שלא כסדר והחזירו לו כסדר. שהיה צריך לשאול תחילה אם ירד שאול, ואחר כך מה יעשו בעלי קעילה. וכיון שידע ששאל שלא כסדר, חזר ושאל כסדר, שנאמר מיד לאחר מכן: "היסגרו בעלי קעילה אתי ואת אנשי ביד שאול ויאמר ה' יסגירו" (שמואל א' כג, יב).

ואם הוצרך הדבר לשאול שנים כאחד ואין שהות לשאול אחת ולקבל עבורה תשובה ולאחריה לשאות את השניה — מותר לו לשאול שנים ואף מחזירין לו שנים, שנאמר: "וישאל דוד בה' לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשיגנו ויאמר לו רדף כי השג תשיג והצל תציל" (שמואל א' ל, ח).

ועוד בענין אורים ותומים; ואף על פי שגזירת נביא חוזרת שפעמים שנבואת הנביא לרעה, נאמרת להתראה בלבד ואינה מתקיימת תמיד — גזירת אורים ותומים אינה חוזרת. שנאמר: "במשפט האורים" (במדבר כז, כא), לומר, שדבר האורים כפסק דין במשפט.

ועוד: למה נקרא שמן אורים ותומים? — "אורים" שמאירין מבארים ומפרשים את דבריהן, "תמים" — שמשלימין את דבריהן, שהם מתקיימים תמיד.

ואם תאמר: בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו? שהרי שאלו פעמים אחדות, ולא נתקיים בידם כפי קיבלו את התשובה?

הטעם הוא: הם שלא ביחנו אם לנצח אם להנצח, ששאלתם היתה רק אם לעלות למלחמה, ולא שאלו אם ינצחו בה לכשיעלו, ובאחרונה שביחנו ושאלו על כך אמנם הסכימו עמם, שנאמר: "ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי אם אחדל ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך" (שופטים כ, כח), וכן היה.

ושואלים: כיצד נעשית, כלומר: כיצד נענה הכהן באורים ותומים? ר' יוחנן אומר? אותיות התשובה בולטות מבין שאר האותיות הכתובות בחושן והוא מצרפן בעצמו. ריש לקיש אומר: מצטרפות האותיות, ומתחברות זו עם זו.

ומקשים: וכיצד אפשר לקבל תשובה לכל שאלה, והא [והרי] לא כתיב בהו [נאמר בהם] בין שמות השבטים החקוקים על אבני החושן, האות "צד"י". אמר רב שמואל בר יצחק: בחושן המשפט גם "אברהם יצחק ויעקב" כתיב [נאמר] שם. ומקשים עוד: והא [והרי] לא כתיב [נאמר] בחושן האות "טי"ת", שאינו לא בשמות האבות ולא בשמות השבטים! אמר רב אחא בר יעקב: "שבטי ישורון" כתיב [כתוב] שם. ועל ידי כך יש סדר אלף בית שלם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו — אין שואלין בו באורים ותומים. שהרי שאל צדוק באורים ותומים ועלתה לו תשובה, שאל אביתר ולא עלתה לו ונסתלק כתוצאה מכך מן הכהונה, שנאמר: "ויעל אביתר עד תם כל העם" (שמואל ב' טו, כד), משמע שהעיקר הוא גילוי רוח הקודש של הכהן!

ומשיבים: סיועי הוה מסייע בהדייהו [מסייע היה הכהן ברוח הקודש עמהם, עם הנגלה באורים ותומים], אבל היה נזקק לאורים ותומים, ולא היתה זו נבואה לעצמה.

א שנינו במשנה שאין שואלין באורים אלא למלך ולאב בית דין וכן למי שהציבור צריך לו. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלו]? אמר ר' אבהו: שאמר קרא [הכתוב]: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה" (במדבר כז, כא). "הוא" — זה מלך, שהרי יהושע כמלך ישראל הוא. "וכל בני ישראל אתו" (במדבר כז, כא) — זה משוח מלחמה שכל ישראל יוצאים למלחמה אחריו כדבריו. "וכל העדה" (במדבר כז, כא) — זו סנהדרין שהם ראשי עדת ישראל, ואם כן רמוזים כאן כל בעלי התפקיד שנמנו במשנה.

א משנה יום הכפורים שנצטוינו בתורה להתענות בו, אסור משום כך באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה (משיחת הגוף בשמן) ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. אבל המלך מפני כבודו וכן הכלה כל שלושים יום לנישואיה, שצריכה לנוי מיוחד כדי להתחבב על בעלה — ירחצו את פניהם ביום הכיפורים. והחיה (היולדת) המצטערת — תנעול את הסנדל, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אוסרין.

ומפרטים: האוכל ביום הכיפורים ככותבת (פרי התמר) הגסה (הגדולה), כמוה וכגרעינתה, כלומר: לא כשיעור המאכל שיש בה בתמר בלי גרעינו, אלא כדי נפח של תמר וגרעינו. והשותה מלא לוגמיו (כדי שימלא פיו) — הרי זה חייב מן התורה, שביטל מצות עינוי ביום הכיפורים. כל האוכלים שאדם אוכל מצטרפין לכדי שיעור זה של כותבת, וכל המשקין מצטרפין לשיעור של מלא לוגמיו. אולם האוכל ושותה כאחד אין מצטרפין לשיעור אחד, אלא אוכל לחוד ושתיה לחוד.

ב גמרא על לשון המשנה שיום הכיפורים "אסור באכילה ובשתיה", תוהים: מדוע נקטה המשנה בלשון "אסור" שמשמעה שיש רק עבירה בדבר?! והרי ענוש כרת הוא אם אוכל, והיה ראוי לכתוב "חייב"! אמר ר' אילא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' ירמיה: לא נצרכה דרך ביטוי זו אלא לחצי שיעור. כלומר: אף על פי שלא אכל אדם את מלוא השיעור שחייב עליו כרת אלא פחות מכן — מכל מקום יש בכך משום איסור, ולכן השתמשה המשנה בלשון "אסור".

ושואלים: הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי חצי שיעור אף הוא אסור מן התורה, אלא שלא חייבה עליו התורה עונש — הרי לשון זו ראויה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] כי חצי שיעור מותר מן התורה, ולא נאסר לאכול פחות מכשיעור אלא על ידי חכמים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] לשיטתו?

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה דינו של חצי שיעור בדבר איסור, ר' יוחנן אמר: אסור הוא מן התורה, שהתורה אסרה אכילת איסור בכל שהוא, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. ומעתה, הניחא [תירוץ זה שאמרנו נוח] איפוא לשיטת ר' יוחנן. אלא לשיטת ריש לקיש מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: מודה ריש לקיש שאסור חצי שיעור לפחות מדרבנן. ואםכן, אף לפי שיטתו אפשר לומר שיום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה לגבי חצי שיעור מדברי חכמים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלדעת ריש לקיש יש בחצי שיעור איסור מדברי חכמים, לא ניחייב עליה [יתחייב עליו] קרבן שבועה, אלמא תנן, [ומפני מה שנינו במשנה] וביארנו דבר זה בדרך אחרת; ששנינו: מי שאמר בשבועתו: "שבועה שלא אוכל" ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — חייב משום עובר על השבועה. ור' שמעון פוטר.

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בבעיה זו]: אמאי [מדוע] יהא חייב משום שבועה? הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ככל ישראל, שלא לאכול דברים אלה, ולפי ההלכה אין שבועה חלה על שבועה, ושבועתו השניה שנשבע כאילו לחזק שבועה ראשונה לא חלה כלל, ואם כן מדוע יהא חייב על הפרתה? רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי [שאמרו] בעניין זה: שכאן מדובר בכולל דברים המותרים עם דברים האסורין. כלומר: אילו היה נשבע רק שלא יאכל נבילות וטריפות ואכלן — ודאי לא היה חייב משום השבועה שהרי כבר מושבע ועומד הוא, אבל כיון שנשבע שלא יאכל כלל, כיון ששבועתו חלה גם על דברים שמותר לאכלם, חלה איפוא השבועה על כל דבר, ולכן חייב אם עובר עליה.

וריש לקיש אמר: אי אתה מוצא הסבר למשנה זו אלא במפרש ואומר שלא יאכל חצי שיעור ואליבא דרבנן [ועל פי שיטת חכמים] שהנשבע שלא יאכל, אסר עצמו רק בכשיעור אכילה, ואם אוכל חצי שיעור אין בו איסור ולכן צריך לפרש שנשבע גם על חצי שיעור, או בנשבע סתם בלא לפרש חצי שיעור,