"אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח", שהוא רמז לאגודות שאוגדים את הלולב ("אסרו חג") וההדס ("עבותים"). אמר ר' ירמיה משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי, ור' יוחנן אמר דבר זה משום [בשם] ר' שמעון המחוזי שהוא אמרו משום [בשם] ר' יוחנן המכותי: כל העושה איסור (אגודה, תוספת) לחג ביום שלאחריו באכילה ושתיה — מעלה עליו מחשיב לו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: "אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח".

א כיון שהזכרנו דברים שאמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחאי, מביאים עוד דברים שנמסרו לנו בדרך זו. אמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן כגון בנטילת לולב, שצריך להחזיקו כשקצהו התחתון פונה כלפי מטה, וכפי שנאמר בענין קרשי המשכן: "עצי שטים עמדים" (שמות כו, טו), להדגיש שאותם עצי השיטים אשר בנו בהם את המשכן היו עומדין בו כדרך גדילתם, ולא העמידום באופן אחר.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]; נאמר: "עצי שטים עמדים" — לומר שעומדים במשכן דרך גדילתן בטבע. דבר אחר: "עומדין" פירושו שמעמידין את ציפוין, כלומר שעצי השיטים היו מחזיקים את ציפוי הזהב שעליהם שהיה מחוזק במסמרים ונסמך על העץ. דבר אחר: מה פירוש "עומדין" — שמא תאמר אבד סיברם (תקוותם) ובטל סכויין לאחר שנחרב המשכן, ושוב לא ישמשו בקדושה, תלמוד לומר: "עצי שטים עמדים" — שעומדים לעולם ולעולמי עולמים ועוד יתגלו לנו.

ועוד מסרו: ואמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, שבצדקתו ויסוריו הוא משמש הצדקה עבור העולם כולו ואילמלי ואם יהיה אליעזר בני עמי ויחשבו זכויותינו יחד, נוכל לפטור את העולם מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי ואם יהיה המלך הצדיק יותם בן עוזיהו עמנו — נוכל לפטור מיום שנברא העולם עד סופו שצדקתם של אלה שקולה כנגד מעשי כל הדורות. והיא מצדיקה את קיומו של העולם.

ואמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחאי: ראיתי בני עלייה אנשי המעלה, הצדיקים האמיתיים והן מועטין, אם אלף הן — אני ובני מהן, אם מאה הם — אני ובני מהן, אם שנים הן — אני ובני הן. ושואלים: ומי זוטרי כולי האי [והאם מעטים הם כל כך] בני העליה? והרי אמר רבא: תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא [שמונה עשרה אלף הם בשורה שלפני הקדוש ברוך הוא], שנאמר: "סביב שמנה עשר אלף" (יחזקאל מח, לה), משמע שרבים הם הצדיקים העומדים במעלה! ומשיבים: לא קשיא [קשה]; הא [זה] המספר המועט הוא של אלו דמסתכלי [המסתכלים] באספקלריא המאירה, שבודאי מעטים הם, הא [זה] המספר הגדול הוא של אלו דלא מסתכלי [שאינם מסתכלים] באספקלריא המאירה ורואים פני שכינה בהסתר פנים.

ועדיין שואלים: ודמסתכלי [והמסתכלים] באספקלריא המאירה, מי זוטרי כולי האי [האם מעטים הם כל כך]? והא [הרי] אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום [אין העולם פחות בכל דור משלשים וששה צדיקים המקבלים פני שכינה בכל יום], שנאמר: "אשרי כל חוכי לו" (ישעיה ל, יח) "לו" בגימטריא תלתין ושיתא הוו [שלושים ושישה הם] משמע שבכל דור יש לפחות שלשים וששה צדיקים גמורים! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא דעיילי בבר [אלו שמרובים יותר הם הנכנסים בבקשת רשות] הא דעיילי בלא בר [אלו שנכנסים בלא בקשת רשות], ואלה ששערי שמים פתוחים להם תמיד הם מעטים ביותר.

ב במשנה נאמר שבשעת פטירתן מן המזבח לאחר שהקיפוהו, היו משבחים ואומרים כמה דברים לגבי שבח המזבח ותהילה לה'. ותוהים: והא קא [והרי על ידי כך] משתתף שם שמים ודבר אחר (המזבח). והרי תניא [שנינו בברייתא]: כל המשתף שם שמים ודבר אחר כל שהוא נעקר מן העולם, שנאמר: "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט), להדגיש כי שום דבר אין לשתפו עם שם שמים! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש לפרש את דברי שבחם: ליה אנחנו מודים שהוא רבוננו ולך (המזבח) אנחנו משבחים, שאתה חביב לפניו לכפר עלינו, ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסין (מהללים) ובאופן זה אין משתפים את המזבח עם ה' במדרגה אחת כלל.

ג שנינו במשנה: כמעשהו בענין מצות הערבה בחול כך מעשהו בשבת. ולדעת ר' יוחנן בן ברוקה היו ביום השביעי מביאים ענפי דקל (חריות). אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן בן ברוקה — שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים" (ויקרא כג, מ), "כפות" לשון רבים והם שנים: אחת ללולב ואחת למזבח. ורבנן [וחכמים] שאינם סבורים כן אמרי [אומרים] "כפת" כתיב [נכתב] והכתיב החסר בא ללמדנו שדי בכפת תמרים אחת והיא הלולב.

ר' לוי אומר: טעמו של ר' יוחנן בן ברוקה אינו מן הכתובים אלא מנהג זה בא להראות שבח ישראל שהם כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד לפי שגזע התמר אינו מתפצל לענפים ומתמר ועולה למעלה אף ישראל אין להם אלא לב אחד — לאביהם שבשמים.

ד אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב מצותו שבעה ימים ולכן מברכים עליו בכל יום מימי החג, וסוכה מצותה יום אחד ולכן אין מברכים על ישיבתה, אלא ביום הראשון בלבד. מאי טעמא [מה הטעם]? ומסבירים פשר דברים אלה: לולב דמפסקי [שבו מופסקים] הלילות מן הימים, שהרי בלילה אין מצוה בלולב, אם כן כל יומא [כל יום] מצוה באפיה נפשיה [בפני עצמה] הוא ונמצא שיש שבעה ימים מחולקים לקיום מצות לולב, ואילו סוכה דלא מפסקי [שאין מופסקים בה] הלילות מן הימים, שמצות סוכה בלילה כביום, כולהו [כל] שבעה ימים של החג כחד יומא אריכא דמו [כיום אחד ארוך הם נחשבים].

ורבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מצות סוכה שבעה ימים ובכל יום מברך על ישיבתה, ולולב מצותו יום אחד בלבד, ולכן אינו מברך עליו אלא ביום הראשון בלבד. מאי טעמא [מה הטעם]? כך יש להבין: סוכה דאורייתא [שהיא מן התורה] כל שבעת ימי החג — מברכים עליה כל שבעה, ואילו לולב שפרט ליום הראשון החובה ליטלו היא רק דרבנן [מדברי סופרים] שתיקנו שיטלוהו כל שבעה לזכרון המקדש, סגי ליה [די לו] שיברכו עליו בחד יומא [ביום אחד] בלבד, ורק תקנת חכמים היא שיטלוהו שבעה ימים לזכרון המקדש.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אחד זה סוכה ואחד זה לולב, מברכים עליהם כל שבעה. אמר רב יוסף: נקוט [החזק] בזו שאמר רבה בר בר חנה בידך [בידך] דכולהו אמוראי [שכל האמוראים] שמסרו את דברי ר' יוחנן קיימי כוותיה [מחזיקים כשיטתו] בסוכה.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בתוספתא: