אשם מצורע ששחטו שלא לשמו אלא לשם קרבן אחר (עולה, או שלמים) — באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ור' שמעון. כיצד? ר' מאיר שאמר בענין עבודה שלא נגמרה יביא אחר ויתחיל בתחילה — הכא נמי [כאן גם כן] באשם המצורע יביא אחר וישחוט, שהרי לדעתו עבודה שלא נגמרה כדינה כאילו לא נעשתה כלל.

ולר' אלעזר ור' שמעון שאומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל — הכא [כאן] שלשיטתם עבודה שלא נגמרה כתיקנה — עבודה היא, אף כאן מה ששחט שחט, ולהביא אשם שני אינו יכול, שלא אמר הכתוב אלא "כבש אחד אשם" — למעט שני אשמות, על כן אין לו תקנה.

מתקיף ליה [מקשה על כך] רב חסדא: והא [והרי] "והקריב אתו לאשם" (ויקרא יד, יב) כתיב [נאמר], משמע: אותו אשם שהניף קודם אותו יקריב, ואם אינו עושה כן — פסול. ואם כן גם לדעת ר' מאיר אינו יכול להשלים בקרבן אחר והריהו מעכב. ומעירים: אכן, קשיא [קשה].

אולם תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו לגבי בהונות — הרי אשם זה עולה (מוקרב) לגבי מזבח, וטעון נסכים כאילו היה כשר, אולם צריך המצורע להביא אשם אחר להכשירו. משמע שיש מי שסבור שיש לו תקנה בהבאת אשם אחר והרי זו אם כן לכאורה גם קושיה לרב חסדא! על כן אומרים: ורב חסדא אמר [יכול היה לומר] לך: מאי [מה פירוש] "צריך" שנאמר כאן — צריך לעשות כן אם אפשר היה, וכיון שאי אפשר אין לו תקנה.

ותוהים: ותני [וכי שנה] התנא ביטוי כזה "צריך", שפירושו ואין לו תקנה? ומשיבים: אין [כן] והתניא [וכן אכן שנינו בברייתא]: נזיר ממורט שהוא קרח לגמרי ואין לו שערות כלל, ולפיכך איננו יכול לגלח בתער את שערו, כדין הראוי בנזיר. בית שמאי אומרים: צריך העברת תער מכל מקום, ובית הלל אומרים: אין צריך העברת תער. ואמר ר' אבינא: כשאומרים בית שמאי בענין זה "צריך", כוונתם צריך וכיון שאינו יכול — אין לו תקנה.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעת ר' אבינא בפירוש הדברים הללו על דעת ר' פדת. שאמר ר' פדת: בית שמאי ור' אלעזר אמרו דבר אחד, כלומר: יש להם אותה שיטה. בית שמאי — הא דאמרן [זאת שאמרנו], שלשיטתם נזיר ממורט צריך העברת תער. ר' אלעזר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצורע שאין לו בהן יד או בהן רגל להזות עליהן — אין לו טהרה עולמית. ואילו ר' אלעזר אומר: נותן על מקומו במקום ששם היה הבוהן ויוצא בכך ידי חובה. ר' שמעון אומר: אם נתן על יד או רגל של שמאל — יצא. ואם כן הוא מפרש "צריך" אם אפשר, ואם אי אפשר — יצא אף בלא תקנה זו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית" (ויקרא יד, יד). יכול יקח בכלי — תלמוד לומר: "ונתן". מה נתינה כוונתו בעצמו, בגופו של כהן — אף לקיחה בעצמו של כהן.

יכול אף בדם אשם המצורע שנותן למזבח כדין שאר אשמות כן, שיקבל הדם בידו ולא בכלי — תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד, יג), ללמד: מה חטאת טעונה כלי בקבלת הדם — אף דם האשם טעון קבלה בכלי. ונמצאת אתה אומר: אשם מצורע טעון שני כהנים המקבלים את דמו, אחד מקבל ביד ואחד מקבל בכלי. זה שקבל בכלי בא לו אצל מזבח ומזה מן הדם על המזבח, וזה שקיבל ביד בא לו אצל מצורע ומזה מן הדם עליו.

ב תנן התם [שנינו שם]: וכולן כל הפרים והשעירים שנשחטו, אם נשפך דמו של אחד מהם לאחר סיום שלב כפרה אחד והוצרכו להביא אחרים כדי להשלים את מתנות הדם בשלב שלאחריו — צריכים כולם שריפה ומטמאים בגדים של כל העסוקים בשריפתן ונשרפין בבית הדשן כדין חטאות הפנימיות, אלו דברי ר' אלעזר ור' שמעון, וחכמים אומרים: אין מטמאין בגדים ואין נשרפין אבית הדשן אלא האחרון שבהם, הואיל וגמר בו את הכפרה.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: כמה שעירים משלח? כלומר, כיון שאם נשפך דם השעיר הנעשה בפנים יש צורך להביא זוג שעירים נוסף ולעשות גורל חדש שוב וכן יכול לקרות כמה פעמים. ואחד מן הזוג הוא שעיר לה', ונמצא שיש כמה שעירים שהם שעירים המשתלחים, מה עושה בהם? אמר ליה [לו]: וכי עדרו משלח? כלומר, התורה אמרה לשלח רק אחד ולא עדר שלם! אמר לו רבא: