"והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" (במדבר טו, יט), מה להלן בחלה משלכם ולא משל מעשר, אף כאן במצה משלכם ולא משל מעשר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לר' אסי, ממה ששנינו בברייתא: עיסה של מעשר שני — פטורה מן החלה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה. ההוכחה היא לכאורה מושלמת ולכן תוהים על הלשון שבה הוצעה, מדוע הציעו אותה בנוסח לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו], הלא היא היא ממש דברי ר' אסי!

אלא כך יש להבין: האם אפשר להוכיח מכאן כי מדבהא פליגי בהא נמי פליגי [מכיון שבזה בדין חלה חולקים, אם כן בזו במצה גם כן חלוקים], או דלמא [שמא], שאני [שונה] עיסה של חלה שאמר קרא [הכתוב] "ערסתכם" "ערסתכם" תרי זימני [שתי פעמים] (במדבר טו, כ. ובמדבר טו, כא), ושמא יש בהדגשה יתירה זו כדי להצריך בעלות בענין חלה, ואין כן במצה של מעשר שני, ולכן אין להוכיח מכאן.

א נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טמאה פסולה. והטעם כפי שהסברנו — דלית [שאין] בה היתר אכילה.

ב נאמר במשנה כי אתרוג של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל — כשר. פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו החכמים ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר: מפני שמכשירה לקבל טומאה. שקודם לכן היה האתרוג — ככל דבר מן הצומח שלא הורטב במים — בלתי ראוי לקבל טומאה (ראה ויקרא יא, לז-לח), וכיון שנוגע באתרוג בידים רטובות (שנרטבו בעת הוצאת המינים האחרים מן המים, בהם הם נשמרים כדי שלא יתייבשו), — בכך הוא מכשירו לקבל טומאה, ולכן אסרו ליטול אתרוג של תרומה שמא יטמא ויפסל מאכילה. וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שמפסידה. שעל ידי משמוש הידים באתרוג שוב אין קליפת האתרוג ראויה לאכילה, ונמצא מקלקל תרומה שהיתה ראויה לאכילה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: כגון שקרא עליה שם, כלומר: הקדיש את האתרוג לתרומה חוץ מקליפתה החיצונה, שקליפה זו לא הקדיש והתכוון שתשאר כחולין. ואז, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמכשירה — איכא [יש] איסור, שהרי מכשירה מכל מקום. ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמפסידה לתרומה — ליכא [אין כאן] צד איסור.

נאמר במשנה שאם נטל אתרוג תרומה טהורה — כשרה. ומסבירים: כי למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהאיסור באלה הוא מפני שאין בה היתר אכילה — הרי יש בה היתר אכילה בתרומה טהורה, ולמאן דאמר [לדעת מי שאמר] לפי שאין בה דין ממון — הרי יש בה דין ממון.

ג שנינו במשנה כי אתרוג של דמאי נחלקו בו בית שמאי ובית הלל, ולדעת בית הלל כשר. ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית הלל? שהרי יש בדמאי חשש שטבל הוא, ואסור באכילה! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה [שאם ירצה יפקיר להם לנכסיו] והוי [וייעשה] עני וחזי ליה [ואז יהיה ראוי לו] לאכול מן הדמאי, כשאר עניים המותרים באכילת דמאי, לכן השתא נמי [עכשיו גם כן] כשאינו עני "לכם" — משלכם קרינא ביה [קוראים אנו בו], שהרי יש בו אפשרות כלשהי להיתר אכילה. דתנן [ששנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא (צבא המלך) דמאי. הרי ראיה לשיטת בית הלל.

ובית שמאי שלדעתם אין יוצאים באתרוג של דמאי, סוברים כי עני לא אכיל [אוכל] דמאי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים (צבא המלך) דמאי, ואמר רב הונא: תנא [שנה החכם בברייתא] שבית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי. הרי שלשיטתם אין אפשרות כלשהי להיתר אכילה בדמאי ומובנת איפוא שיטתם.

ד שנינו במשנה שאתרוג של מעשר שני שבירושלים לא יטול לכתחילה. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בענין תרומה מפני שמכשירה להיטמא, הרי אף כאן מכשירה להטמא, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שמפסידה את הקליפה מאכילה — הרי אף כאן מפסידה.

נאמר במשנה בענין אתרוג מעשר שני בירושלים, שאף שמן הדין לא יטלנו לכתחילה, מכל מקום אם נטל — כשרה. ומסבירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] מפני שאין בה היתר אכילה — הרי הלכה זו היא לדברי הכל, שהרי כיון שהוא בירושלים הרי הותר לאכילה. ולמאן דאמר [לדעת מי שאומר] לפי שאין בה דין ממון הא מני [זו כשיטת מי היא] — שיטת רבנן [חכמים] היא, שלדעתם מעשר שני אינו נחשב כממון גבוה, ושלא כשיטת ר' מאיר.

ה שנינו במשנה שאם עלתה חזזית על רובו של אתרוג הרי זה פסול. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול, (רב) אמרו, המקום (הקדוש ברוך הוא) יהיה בעזרו. וכך אמר: לא שנו שפסול אלא כשהיתה החזזית במקום אחד, אבל היתה החזזית מפוזרת בשנים או שלשה מקומות — כשר. אמר ליה [לו] רבא: אדרבה, בשנים ושלשה מקומות הוה ליה [הרי הוא] כמנומר ומכוער יותר ופסול שהרי ודאי אינו הדר.

אלא כך יש לתקן: אי אתמר אסיפא אתמר [אם נאמרו דברי רב על סופה של המשנה נאמרו]. שאמרו אם עלתה חזזית על מיעוטו‍ — כשר. אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו והמקום יהיה בעזרו: לא שנו שכשר אלא כשעלתה חזזית במקום אחד, אבל אם עלתה בשנים או שלשה מקומות, אפילו על מיעוטו — הוה ליה [הריהו] כמנומר, ופסול. אמר רבא: אם היתה החזזית על חוטמו (בחלקו העליון של האתרוג), שהכל רואים אותו, והוא עיקר הדרו — אפילו במשהו נמי [גם כן] פסול.

ו שנינו במשנה: נטלה פטמתו של האתרוג — פסול. תנא [שנה] החכם ר' יצחק בן אלעזר בברייתא, "נטלה פטמתו" פירושו: נטלה בוכנתו שהיא נראית כמו בוכנה והיא הגידול העצי בראשו של האתרוג.

ז שנינו במשנה כי אתרוג שנקלף — פסול. אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא [אתרוג זה שהתקלף כדרך שמתקלפת תמרה אדומה] שהקליפה החיצונה הדקה בלבד ניטלת והשאר נשאר בשלימותו — כשר. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] במפורש: נקלף — פסול! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה],