אמר ר' יוחנן: גדולה תשובה שדוחה אפילו את לא תעשה שבתורה, כיצד? שנאמר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה'" (ירמיה ג, א), שכן בדיני התורה נאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה" (דברים כד, ד), שאם היו היחסים שבין ישראל והקדוש ברוך הוא כמו אלו שבין איש ואשה — אסורים היו ישראל לחזור אליו, ואילו התשובה מבטלת "איסור" זה.

אמר ר' יונתן: גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" (ישעיה נט, כ) וכך טעמו: מה טעם "ובא לציון גואל" — משום דשבי פשע יש ביעקב.

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו לעבריין כשגגות. שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" (הושע יד, ב), ומדייקים: הא [הרי] "עון" זה הלא מזיד הוא וקא קרי ליה [והוא קורא לו] מכשול, משמע שהעושה תשובה נחשב כאילו רק כשל בשגגה בעוונו. ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! שנעשים לו כשגגות? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש עצמו: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה" (יחזקאל לג, יט), שכל מעשיו, אף העבירות, יהיו לו לשבח! ומתרצים: לא קשיא [אין זו קשה] כאן שעשה תשובה מאהבה — נעשים לו כזכיות, כאן שעשה מיראה נעשו לו עוונותיו כשגגות בלבד.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם, שנאמר: "ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה" (יחזקאל יח, כז).

אמר ר' יצחק: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] משמיה [משמו] של רבה בר מרי: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, מי שמקניט (מעליב) את חבירו בדברים — ספק מתפייס הימנו החבר, ספק אין מתפייס הימנו. ואם תאמר מתפייס הימנו — ספק מתפייס בדברים, ספק אין מתפייס בדברים בלבד, וצריך להשתדל באופנים אחרים כדי לפייסו,

אבל הקדוש ברוך הוא, אדם עובר עבירה בסתר — מתפייס ממנו הקדוש ברוך הוא בדברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ג). ולא עוד, אלא שמחזיק לו הקדוש ברוך הוא טובה על ששב, שנאמר: "וקח טוב" (הושע יד, ג). ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד,ג). שמא תאמר נחשב לו כמקריב פרי חובה — תלמוד לומר: "ארפא משובתם אהבם נדבה" (הושע יד, ה), הרי התשובה נחשבת כאילו הקריב קרבן נדבה.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: גדולה מעלת התשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. שנאמר: "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו" (הושע יד, ה) "מהם", מן החוטאים, לא נאמר אלא "ממנו", כלומר: מאותו יחיד שכיון ששב, כך נתרפאו כולם.

א לענין תשובה דנו ושאלו: היכי דמי [כיצד הוא] עניינו של בעל תשובה גמור? אמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, ועל ידי כך מוכח שאכן היתה תשובתו שלימה. מחוי [היה מראה] רב יהודה שהכוונה היא שנזדמן לו לחטוא באותה אשה, שאם חטא בראשונה בזנות ונזדמן לו להיות שוב עם אותה אשה באותו פרק (זמן) ובאותו מקום, שכיון שהכל מזדמן מעין אותה הפעם שעבר בה והוא מתגבר על יצרו, הרי זה מוכיח שעשה תשובה גמורה ונמחל לו.

אמר רב יהודה: רב רמי [היה משליך מראה סתירה]: נאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א) משמע שראוי לאדם שלא לגלות חטאיו, וכתיב [ונאמר]: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג)! והשיב: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] בחטא מפורסם, שכיון שנתפרסם חטאו, ראוי לו לאדם שיפרסם גם את תשובתו על החטא. הא [זה] בחטא שאינו מפורסם, שאין ראוי לפרסם תשובתו. רב זוטרא בר טוביה אמר בשם רב נחמן: כאן בעבירות שבין אדם לחבירו — צריך לפרסם תשובתו כדי ששומעיו ירצו את חבירו שיסלח לו, כאן בעבירות שבין אדם למקום — אין צריך.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה — מוחלין לו, שלישית — מוחלין לו, פעם רביעית אין מוחלין לו, שנאמר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו), ואומר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט).

ושואלים: מאי [מה] "ואומר"? כלומר: מדוע הוזקק להביא ראיה נוספת מן הכתוב לאחר שהראשונה לכאורה מספקת? ומסבירים: וכי תימא: הני מילי בציבור [שאם תאמר דברים אלה אמורים בציבור] שהקדוש ברוך הוא מיקל במחילתם אבל ביחיד — לא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה פסוק אחר, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט), משמע — אפילו עם היחיד. מכאן ואילך אין מוחלין לו, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו).

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, שכבר נמחל לו. ואם שנה בהן, שחזר ועבר אותן עבירות במשך השנה הזו — צריך להתודות גם ביום הכפורים אחר. ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן — עליו הכתוב אומר: "ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו" (משלי כו, יא), שודאי אין ראוי לחזור ולהזכר בעוונות ראשונים שלו.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנזכר בחטאיו הראשונים ומגיע לידי שפלות הרוח, וכן נאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה). אלא מה אני מקיים "ככלב שב על קאו" עניינו כמו שהסביר רב הונא, שאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה (עשה אותה פעם שניה) — הותרה לו. על לשון זו תוהים: הותרה לו סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי בשביל ששנה בה הותרה לו? אלא אימא [אמור] שכך התכוון: נעשית לו כהיתר, שהיא נראית לו כהיתר.

ועוד על דרך התשובה: וצריך בשעת הוידוי לפרוט את החטא שחטא בו, ולא להסתפק בוידוי כללי. שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא). אלו דברי ר' יהודה בן בבא. ר' עקיבא אומר: נאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א), ללמדך שאין צריך לפרט חטאיו. אלא מהו זה שאמר משה: "ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא)? יש להבינו כדברי ר' ינאי. שאמר ר' ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די — הוא שגרם להם שיעשו אלהי זהב. ואם כן "ויעשו להם אלהי זהב" אינו פירוט הפשע אלא הסבר והתנצלות עליו.

נאמר: שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל: משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני כלומר יכתב החטא שחטאתי בו במפורש, שנאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ, יב), ואילו דוד אמר: אל יכתב סורחני. שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).

ומסבירים, משל של משה ודוד למה הדבר דומה — לשתי נשים שלקו בבית דין על חטאיהן, אחת מהן קלקלה בזנות ואחת לקתה משום שאכלה פגי שביעית, שאסור לאכול מפירות שביעית שלא הבשילו, והיא הקדימה ואכלה. אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית לבית הדין: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא, כלומר: אני, לוקה, שלא יאמרו על מה שזו חברתה לוקה גם היא לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה. וכך אמר משה, שלא יטעו בו שחטא כחטא בני דורו, לכך ביקש שיפרסמו במה חטא, שידעו שאין חטאו חמור כל כך.

ועוד אמרו: מפרסמין את החנפין מודיעים ומפרסמים את הרשעים המראים עצמם כצדיקים, מפני חילול השם, שלא יחשבו שהם אכן צדיקים והמעשה אשר יעשו ראוי הוא וילמדו לעשות כמותם. שנאמר: "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו" (יחזקאל ג, כ). כלומר: שמי שאין יודעים שרשע הוא מעיקרו, הרי הוא מטעה את הבריות ומחלל את השם כשמתגלה הדבר. תשובת המוחלטין (רשעים גמורים) מעכבת הפורענות מלבוא עליהם. ואף על פי שנחתם עליו גזר דין של פורענות — תשובתו מעכבתו מלהיענש.

שלות הרשעים — סופה תקלה, שמתוך שלוותם הריהם יושבים ומהרהרים בדבר עבירה, והרשות (השלטון, הממשלה) מקברת את בעליה, ערום נכנס לה לגדולה וערום יצא ממנה, ולואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא ותוספת עוון. מסופר: רב כי הוה נפיק למידן דינא [כאשר היה יוצא לדון דין] אמר הכי [היה רגיל לומר כך]: בצבו נפשיה לקטלא נפיק [ברצון נפשו למות הוא יוצא], שהרי אם יטה הדיין את הדין מתחייב מיתה בידי שמים. וצבו ביתיה לית הוא עביד [ורצון ביתו אין הוא עושה], שאין הדיין מקבל משכורת, וריקן לביתיה אזיל [וריקן לביתו הוא הולך] ולואי שתהא ביאה כיציאה בלא חטא ובלא עבירה.

רבא כי הוה נפיק לדינא אמר הכי [כאשר היה יוצא לדין היה אומר כך]: