' יהודה? לאו למעוטי נמי [האם לא למעט גם כן] את שמיני של חג שאין ששה ימים של חג לאחריו?

ודוחים: לא, כוונתו היתה למעוטי [למעט] את פסח שני דכוותיה [שהוא כמותו] של פסח ראשון לענין קרבנו ובא ללמד שכיון שאין בו ששה ימי חג לאחריו, אין בו חובת לינה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שאין ר' יהודה בא למעט אלא את פסח שני, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הביכורים טעונין קרבן, שיביא בנוסף להם אף קרבן שלמים ושיר מיוחד למעמד זה המושר בפי הלויים ותנופה ולינה. מאן שמעת ליה [ממי שמעת אותו] שאמר שיש מצות תנופה בביכורים — ר' יהודה הוא הו‍דה וקאמר [ואמר] בכל זאת טעון לינה, משמע שלא בא ר' יהודה לשלול חובת לינה אלא מפסח שני.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בשיטת ר' יהודה בביכורים: ר' יהודה אומר: נאמר בביכורים "והנחתו לפני ה' אלהיך" (דברים כו, י), "והנחתו" שנאמר — זו תנופה שמניפים את טנא הביכורים לפני המזבח. אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא זו הנחה ממש סמוך למזבח. כשהוא אומר "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" (דברים כו, ד) הרי הנחה אמורה, הא [הרי] מה אני מקיים במה שאמר הכתוב "והנחתו" — זו תנופה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] הברייתא המחייבת לינה בביכורים אינה כשיטת ר' יהודה אלא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, שאף הוא סבור שיש תנופה בביכורים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך" (דברים כו, ד) — לימד על הבכורים שטעונין תנופה, אלו דברי ר' אליעזר בן יעקב.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב, כיצד למד הוא מצוות תנופה ממילים אלה? ומשיבים: אתיא [בא] נלמד הדבר בגזירה שוה "יד" "יד" משלמים, כתיב הכא [נאמר כאן] בביכורים: "ולקח הכהן הטנא מידך" וכתיב התם [ונאמר שם] בשלמים: "ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה'" (ויקרא ז, ל).

ועוד נלמד מהשוואת הכתובים: מה כאן בבכורים — המניף הוא כהן, אף להלן בשלמים — כהן מניף, שהרי עוד טרם הנפה נאמר "ולקח הכהן", ומה להלן בשלמים — בעלים מניפים, אף כאן בביכורים — בעלים מניפים. הא כיצד מקיימים שיניפו גם כהן וגם הבעלים? הבעלים מניחים ידם מתחת לשלמים או לביכורים וכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף, ומכל מקום למדנו שגם ר' אליעזר בן יעקב מחייב תנופה בביכורים. ואין ראיה חותכת לדברים קודמים.

דיון זה לא הגיע לכלל סיכום סופי ולכן שואלים מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הבעיה בברכת "שהחיינו" בשמיני של חג? ומשיבים: רב נחמן אמר: אומרים זמן בשמיני של חג. ורב ששת אמר: אין אומרים זמן בשמיני של חג. ומסכמים: והלכתא [והלכה] למעשה: אומרים זמן בשמיני של חג.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן, ששנינו: שמיני