לא שנו שפטור אלא כשעדיין לא יצא בו ידי חובה, אבל אם כבר יצא בו ידי חובה ומטלטלו אחר כך — הרי זה חייב עליו. ותוהים: כיצד יתכן שיטלטלו ולא יצא בו? הא מדאגבהיה נפק ביה [הרי בעצם משהגביהו ולקחו כבר יצא בו], שהרי יוצא ידי חובה בהגבהה בלבד! אמר אביי: כאן מדובר כשהפכו, שהגביהו הפוך, ואין יוצא ידי חובה אלא כאשר אוחזו כדרך גידולו.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר באופן שלא הפכו, והכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]: כגון שהוציאו בכלי, ומשום כך לא יצא בו. ותוהים: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר כי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא כשנוטלו על ידי דבר אחר בדרך כבוד, כגון שעוטפו ומקשטו אבל אם נטלו דרך בזיון, כגון זו שמכניס את המינים לכלי והם מיטלטלים בתוכו — אין זו דרך לקיחה ראויה.

אמר רב הונא: אומר היה ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים באחת מפינות המזבח, וכסבור חטאת העוף היא ולא עולה ואכלה, שהרי חטאת העוף נאכלת לכהנים — פטור ואין אומרים שמעל הואיל ונהנה מקדשי המזבח בשגגה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב הונא בכך — שהטועה בדבר מצוה — פטור, היינו הך [הוא הוא], שאמר ר' יוסי במפורש ומה חידש רב הונא?

ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] התם [שם] הוא בענין לולב שטעה בדבר מצוה פטור — היינו דעבד [הריהו שעשה] בכל זאת מצוה בלולב זה ולכן נפטר. אבל הכא [כאן] שטעה בעולת העוף שטעה בדבר מצוה ולא עבד [עשה] מצוה — אימא [אמור] שלא יהיה פטור מקרבן על שגגה זו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב הונא שבכל זאת פטור.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ר' יוסי אומר: השוחט את קרבן התמיד שאינו מבוקר כהלכתו מן המומים בשבת, ונמצא בו מום ואין זה איפוא קרבן, ונמצא שחילל שבת בשחיטה לריק — הרי זה חייב חטאת על ששגג בשחיטה, וצריך להביא קרבן תמיד אחר כשר. הרי שאפילו טעה בדבר מצוה חייב חטאת!

אמר ליה [לו]: בר מינה דההיא [חוץ ממנה מאותה ברייתא], שאין להביא משם ראיה. דהא אתמר עלה [שהרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו אמר רב שמואל בר חתאי אמר רב המנונא סבא אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב: כאן מדובר כגון שהביאו את השה הזה מלשכה שהיו בה טלאים שאינן מבוקרין, שמתחילה לא היה צריך ליטול מאותה לישכה. שאין התמיד נלקח אלא מבין הטלאים המבוקרים, וכיון שעשה שגגה זו באופן שאין לומר שהוא בשל היותו טרוד במצוה, לכן אף שאכן היה עסוק במצוה — אינו פטור מקרבן.

א משנה מקבלת אשה את הלולב מיד בנה, או מיד בעלה ומחזירתו למים שהיה עומד בהם ביום השבת, כדי שלא יתייבש. ר' יהודה אומר: בשבת מחזירין את הלולב למים, וביום טוב אף מוסיפין מים רעננים לכלי בו מונח הלולב כדי שלא יכמשו, ובחול המועד אף מחליפין את המים.

ועוד אמרו: קטן היודע לנענע לולבו — הרי זה חייב בלולב, משום חינוך.

ב גמרא על האמור במשנה שאשה מקבלת את הלולב תוהים: פשיטא [פשוט ומובן מאליו] ומדוע לא תעשה כן? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הואיל ואשה לאו [לא] בת חיובא [חובת] ארבעת המינים היא, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמה, אימא [אמור] שלא תקבל את הלולב, שמא לגביה טלטולו הוא כטילטול מוקצה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ג שנינו במשנה: קטן היודע לנענע חייב בלולב. ובכלל תנו רבנן [שנו חכמים]: קטן היודע לנענע לולבו — חייב בלולב, יודע להתעטף בטלית — חייב בציצית, יודע לשמור תפילין בנקיות גופו — אביו לוקח (קונה) לו תפילין, יודע לדבר — מיד אביו לומדו (מלמדו) תורה וקריאת שמע.

ושואלים: תורה מאי [מה] היא? כלומר, מה היא תורה שיכול ללמד לילד שרק עכשיו החל לדבר? אמר רב המנונא: הכוונה שמלמד אותו לומר את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד), שיש בו הדגשת הקשר בין ישראל לתורה, והוא הקרוי בקיצור "תורה". ומוסיפים לשאול: וקריאת שמע מאי [מה] היא? ומשיבים: פסוק ראשון של קריאת שמע בלבד.

ועוד אמרו חכמים: תינוק היודע לשמור גופו שלא יטמא — אוכלין על גופו טהרות, שאם נגע בטהרות אוכלין מהן, ואין חוששין שמא היה טמא וטימאן. ותינוק היודע לשמור את ידיו לבל תיטמאנה — אוכלין על ידיו טהרות ומה שנגע בידיו אינו מוחזק כטמא. תינוק היודע לישאל, שאפשר לשאול אותו ולברר במה נגע, כלל הוא שאם היתה הטומאה ברשות היחיד ונשאל אם נגע בה והשיב כי אינו יודע — הרי ספיקו (ספק אם נטמא) — טמא. ואם היתה ספק טומאתו ברשות הרבים — ספיקו טהור. ותינוק כהן היודע לפרוס כפיו בברכת כהנים — חולקין לו תרומה כשאר הכהנים בבית הגרנות.