הערות

^[218] התוספות מחקו את המילים "לכתחילה ובדיעבד", הואיל ולדעתם אפילו אם הפסול הוא רק מדרבנן, הסוכה פסולה, ואינו יוצא בה ידי חובתו מדרבנן אפילו בדיעבד. וכתב הערוך לנר, שאף אם האמת כדבריהם, אפשר לגרוס "לכתחילה ובדיעבד". שהרי כשאין לו סוכה אחרת ואינו יכול לקיים מצות סוכה כפי שתקנו חכמים, עליו לשבת בסוכה זו כדי לקיים לכל הפחות מצות סוכה מדאורייתא. אבל בסוכה שאינה כשרה אפילו מדאורייתא, אין טעם לשבת בה אף כשאין לו סוכה אחרת, וזו היא כוונת הגמרא "לכתחילה ובדיעבד".

^[219] מבואר בגמרא, שהלשון "אינה סוכה" מורה על כך שהסוכה פסולה מדאורייתא. אבל הלשון "אין מסככין בו" משמעו, שאינה פסולה אלא מדרבנן. והקשו התוספות: דהרי שנינו במשנה לעיל יא א: "כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו". ושם הרי הסכך פסול מדאורייתא, ואף על פי כן נקטה המשנה לשון אין מסככין בו?! ותירצו התוספות: לעולם, אכן לשון "אין מסככין בו" משמש גם במקום שפסולו מדאורייתא, אלא שכאשר יש להסתפק, האם פסולו הוא מדאורייתא או מדרבנן, מדקדק התנא יותר בלשונו, ואינו משתמש בלשון זו לסכך הפסול מדאורייתא.

^[220] וכעין זה כתב הר"ן בשם איכא מאן דאמר: המניח חבילה על גבי סוכתו ליבש, ונמלך עליה ושינה את יעודה לשם סיכוך, אם נענע את הסכך לשם סוכה, הרי היא כשרה. [אף שאם הניח חבילה זו מתחילה לשם סכך הסוכה פסולה מדרבנן - משום גזירת אוצר]. כדמוכח להלן גבי נסרים, דאף על גב שלכתחילה אין מסככין בנסרים, [שמא ישב תחת תקרת ביתו, "וסוכה אמר רחמנא, ולא ביתו של כל ימות השנה"], אפילו הכי בסוכה שהיא עשויה כבר די בפקפוק, [היינו שמנענע חלק מהסכך]. ובטעם הדבר כתב רש"י, דהואיל והוא מחזר עליה להכשירה, אין לחוש שישב תחת תקרת ביתו שהיא עשויה כבר. ועיין פני יהושע, ובילקוט מפרשים.

^[221] שהרי אם נתנו בהם את החיצים אסור לסכך בהם, הואיל והחיצים עשויים ממתכת, והם מקבלים טומאה אפילו אם אין להם בית קיבול, כדין פשוטי כלי מתכות.

^[222] הקשו התוספות: מדוע אין לסכך בחיצים נקבות, הרי עדיין לא נגמרה מלאכתו של הכלי, שהרי הוא עומד למלאות אותו בברזל, והרי זה כקת הסכין, שכל עוד לא חיבר בו את הברזל אינו מקבל טומאה, לפי שאינו כלי גמור?! ועיין תוספות הרא"ש.

^[223] התוספות הזכירו שני פירושים בביאור ה"קא משמע לן": או שכוונת הגמרא להשמיענו, שאפילו בית קיבול העשוי למלאות מילוי קבוע נחשב בית קיבול. או שרק בית קיבול של חץ נחשב בית קיבול, הואיל ולעיתים נוטלים את הברזל מן העץ. אבל בית קיבול שעשוי כדי למלאותו מילוי קבוע שלא יוציאו לעולם, אינו בית קיבול. ורואין כאילו עוד לא סיים את עשיית הכלי עד שימלאנו. וכתבו שפירוש זה דחוק. והמאירי הביא פירוש זה באופן שונה מעט: דבית קיבול של חץ עשוי רק לפי שעה, בשעת מלחמה וכדומה, אבל בעיתות שלום מוציאין את החץ מבית קיבולו. וכל שהוא לפי שעה, אף על פי שעשוי למלאות כל אותה שעה, בית קיבול הוא לפי שהוא עשוי להתרוקן. ועיין בגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר, שציין לדברי השבות יעקב [חלק א סימן לג], שכתב: לולי דברי התוספות יש לפרש: מהו דתימא, בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול ומותר לסכך בו, קא משמע לן, שמכל מקום גזרינן שמא יבא לסכך בכלי שיש לו בית קיבול גמור. ואם כן לדבריו מעיקר הדין בית קיבול העשוי למלאות אינו בית קיבול, אלא שאסור לסכך בו מגזירת חכמים.

^[224] וכן כתב המאירי בדעת רש"י, שאין הפשתן מקבל טומאה עד שיתלבן. אבל בשם גדולי המפרשים [הראב"ד] כתב, שפשתן מקבל טומאה אף על פי שלא התלבן, הואיל וראוי הוא ליתנו בכרים וכסתות, שאז יקבל טומאה מחמתן.

^[225] וצריך עיון לשיטת רש"י, מה יסוד הספק, הרי נתבאר שאין הפשתן מקבל טומאה עד שיתלבן בתנור, והיינו לאחר שסירקו במסרק, ואם כן מאיזה טעם נפסול "הושני" לסיכוך, הרי ודאי עוד לא התלבנו בתנור ואינן מקבלים טומאה?! התוספות חלקו על רש"י הסובר שאניצי פשתן לאחר ליבונם בתנור ראויים לקבל טומאה אף שלא טווה אותם לחוטים, ולדעתם, כל שלא טווה את הפשתן ועשה ממנו חוטים, אין הוא מקבל טומאה. וטעם פסול אניצי פשתן שלא נטוו לסיכוך, הוא רק מדרבנן, משום שהוא קרוב לקבל טומאה לכשיטווה ממנו חוטים. והרמב"ם פסל מטעם אחר, ועיין ילקוט מפרשים.

^[226] וכתב המאירי, דקא משמע לן, שאינם מקבלים טומאה על אף שמקצת בני אדם אוכלים ירקות אלו.