כי כוי בריה בפני עצמה היא שאין הדבר רק בגדר ספק אם חיה או בהמה הוא, אלא מין יצור מיוחד הוא, שאין שייכותו להגדרת חיה ובהמה ברורה כל עיקר. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] שיש להבין שכוי נחשב לפי דעה מסויימת כבריה בפני עצמה, הא [זו] שאמר רב אידי בר אבין כי אף "כל" שנאמר באיסור אכילת דם ("כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה") בא לאתויי [להביא, לרבות] את הכוי, והלא כוי ספיקא [ספק] הוא, וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא [הצטרך הכתוב לרבות את הספק]? אלא ודאי היא נחשבת כבריה בפני עצמה ולכך שאני [שונה] ולכן צריך מקרא מיוחד כדי לרבותה, הכא נמי [כאן גם כן] יכול אתה לומר שבריה שאני [שונה]. ולכן אין לדחות מכאן את דברי ריש לקיש.

א לאחר בירור לשון המשנה באים למדרש הלכה המבסס את עיקרי הדינים הכתובים בה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט). יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער ויענה את נפשו — תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם" (ויקרא טז, כט). ללמדנו: מה מלאכה שב ואל תעשה, שלא נצטוינו לעשות מעשה כלשהו, אלא להימנע ממעשה — אף ענוי נפש שב ואל תעשה, שאין אדם מחוייב לעשות דבר כדי לענות את נפשו אלא רק להימנע ממעשה, כגון מאכילה ושתיה.

ושואלים: ואימא [ואמור]: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה [היכן שיושב אדם בשמש וחם לו] לא נימא ליה קום תוב בטולא [נאמר לו קום שב בצל], אי יתיב בטולא וקריר ליה [אם יושב בצל וקר לו] לא נימא ליה קום תוב בשימשא [נאמר לו קום שב בשמש], שיש כאן שב ואל תעשה, ונאמר שהוא בכלל חובת העינוי! ודוחים: לא! דומיא [בדומה] לאיסור מלאכה, מה איסור מלאכה לא חלקת בה שמהות מלאכה היא האסורה ואין הדבר תלוי במצבו באותה שעה — אף ענוי לא תחלוק בו שעינוי זה הוא בדבר שממהותו הוא שב ואל תעשה, ולא במקרה מיוחד כלשהו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] נאמר: "תענו את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט), יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער — תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" (ויקרא טז, כט), מה מלאכה דבר שחייבין עליו כרת במקום אחר כגון בשבת, אף ענוי נפש חייבים להתענות מדבר שחייבין עליו כרת במקום אחר, ואי זה זה? זה פגול ונותר שיש חיוב כרת באכילתם, ועליהם נאמר שצריך להתענות מהם ביום הכיפורים.

ומרחיבים את הלימוד: אביא פגול ונותר שהן באיסור כרת לאוכל אותם בכל ימות השנה, ולא אביא את הטבל שאינו בכרת לזה שאוכלו, תלמוד לומר: נאמר: "תענו", ונאמר: "ועניתם את נפשתיכם" (ויקרא טז, כט), ריבה לעוד עינויי נפש שיש באכילתם איסור חמור.

ועוד: אביא הטבל שהוא במיתה שהאוכלו חייב מיתה בידי שמים ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה לזה שאוכלה — תלמוד לומר "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה אף אלה שיש בהם איסור ואין חייבים עליו מיתה.

אביא את הנבילה, שהוא על כל פנים באיסור לאו (לא תעשה) ולא אביא את החולין סתם מאכלים שאין בהם כל איסור, שאינן בלאו? תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה, שיש להתענות אף מחולין שאין בהם כל איסור.

ועוד נרחיב: אביא את החולין שאינן בכל מקום בקום אכול, שאין מצוה מיוחדת על האדם לאכול חולין, ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול, שהרי מצווים הכהנים על אכילתה — תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה. אביא את התרומה שאינה ב"בל תותירו" שאינו חייב לאכלה דווקא בתוך זמן מוגדר, ולא אביא את הקדשים שלא רק שיש מצוה באכילתן אלא גם הן ב"בל תותירו", שיש איסור אם הוא מותיר מהם לאחר הזמן הראוי להם. — תלמוד לומר "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" — ריבה. הרי בדרך של ריבוי בשלבים למדים אנו שכל מיני אוכל אסורים ביום הכיפורים.

ואם נפשך לומר דבר כדי להקשות על לימוד זה, אביא לך ראיה אחרת: הרי הוא אומר במחלל יום הכיפורים: "והאבדתי את הנפש ההוא" (ויקרא כג, ל), הרי שמהות העינוי הוא ענוי שהוא אבידת הנפש, ואי זה זה — זה אכילה ושתיה, שאם אינו אוכל ושותה כלל הריהו מת, ואין מדובר בעינויים אחרים שאין בהם משום איבוד נפש. עד כאן לשון הברייתא.

ומבארים: מאי [מה הוא] "ואם נפשך לומר", כלומר: מה היתה אותה טענה שאפשר לטעון כנגד המדרש הראשון? וכך יש לבאר: וכי תימא [ואם תאמר]: הרי בעריות קא מישתעי קרא [מדבר הכתוב], שאין הכתוב מדבר כלל בעינוי מאכילה ושתיה, אלא בהמנעות מתשמיש שאף הוא קרוי עינוי — לכך הרי הוא אומר: "והאבדתי את הנפש", לומר: ענוי שיש בו אבידת נפש, ואי זה זה — זה המנעות מאכילה ושתיה.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה החכם] ולמד את מהות בעינוי ביום הכיפורים באופן זה: נאמר כאן ביום הכיפורים מצות "ענוי" ונאמר להלן במקום אחר "ענוי" ("ויענך וירעיבך". דברים ח, ג) מה להלן ענוי הכוונה לעינוי של רעבון — אף כאן מדובר בענוי רעבון.

ושואלים: ונילף [ונלמד] לא מן המקרא שמשמעותו עינוי של רעב, אלא ממה שנאמר: "אם תענה את בנתי" (בראשית לא, נ), שלפי עניינו אינו ענין של רעב אלא בענייני תשמיש? ומשיבים: דנין ולמדים ענוי שנאמר לרבים (עינוי יום הכיפורים) מענוי שנאמר לרבים לעם ישראל במדבר, ואין דנין ענוי של רבים מענוי של יחיד שנאמר בנשי יעקב.

ומקשים מצד אחר: אם כן ונילף [שנלמד] מענוי שנאמר במצרים, דכתיב [שנאמר]: "וירא את ענינו" (דברים כו, ז) ואמרינן [ואמרנו] בפירוש הביטוי: זו פרישות דרך ארץ, כלומר: פרישות מתשמיש, שנכפתה על ישראל בידי המצריים, ואם כן הרי לנו עינוי של רבים שאינו בהמנעות מאכילה! אלא יש ללמוד לא כפי שאמרנו, ולומר כך: דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי שמים שבשניהם הדבר בא מידי או בציווי הקדוש ברוך הוא, ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי שבידי אדם.

ב כיון שהבאנו את הפסוק "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" מפרשים את המקראות בענין זה בכמה פנים. נאמר: "המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענתך" (דברים ח, טז) והתמיהה ברורה: מה עינוי יש באכילת המן? ר' אמי ור' אסי נחלקו בדבר, חד [אחד] מהם אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, והעינוי שבאכילת המן היה בכך שלא היה מן מוכן למחרת, והיה כל אדם דואג למה שיהיה למחר, והוא העינוי שבמן. וחד [ואחד] מהם אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. שאף שניתן היה לחוש במן כל טעם שרצו, אך כיון שלמראה עיניהם היה כל הזמן רק מן, היה בכך משום עינוי.

אמר רב יוסף: מכאן, מדברי חכמים אלה, רמז לסומין (לעוורים) שאוכלין ואין שבעין לגמרי, משום שאינם רואים את מאכלם. שאף בראיית המאכל יש כדי לגרום לתחושת השובע בנוסף לאכילתו. אמר אביי: הלכך (על כן) מכל הדברים שלמדנו, מאן דאית ליה סעודתא [מי שיש לו סעודה] מצומצמת לא ליכלה [יאכלנה] אלא ביממא [ביום], שאוכל הנאכל באור וניתן לראותו משביע יותר מזה הנאכל בחשיכה. אמר ר' זירא: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על רעיון זה — "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת ו, ט). על אותו פסוק אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה (תשמיש), שנאמר: "טוב מראה עינים מהלך נפש".

כיון שהבאנו כאן מחלוקת בפירוש הפסוק של שני האמוראים החברים ר' אמי ור' אסי, מביאים עוד מחלוקת דומה: נאמר: "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" (משלי כג, לא) ר' אמי ור' אסי נחלקו; חד [אחד] מהם אמר: כל הנותן