וכיון דמייתא [שהיא מתה] — כווצא ולאו אדעתיה [מתכווצת מעט ואינו מעלה על דעתו] שיש צורך לתקן, ונמצא חלל יותר משלושה בין הדופן והסכך ונפסלת הסוכה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי כי ר' מאיר חייש [חושש] למיתה כשיטתו בענין הדופן, ור' יהודה לא חייש [חושש]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בת ישראל שנשאת לכהן והלך בעלה למדינת הים — ממשיכה בת ישראל זו להיות אוכלת בתרומה כדין אשת כהן, שכן בחזקת שהוא (בעלה) עדיין חי וקיים ובזכות בעלה היא אוכלת. ומכאן שאנו סבורים שכל אדם שלא נודע שמת נחשב כעודנו חי.

ורמינן עלה [ומשליכים, מראים סתירה עליה] ממשנה אחרת, שנאמר בה: הנוסע ממקומו, וכדי שלא להותיר את אשתו עגונה, נתן לה גט ואמר לה: הרי זה גיטך, ויחול הגט שעה אחת קודם מיתתי — אסורה לאכול בתרומה מיד שאנו חוששים שמא ימות בעוד שעה. משמע שחוששים שמא ימות בכל רגע!

ואמר אביי בתירוץ הסתירה: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] שאמרנו שבת ישראל שנישאה לכהן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים, כשיטת ר' מאיר דלא חייש [שאינו חושש] למיתה, הא [וזו] שחוששים למיתה בכל שעה, הריהי כשיטת ר' יהודה, דחייש [שהוא חושש] למיתה.

וראיה לכך שאלו שיטותיהם; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הלוקח יין מבין הכותים (השומרונים) ויש לחשוש שיין זה לא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות, ואין סיפק בידו להפריש עכשיו את התרומות, אם היו מאה לוג יין בחביות, הרי זה אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש כתרומה גדולה (ששיעורה כרגיל אחד מחמישים) הרי הן תרומה, עשרה לוגין מעשר ראשון, ועשירית מן הנותר שהם תשעה לוגין, יהיו מעשר שני, ומיחל ומחלל על כסף את המעשר השני שעתיד להפריש ושותה מיד, ויכול לסמוך על ההפרשה שיעשה לאחר מכן, אלו דברי ר' מאיר.