מחזיק (מכיל) את מה ששמים בו, ואילו כלי מלא — אינו מחזיק, שאי אפשר להוסיף על תוכנו. אבל מדת הקדוש ברוך הוא הפוכה מזו: כלי מלא, כלומר: אדם שיודע ולמד — מחזיק תוכן נוסף, ואילו כלי ריקן אדם שתוכנו ריק — אינו מחזיק, שנאמר: "והיה אם שמוע תשמע" (דברים כח, א) לומר: "אם שמוע", כלומר, אם שמעת כבר — "תשמע" גם בעתיד. ואם לאו — לא תשמע אף בעתיד. דבר אחר: "אם שמוע" בישן כלומר: שאתה חוזר על לימודך בעבר — "תשמע" גם בחדש, "ואם יפנה לבבך" מלחזור על מה שלמדת בעבר (דברים ל, יז) — שוב "ולא תשמע" יותר ללמוד ולהבין בעתיד (דברים ל, יז).

א שנינו במשנה כי מיד לאחר נטילת הלולב, היו התינוקות שומטין את לולביהם ואוכלים אתרוגיהם. אמר ר' יוחנן: אתרוג בשביעי של חג הסוכות — אסור ליהנות ממנו, וביום השמיני — מותר. סוכה — אפילו ביום השמיני, אסורה בהנאה. וריש לקיש אמר: אתרוג אפילו בשביעי מיד לאחר קיום המצוה נמי [גם כן] מותר.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה נחלקו] מה הוא יסוד מחלוקתם? מר [חכם זה, ריש לקיש] סבר: למצותה אתקצאי [הוקצתה] הסוכה או ארבעת המינים וכיון שכבר קיים את המצוה ממילא בטל איסור הנאה, ואין איפוא מניעה הלכתית באכילת האתרוג. ומר [וחכם זה ר' יוחנן] סבר: לכולי יומא אתקצאי [לכל היום הוקצתה] ולכן אסור האתרוג בהנאה בכל היום השביעי, אף לאחר שקיים מצוותו.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו במשנתנו: מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן. מאי לאו [האם לא] הוא הדין לגדולים, שאף הם מותרין בכך, והרי שמותר האתרוג בהנאה מיד לאחר קיום המצוה! ודחה ר' יוחנן: לא, תינוקות דוקא אמרו, שלא היו חייבים מן התורה במצות לולב ולא הוקצה לולבם למצוה ממש, אבל גדולים שחייבים במצוה מן התורה, הוקצה לולבם למצוה ולכך אסורים באכילתו.

איכא דאמרי [יש אומרים] בסגנון אחר: איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש; שנינו: מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן. ומלשון המשנה נדייק כי רק תינוקות אין [כך], אבל גדולים לא, משמע שלגדולים אסור! והשיב ריש לקיש: הוא הדין אפילו גדולים מותרים לאכול אתרוגיהם, והאי דקתני [ומה ששנה] תינוקות — אורחא דמלתא קתני [מנהג הדברים שנה], שהתינוקות משתעשעים בכך, אבל מותר גם לגדולים.

אמר ליה רב פפא לאביי: לר' יוחנן המחלק בין אתרוג לסוכה לענין היתר הנאה ביום השמיני, מאי שנא [במה שונה] הסוכה מאי שנא [ובמה שונה] האתרוג?

אמר ליה [לו]: זה טעם ההבדל, סוכה דחזיא [שהיא ראויה] אף לשעת בין השמשות של סוף יום השביעי, דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגוה ומיכל בגוה [שאם תזדמן לו סעודה בסוף היום צריך לשבת בתוכה ולאכול בתוכה], ולכך אתקצאי [הוקצתה] למצוה לבין השמשות, ומיגו דאתקצאי [ומתוך שהוקצה] לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דשמיני [הוקצתה גם כן לכל יום השמיני], שהרי בין השמשות הוא ספק התחלת היום השמיני, וכיון שנאסר בתחילתו שוב אין דרך להתירו. ואילו אתרוג דלא חזי [שאינו ראוי] לבין השמשות, שהרי כבר עשו בו מצותו — לא אתקצאי [הוקצה] לבין השמשות, וכיון שלא הוקצה אז, לא אתקצאי [הוקצה] לכולי יומא דשמיני [לכל היום השמיני].

ולוי אמר דעה אחרת: אתרוג אפילו בשמיני אסור, ואבוה [ואביו] של שמואל אמר: אתרוג בשביעי — אסור, בשמיני — מותר. ומעירים: בסופו של דבר קם אבוה [עמד אביו] של שמואל בשיטתיה [בשיטתו] של לוי, שחזר מדבריו וקיבל את דברי לוי, וקם [ועמד] ר' זירא בשיטתיה דאבוה [בשיטתו של אביו] של שמואל. שאמר ר' זירא: אתרוג אף על פי שנפסלה מכל טעם שהוא — אסור לאוכלה כל שבעה, שכן הוקצה האתרוג למצוה עד סוף החג.

אמר ר' זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא [שלא יקנה אדם במתנה את ארבעת המינים לתינוק ביום טוב הראשון]. מאי טעמא [מה הטעם]? כיון דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני [שהתינוק לקנות קונה, אבל להקנות אינו מקנה], שיכול הקטן לזכות בדבר הניתן לו, אבל אין בו דעת מבחינה הלכתית ומשפטית כדי להקנות. ואם נותן לתינוק לפני שיצא בו, גם אם התינוק מקנה לו בחזרה את הלולב, הרי אשתכח דקא נפיק [נמצא שהוא יוצא] בלולב שאינו שלו.

אגב כך אמר ר' זירא: לא לימא איניש לינוקא "דיהיבנא לך מידי" ולא יהיב ליה [יאמר אדם לתינוק "אתן לך דבר" ואינו נותן לו], משום דאתי לאגמוריה שיקרא [שעשוי על ידי כך ללמדו שקר], שנאמר: "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיה ט, ד) וצריך להזהר שלא להרגיל ילד לומר דבר ולחזור בו.

עתה שבים למחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בענין היתר הנאה באתרוג ביום השביעי, ומעירים: ובפלוגתא [ובמחלוקת] זו של ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, נחלקו גם אמוראים אחרים. דאיתמר [שנאמר], שנחלקו בבעיה הבאה: הפריש שבעה אתרוגין שונים לשבעה ימים של החג, אמר רב: כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר [מיד], ורב אסי אמר: כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר. ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה נחלקו] מה יסוד מחלוקתם? מר [חכם זה, רב] סבר: למצותה אתקצאי [הוקצתה] ומיד עם סיום קיום המצוה אין בכך איסור הנאה. ומר [וחכם זה רב אסי] סבר: לכולי יומא אתקצאי [לכל היום הוקצתה], ולכך אף לאחר קיום המצוה, עדיין האתרוג אסור בהנאה עד סוף היום.

ושואלים: ואנן דאית לן תרי יומי [ואנו בחוץ לארץ שיש לנו שני ימים של חג] ראשון ואחרון ויום שמיני של חג אף הוא ספק שביעי, וחייב במצוות חג הסוכות, היכי עבדינן [כיצד אנו עושים] לענין היתר הנאה? אמר אביי: שמיני של חג שהוא ספק שביעי — אסור, שהרי מספק עדיין יש בו מקדושת חג הסוכות, ואילו ביום התשיעי שהוא ספק שמיני — בודאי מותר. מרימר אמר: אפילו שמיני שהוא ספק שביעי — מותר, שכיון שהוא גם יום ראשון של שמיני עצרת אין אומרים שחלה עליו מספק קדושת חג הסוכות.

ומעירים: בסורא עבדי [היו עושים] כדעת מרימר, שביום השמיני מיד היו מורים היתר הנאה באתרוג, רב שישא בריה [בנו] של רב אידי עביד [היה עושה] כשיטת אביי בענין זה. ומעירים: והלכתא [והלכה] כאביי.

ב כיון שהזכרנו את בעיית שמיני עצרת שהוא ספק שביעי של חג הסוכות בחוץ לארץ, אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: יום השמיני של חג הסוכות שהוא בחוץ לארץ ספק שביעי, נוהגים בו כאילו היה יום השביעי לענין סוכה ויום שמיני לענין ברכה שמזכירים בברכה ובתפילה שהוא יום שמיני עצרת. ור' יוחנן אמר: שמיני לזה ולזה. ומסבירים: מיתב כולי עלמא לא פליגי דיתבינן [לשבת בסוכה הכל אינם חולקים שיושבים], שגם לדעת ר' יוחנן יש לשבת בסוכה בשמיני ספק שביעי, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה